מקורות מטונימיים של מונחי פחד בשפות הודו-אירופיות

מאמרה של הבלשנית ביליאנה מיכאילובה (Mihaylova, 2026) טוען שמונחי היסוד המציינים פחד בשפות ההודו-אירופיות מקורם הוא מטונימי במובן הזה שהוא קשור לחוויות פיזיות וסומטיות פשוטות ויומיומיות של התמודדות עם איומים חיצוניים. וליתר דיוק, בשפה המשוחזרת הפרוטו הודו-אירופית אין מילה שיוחדה לפחד. במקום פחד אומרים מילים שונות שקשורות למה שמרגישים או למה שמפחדים ממנו, אבל למילה המופשטת אין מילה. למען האמת לא רק לה, לרוב הרגשות הראשוניים והמופשטים אין כאלה, כלומר לרגשות שאי אפשר לתאר אותם באופן פיזי או חיצוני.

הדבר הכי מצחיק הוא שלדוגמה בשפה היוונית, מצבים של פחד קיצוני (אימה חריפה), מתארים עשיית צרכים, והדבר מוסבר כי במצבים אלה חלה הרפיה פיזיולוגית של המעיים, ואז נפלטים גזים (βδύλλω) או שפשוט מחרבנים מפחד (ἐγχέזω). כמו שבעברית משהו שמעורר פלצות, מפלצת לדוגמה, גורם לך להפליץ. אבל לא רק זה. פחד בשפות הללו נגזר מביטויים של רעדה, צער, כאב, כעס, תבהלה, תדהמה, פליאה, דוחק, חנק, סכנה וכו'. או בקיצור… וכאן אני מפליג ומסיק בעצמי מה שמרגישים או איך שנראים כשנמצאים במצבים של תודעה שונה.

תגובות גופניות חריפות ובלתי-נעימות של אובדן תפקוד סומטי, בחילות, הקאות, עוויתות וחוסר קואורדינציה מתוארות רבות גם תחת השפעת חומרים פסיכואקטיביים חזקים, כמו לדוגמה תחת השפעה של דטורה או הנביין. חומרים כאלה גם משפיעים לעיתים קרובות על מערכת העצבים הסימפתטית האחראית בגוף לתגובות חירום של "להילחם או לברוח", עוררות זו גורמת להאצת דופק, דפיקות לב חזקות ונשימה מהירה ושטוחה, דברים שנחווים לעיתים כמו פחד או בהלה, או מה שנחווה לפעמים כטריפ רע: חנק פנימי, תחושה שהגוף עולה באש מבפנים ומבחוץ, מתח חריף בצוואר ובגב, זיעה קרה, דברים שמובילים לפאניקה קיצונית ותחושה של "הישאבות לאבדון".

המילים היווניות θάμβος / θαμβέω מייצגות עירוב סמנטי קדום של תדהמה עמוקה ופחד. דברים כאלה גם נחווים במצבים מיסטיים ופסיכדליים, פחד קדוש עם תחושת פליאה והתעלות נשגבת. השורש *dwey- ("שתיים") מייצג מעבר סמנטי מ"פקפוק/ספק" לפחד. כלומר, להיות חצוי. בצרפתית לדוגמה douter ( לפקפק), הוא האבא של המילה לפחד שנגזרה ממנו (redouter). ביוונית המילה δείδω נגזרה גם היא מ"שניות", δύο . מצבים כאלה של שניות הם התמוססות האגו, ספק ואי-ודאות פנומנולוגיים מוחלטים המלווים בחרדה קוסמית נוראית, פחד משיגעון, ופחד פיזי מהכחדה ומוות.

האם התיאורים שלנו לרגשות נגזרו מהנסיונות הפיוטיים של קדמונינו לתאר את מה שעברו בעולם שמעבר? חייב לומר שדווקא בספרות נתקלתי בטיעון ההפוך, כשהאדם ניסה לתאר את העולם שמעבר הוא לא מצא מילים ולכן שאל את שפת הגוף ההשרדותית. למרות שאני שואל את עצמי – מתי היתה לאדם ההזדמנות לדבר אם לא לאחר התנסויות מוצלחות? האם הוא היה מתחיל לדבר ולנסות לחדד את תיאוריו גם בלעדיהן?

Mihaylova, Bilyana. "Fear in Ancient Indo-European Languages." In The Speakers of Indo-European and Their World: Proceedings of the 17th Fachtagung of the Society for Indo-European Studies, Basel, 9–12 September 2024, edited by Sergio Neri and Michiel de Vaan, 265–280. Wiesbaden: Dr. Ludwig Reichert Verlag, 2026.

גם המאמר הזה מופיע בספר "The Speakers of Indo-European and Their World" שכבר המלצתי עליו וניתן להורדה חופשית באתר הזה.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×