פולחן האש מוטמע בתרבות ההודו-אירופית, אבל בשביל לשגשג הוא צריך תנאים פיזיים תומכים. וכנראה שזה לא מפתיע שהוא שגשג והתבסס באופן יוצא דופן דווקא באיראן ובאיזורים הסמוכים לה. במקומות הללו ישנם תנאים גיאולוגיים ייחודיים, הם עשירים מאוד בנפט ובגז טבעי, ובחלק מהמקרים הדבר הדליק הזה גורם לתופעה של אש שפורצת ישירות מהאדמה ככח טבעי אדיר. נפט גולמי, או יותר נכון נפטא נדיפה וגז טבעי מפעפעים מהסדקים בסלע ויוצרים אגמים דולקים, הרים בוערים ו״מזרקות של אש״. תופעות אלו נתפסו בעיני הקדמונים כפלא מוחלט, ״אש נוזלית״ שזרמה כמו מים והמים לא היו מסוגלים לכבותה.
כתוצאה מהנוכחות הטבעית והעוצמתית של האש, הזורואסטריים והפרסים הקדמונים העריצו את בריכות הלהבות הנצחיות הללו וקידשו אותן. כבר מהמאה השישית לפנה"ס הם סגדו לאש סביב בארות נפט בוערות באופן טבעי, כמו "עמודי האש" ליד באקו. בשל תופעות ייחודיות אלו של בריכות בוץ בוערות וסילוני אש המתפרצים מהים, אזור אזרבייג'ן אף זכה לכינוי "ארץ האש" (Yanar Dağ). סביב אותן תופעות גיאולוגיות בחרו הזורואסטרים להקים את מקדשיהם (כדוגמת קומפלקס "אטשגאה" שהוקם מסביב לשבע מזרקות טבעיות של להבות), והפכו את האש למרכז ההוויה והאמונה שלהם.
יש לנו ממצאים רק מהתקופה הסאסאנית, כלומר מהמאות הראשונות לספירה, אבל זה לא אומר שכבר בתקופה האחמנית (500 שנה קודם לכן) לא היה קיים גם שם פולחן זורואסטרי, מח׳וזסטאן. ליד העיר רמהורמוז (Ramhormoz) קיימת גבעה בשם Tashkooh (מילולית: ״הר האש״), שבה גז פחמימני מחלחל מבעד לשכבות סלע נקבוביות ובוער במגע עם האוויר. התוצאה היא עשרות להבות קטנות הבוקעות מהאדמה ובוערות ביום ובלילה. במרחק של כ-85 ק״מ, עדיין בחוז׳סטאן, סמוך לעיר אומידייה (Omidiyeh) קיים הר נוסף בשם Kuh-e Sookhteh, ״ההר השרוף״, הידוע בלהבות הגז הטבעי שלו, שעליו יש עדויות שהיה מוקד פולחן לפחות עד התקופה האסלאמית.
גם בכורדיסטן היו מקדשי אש. לדוגמה, באתר בשם "באבא גורגור", שנמצא ליד כירכוכ, ״בירת הנפט של עירק״, קיימת ״מזרקת״ נפטא שמדווח עליה שבערה ברציפות מאז 600 לפנה"ס. ״כבשן האש״ הזה היה כל כך מפורסם שיש הטוענים שהוא נכנס גם למיתולגיה היהודית. לשם לכאורה נשלחו חנניה, מישאל ועזריה, ״נזרקו לשם״ אבל מלאך הציל אותם בכך שדאג שגם כשהם ננטשו באמצע שדה נפט, שום דבר לא קרה להם. אולי זה היה מין אורדאל, בסגנון ״מבחן הנהר״ שבו זורקים מישהו נהר גועש ואם הוא יוצא בחיים, סימן שהוא זכאי. בבבל מבחן הנהר הזה קיבל טוויסט מעט יותר אכזרי, כי הנהר שהיו זורקים אותם היה מעיינות גופרית חמים, כמו לדוגמה בעיר הית (Hīt) שעל גדות הפרת, ואז לא רק שהיית נכווה אלא גם המעיינות היו פולטים גזים רעילים.
למרות שלא צריך ללכת רחוק לנהר, כי בפרס מתועדות גם אורדיליות של אש, שבהן היה צריך להחזיק מוט מלובן, או לעבור דרך מעגל אש ובחלק מהמקרים היו מוזגים מתכת מותכת על חזהו של הנאשם. בכל מקרה, גם על אברהם אבינו יש אגדות כאילו שהוא נזרק לכבשן על ידי נמרוד (באותו איזור, שנער) ושרד, אלה שמאמינים בקדמותו של המיתוס הזו יכולים לקחת ממנו ראיה אם אכן מדובר באורדאל כפי שלכאורה אנו מניחים שהיה ב״באבא גורגור״.
ולמה ההנחה שמדובר באורדאל כזה? כי להזרק לתוך אש ולשרוד, או להשתתף באורדאל ולהנצל, זה בערך כמו קימה לתחיה ולידה מחדש. מי ששרפו אותו אצל ההודו-אירופיים לפחות, בדרך כלל שרפו אותו בהלוויה שלו, כלומר שריפה היא סימן של המתה. ואם נשרפת וחזרת מן האש, קמת לתחיה. האש נחשבה ככזו המזככת וגורמת לאנשים, גם חוטאים, להטהר ולחיות מחדש. הרעיון עבר למטלורגיה, שבה המתכת משנה צורה כשהיא נצרפת בתוך הכור, ולכן בטקסי אש שכאלה התפתחה גם המטלורגיה בקרב ההודו-אירופיים (יש עדויות על כך מסקנדינביה). בגלל הכח המרפא והמטהר של האש, בקרב התרבויות הללו היא נחשבה גם כמגנה על הבית מפני רוחות רעות, לכן היו קיימות אלות אח כמו לדוגמה ווסטה הרומית.
הקשר בין רוחות רעות לאש ולקימה לתחיה, יכול להסביר את העניין של שינוי התודעה. אבל לא נרחיב כאן בנושא. במקום זה אני רוצה להרחיב על עוף החול, הפניקס, זה שנשרף וקם מאפרו. הפניקס הוא בעצם גלגול של מיתוס הודו-אירופי במקור שמספר על מוות וקימה לתחיה דרך האש. במיתולוגיה הפרסית הוא נקרא סימורג (Simurgh), יצור כלאיים בין טווס, כלב ואריה שנחשב ליצור מיטיב, מרפא ומגן. הוא חי 1700 שנה, וכשמגיע לקץ ימיו, הוא צולל לתוך מדורה ונשרף, רק כדי לקום לתחייה מתוך האפר. ציפור נוספת מהמיתולוגיה הפרסית היא ציפור ה"הומה" (Huma) או "ציפור גן העדן", שאמנם לא אמורה למות, אבל יש גם גרסאות שמספרות עליה שהיא מתכלה באש ונולדת מחדש מדי כמה מאות שנים. הרעיון הוא שההומה לא נחה אף פעם, ונמצאת תמיד בתעופה. ולא סתם תעופה, אלא כזו שנמצאת בגובה רם כל כך עד כדי כך שהיא נחשבת לבלתי נראית לעין אנושית. במיתוס על הפניקס מסופר שהפניקס נשרף כשהוא עף גבוה עד השמש ונשרף. אז אולי כאן הקשר.
בכתיבת הפוסט נעזרתי גם ב״מיתופדיה״ ספרה החדש של הפולקלוריסטית אדריאן מאיור מאונ׳ סטנפורד, שהוציאה ספר שלם על ״מדע עממי״, הצורה שבה תצפיות פרה-מדעיות על תופעות טבע שולבו בתוך מיתוסים ואגדות. הצורה הזו, כפי שכבר טענתי כאן פעמים רבות, עומדת במרכזו של הריטואל הדתי, וכולן פליאה מול התופעות הפסיכואקטיביות של חומרים וצמחים.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה