חדש על המדף: ״הקסם של האלכימיה ואמנות הציור והמוזיקה״ מאת פרופ׳ שלמה יהודה. פרופ׳ שלמה יהודה הוא פרופ׳ אמריטוס שניהל את המעבדה לפסיכופרמקולוגיה (דהיינו איך סמים משפיעים על הנפש) במחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת בר-אילן, ובשלב כלשהוא עשה שיפט אל עבר מדעי הרוח, פילוסופיה וההיסטוריה של האמנות. דרך ההיסטוריה של האמנות הוא הגיע אל האלכימיה אחרי ששם לב שכמה מהיצירות הגדולות ביותר של מיטב האמנים מהרנסנס ספוגים באלמנטים אלכימיים. אמנים כגון יאן ואן אייק, שהמצאת צבעי השמן המיוחסת לו הייתה כפי שהוא טוען, תהליך של "אלכימיה מעשית", שבו חומרים פיזיים (שמנים, פיגמנטים) עברו טרנספורמציה כדי ללכוד אור בצורה שלא נראתה עד אז. וכן אמנים כגון אלברכט דירר, לאונרדו דה וינצ'י, מיכלאנג'לו, פיירו דלה פרנצ'סקה וכו׳ , ששילבו ביצירותיהם ידע מדעי בן התקופה עם תפיסות פילוסופיות-אלכימיות.
אישית, החלק השני של ספרו פחות מעניין אותי, זה שמספר על ההשפעה ההדדית בין האלכימיה ואמנות הציור, ואפילו המוזיקה, כלומר לטענתו אצל באך ניתן למצוא רמיזות אלכימיות. יותר מעניין החלק הראשון שעוסק בהיסטוריה של האלכימיה, בו הוא מראה כיצד בתקופה שבה לא היתה הפרדה אמיתית בין מדע, רוחניות, רפואה ואמנות – האלכימיה שילבה בין כולם.
וכן, הוא תומך לחלוטין בסברה שמקורם של המדע והדת הוא בחיפוש אחר מקורות יעילים לפיגמנטים עבור ציור, ושאם הצלחת לצייר ציור שלא דהה, הצלחת להתגבר על המוות במובן הזה שהציור שלך זוכה לנצחיות, ומשמר את כח החיות שלו גם בעולם הבא (כך בדת המצרית). הוא אמנם לא מתייחס אל הנסיון לזכות באלמוות כמוטיבציה פסיכונאוטית לשינוי תודעה, על אף שחלק מהפיגמנטים הללו אכן הביאו לחוויות שכאלה, כדוגמת הוורמיליון/צינובר שאליו הוא בהחלט מתייחס. אך הוא כן עוסק באופן שבו באמצעות המרדף אחר פיגמנטים שאינם דוהים, התפתחה האלכימיה. ״מדענים מטורפים״ ניסו לבודד חומרים, לערבב חומצות, לבחון תגובות של מינרלים לחום ולבדוק כיצד פיגמנטים מגיבים לאור השמש או ללחות. הדבר אילץ אותם לפתח שיטות זיקוק, סינון ובקרת איכות קפדניות, ומסורת זו שעברה בסודיות מדור לדור הפכה ליסוד של של המדע כפי שהוא מוכר לנו כיום.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה