Monk, prayer, religion, Bible, austerity

הנביאים, הסגפנים והאלימות המקדשת

מדוע בחר המקרא להציג את הנביאים כדמויות מתריסות, שאינן מהססות לצאת כנגד מוסדות המלוכה, הכהונה ופולחן הקורבנות, תוך שימוש בשפה בוטה, פרובוקציות קיצוניות ואף אלימות מילולית ופיזית? התשובה טמונה בהבנה שהנביאים לא היו רק "מוכיחים בשער", אלא חברים בשרשרת מסורת עתיקה של סגפנים, "נזירים" במושגים מודרניים, שראו באלימות הפיזית והנפשית כלי פדגוגי ורוחני לכינון מחדש של קדושת האדם.

המחקר המודרני, כפי שמשתקף בספרה של כריסטין לוקריץ מרקיז Death of the Desert, מאיר זווית חדשה על הנזירות הנוצרית במצרים, אך ניתן להשליך ממנו גם על מי שכביכול העביר להם מסורות של סגפנות שהולכות אחורה מאות שנים, עד לימי הנביאים. ההנחה היא שגם הנביאים חיו באורח חיים דומה, עם פרקטיקות דומות של מה שהיינו מכנים היום "מדיטציה". ואת המדיטציה הזו העבירו בשרשרת המסורת לא רק לנזירים נוצריים אלא לשלל סוגים של נזירים, גם גנוסטיקנים וגם יהודים. המילה הנכונה היא לא נזירים אלא יותר "סגפנים בעלי אורח חיים אסקטי". תנאים רבים כאלה מתוארים גם במשנה, בעיקר בני חוגו של רשב"י שהיו מקבלים על עצמם יסורים קשים מבחירה. האורודוכסיה היהודית לא אהבה את זה, סביר להניח כי הסגפנים היו בעלי אטיטיוד משיחי, משהו שהיא ניסתה להצניע.

המדיטציה הזו כללה הרבה אלימות, פיזית ורוחנית כאחד. אלימות כלפי העצמי, שפה אלימה באופן כללי שכוללת ניבולי פה, ודימויים קשים מעולמות שכוללים אלימות מובנית (ולכן אונס). המוטיבציה היתה לזעזע את השומעים, שזה המאמין עצמו, חבריו בקוינוביון ופשוטי העם שבאים לשמוע את ההטפות שלהם, במנזר ובערים, אם הנזירים יוצאים למסעי הטפות. לוקריץ-מרקיז מכנה את זה "אלימות במילים". למרות שיש גם דוגמאות שבהן הנזירים השתמשו באלימות פיזית של ממש, והשתתפו בחילול והריסת מקדשים באלכסנדריה כדי לטהר את העיר. דבר שמזכיר גם נזירים יהודיים כמו רבי שמעון בר יוחאי ש"טיהר" את טבריה, ו"שרף אנשים על ידי מבט" – אם נראה בהם כאלה שחולקים את אותה המסורת (וניתן לראות).

המדבר עצמו היה איזור קשה ואלים, גם מבחינה פיזית, גם מבחינה נפשית וגם מבחינה "רוחנית". היצורים ששכנו שם נחשבו דמוניים, והנזירים שהלכו לשם הלכו בכוונה כדי להיאבק בשדים ולגבור עליהם, כמו שישו עצמו הלך ל-40 יום ולילה במדבר כדי להכניע את השטן, או יותר נכון לעמוד בנסיונות שלו. זה כמובן לא התחיל בישו. הרעיון קיים בתאולוגיה היהודית, כשבמדבר ה' עצמו העמיד את ישראל בנסיונות "לראות אם יש ה' בכם אם אין", "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא", "שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו", "למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצוותיו אם לא". בפרקי אבות זה מוצג דווקא הפוך, בני ישראל ניסו את ה' 10 פעמים, "וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי", ומסכת ערכין גם מפרטים בדיוק מה. כל המקומות שה' ניסה את בני ישראל או שבני ישראל ניסו את ה' קשורים לקשיים של חיים במדבר, והעונשים כולם קשורים לדמונים החיים במדבר. הרטוריקה של השהות במדבר כ״נסיון״ מודגשת אצל ישו, זה לא רק שהשהות שלו שם היתה ״נסיונות״ של השטן, אלא גם האופן שבו הוא ענה לשטן לפי הכתוב בברית החדשה היתה באופן זה, "לא תנסה את ה' אלוהיך".

בנקודה זו אחדד את השאלה: במידה ואת השימוש במשני תודעה (וספציפית בדודאים, שהוא כביכול חלק מהפק״ל הנביאי) ניסו להצניע בתנ״ך, השאלה הבוערת יותר היא למה דווקא את זה להסתיר ולא את התיאורים האלימים והבוטים. ובהקשר זה אפשר לציין שה״נסיון״ שהשטן העמיד בו את ישו הוא לכאורה הזיה שבה ישו עמד על צוק, אותו דמיין כגג בית המקדש, והשטן אמר לו "קפוץ". כך שכל עניין ה״נסיונות״ במדבר הם בעצם שפה יפה להזיות. ובמדבר יש המון הזיות, לא רק הזיות של חומרים פסיכואקטיביים (למרות שגם אותם יש) אלא בעיקר הזיות מיראז׳, ״פאטה מורגנה״.

חוויות כאלה יוצרות מצב שבו העיניים "נפקחות". אם אתה רואה מאגר מים שלא באמת קיים, ככה פתאום, נפקחות לך העיניים. ואם מאגר המים מתגלה כאמיתי ולא כהזיה, אז נפקחות לך העיניים בריבוע. גם הגר, כשגילתה באר מים, נאמר עליה ״ויפקח אלוהים את עיניה״. זו בדיוק החוויה שחיפשו הנזירים במדבר, כדי לרפרר לחטא הקדמון "ונפקחו עיניכם". לוקריץ-מרקיז מראה כיצד הסיגוף הקיצוני של הנזירים נועד להשיב את הגוף למצב שלפני החטא, ל"טבע של אדם". ברגע שהגוף שלך גובר על הקשיים במחיה במדבר, אתה מואר וכמו כיפרת על החטא הקדמון, "ירשת את מלכות השמיים".

וירושת מלכות השמיים הזו, שהיא שם קוד למשיחיות גנוסטית, להגיע לרמת תודעה עליונה שבה אתה נמצא מעבר לנורמות החברתיות, או מה שנקרא במיסטיקה היהודית ״בן עליה״ – בדיוק כנגד זה יצא הממסד הנוצרי. הממסד ידע שהדרך להפוך לאדם-על היא גם לטשטש את הגבולות המוסריים, כולל את האלימות ו"הטירוף הקדוש". הכנסיה היתה נגד אלימות בשל כך, והעדיפה לייחס אלימות לברברים ולא לאנשי אלוהים. כך בעצם היא הרחיקה את עצמה מהזיהוי בין הנזירים לאלימות, ומכך שהנזירים עצמם השתתפו בפועל בהרס של מקדשים פגאניים, והעדיפה להאשים את "האחר". באמצעות הטריק הרטורי הזה הכנסיה אפשרה להמונים לזכור את הטראומה של החורבן מבלי לערער על סמכות הכנסיה, "זה לא אנחנו, זה הם".

זו גם התשובה לשאלה מדוע ביקשו להסוות את השימוש במשני תודעה אבל לא הסוו את האלימות, ביקשו להסוות את התסמינים ההתנהגותיים של השימוש במשני תודעה שבאים בכפיפה אחת עם פראנויה ולפיכך אגרסיביות כתוצאה מפחד, את הגורם לאלימות במקום את האלימות. היה להם נח שיש אלימות בעיקר כשאפשר להסיט את האשמה כלפי אויבים מבחוץ, בעיקר אם הם ערטילאים, "גוי ממרחקים", "גוי מרחוק קצה הארץ כאשר ידאה הנשר, גוי אשר לא תשמע לשונו", "גוי מר ונמהר", שיגיע מ"ירכתי הארץ". כלומר, האלימות היא לא "משלנו", האלימות הטמאה היא לא משלנו. משלנו זו רק אלימות טהורה ופדגוגית.

אלימות טהורה שכזו שהם לא הסוו היא לדוגמה האלימות של ישו, שהפך שולחנות בחצר המקדש. הנזירים בעצם "חיקו אותו", imitatio christi. אלימות היא חלק מסט הכללים: אתה מתחבר אל הקודש, ואז "מותר לך", אבל מותר לך רק אם אתה עושה את זה בערוצים המקובלים בתיווך הכנסיה. מותר לך גם להקיא על עצמך ולמלא את השולחנות בצואה בלי מקום (עוד תסמינים של שימוש בדודאים), דבר שכפי שמתואר בכתבי אוגרית, אל בעצמו שעשה, וחסידיו "חיקו אותו". ישעיהו לא נגד ההשתכרות, רק נגד "נבואת השקר".

לקינוח, עוד תסמין מעניין שניתן למצוא באורח החיים הנזירי. אוואגריוס, סגפן משפיע מאוד, הנחה את תלמידיו לקרוא תהילים כדי להצליף בדמונים, ולהשתמש בצלב כבקמע. הדברים האלה היו בעצם תרגילים רוחניים שאפשרו לנזירים להתגבר על הקושי הגופני במחסור במים ובמזון. המזג האלים שהנזירים אימצו נדמה בעיניהם כאילו שהם הופכים ל"אש אוכלת". ירמיהו תיאר את עצמו ״והיה בלבי כאש בערת עצר בעצמתי ונלאיתי כלכל ולא אוכל״, היפרתרמיה ויובש הם תסמין מובהק נוסף של תסמונת אנטיכורינרגלית, כלומר תופעת לוואי לאחר חשיפה לדודאים. בכל מקרה, טוענת לוקריץ-מרקיז, הנזירים האמינו שהאש הזו היא אנטיתזה לאופי הקר של השדים, ולכן היא כלי נשק אפקטיבי.

Luckritz Marquis, Christine. Death of the Desert: Monastic Memory and the Loss of Egypt's Golden Age. Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 2022

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×