אתמול בכנס "מדברים פסיכדליה" דיבר ד״ר עידו הרטוגזון על המונח "הורמזיס", הרעיון ש"מה שלא הורג מחשל". העיקרון של חיסון הוא להדביק בכוונה את הגוף בפתוגן ולתת לגוף להלחם בעצמו בו, כדי לחזק את המערכת החיסונית. העיקרון של אימון כושר הוא להכניס את הגוף למצב יזום של דחק, ועל ידי כך להביא לשיפור מנגנון ההסתגלות (והתיקון העצמי) של הגוף. את העיקרון הזה מיישמים גם בפסיכדלים, אלו המעדיפים את חוויית שינוי התודעה, גם אם היא כרוכה בייסורי נפש, מפני שהם בסופו של דבר תורמים למנגנון החוסן. נטילת סמים פסיכדלים בדרך המייסרת מעמידה את המתנסה בעמדת יתרון, על פני מי שעושה את אותו הדבר בצורה סטרילית, שתיישם את היתרונות הרפואיים של אותם הסמים, מבלי לתת לו את מה שנתפס כ"דבר האמיתי".
ובמעבר חד אל הדת. ככלל, לפעמים משתלם לסבול על מנת להיות חזקים מאוחר יותר. וכשמעתיקים את העיקרון הזה למישור הפסיכולוגי, נולד הרעיון שהדרך להשתלמות נפשית כרוכה בייסורים, מי שמקבל את הייסורים האלה באהבה, נפשו תזדכך. הייסורים הם אלה שעומדים בבסיס הטהרה, ולכן יש היגיון בסיגוף עצמי במסגרת החוויה הדתית: התנזרות מתענוגות כמו מין ואוכל זה לחלשים, אנחנו מדברים על פאקירים ו"אתלטים של המשיח".
אני מצרף תמונה של שטף דם שהתקבל כתוצאה ממכה כדי להדגים מדוע הצבעים אדום כחול וסגול הפכו למקודשים, ובכך לספק עוד הסבר עם רפרנס פסיכדלי. אלה בעצם התכלת הארגמן ותולעת השני הגופניים. לא מדובר רק במטאפורה לדם היולדת, כי אם במטאפורה לאותו מתאגרף שבדרכו לזכייה באליפות חטף המון נוקאאוטים. אותה חבורה, אותו פנס בעין, הוא-הוא "עינו של הנמר"

עקרון הסבל המקודש, הוא גם מה שהפסוק "אכן חלינו הוא נשא ומכאבינו סבלם, ואנחנו חשבנהו נגוע מכה אלהים ומעונה" מתכוון אליו. ככל שאתה סובל יותר ככה אתה מתחשל יותר. וככל שאתה מתאמץ יותר להתעלות כך גם אחרים יוכלו להנות מהפירות שאתה קוצר, ולכן בעצם אתה "סובל למענם" ו"נושא את חוליים". כשאתה בא להרביץ לבריונים שהציקו לאח שלך בבית הספר וחוטף בעצמך מכות, זה לא אומר שהבריונים לא יבינו שאח שלך לא פראייר. שזו אגב הפרשנות היהודית המקובלת. "המשיח הסובל" הוא צוללן ביוב מיומן שקופץ לבור הספיגה כדי לפתוח את הסתימה. הוא כמו מארק רנטון בטרנספורטינג, שצולל בשירותים הכי מזוהמים בסקוטלנד כדי להציל את מנת הסם שלו.
הסובל הקדוש הוא בעצם מה שמתואר כליקווידטור, בפרשת פיצוץ הכור הגרעיני בצ׳רנוביל. הליקווידטורים הם אזרחים, כבאים ואנשי צבא שנאלצו לכבות ולנקות את תחנת הכח, ולמנוע נזקים נוספים. כל הדבר הזה נעשה בשקט, מבלי שהעולם יגלה, אפילו מבלי שהליקווידטורים עצמם יגלו וידעו עם מה הם מתמודדים. זו הסיבה שלא נתנו להם ציוד הגנה, ובגלל שמדובר בפיצוץ אטומי, רובם נפגעו מקרינה מייננת שהיתה ברמה קטלנית, ובהתאם מתו. שלושה שלא מתו, הם הליקווידטורים המפורסמים שגם קיבלו אחר כך אותה גבורה מברית המועצות, ונשלחו לצלול במים הרדיואקטיביים כדי לפתוח את השערים ולרוקן את המים על מנת למנוע פיצוץ קטלני נוסף. הם סיכנו את חייהם, אך צלחו את המשימה ושרדו כולם. כך רואה את עצמו הסובל הקדוש, כליקווידטור, בין אם זה ברמת המיקרוקוסמוס הנפשי, ובין אם זה ברמת המקרוקוסמוס, כמושיע קוסמי. זו מהות המשיחיות.
במסורת היהודית יש את דמותו של יוסף הצדיק שדווקא בזכות צדיקותו והיותו מומחה, נשלח רדת למ״ט שערי טומאה, להתפתות על ידי אשת פוטיפר, להכנס כתוצאה מכך לכלא, ואחר כך גם להתחתן עם מצריה וכמובן לסעוד עם מצרים ולאכול אוכל לא כשר. העקרון הזה שבו יוסף ״ירד לקליפות כדי לדלות ניצוצות״ או שהוא ״היפך הרע והעלה אותו לקדושה״, הפך מרכזי בעיקר בקרב הכתות האנטינומיסטיות היהודיות שבהן ראו את ביטול הדת כצו השעה, ״מצווה הבאה בעבירה״. גרשום שלום כתב על זה מאמר מכונן, שמדגים את הפרדוקסליות של מה שאני מכנה כ״אפקט הליקווידטור״. זו בעקרון התפיסה הדתית של היסורים הממרקים.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה