הפקת צבע הארגמן (Tyrian purple) והפקת האופיום מפרג האופיום (Papaver somniferum) הן פעולות שונות במהותן, אך יש להן זיקה רעיונית וסמלית משותפת. שתי הפעולות מתמקדות במיצוי של חומר נדיר ובעל ערך רב, שמקורו באורגניזם חי, ותהליך ההפקה קשור בפציעה והשחרור של חומר חיוני למען מטרה יקרת ערך. אבל הדבר המשותף הנוסף הוא שאת תהליך ההפקה של שניהם מכנים במונחים של הוצאת לשד מ״פרח״ – דבר שמתאר לא רק את המהות הפיזית של החומר אלא גם את סמליותו, כמטאפורה לחיים שנגדעו ולמחיר הכרוך בהפקת דבר מה יקר ערך.
תהליך הפקת הארגמן מהחלזונות מתואר באופן מטאפורי על ידי אריסטו ופליניוס הזקן, שמגדירים את המיץ המופק מהדג כ”פרח” (ἄνθος ביוונית, flos בלטינית). המיץ הזה מופק מאיבר בצוואר הדג, ונאמר שיש להוציאו כשהדג חי, שכן אם הוא מת, הוא “מקיא” את המיץ, מה שמפחית את איכותו (אריסטו, Hist. an. 547a26-27; פליניוס, Nat. 9.125-26). המטאפורה של “פרח” מתארת את החומר לא רק כמוצר יקר ערך אלא גם כסמל של חיים שנגדעו – כמו פרח שנקטף. תהליך זה מזכיר את הפקת האופיום, שגם היא כרוכה בחריצה של כמוסת הפרי הלא-בשלה של הפרג, כדי לשחרר את הלטקס החלבי, שנחשב ל”עיקר” הצמח. בשני המקרים, החריצה או הפציעה היא פעולה הכרחית שמובילה למיצוי חומר שהוא תמצית החיים של האורגניזם.
המונח “פרח” מציע פרשנות סמלית כפולה: מצד אחד, הוא מדגיש את יופיו וטבעיותו של החומר המופק, ומצד שני, הוא מרמז על השבריריות של החיים ועל המחיר הכרוך במיצוי התמצית. אריסטו, למשל, משתמש במונח “פרח” לתיאור הנוזל המופק מהארגמון, ואף מציין שהוא מופק בין איברים בגוף הדג ששם אחד מהם (μηκῶν) מתורגם כ”מקבילה לכבד” אך גם יכול להתפרש כ”פרג”. ההקבלה הזאת מחברת בין תהליך הפקת הצבע להפקת האופיום – שני חומרים שמזוהים עם הקרבה ושימושים ייחודיים ויוקרתיים.
ההקאה הזאת, יש בה מן האנלוגיה להקזת דם. השאלה היא מה הקונוטציה של זה. קלייר סטוקס מאונ׳ ניוקאסל טוענת שמדובר באנלוגיה לדם שנשפך בקרב. וירגיליוס באיניאדה, ממשיל את תהליך הפקת הארגמן כסמל של חיים ומוות, בדומה לדם הנשפך בקרב. דמם של לוחמים צעירים שמתים בקרב מומשל ל“פרחים סגולים” שנקטפו טרם זמנם. באותו אופן וירגיליוס כאילו מתארת את נפילת הרפובליקה הרומית בסצנה שבה איניאס נועץ את חרבו בטורנוס וטובל אותה בדם הרוטוליאני, מה שצובע אותו בארגמן. הדבר אמור לסמל את נפילתה של הרפובליקה הרומית כייסוד מחדש של האימפריום הרומי, דווקא באמצעות שפיכות דמים. כאילו שמלחמות האזרחים, שאוגוסטוס חתם ב״שלום הרומי״ שלו, היו תהליך הכרחי ואולי רצוי.
יש לציין שברומא התייחסו אל הארגמן כאל סמל אימפריום, אך גם כאל סמל לחמדנות ודקדנס. כך קיקרו תיאר אותו. בעיקר את יהירותו של יוליוס קיסר וגלימתו הסגולה, שהדגישה את מעמדו כמלך, דבר שהתריס נגד הערכים הרומאיים המסורתיים הרפובליקניים. כך שבארגמן היה גם לסמל לכח הרסני ולא מרוסן. פליניוס הזקן מתאר לדוגמה את תהליך הפקת הארגמן כלוקה ב”מאניה” (insania), מה שרומז לרדיפה האנושית אחר יוקרה שאינה יודעת גבול.
דיברנו קודם על הקונוטציה של הקזת הדם. רק מתבקשת הגישה שה״הקאה״ של החומר המופק מהאופיום ומהארגמן היא השליה שיוצאת מגוף האישה לאחר הלידה, או שמא התינוק עצמו. גישה שאליה התייחסתי בספקנות באחד מהפוסטים הקודמים, היא שמדובר בדם הווסת הניגר. ובכל מקרה, רגע החריצה של תרמיל הפרג ורגע הריסוק של האופרקולה, כמוהם כרגע הלידה. ובכך עוד רפרנס מקודש.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

כתיבת תגובה