האנתרופוקן הוא מונח גיאולוגי המתאר את התקופה שבה האדם שינה באופן יסודי את המערכות הגלובליות של כדור הארץ, למעשה התקופה שבה האבולוציה התרבותית החלה, ועדיין מתקיימת, עד לאירוע הקץ. אירוע הקץ הוא מקום דמיוני בציר הזמן שבו תתרחש אפוקליפסה, במובן הכי מילולי של המילה: אחרי ההתגלות, או יותר נכון אחרי הסרת הלוט מן העתיד. כלומר, אותו ההסתר, ה״קליפסיס״ הוא בסך הכל המבט קדימה בציר הזמן אל עבר הלא נודע, ובאופן מובלע, כשאנחנו מתארים לעצמנו את האפוקליפסה, אנחנו מניחים שאנחנו חיים בהווה בעייתי, שעלול להוביל לעתיד בעייתי עוד יותר, ואין בידינו אלא ״לקחת את עצמנו בידיים״ ולשפר אותו. זוהי מהותה של ״הפילוסופיה של הטכנולוגיה״, שמניחה שאנחנו חיים ב״עידן חשבון״, Age of Reckoning.
את המונח הזה הגה פרופ׳ דייויד רודלנד, גיאולוג מאוניברסיטת מאסקינגם שבאוהיו. כגאולוג, אין כמוהו להעיד על כך שכדור הארץ מורגל למחזורי חיים ומוות ול״אתחולים היסטוריים״, כלומר לאירועים קוסמיים שבהם העולם נחרב ונבנה מחדש. זהו טבע העולם, ולא מן הנמנע שגם אנחנו נגיע אליו. והסיבה שלא מן הנמנע שנגיע אליו, היא כי בעצם מתוך לידת התרבות שלה צמח זרע הפורענות – וזרע הפורענות אינו אלא שחרור בלתי מבוקר של פחמן דו חמצני ושאר גזים לאטמוספרה ויצירת אפקט חממה. הדבר הזה נולד מתוך ניצוץ החיים, תרתי משמע, האש. כלומר, האש עוד לפני שהפעילה את קסמיה על הגזע האנושי והניעה את האבולוציה התרבותית, היא חרב פיפיות.
האש היא כוח חיים וכוח מוות בעת ובעונה אחת. דרכה ניתן להבין כיצד אותו ניצוץ שהניע את התודעה והטכנולוגיה, הוא גם זה שמאיים היום להפוך אותנו לעדים לאפוקליפסה של "עידן החשבון".
האש היא הטכנולוגיה הראשונה של האדם, אך גם הסמל הראשון של דת. ברגע שבו קדמונינו הצליחו לשלוט באש, היא הפכה לסימן מובהק של כוח עליון. היא חיממה, הגנה, אִפשרה בישול ושינתה את הגוף והחברה האנושית. באותו הזמן ממש היא הייתה מסוכנת, מכלה, מאיימת. מכאן נולדה הדו־פרצופיות הדתית: האש כמתת אלוהית וכאיום מקולל. האש מופיעה כמעט בכל מיתולוגיה כיסוד קדוש, פולחני אש היו קיימים עוד בעידן הפרה-היסטורי.
במעבר ליישובי קבע, האש הפכה לחלק מהמרכז החברתי־פולחני. דהיינו, מצד אחד היא שימשה כמרכיב בהקרבת הקורבנות, אבל מצד שני היא גם שימשה במלחמה. המשותף לשניהם הוא שליטתה על הסדר החברתי. ככל שאנו מתקדמים בהיסטוריה, אנו רואים את האש הולכת ותופסת מקום מרכזי יותר בטכנולוגיה האנושית, ושולט בכל היבטי החיים. מספיק להכיר בכך שאנרגיית הקיטור היא אש, אנרגיית החשמל היא אש – כל היבט שמאפשר לנו להתגבר על זמן ומקום, הוא אש.
את השלב שבין הגילוי והשליטה באש, ושימוש בה לעיצוב נוף וציד, לבין המהפכה החקלאית, תולה רודלנד בגילוי האלכוהול, שהביא להתפתחות החקלאות והדת – דימוי אש בפני עצמו. מעבר לכך שאלכוהול כמובן הוא נוזל דליק, האלכוהול מחמם את הגוף, ובחלק מהמקרים מייצר גם תחושת בעירה. אם האש שחררה את האדם מבחינה פיזית, האלכוהול שחרר אותו מבחינה רוחנית. האלכוהול מכלה את התודעה הקודמת ויוצר מצב תודעתי חדש, ולכן אפשר לראות בו ״אש פנימית״, בדומה לאש החיצונית שמבשלת מזון או מחשלת מתכת. כמובן, האלכוהול הוא גם דו פרצופי, ומסוגל להביא לאובדן שליטה, אלימות וחורבן.
האנלוגיה לא נגמרת ברמה הסמלית, אלא מתבטאת גם ברמה הכימית. האש גורמת לבעירה. חומרים דליקים, שכמגיעים למצב של בעירה, משחררים אנרגיה בצורה של חום ואור. הדבר קורה גם בעולם הפיזי, כשחומר אורגני ״פחמני״ מתחמצן והופך לפחמן דו חמצני, מים וחום. הדבר קורה גם במיקרוקוסמוס הגופני, הנשימה התאית גורמת לכך שגלוקוז מתחמצן, וכך משתחררת אנרגיה לגוף שלנו אך גם נפלט פחמן דו חמצני – לכן אולי הנשמה נחשבת כאש, כי זה מה שקורה בעצם בגוף. וכך גם בשתיית אלכוהול. כשאנו שותים אותו, האתנול מגיב עם חמצן. כשהוא מגיע לכבד, הוא מתחמצן בכבד, וכך האתנול הופך לאצטאלדהיד, ואז לחומצה אצטית, שמשתלבת באנרגיה הגופנית. זהו תהליך ביוכימי "מקביל" לבעירה, אך בשליטה אנזימטית ועדינה הרבה יותר. ועדיין, בעירה.
בכל מקרה, רודלנד מדגים כיצד ההתקדמות הטכנולוגית מביאה למצב של פליטת גזי חממה ומביאה אותנו באופן הכרחי לחשבון נפש, שמציע לנו להתנהג ב״קיימות״. יש לנו ברירה לציית לעקרון זה, וכך בעצם לייצב את העולם ולהביא לגן עדן עלי אדמות, ויש לנו גם ברירה להכשל, ולהגשים את חזון יום הדין. זהו בעצם העניין של האסכטולוגיה, התמודדות עם שאלת הקיימות, ובעצם מה שרודלנד מנסה לומר הוא שזו התמודדות גם עם שאלת ההיבריס. הוא מדגים זאת באמצעות שני דימויי אש שמייצגים את השניות של האש: דרקון ופניקס.
הדרקון מגלם את צד ההרסני של האש. הוא יושב על אוצרו ונושף להבות, מסמל חמדנות, אגירה ואובססיה לכוח. בהקשר המודרני מדובר באש של תעשייה כבדה, דלקי מאובנים, נשק גרעיני או בינה מלאכותית שאינה מרוסנת. זהו הכוח הטכנולוגי שמייצר עוצמה אדירה, אך שורף את הקרקע מתחת לרגלינו. הדרקון מסמן את האפשרות שבעידן החשבון ניכשל במשימה – במקום לרתום את האש לטובת חיים, נבחר לתת לה לכלות אותנו.
מנגד, הפניקס מציע קריאה אחרת של האש. גם הוא נשרף בלהבות, אך מתוך האפר קם מחדש. כאן האש היא לא של חמדנות אלא של טרנספורמציה. היא מכלה את הישן כדי לפנות מקום לחדש, מייצגת לידה מחדש, ריפוי ויצירה. הפניקס מסמל את הבחירה האנושית להפוך את משבר האנתרופוקן להזדמנות – להשתמש באנרגיה, בטכנולוגיה ובידע כדי לחדש את עולמנו במקום להחריבו.
אנחנו יכולים לשים לב שגם במיתולוגיות השונות שתי החיות הללו מופיעות. כלומר, הדרקון האימתני שמסמל את הכאוס שיש לגבור עליו, והציפור הענקית שמסמלת את החכמה, הריפוי וההתחדשות.ביהדות: הלוויתן וזיז שדי, בזורואסטריות זהאק וסימורג, במצרית אפופיס ובֶּנוּ – וכן הלאה.
Rodland, David L. “What’s Past Is Prologue: The Dragon, the Phoenix, and the Golden Spike”. In Planet Work: Rethinking Labor and Leisure in the Anthropocene, edited by Ryan Hediger, pp. 35–50. Lewisburg, PA: Bucknell University Press, 2022.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה