אחד מהספרים המדהימים יותר שנחתו על שולחני הוירטואלי הוא ״The Oak and the Larch״ של סופי פינקהאם, פרופ׳ לספרות משווה מאונ׳ קורנל המתמחה ברוסיה ואוקראינה. הספר עוסק בהיסטוריה של רוסיה דרך הפריזמה של היערות, יערות האלון מהצד האירופי ויערות הארזית (Larch) מהצד הסיבירי – והדבר הזה הוא פתח צנוע וחצוף לשמאניזם, והספר הזה מלא בתובנות עליו, ומי כמונו שמחפשים את הרמזים להערצה לעצי מחט ולפטריות הצומחות תחתיהן, יודעים ש״יש בשר״. יש הרבה בשר, אשוב אליו בקרוב כמה פעמים בהקשרים סלביים, טורקיים, קווקזיים, אלטאיים, טונגוסיים וכו׳. אבל הבשר הראשון ולדעתי החשוב ביותר הוא דמותו של דרסו אוזלה.
לחובבי הקולנוע בינינו דרסו אוזלה מוכר כגיבור הסרט ״שומר היערות״ של אקירה קורוסאווה. הסרט עצמו נחשב לסרט מהחשובים בתולדות הקולנוע, סרט סובייטי שזכה באוסקר, חדשנות טכנית והקאמבק הגדול של אחד מהבמאים הגדולים בהיסטוריה. העלילה שלו מבוססת על ספר זכרונות של ולדימיר ארסנייב, חוקר שעמד בראש צוות שנשלח למזרח הרחוק, לצורך תכנון המסילה הטראנס סיבירית.
הספר משקף את התהליך הפנימי שעבר ארסנייב ממי שהתייחס בבוז קולוניאליסטי לילידים במזרח הרחוק, למי שפיתח כלפיהם הערצה, ומתרכז במערכת היחסים בינו לבין מורה הדרך שלו, אותו כינה דרסו אוזלה (וכנראה היה הרכבה ספרותית של כמה מורי דרך שונים). אולי משום שהיה מקושר לשלטון הצאר, אולי משום שבעקבות המסע והיותו חוקר שתיעד רבות את חיי הילידים הסיביריים עד כדי סימפטיה, ארסנייב הושכח ונרדף על ידי הקומוניסטים. ובכל מקרה, גם הספר וגם הסרט הם רומנטיים מאוד, ומתעדים את אורחות חייו של דרסו בנופך אוריינטליסטי, ואת תפיסת עולמו האנימיסטית כשריד מן העבר שמנוגד לתרבות האירופית ולא מסוגל לדור בכפיפה אחת עימו. הוא למעשה הגרסה הרוסית וה״מזרחית״ של ״הפרא האציל״ מהסוגה שהתפרסמה במערב הקולוניאליסטי, כגון ״המוהיקני האחרון״, ״בת מונטסומה״ ו״רובינזון קרוזו״.
בספר של פינקהאם עוברת כחוט השני התמה של הקולוניאליזם הרוסי והאופן שבו רמס והכחיד תרבויות שמאניות. הדבר הזה משתקף ביחס המודרני ליער, או ה״טייגה״, כפי שהוא מכונה ברוסית, כאל מכשול שיש להסיר, טרה אינקוגניטה שיש לגלות, בר שיש לביית, שטח הפקר שיש לכבוש, שממה שיש ליישב או לחלופין משאב שיש לנצל, ואם הדבר הזה יכול לשמש לטובת המכבש האימפריאלי אז מה טוב. הגישה הילידית לעומת זאת שונה בתכלית. עבורם אין כלל מושג של ״שממה״, ״טבע מנותק״ או ״מרחב פראי״ שצריך לכבוש, משום שהיער לעולם אינו ריק. היער הוא מרחב מיושב וצפוף, קהילה חיה של ישויות בעלות סוכנות, רצון ונשמה, הכוללת את בעלי החיים, הצמחים ואפילו תופעות הטבע.
ארסנייב התייחס אל היער בצורה הרוסית, דרסו אוזלה התייחס אליו בצורה הילידית. הוא תפס את היער כמארג אינסופי של סימנים חיים ורשת של מערכות יחסים חברתיות ומוסריות. הוא האניש את איתני הטבע, התייחס לאש, למים ולרוח כאל ״שלושה אנשים חזקים״, ולשמש כאל ״האיש החשוב ביותר״. כשהוא בא איתם במגע, הוא היה צריך לנהל איתם דיאלוג, לאש לדוגמה היה מציע נתחי בשר, מתוך הבנה סימביוטית שאם יזין אותה, היא תגן עליו ותחמם אותו. כשראה חיילים משליכים פסולת לנהר, הזדעזע מחוסר הכבוד שהם רוחשים למים.
מסופר שכאשר הוא נתקל בעקבותיו של הטיגריס הסיבירי, במקום לברוח או לנסות להרוג אותו הוא השתחווה בפניו מתוך הכרה במעמדו כ״אדון הטייגה״ ורוח קדושה, ביקש ממנו רשות לעבור בטריטוריה שלו והבטיח שאין לו כוונות רעות. בשבילו, ההתנהלות ביער היתה כרוכה בענווה אנושית, שקט ונימוס, בדיוק כפי שאדם מתנהג כשהוא מתארח בביתו של אחר.
בשבילו השימוש בטבע כרוך באתיקה קפדנית של לקיחה רק של מה שנחוץ באמת לצורך הישרדות, לצד מתן כבוד ותשומת לב בחזרה. הוא לא חי בניכור מן הטבע כפי שהחברה האירופאית הנוצרית חיה. הוא חי בקרבה אינטימית אליו, ובדיוק משום כך הוא היה הגשש האולטימטיבי, וזה מה שמצא חן אצלו בעיני ארסנייב.
הסוויץ׳ קרה כנראה כשבשתי הזדמנויות שונות, דרסו הציל בפועל את חייהם של ארסנייב ואנשיו. כך, במהלך סופת שלגים אימתנית באזור אגם חאנקה הקפוא ובביצות שמסביבו, הם כמעט קפאו למוות. דרסו בנה להם מחסה מאולתר מקני סוף ועשב, וכיסה אותם בשמיכת עשב כדי לשמר את חום גופם. הוא אף העניק לו את מעיל עור הצבי ומגפי הפרווה שלו עצמו, ושמר על האש דולקת לאורך כל הלילה. רק כך הם שרדו.
כאשר דרסו הזדקן והחל לאבד את ראייתו, מה שגזר עליו מוות בטוח כצייד ביער, ארסנייב רצה להשיב לו טובה וניסה ״להציל״ אותו חזרה על ידי הבאתו לחיות עמו בביתו שבעיר המודרנית חברובסק. אלא שניסיון ההצלה התברר כ״שירות דוב״ טרגי. העיר הייתה עבור דרסו גיהינום תודעתי. הוא הרגיש חנוק בין ארבע קירות ולא הצליח להבין או להסתגל לחוקי הציביליזציה, כגון הצורך לשלם על מים ועצים להסקה או האיסור לכרות עצים בפארק ציבורי, אם הוא צריך להשתמש בהם.
בסופו של דבר, כשדרסו התחנן לחזור אל הטייגה, ארסנייב העניק לו כמתנת פרידה רובה ״ברדאנקה״ חדיש ויקר, מתוך תקווה שהטכנולוגיה המודרנית תפצה על ראייתו הנחלשת. למרבה הצער, מתנה זו חרצה את גורלו: דרסו נרצח בדרכו חזרה ליער על ידי שודדים שחשקו ברובה המשוכלל והיקר שקיבל.
לאחר שנרצח, הגיע ארסנייב לראות את גופת חברו בעת שהמשטרה קברה אותו בתוך היער. הוא חקק בזיכרונו את מיקום הקבר בעזרת שני עצי אורן ענקיים שפרשו את זרועותיהם מעל החלקה. אולם, כאשר ארסנייב חזר לחפש את הקבר כמה שנים לאחר מכן, הוא נחרד לגלות מציאות שונה לחלוטין. היער כולו נכרת עד היסוד, ובכללו גם שני עצי האורן שסימנו את מקום הקבורה. במקום הטייגה הפראית, מצא ארסנייב סלילת כבישים, מחצבת גרניט שפערה פצע באדמה, ויישוב של בני אדם שהוקם על השטח.
בכך מתבטאת האירוניה האכזרית של הסיפור. מחיקת הקבר מסמלת את הניצחון הדורסני של הקולוניאליזם על פני התודעה הילידית-האנימיסטית. המקום המקודש שבו נטמן אדם שחי בסימביוזה מוחלטת עם הטבע וראה בעצים ובחיות ״אנשים״, הפך לנדל"ן תעשייתי נטול רגש. בדיוק כפי שהתרבות העירונית החניקה את דרסו בחייו והובילה בעקיפין למותו, כך אותה ציוויליזציה עצמה מחקה באטימות גם את מקום מנוחתו האחרון. ארסנייב עצמו חי בפרדוקס. הוא היה סוכן פעיל של האימפריה הרוסית ושל אותה ״קידמה״ טכנולוגית. דווקא פרויקט ההתרחבות שארסנייב הקדיש לו את חייו המקצועיים, הוא הכוח המניע שהחריב את הטייגה, כרת את עצי האורן, ומחק את זכרו הפיזי של חברו האהוב. ארסנייב הפך, בעל כורחו, לבורג המרכזי במכונה שהשמידה את מושא אהבתו והערצתו.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה