תעלת בריסטול משמשת כגבול הדרומי בין ויילס לאנגליה, והיא נוצרת בשפך נהר הסוורן (Severn) הזורם מערבה אל האוקיינוס האטלנטי. המאפיין הגאוגרפי הבולט ביותר של אזור זה הוא טווח הגאות והשפל העצום שלו, המגיע לכ-13 מטרים, מה שהופך אותו לשני או לשלישי בגובהו בעולם כולו.
המבנה דמוי המשפך של תעלת בריסטול גורם לכך שכאשר הגאות מהאוקיינוס נכנסת אל האזור הצר של שפך הסוורן, המים נאלצים להתרומם ונדחפים במעלה הזרם כגל הדף עצום הידוע כנחשול הסוורן (Severn bore). הנחשול יוצר גלים חזקים שנעים נגד כיוון הזרימה הטבעי של הנהר במהירות של 13 עד 21 קמ"ש. בנוסף, זרמי הגאות החזקים יוצרים ערבול מתמיד של סחף ומשקעים מקרקעית הנהר, מה שמעניק למים באזור צבע חום-צהבהב עכור ובוצי, ומותיר שטחי בוץ נרחבים סביב החופים בזמן השפל.
מאחר שמדובר באדמת סחף, Alluvium, יש לכך כמה תופעות לוואי, כמו לדוגמה אדמה טובענית וחוסר יכולת לעגון בשעות השפל. אבל מצד שני, יש לזה גם השפעה חיובית, כמו לדוגמה אדמה עשירה יותר בנוטריאנטים, שהיא פוריה יותר, אם היה באמת ניתן לגדל בה. אבל בגלל שמדובר בקו חוף שמשתנה בכל יום פעמיים, חקלאות בלתי אפשרית כל כך. מה שעשו במשך השנים היה לבנות סכרים וסוללות שיעצרו את המים ועל ידי כך ייבשו קרקעות (כמו איך שעשו בהולנד, נניח).
הדבר הזה לבדו קשור בפריון, מבלי שנתייחס לעובדה שגאות ושפל, ובעיקר כשגילו שהדבר קשור למופעי הירח, קשורים למחזוריות של חיים ומוות ולידה מחדש. הדבר מהווה, וכאן אני משתמש במשחק מילים חביב, ״קרקע פוריה״ לפולחני פוריות ושינוי תודעה. לאדמה הבוצית החומה-צהבהבה קראו בשפה הקלטית את מה שמפורש כיום ״אפור״, כלומר LLwyd, ולכן הנחשול הזה שנמשך מהים נחשב כ״יד אפורה״ שמביאה ברכה פעם ביממה. כך נקשר הצבע האפור לא רק לפריון אלא גפלשינוי תודעה, לחכמה ולריפוי. משם התפתחה המילה לכמה כיוונים אבל לכולם יש משמעות חיובית. לדוגמה, יש מופעים של המילה הזו שמשמעותם ״קדוש״ או ״מבורך״, יש מופעים שהמשמעות היא ״טהרה״, נזירים לבשו בגדים בצבעים כאלה שהיה בעצם הצבע של הצמר הלא מעובד, זקנים ששערם האפיר נחשבו חכמים יותר, ובעיקר אלה שעברו טקסי חניכה שכללו שינוי תודעה, וכן הלאה והלאה.
מהמילה הזו התפתח השם הפרטי Lloyd, שבגלל שבשפה הוולשית יש עיצור קשה מאוד להגיה, משהו בין ל׳ ל-נ׳ ל-ח׳ ל-ס׳ חלודה, שבחלק מהמקרים גם מתפרשת כסוג של פ׳ רפויה מוזרה, מה שגרם לאנגלים, או יותר נכון לרומים באנגליה, שלא ידעו לגמרי להגות את ההברה הזאת, לומר אותה כ-f, וכך נולד השם floyd.
בכל מקרה, הנחשול הזה עבר שתי האנשות. אחת למלך אגדי והשניה לאל. לא ברור אם מדובר בשתי האנשות או בהאנשה אחת, של מלך שהפך לאל, אבל ההגיון האאוהמרי שטוען שכל האלים היו מלכים שעברו האלהה, ומצד שני גם הנטיה הקלטית להאניש תופעות בצורה של דמויות אגדיות ולפעמים להאניש אלים בצורה של אנשים (וכך נולדו המוני קדושים או יותר נכון קדושות באירלנד שמקורן בדמויות מידיות), רומזים לכך שאכן מדובר בהאנשה אחת ושתי צורות.
ההאנשה היא אם כן של אל בשם נודנס, שמקורו האטימולוגי הוא באות המוזרה שלא נהגית בשפות שאינן וולשיות בתרבויות שפגשו את הוולשים היא נהגתה כ-נ׳, אבל המקור הוא ״נוד״. ההטיות הן נואדה או נודנס, אבל הראיה שהמקור ב-ל׳ היא שהעיר ששוכנת על שפך נהר הסוורן, ושם היה לאל הזה מקדש מפורסם נקראת ״לידני״ (Lydney), שפירושו ״האי של לוד״. אי, כמו בשפות עתיקות רבות, לא הכוונה ליבשה המוקפת מכל עבריה בים, אלא יבשה שיש לה זיקה לים באופן כללי, או גבול כלשהוא עם ים. כך שמדובר גם בחצי אי (מה שנקרא בערבית לדוגמה ״ג׳זירה״), חוף, או סתם מקום מבודד שאפילו לא קשור בכלל לים (בעברית מקראית).
נודנס נחשב כאל הציד והדיג, אבל גם כאל הריפוי, וגם כאל הים באופן כללי. כל אחד מהם קשור בצורה זו או אחרת לנחשול, אותה ״יד״ שנשלחת מן הים מביאה איתה דגים, בדרך היא גם סוחפת איתה כל מיני יצורים שניסו להאבק בה ונכשלו, כך שלפעמים גופות של לוויתנים נסחפו לחוף. כשהיא פוגשת באדמה והופכת בוצית, חיות שנמצאות על החוף עלולות לשקוע ולטבוע.
הטובענות הזו קשורה לנושא הבא שנעסוק בו, וגם העובדה שמדובר בשטף של מים: טהרה וכריפוי. הפעולה של שטיפת הלכלוך הפיזי נתפסה כפעולה המקבילה לשטיפה והסרה של טומאה רוחנית או דתית. מים הנמצאים בתנועה, או כפי שכונו בעת העתיקה ״מים חיים״ (vivum flumen) נחשבו לראויים וטהורים במיוחד לטקסי טיהור, וזאת בניגוד מוחלט למים סטטיים ומלאכותיים הנאגרים בבורות מים או בצינורות. ביצות לדוגמה הם מים מתים, אבל נהר שוצף, או לצורך העניין נחשול מים מן הים ששוצף בכיוון ההפוך, ובעצם מערבב את הקרקע ומפרה אותה, נחשבו כחיים על גבי חיים. לכן במסגרת הפולחן, דימו שקיעה וטביעה. שקיעה באמצעות ״אינקובציה״, כלומר כניסה לאיזורים סגורים, ואם אפשר לאדמה עד לגובה שמכסה את רוב הגוף (עם הראש או בלי). טבעיה באמצעות טבילה במים, הן אם מדובר במעיין, בנהר או פשוט בים. ים באופן כללי, וחוף שהגאות שוטפת אותו, נחשבו כמקומות אולטימטיביים לטקסי טהרה. חוף באופן כללי היה מקום לימינלי של טקסי חיים ומוות.
טקסים אלה עמדו במרכזו של הפולחן בלידני. במתחם נבנו חדרונים מיוחדים שבהם המאמינים החולים היו ישנים, מתוך ציפייה שהאל יתגלה אליהם בחלומות ויעניק להם מסרים, נבואות או ריפוי. חלומות נתפסו כסוג של מצב ביניים בין חיים ומוות, ולכן האינקובציה היתה כלי תודעתי שהשלים את הסטינג. בדרך כלל כשביצעו את הטקסים האלה הביאו גם מנחות, לרוב בעקרון pars pro toto, כלומר משהו שמזכיר את המטרה לשמה הגיעו. אם באתה לרפא את העיניים, תשאיר משהו בצורה של עין. אם באת לרפא שבר, תשאיר כלי עצם וכו׳.
בחפירות במקום נמצאו כמה מנחות כאלה, כולל חותמת של רופא עיניים, זרוע חלולה מברונזה וייצוג של אישה עשוי עצם. נמצאו גם פסלי כלבים עשויים ברונזה, החל מדמויות סכמטיות ועד לפסל של כלב-זאב אירי וכלב חריג בעל פני אדם. הכלב שימש בפסיכופומפ, אבל גם כמקושר לרפואה. האמינו של שליקוק הכלב מרפא פצעים, ולכן פסל של כלב שימש ״פארס פרו טוטו״ של ריפוי של פצעים. הכלבים נחשבו גם כחיות ציד, ולכן היו קשורים למהותו של לוד כציד. בסך הכל נמצאו מעל 320 סיכות, 300 טבעות וכ-8,000 מטבעות.
בתקופה הרומית בגלל היותו של לוד/נודנס אל ימי, הןוא נחשב מקבילו של נפטון, למרות שברצפת פסיפס במקדש נמצאה דווקא הקדשה לאל מרס. ההקדשה נעשתה על ידי ראש הפולחן טיטוס פלביוס סניליס בעזרתו של אדם בשם "ויקטורינוס המפרש", והיא מתארת סצנות ימיות עם דגים, דולפינים ומפלצות ים. מפרש, כנראה כי תפקידו היה לפרש חלומות.
אגב, למה מרס? כנראה בגלל האופי התקיף והמעניש של ״היד האפורה״, שהזכיר לרומים את האופי של האל מרס. באופן כללי בארצות הקלטים נהגו לשייך פולחנים מקומיים עם אלים מוכרים לרומים, לרוב על פי אופי המקום או אופי הפולחן. כמו כן, רוב המתרפאים הרומיים היו כנראה לוחמים שנפצעו. בכל מקרה, נמצאו במקום גם לוחיות קללה כדי לרתום את האל לנקמה או להשבת רכוש גנוב.
כאמור, הצבע האפור לא סימל דווקא אפור, אלא כל דבר עכור, ובכלל זה דברים שנראים כמו. אחד מהדברים האלה הוא הצבע הכסוף. לכן בחלק מהמקרים כניסו את היד הזאת או את ההאנשה שלה ״יד הכסף״. וכך נולדה דמות המלך ״לוד בעל יד הכסף״ (Lludd Llaw Eraint).
לוד היה גיבור ומלך אגדי מן המיתולוגיה הוולשית, בנו של בלי מאור, אחד מהגיבורים המייסדים של ווילס, שיש הסוברים שבעצמו הוא האנשה של אבי האלים הקלטי Belenos. לוד נחשב לסמל של חוכמה, חוסן וצדק. מקומות רבים בבריטניה מקושרים אליו ולכאורה נקראים על שמו, מפני שלפי האגדה מסופר שבימי מלכותו ביצר את ערי הממלכה, ובתוך כך בנה את ״חומת לונדון״ והפך אותה למבצר. כאות הוקרה קראו המקומיים את המבצר נקרא על שמו ״מבצר לוד״, Caer Lludd. החומה המערבית של המבצר הזה נקראת עד היום ״לודגייט״.
עד כמה הסיפור הזה נכון? א. את לונדון לא הקים מלך קלטי אלא דווקא הרומאים. הם גם אלה שבנו את החומה. ב. מי שעומד מאחורי האגדה על המלך לוד וייסודה של לונדון הוא ג׳פרי ממונמות׳, שמהימנותו גם ככה מוטלת בספק, והרבה מלכים אגדיים שהוא כותב עליהם בהיסטוריה של מלכי בריטניה הם דמיוניים. מדובר אם כן בבליל של מיתוסים שהסתובבו בבריטניה, ויש להם אכן מקורות קלטיים ואפילו קדם-קלטיים, אבל בטח לא בצורה שבה הציג אותם ג׳פרי ממונמות׳.
אחד מהסיפורים המוכרים יותר של ג׳פרי ממונמות׳ אגב הוא הסיפור על גלסטונברי, מקום שנמצא בקרבת מקום לספך נהר הסוורן (בערך 10 ק״מ). למעשה, נהר הברו (River Brue) העובר בגלסטונברי נשפך בסופו של דבר לתעלת בריסטול, סמוך לנקודה בה נהר הסוורן מתרחב אל הים.
ב"חיי מרלין" מסופר על ממלכה מרוחקת שנמצאת באבאלון, אי התפוחים. כזכור, אי היה תיאור כללי למקום סמוך לים ובעיקר לשפך נהר הסוורן. באבאלון חיו תשע אחיות כולן בקיאות במלאכת הריפוי. הבכירה והיפה מהן היא מורגן לה פיי. סיפוריו המלך ארתור מלאים בתככים, בגידות וגילויי עריות, שאחד מהם הוא כביכול של מורגן עם ארתור שנחשב כאחיה למחצה. מזיווג זה נולד מורדרד, אויבו של ארתור. למרות שבחלק מהגרסאות לא מורגן היא אימו אלא דווקא אחותה, מורגאוז.
מורגאוז היתה נשואה לאדם בשם לוט מאורקני. בחלק מהגרסאות הוא אביו האמיתי של מורדרד, ובחלק מהגרסאות הוא לא יודע שמורדרד הוא ממזר ורק מגדל אותו כבנו. לוט הוא גם אביהם של כמה מאבירי השולחן העגול המכונים בשם הכללי ״בני אורקני״, בהם גאווין, אגרביין, גהריס וגארת'. אולי גם לאנסלוט, שיש המפרשים את שמו כלאנס בנו של לוט. בכל מקרה, לאנסלוט בוגד עם אשתו של ארתור, גווינבר. מורגן (או מורגאוז) מאוהבת בארתור, ומקנאה באשתו של ארתור. בהיותה מודעת לכך שהיא בוגדת עם חברו הטוב ביותר של בעלה, היא מאיימת לגלות לארתור על הבגידה, אולי כדי לזכות בליבו. כשהדבר מתגלה, ארתור כועס ורוצה להרוג את אשתו, מורדרד משתמש בכך כעילה למרוד בארתור. בסופו של דבר הוא פוצע אותו קשה, ארתור הגוסס מגיע לאבלון ומשליך את חרבו הקסומה למים. שלוש מלכות אבאלון מובילות אותו מאבלון אל גן עדן ומרפאות אותו, ושם הוא מסתתר עד אשר יגיע הזמן ואז ישוב להנהיג את בריטניה.
העובדה שמלך אורקני נקרא ״לוט״ מחשידה בפני עצמה כי השם שלו מזכיר מאוד את האל השומר של שפך הסוורן, או את המלך שמואנש בנחשול, לוד. בכל מקרה, מלכי בריטניה באותם הימים טיפחו את המיתוס שמזהה בין אבאלון לבין גלסטונברי כדי להפוך אותו למקום עליה לרגל.
מה שמעניין הוא שבגלסטונברי במסורות אחרות שכנה ממלכתו של גווין אפ נוד (Gwyn ap Nudd) כלומר, גווין בנו של נוד, שנקראה ״אנווין״, ממלכת הפיות. הממלכה שכנה מתחת גבעה, הידועה כיום בשם גלסטונברי טור. בתחתית הגעה יש באר שמכונה ״באר הגביע״, שבה התקיימו פולחנים קלטיים. במסגרת הפולחנים היו נוהגים לזרוק מטבעות למים. לא ברור אם יש קשר בין המטבעות לבין הזיהוי של האפור עם ״כסף״, ולפיכך ״יד הכסף״. בכל מקרה, הדבר היה כנראה זכר לחפץ אחר שנזרק כבכיול לבאר ושוכן בתחתיתו. כשהקימו את מנזר גלסטונברי, נטען שמה שנמצא בתחתיתו הוא הגביע הקדוש שזרק לשם יוסף הרמתי, אחרי שברח לבריטניה. אבל מסתבר מאגדות המלך ארתור שמה שנזרק לשם הוא האקסקליבר עצמה,שכשארתור ישוב באחרית הימים הוא ייקח אותה מתחתית הבאר ויילחם עימה. ודבר נוסף קבור שם: הדלת לממלכה של בנו של האל נוד, שמלך בעולם הפיות, שאינו אלא העולם התחתון.
במאה ה-7 חי באיזור אדם בשם הקדוש קולן. בהגיוגרפיה שלו שנקראת Buchedd Collin מסופר שהוא היה נוהג להתבודד למרגלות הגלסטונברי טור. כנראה שהיה עורך אינקובציות, ולפיכך סיכוי סביר שהיה יורד אל הבאר. לא ברור למה דווקא שם, אבל מצד שני הגיוגרפיות קלטיות הן בדרך כלל נסיון לנצר מסורות פגאניות, וקדושים קלטיים הם כאמור בדרך כלל נסיונות לנצר דמויות קלטיות מיתולוגיות. כך שיכול להיות שלא מדובר אלא בהאנשה של מלך כלשהוא שהיה נוהג ללכת ולדבר עם האלים במקום סגור או במערה (או בתוך באר), כפי שיש הרבה אגדות על מלכים-כהנים שכאלה. ויכול להיות שסנט קולן הוא ההאנשה של גווין בן נוד. בכל מקרה, בהגיוגרפיה גם כתוב שכשהוא התיישב ליד "המעיין הלבן", שמע איכרים מספרים על טירתו של גווין, מלך השדים והעולם התחתון, המוסתרת בתוך גבעת הטור. גווין הזמין את קולן לבקר בטירתו, כנראה כדי לדרוש ממנו שיישבע לו אמונים, אך קולן סירב. במקום זה, הוא לקח מים קדושים ושפך על הטירה, מה שגרם לה להפוך ממקום מפואר לבקתה קטנה ונטושה. כך בעצם ניצחה הנצרות את הפגאניות והאמונות הטפלות שלה. קולן נחשב גם כמי שהקים את מנזר גלסטונברי בראש הגבעה.
כך, אפשר לומר במידה רבה של וודאות, שהן סיפורי המלך ארתור והן ההגיוגרפיה של סנט קולן מבוססות על מסורות מקומיות שייחסו קדושה לאיזור מקודש גם ככה לאל הרפואה מקורות המים הקלטי. ואכן, גלסטונברי ואיזור שפך הסוורן הפכו להיות מאז המאה ה-19 למוקד נאו-דרואידי מרכזי שכביכול מחזיר עטרה ליושנה. כזכור, לפני כשנתיים כתבתי כאן שהתנועה הזאת וגלסטונברי בפרט, עומדים במרכזו של פולמוס פסיכדלי מפני שהם נוהגים להשתמש בפטריות פסיכדליות Liberty caps במסגרת הריטריטים שלהם. הדבר גם עמד במרכזה של סדרה ששודרה בזמנו באמאזון פריים בשם Britannia.
בהכנת הפוסט נעזרתי (הוא מספר על הממצאים בלידני פארק) בספר שמסתבר יצא השבוע: Higham, Nicholas J. How England Began: From Roman Britain to the Anglo-Saxons. New Haven: Yale University Press, 2026.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

כתיבת תגובה