image 8

פולחן ״האלה הרעיה״ במזרח הקדום

האלה הרעיה (consort goddess) הייתה אלה חשובה במזרח הקדום, במיוחד באזור הכנעני והלבנט. דמותה מזוהה עם תכונות נשיות: פוריות, חיבור לטבע, הגנה על הבית, וביטוי של אלוהות אם. תפקידה במערכת הפולחן השתנה והתפתח עם הזמן ועם המגעים בין תרבויות.

ברחבי המזרח היא נקראה בשמות שונים: עת׳רת, אישתאר, אישחרה, אינאנה, אסטרטה, עשתורת, ענת וכמובן אשרה. אמנם לא כל החוקרים מסכימים לכך שהן ״אותה האלה״ בדיוק — יש הבדלים תרבותיים, תיאולוגיים, שמות מקומיים ותפקידים משתנים. השמות, הפולחן והאטריבוטים משתנים בהתאם לשפה המקומית, התקופה, הפולחן, התרבות, אך נדמה שבתיווך של סינקרטיזם, סחר, נדודים, אימפריאליזם וסביבה גאוגרפית ותרבותית – נוצרה זהות כלשהיא ביניהן. בכתבי אוגרית האלות נזכרות יחד (או לפחות בתפקידים מקבילים) ונדמה שמדובר בהיבטים שונים של אותה האלה. המיתולוגיה ההשוואתית סוברת שמדובר בהיבטים שונים של הנשיות הדו פרצופית, המשקפים את הניגודים של הסדר והכאוס, כך מצד אחד נתפסה האישה כחכמה ומצד שני כקלת דעת, מצד אחד כפתיינית ומצד שני כחסודה, מצד אחד כפרועה ומצד שני כחסודה, מצד אחד כפראית ומצד שני כמגוננת. הפטריאכליות ביקשה להבליט את הצד הכאוטי, ומיוצגת על ידי המונותאיזם. אבל הוא לא היה קיים תמיד, וטרם השתלטותו, גם צד זה של האישה נסגד, כחלק מהטבע ההכרחי, בדיוק כפי שהצד הכאוטי של אל הסער הגברי נסגד.

כך, למעשה נוסד הפולחן של ״האלה האם״. בת הזוג של ״האל האב״, שהיה לרוב אל הסער. האל מקושר לתפקידים הגבריים והאלה לנשיים. בכלל זה להיבטי החיים וההמשכיות הדמוגרפית. הדבר מתבטא בבריאות ורפואה, בעיקר רפואת נשים, שמשמעה לידה והמחזור החודשי. כמו כן מתבטא הדבר בגידול הילדים ועבודות הבית, הכנת אוכל, תפירת בגדים, שימור הבית, חינוך והגנה אמהית. מאחר שהגבר היה עסוק בציד, לחימה וסחר, הדמות האמהית היתה הדומיננטית בבית ובשלבי החיים המוקדמים היתה הנוכחות ההורית העיקרית. לפיכך גם בפולחן היתה לה נוכחות משמעותית. נוכחות זו מתבטאת הן במרחב הציבורי והן בביתי. במרחב הביתי, היא נחשבה כמי שמבטיחה פוריות ובריאות – פולחנה התבטא בהגנה אפוטרופאית, פסלוני נשים, צלמיות, קמעות, מרשמים ותפילות בפינות פולחן ביתיות. במרחב הציבורי הנוכחות שלה בלטה במקדשים, אתרי פולחן מרכזיים ואתרי נוף חריגים, בעיקר כאלה הקשורים למים ואדמה – חורשות, מעיינות, נהרות וכו׳.

מקורה של האלה האם על פי הזרם המרכזי במדעי הדתות הוא ״כתוני״, כלומר קשור לנוף הטבעי. חלק מהסצנריו הכתוני הוא מעמקי האדמה, ומה שנקרא ״השאול״, והדבר הזה מסביר מופעים של אלות אמהות שונות בהקשר של מסע אל השאול, ובעיקר שיבה ממנו, שנחשב כתחיה או כלידה מחדש. האלה האם נחשבת הן כמחוללת החיים, והן כמחוללת החים מחדש, הן כיולדת והן כיולדת מחדש. לעומת זאת, בהקשר המסופוטמי, יש דמות שנקראת ״איננה״, שנחשבת כאלה האם השומרית, שהאטימולוגיה של שמה הוא ככל הנראה nin-an-ak, שמשמעו ״מלכת השמיים״. איננה אומצה בהמשך על ידי האכדים, ולפיכך גם על ידי הבבלים ולבסוף האשורים. באכד השתנה שמה לאישתאר, שמקור שמו הוא כנראה ״כוכב״. על אף שהאכדית היא שפה שמית, נראה שהאטימולוגיה של המילה הזאת הוא דווקא הודו-אירופי. יחד עם זאת, משם התפתחה המילה השמית עשתורת/עת׳רת/אשרה. האטימולוגיה של המהדורה האמורית, השמית-מערבית, ענת, לא ברורה ויכולה להיות קשורה הן למילה המקבילה ל״כח״ (השורה ע.נ.ה במשמעות נחלש או נכנע), והן לוריאציה של אינאנה. מקבילות של האלה הזו בתרבויות שאינן מסופוטמיות או לבנטיניות, קשורות גם הן לאסוציאציות הדואליות של האלה האם, בצורה זו או אחרת, כמו סחמת המצרית שהפכה לחתחור, או ארתמיס היוונית שנחשבה הן אלה לוחמת והן אלת פוריות.

בתפיסה העתיקה הופיעה האלוהות הנשית בשלושה ייצוגים – עלמה, אם וזקנה (רפאל פטאי). ייצוגים אלה אמנם שונים אך משלימים האחד את השני. הם מייצגים שלבים שונים בחיי האישה, והם מבטאים תפקודים נשיים שונים: נעורים ופריון, אימהות ויצירה, חכמה וזקנה. את תפיסה זו ניתן לראות גם ברחבי המזרח הקרוב, ולטענת ג׳ון גריי הדבר מתבטא גם בתנ״ך, כשיש בלבול, לעיתים מכוון, בין ענת, עשתורת ואשרה. הן, וגם ״מלכת השמיים״, שמופיעה בירמיהו, אחת הן, והסיבה לבלבול ביניהן היא התפיסה שהן חופפות האחת לשניה. ההחלפה יכולה להיות גם בשל סינקרטיזם, בהקשרים טקסיים שונים הדמויות מתחלפות ביניהן, אבל לא מדובר בשלוש ישויות נבדלות, אלא בפנים שונות של ישות נשית כוללת אחת.

האשרה מתוארת בדרך כלל בהיבט האמהי. אלת פריון אמהית מאופיינת באיקונוגרפיה כבעלת אברי מין בולטים, אגן גדול, שדיים בולטים, רחם רחב וכו׳. לרוב הידיים תומכות בשדיים, ומשמעות הדבר היא שהשדיים נפולים, מה שיכול להיות מהשפעה של הריונות מרובים או לחלופין מכך שהם מלאים בחלב. לרוב האם מלווה בסמלי פריון מהפלורה והפאונה של אותו איזור. הפלורה, כלומר עץ פורח, המסמל חיים וצמיחה (״עץ החיים״), החיות המסמלות לידה ללא כאב, כמו הפרשנות הנפוצה לשמות א׳, ״כי חיות הנה״. או הכינוי היווני ״Pótnia Therón״, גבירת החיות. הסמל הזה הוא סמל מאגי ואפוטרופאי, כלומר סגולה, להריונות מוצלחים מרובים, וצלמים של נשים שופעות ושל חיות, אוחסנו בדרך כלל בבתים וליוו את עולם התוכן של הנשים (השוכנות בבתים). החיות הנפוצות שסימלו פריון הן חתוליים למיניהם, נמרות ולביאות, כלביים כגון כלב, זאב ותן, ומכפילי פרסה למיניהן, בין אם חיות מבויתות כגון פרה ועז, או החיות מהן בויתו כגון יעל, תאו וראם. בשל התכונות של מקביליהן הזכריים – כישורי ציד (אומץ וזריזות), או כח רב (וקרניים) – היה נח גם לתאר את בני זוגן של האלות כמהדורות הזכריות של אותן החיות: אריה וזאב, איל ושור.

מתוך קרבתה של האלה האם לתפקיד האם בבית, גם תפקידיה המגדריים היו נשיים, כאמור: בישול ואפיה, טוויה ואריגה, נגינה וריקוד, קישוט ואיפור וכו׳. כך הפכו אובייקטים כגון קדרה ותנור, פלך וכישור, תוף, שיער קלוע, סיכות, בשמים וכו׳ לאטריבוטים. בהקשר הצמחי הפכו צמחים ששימשו ליצירת כלים מעולמות התוכן הללו ל״אנתאוגנים״, כלומר לחומרי גלם מקודשים הקשורים אסוציאטיבית לפולחן האלה האם. בין חומרי הגלם הללו ניתן למצוא צמחים הקשורים לויסות המחזור החודשי או להקלת כאבי לידה, בשמים למיניהם ובעיקר תבלינים (כלומר בשמים בעלי טעם, שמסמלים גם בישול), תכשיטים ואבני חן, וסיבים, כולל כאלה שאינם צמחיים כגון צמר. מאחר שהטקסטיל היה תכונה נשית, פיגמנטים למיניהם נקשרו גם כן באלות הפריון, הן משום שאיתם צבעו את הבגדים, והן משום שהצבעים היו לרוב כאלה שכהותם הזכירה את דם היולדת, או הווסת – סמלים נשיים. הפיגמנטים ממקורות צמחיים היו לרוב חלשים ונדיפים, ולכן היתה העדפה לפיגמנטים שאינם דוהים, מינרלים למיניהם או פיגמנטים מן החי. זו סיבה נוספת לכך שאבני חן היו סמלי פריון. פיגמנטים מן החי היו בחלקם ימיים, וכך קונכיות וצדפים הפכו גם הם לסמלי פריון. המחשבה הפרימיטיבית גם קשרה בין אובייקטים אלה לצורת אבר המין הנשי, כלומר גופים קעורים, מעוגלים ובעיקר כאלה שמסמלים הסתרה וגילוי. צדפה הסגורה על פנינה או גוף רך נסתר אחר, היתה אלגוריה לרחם המגוננת על העובר.

היבט חשוב של האלה הרעיה הוא כאמור הניגודים המהותיים בנשיות. לא רק רחם מוליד ואמהות מזינה אלא גם מיניות פתיינות ופראית. האישה סימלה לא רק את החיים והבניה אלא גם את המוות וההרס, ובעיקר את החיבור ביניהם, את התחום הלימינלי שמחבר ביניהם. כאמור, החוויה הזו של סף המוות כמוה כלידה מחדש. האישה סימלה הן את הלידה והן את הלידה מחדש, ומשום כך דברים שסימלו חציית גבולות או מפגש בין ניגודים שיקפו את פולחנה.

כחלק ממערך סמלי זה, מופיעים בדתות פריון רבות כוהנים וכוהנות בעלי זהות מגדרית חוצה — טרנסווסטיטים, אנדרוגיניים או "סריסים מקודשים". במסופוטמיה ובאנטוליה, כהני אינאנה, אישתאר ובהמשך קיבלה כונו kurgarru ו־gala, והם תועדו כשהם לובשים בגדי נשים, מבצעים ריקודים אקסטטיים, שירה פולחנית, ולעיתים אף מסורסים פיזית. עצם קיומם שבר את ההבחנה הקלאסית בין גבר לאישה, ובכך גילם את אותו עיקרון שמאפיין את האלה: הוויה שאינה ניתנת לסיווג, מהות שמשבשת כל היררכיה. הכוהן האנדרוגיני לא היה חריג במובן השולי, אלא להפך — הוא היה הטיפוס הארכיטיפי של המתווך בין הקודש והחול, בין הארץ לשמים.

חציית הגבולות של הכוהנים הללו לא הסתכמה בזהות המגדרית. הם חצו גם גבולות תודעתיים: נכנסו למצב טראנס, דיברו בלשון נבואה, ולעיתים נטלו חומרים משכרים שתרמו לשבירת גבולות העצמי. הם גם חרגו מהגדרות מוסריות וחברתיות רגילות, שכן עבודתם כללה לעיתים גם פרקטיקות של מין פולחני, עירום ציבורי, ושירה ארוטית לכבוד האלה. כל אלה לא נתפסו כחטא, אלא כטכניקה מיסטית, שבאמצעותה שיחזרו את ההתהוות, המוות וההתחדשות — של האדמה, של הגוף, ושל הרוח. כך, הדמות האנדרוגינית במקדש אלת הפריון לא הייתה סתם חריגה או סמל לאי־סדר. היא הייתה סמל לסדר אחר, שמבוסס על מעגליות, תנועה בין קצוות, והכרה בכך שכל פריון נולד מהכאוס.

ברוב המקרים האובייקטים המקודשים או ה״אנתאוגנים״ ששימשו בפולחן האלה האם, במקרה הכנעני אשרה ובמקרה האשורי אישתאר, היו כאלה שמשלבים אחד או יותר מההיבטים שתוארו לעיל. במקרה של טקסטיל, לדוגמה, הקנאביס היה אנתאוגן שכזה. חוץ מלטוות סיבים שלו, השתמשו בו גם כמשנה תודעה בטקסי טראנס. טקסי הטראנס הללו כללו גם מין פולחני, ריקודים ופציעה עצמית, שסימלו מצד אחד שכרון חושים, ומצד שני הולדה וכמובן דם. חלק מהסצנריו כלל גם בדים אדומים, משום שבמצבים של התרגשות, גירוי ועוררות, הגוף מסמיק. כלומר, הצבע האדום קשור לעניין גם מבחינה ביולוגית ופסיכולוגית. הצבע הסמוק הפך להיות לפיכך סמל של טרנספורמציה, קורבן, שכרון, ריגוש ובעיקר דבקות. הכהנות התאפיינו בצבעים כאלה, התאפרו כך, וצבעו את הטקסטיל אותו טוו וארגו בצבעים כאלה של תכלת, ארגמן ושני.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×