האקסטזה הדתית כחלק מהמבנה של הנפש האנושית

המטרה של הספר ״The Bloomsbury Handbook of Religious Ecstasy״ היא לטעון שאקסטזה היא לא סטייה מהנורמה ולא תופעת שוליים, אלא ההפך, היא חלק מהמבנה של הנפש האנושית, הנפש האנושית מחפשת אותה ומוצאת אותה גם כיום, כשהדת החליפה צורה והתחלנה. המבנה של הנפש האנושית בנוי בצורה שבה היא נמצאת בחיפוש מתמיד אחר הנשגב. אבל לא תמיד היא מסוגלת לעשות את זה בעצמה, אז היא מחפשת קיצורי דרך. קיצור הדרך העיקרי נקרא ״סמכות״. כלומר, אם אני לא יכול להתחבר ישירות אל הנשגב אז לפחות אדבוק במישהו שעשה את זה ואקבל אותו כסמכות רוחנית. התכונה שהופכת אדם למישהו שיש לו סמכות, נקראת כריזמה.

בנפש יש סונאר של כריזמה, וכשהיא מאתרת אותה, היא מנסה להשתמש בה כמדיום לחיבור עם הנשגב. המטרה היא להגיע למצב של ״איחוז רוחני״, או יותר נכון, הסיבה שאנחנו מחפשים את הנשגב היא כדי להיות פסיבי כלפיו ולאפשר לו לשלוט בנו, ולהתמזג בו. ההתמזגות נחווית כהתמוססות גבולות העצמי, העצמי הוא בעצם מחסום שבו הנפש נמצאת ופריצת המחסום הזה היא האקסטזה.

נשמע מאוד מיסטי, אבל מה שהספר הזה מנסה להוכיח הוא שכל אחד מהגילויים של הרוחניות המודרנית, וכמובן הרוחניות העתיקה, אינו אלא וריאציה של החוויה האנושית הזו שהיא כאמור אוניברסלית. הפרק שאני הכי עשוי לאהוב, כי לא הצלחתי עדיין לשים את ידי על הספר, היא הצורה שבה טקסים של תרבות פופולרית יוצרים מציאות שנקראת Distributive Effervescence, כלומר התססה של אותה האנרגיה אצל האינדיווידואלים, שבאים לשם בדיוק למטרה זו. מופעי רוק, משחקי כדורגל, מסיבות, חגים אזרחיים וכו׳ הם סוג של צלחת פטרי קולקטיבית שבה אנשים מנסים ליצור תרבית של חיידקי אקסטזה.

ברגע שאתה מגיע ומשתתף בטקסים האלה אתה בעצם מבצע ״אקט מדיאטיבי״. וכאן המקום לדון במושג שנקרא Mediation, מושג בפילוסופיה של הטכנולוגיה שמתאר את הדרך שבה טכנולוגיות מתווכות את הקשר בין בני אדם לעולם. כלומר, המשיכה שלנו לטכנולוגיה היא בעיקר כי אנחנו מחפשים את האמצעי שיאפשר לנו לחוות את העולם בצורה שתאפשר לנו למצות את החוויה הדתית שלנו. התרבות הפופולרית היא לא יותר מהצורה שבה הדור המודרני מתמודד עם החידושים הטכנולוגיים כדי לחפש ולמצוא את הדרך לאקסטזה דתית.

אגב, עם ההגדרה הזו לא כולם יסכימו. הטענה המקורית של דון אידי (Ihde), היא שהמדיאציה משמעותה הצורה שבה טכנולוגיה מהווה ״מדיום״ לתפוס את המציאות, ובעצם מגדירה את המציאות שלנו, כלומר הטכנולוגיה היא כלי מתווך בין האדם לעולם ולכן היא מדיום. אידי טען שהטכנולוגיה עומדת בינינו לבין ״המציאות״, כלומר בין הסובייקט לבין ה״אובייקט״. הוא לא טען שהטכנולוגיה עומדת בינינו לבין זולתנו, כלומר בין סובייקט לסובייקט. וגם אם כן, הוא לא טען שההכרה של סובייקט בסובייקטים אחרים, היא הפרקסיס האנושי, ה״אקסטזה הדתית״.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×