אתמול התקיימה ההרצאה החמישית בסדרת "מקדש התודעה", והועברה בידי ד"ר גד ברנע מאוניברסיטת חיפה. לצערי ההקלטה של האירוע נקטעה באמצע ואין ביכולתי לשווק או לשתף אותה. אבל אני מצרף את המצגת מההרצאה, ביחד עם הערות קצרות, כך שזה סוג של תמלול של ההרצאה. המצגת באדיבותו של ד״ר ברנע, שהעלה אותה לחשבון שלו באתר ״אקדמיה״.
ראשית, המוטיבציה של ההרצאה. המוטיבציה היא כמובן לסמן את הפרשנות הפסיכדלית־רוחנית של סיפור הסנה הבוער, למרות שההרצאה עצמה לא טוענת את זה. מי שטוען את זה הוא אני, בעיקר על רקע רמזים מסוימים שאפרט מיד. מה כן ההרצאה טוענת? בקצרה, שהפולחן היהודאי באי יב היה בעל מאפיינים המושפעים מזורואסטריות, והדבר מעיד על וריאנט לא ידוע מספיק של היהדות שנקרא יהוויזם, שהיו לו יחסי גומלין עם הזורואסטריות בעקבות זהות בכמה עקרונות תאולוגיים וביסודם מהותו העל זמנית של האל, ההתגלות של האל מסומלת באש, ונוכחותו בקיומה המתמיד של האש.
גד ברנע הוא עמית מחקר במחלקה לתולדות עם ישראל ומקרא באוניברסיטת חיפה, בנישה חדישה ופורצת מוסכמות, שעיקרה הקביעה שלאורך קיומה של היהדות, היה קיים לצידה זרם דתי שנקרא יהוויזם Yahwism. המונח הזה משמש חוקרים לתיאור האמונה והפולחן של יהוה כאל המרכזי, לא בהכרח הבלעדי. כלומר, יש הבדל בין מונותאיזם לבין יהוויזם. ביהוויזם האל מתקיים לצד אלוהים אחרים ולא פוסל אותם, מונולטרי. ביהוויזם יש גמישות גם כלפי אתנרופומורפיזם של האל, כוחות מתחרים לו, ובעיקר התגלות שלו בעולם הפיזי – במקומות, בתופעות טבע, ובאפקטים פיזיקליים שונים, רובם על גבול הפרדוקס.
אנחנו מכירים את היהדות הרבנית, אבל היהדות הרבנית היא התפתחות מאוחרת יותר ואינה זהה ליהוויזם. היהדות הרבנית ניסתה להלחם בביטויים לא מונותאיסטיים ביהוויזם, ולקחת ממנו רק את ההיבט הפרדוקסלי, בלי לציין שהוא מתגלם בעולם הפיזי. העקרונות האלה הוגדרו רק בשלב מאוחר מאוד, ונוסחו סופית על ידי הרמב״ם. עד אז, היהוויזם היה קיים ובועט, בחלק מהמקומות באופן בוטה יותר (הקבלה, לדוגמה) ובחלק באופן לטנטי. חשוב להבדיל בין הזרמים והאלה ולהבליט את קיומו של היהוויזם ואת ההבדלה שלו מה״יהדות״ – וזוהי שליחותו של ד״ר ברנע.
הזורואסטריות היא דת ששורשיה נטועים במסורת ההודו אירופית. ההבדל העיקרי בין המסורת הזו למסורות דתיות אחרות הוא התפיסה לגבי החיים לאחר המוות. דתות כתוניות ראו באדמה את יסוד החיים, ואת הקיום כמעגליות שבה לאחר המוות, הגוף חוזר לאדמה, שיוצרת ממנו חיים חדשים – המעגליות הזו מתבטאת כלידה מחדש. דתות הודו-אירופיות לעומת זאת לא ראו את המוות כהחזרה לאדמה, אלא כהחזרת הנשמה לאש הקוסמית שמקורה בשמיים. האש נתפסת כיסוד שמימי־נשמתי, ולכן גם השריפה ולא הקבורה שימשה כדרך פולחנית נפוצה. הדת לא עוסקת באדמה ומה שמתחת לאדמה, אלא בשמים ומה שמעל לשמיים, הידוע בשמו היווני ״אמפיריאן״.
המוקד בדתות אלה הוא הקשר בין האדם לסדר הקוסמי. כדי לקיים את שיווי המשקל הזה, יש לקיים טקסים תיאורגיים, שלאדם יש אחריות על הקפדה על פרטים בהם לצורך הצלחתם. ההפקדה הזאת יוצרת שדה תודעתי־דתי שבו מתקיים מפגש עם האל העליון אהורה מזדה. הקפדנות אינה רק כדי ליצור את הקשר אלא בעיקר לתחזק אותו, כנגד מסיחים. המסיחים הללו מתוארים ככוחות-נגד. החיים הם מין הליכה על חבל דק. כדי לא לאבד את שיווי המשקל צריך קואורדינציה רבה וריכוז, צריך להקשיב לגוף ולהיות במודעות לכל תנועה קלה. זה ההגיון בחיי המעשה.
אחד מהטקסים החשובים ביותר בזורואסטריות הוא טקס הכנת ההאומה (haoma) ושתייתה. לא ברור כל כך מה כלל הטקס ומה היו המרכיבים. על פי הרמזים משערים שמדובר היה בחומר פסיכדלי שחלק מההכנה שלו היא כתישה וסחיטה. הטקס הזה קדום מאוד וכנראה שהיו בו הרבה תמורות. אפילו הצורה שהיתה עדכנית למתי שהכתבים הזורואסטריים עלו על הכתב היתה מאוחרת יחסית, ולכן מדובר בתעלומה שאי אפשר להסיק ממנה דבר. כל מה שאנו יודעים זה כתוצאה מהנדסה לאחור, על פי ארכיאולוגיה של טקסטים שבידינו, ומיצגים שונים, ובהם כאלה שמתארים טקסי אש. בטקסי האש הללו מופיעות שתי דמויות, נותן חסות וכהן. הכהן יחף. בין שניהם יש מכתש ועלי (המסמל את הכנת ההאומה) ומזבח-אש, או יותר נכון מיכל שמעליו נדמית דמותו של האל. בכך בעצם מתבטאת ההתגלות שלו בעולם. הסיבה שהכהן יחף היא טכנית, מדובר במצבע שדרך על לכלוך. לכלוך הוא טומאה, וכדי לשמור על טהרת האש יש להסיר אותן. ההתרה מסמלת גם כניעה באמצעות ״הסרת קליפות״, הכניעה היא כלפי יסוד האדמה המקודשת (Armiati).
האל מתואר בכתבים כמי שיש לו הוויה נצחית, או יותר נכון לא מישהו פסיבי שכל הזמן נמצא שם, אלא מישהו שבכל רגע בורא באופן אקטיבי, ובכך ממשיך את ההוויה שלו בכל פעם מחדש. האל הוא פעולה, והפעולה הזאת מתרחשת כל עוד האש מתקיימת. זו החשיבות שבקיום אש התמיד, ברגע שהאש נעלמת, ההמשכיות נפסקת. באמצעות שתיית ההאומה, אנו למעשה מקיימים את ההמשכיות הזאת ומתדלקים את האל כשאנחנו מעניקים לו את היכולת להמשיך וליצור. כאן הדמיון גם לצורה שבה האל מתואר בפרשת הסנה הבוער. בעברית כמו גם בשפות שמיות אחרות, אין צורת הווה בגוף לראשון לפועל ה.י.ה, ולכן הדרך היחידה לתאר את זה היא בצורת עתיד. ״אהיה אשר יהיה״ בעברית, שבתרגום השבעים כתוב בלשון הווה, אינו אלא מקבילה לצורה של ההוויה התמידית שמתוארת בכתבים הפרסיים. הדבר היה יכול להכתב בצורה של ״אני אשר יש״, אבל זו לא עברית תקנית. לעומת זאת ביוונית זה נכתב ״egō eimi ho ōn״, ״אני הוא ההווה״, ״אני הוא הקיים״.
שני היסודות הללו, של השלת הנעליים מעל לאדמה הקדושה, שלצידה האל מתגלה מתוך האש, אל שמסרב להזדהות והדבר היחיד שהוא מסכים לספר על עצמו זה שיש לו מהות נצחית של קיום והתחדשות, מופיעים בסיפור הסנה הבוער. לאחר מכן יש דפוס ששייך לז׳אנר ההתנגדות, שבו הגיבור נושא ונותן ומנסה להשתכנע שפעולתו מוצדקת. כל הבלוק הזה של ההתגלות באש של האל הספציפי הזה, וההתנגדות, מסתמן כתוספת מלאכותית. בהסרת הבלוק הזה, מסתבר שיש המשכיות בין שני החלקים המקיפים אותו, פרק ב׳ פס׳ כ״ג-כ״ה, ופרק ג׳ פס׳ ז׳-י׳. הטקסט ההמשכי מציג את האל רואה את סבל בני ישראל ובוחר במשה להושיע אותם ולהעלות אותם אל הארץ המובטחת.
הבלוק המדובר הכרחי כדי לספר את הסיפור, והתווסף רק כדי להעניק לכל הסיפור הזה נוף התגלותי. תוספת זו היא כנראה של המקור הכהני, טוען ד״ר ברנע. כלומר, התוספת של המקור הכהני, היא תוספת ״יהוויסטית״ שנועדה לתת זיקה לברית בין עם ישראל לאלוהיו, להתגלות באש ולמהות דמותו של האל. זו היתה הצורה המקורית של היהדות, וההוכחה לכך היא מזבח האש שמוזכר בתעודות יב. מזבח האש הזה, מקור שמו הוא בפרסית, והוא נקרא ״אתרודן״ (מלשון Ātar) שמשמעות ״מקום האש״. אילו רצו לטשטש את הקשר הפרסי, היו יכולים לכנות אותו בארמית, אבל לא בחרו לעשות את זה, והדבר אומר דרשני.
המקדש ביב הוא מקדש יהוויסטי, הוכחה לכך שלפחות במאה החמישית לפנה״ס, הזרם הדומיננטי ביהדות לא היה הזרם הרבני, וכנראה שאת הנוסח המוכר לנו של התורה, הם לא הכירו – לא משה, לא מצוות, לא שבת או פסח. רק את יהוה וייחודו. אפילו האל שנעבד שם היה בעל ניחוח פוליתאיסטי, ענתיהו. האם המניפולציה הזורואסטרית היא תוצר של השלטון הפרסי בתקופה במצרים? כנראה שלא. יש עדויות להשפעות זורואסטריות עוד הרבה לפני שהאימפריה הפרסית התפתחה, וד״ר ברנע סובר שמדובר היה בסך הכל בזהות אינטרסים ואי אפשר לומר שמדובר בהשפעה ישירה, בטח לא בווריאציה של זורואסטריות.
עד כאן הרעיונות שד״ר ברנע אומר במפורש. מה הוא לא אומר במפורש? ובכן, הסנה הבוער הוא מיתוס מייסד של היהדות, או של היהוויזם. ביהדות יש כמה מיתוסים מייסדים, והתורה היא מין סינתזה שמנסה לשבץ את כולם בפסיפס הייסוד של האמונה הישראלית. התורה התקבלה גר בהר סיני/חורב (פרקים י״ט, כ״ד), אבל גם מעל למקור מים (תהלים קי״ד), או באר (במדבר כ״א). הסלע נוכח בו, אבל במקומות שונים משה צופה ביהוה מתגלה מעליו (פרק ל״ג), משה משליך אליו עץ (פרק ט״ו) או מכה בו (פרק י״ז). הסלע נוכח גם בסיפור הסנה, כאטריבוט. אמנם בשלב מאוחר יותר, כשמשה נמצא ״במלון במדבר״, אבל הוא חלק מסט הסיפורים על התגלות בחורב.
הסנה הבוער הוא סיפור ייסוד, שעל פיו בעצם ההתגלות היתה רק למשה, ולא לכל העם. בסיפורים אחרים היא היתה מול כל העם, כשמשה הוא רק מנחה הטקס. אבל עדיין, הסנה הבוער הוא מיתוס של קבלת התורה. ועל סמך מה אני אומר את זה? ובכן, באחד מהספרים החיצוניים, שלא ברור למה הוא נדחה, מתואר עזרא כמי שיש לו סדרת התגלויות. הספר נקרא ״חזון עזרא״, מדובר למעשה בסדרת ספרים, שבביקורת המקרא מתוארים כעזרא הראשון, השני, השלישי וכו׳. מחלקים את זה ל-6, מסיבות אלה או אחרות, חלק מה״ספרים״ הללו הם בכלל בעלי קונוטציות נוצריות, וזו אולי הסיבה שהוא נדחה. אבל יכול להיות שהוא נדחה מסיבה אחרת.
לדוגמה: אחד מהחזיונות הוא חזיון בו המלאך מתגלה לעזרא מתוך הסנה ומצווה עליו לתמלל את הטקסט הנאמר לו, ל-94 ספרים, 24 מהם הם התורה שבכתב המוכרת לנו. הוא היה צריך לכתוב את זה, כי התורה נשכחה וכמעט אבדה. מה שקרה שם הוא נס שבמהלכו היא נתגלתה מחדש. מה זהותו של המלאך, לא נאמר. באחד מהחזיונות מוזכר אוריאל, אותו המלאך שנגלה גם לחנוך, ובשמו מתגלה ה׳ באש (אוריאל, אש ה׳). כאמור, בחזיון זה לא מוזכר השם, אבל כן מוזכר משקה אותו המלאך מורה לעזרא לשתות. המשקה מתואר אמנם כנוזלי, אך כזה ש״עינו כעין האש״. הרטוריקה הזאת, רטוריקה של אש, מוכרת לנו מהזורואסטריות. מה שקורה למי ששותה משקאות אש, עובר חוויה של התגלות, בהירות רוח, וסודות טמירין מתגלים לו. כלומר: שינוי תודעה לכדי תודעה צלולה.
המלאך, שנתגלה באש, ואומר לעזרא לשתות משקה טקסי שבאמצעותו תתגלה לו התורה, מנסה להציג את סיפור הסנה הבוער כטקס קבלת התורה. כאילו שעזרא עצמו קיבל את התורה, ואם לא קיבל אותה, אז לפחות שחזר וייסד אותה לאחר ש״שכחום וחזרו ויסדום". היסוד הזה מוכר גם ביהדות הרבנית המיינסטרימית, שעל פי התורה היתה כמה פעמים בסכנת שכחה, וגיבורים מסויימים ייסדו אותה מחדש. למעשה, יש מחלוקת מפורסמת האם תוכן שני הסטים של לוחות הברית היה דומה או לא. אחת מהדעות (עירובין נ״ד) היא ״אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל". כלומר, התורה המקורית היתה בלוחות הראשונים, מה שהיה בלוחות השניים זו תורה אחרת לגמרי. התורה המקורית נכתבה על ידי האל בכבודו ובעצמו, והתורה שבלוחות השניים היא מעשה ידי אדם. היתה רגרסיה במשך הדורות, ולכן העולם זקוק לתחיה מחודשת. מי אחראי על התחיה הזו? במקורות נרמז שעזרא הוא זה ששחזר את התורה ומעלתה.
מה הדבר הזה אומר? לא משנה כל כך לענייננו, איני רוצה להסיט את נושא השיחה. עזרא הוא אבטיפוס של דמות המשיח, המשיח הוא זה שצפוי להביא את אותה התחיה לעתיד לבוא ולהביא תורה חדשה. זו חלק מה״שלישיות״ במיתוס המשיחי, שכוללת מונומנט שהיה קיים פעם ראשונה, נחרב והוקם פעם שניה ואז נחרב שוב, וצפוי להבנות בפעם השלישית ולהיות קיים לנצח. אתם מכירים את זה מבית המקדש, אבל הדבר הזה קיים גם בתורה. הדבר הזה הוא גם מה שנמצא ביסודה של ״הברית החדשה״ של הנוצרים.
לצורך העניין, עזרא נחשב כמי ששחזר את התורה. היהדות הרבנית לא אוהבת את העניין הזה שהיתה פעם תורה אחרת, שהרי הדבר שקול כפירה. ולכן היא מתמודדת עם העניין בצורה אלגנטית. מה שנשכח הוא לא התורה, אלא אופן הכתיבה שלה. גם כאן יש חוטר סורר שמדבר על זה ש״אות חסרה״ שהופכת את המשמעות של התורה נשתכחה. אבל היהדות הרבנית הרבה יותר עדינה. אופן הכתיבה הוא בסך הכל הפונט. לפני השינוי כתבו את התורה בפונט שלא כולל אותיות סופיות, אחרי החידוש כותבים עם אותיות סופיות (מגילה ג׳ א׳). לחלופין, מה שהיה לפני השינוי היה שהתורה נכתבה בכתב דעץ, ומה שנשתנה הוא שהיא נכתבה ב״כתב אשורי״, כלומר באותיות מרובעות (סנהדרין כ״א ב׳). את כתב דעץ השאירו להדיוטות, והדבר בא לומר שהמהדורה השומרונית אינה קבילה. והדבר תקף גם לפונטים אחרים, או שפות אחרות: תרגום השבעים לדוגמה, לא תקף כי הוא כתוב ביוונית. ורק מה שכתוב ב״אשורית״ הוא קדוש (משנה ידיים ד׳ ה׳).
בקיצור, גם היהדות הרבנית סוברת שעזרא קיבל את התורה. אבל היהדות לא סוברת שמדובר היה בתורה שונה, אלא שמדובר באותה התורה, עם טוויסט קטן ומסוים שמייחד את הגרסה היהודית הרבנית והופך את כל השאר ללא תקף. אבל לא זה מה שניתן להבין מחזון עזרא. מחזון עזרא ניתן להבין שיש היקש בין שני סיפורי הסנה הבוער: בין התורה הראשונה שנתקבלה אצל משה, ובין התורה השניה שנתקבלה אל עזרא. שתי הקבלות הללו, שתי ההתגלויות בסנה, אחת הן, ושתיהן, מסתבר, היו באמצעות טקס אש שבמרכזו שתיה של משקה אש מקודש ששתייתו מביאה להתגלות. טקס השתיה נעדר מפרשת הסנה הבוער ״המקורית״ אצל משה, אבל היא המרכיב הזורואסטרי החסר בתמונה, כפי שמציג אותה ד״ר ברנע. מדוע ברנע לא טוען את זה? כי זהו פרלליזם, לפחות כל עוד אין הוכחה חותכת. זהו פרלליזם בדיוק כפי שאת השטן ועזזאל יש לקשור עם דמויות דמוניות (דוות, Daeva) בזורואסטריות כמו אהרימן וחבר מרעיו. זה צעד אחד יותר מדי, כי מדען שרוצה להראות רצינות לא יכול ליפול למשהו שהוא לא חד משמעי.
זו היתה השורה התחתונה בהרצאה זו. את הרפרנס הפסיכדלי אני נותן. את העובדה שבמרכזו של הזורואסטריות עומד טקס ההאומה – זה ברור. האם ההאומה פסיכדלי? האם ההאומה מזוהה? זהו פרלליזם, וזוהי ספקולציה. ספקולציה בדיוק כפי שפרופ׳ בני שנון, סייג מראש כשטען שהסנה אינו אלא השבר הלבן, שגם לו אגב יש מקבילה בזורואסטריות. הוא נקרא esfand ויש לו תפקיד בגירוש רוחות רעות, הוא כביכול קשור לאותה ישות של אדמה קדושה, Spenta Armaiti.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה