צבעי היצירות של מצרים העתיקה השתמרו בצורה יוצאת דופן לאורך אלפי שנים. התופעה עוררה במשך דורות סקרנות מדעית עצומה ותחושת תעלומה בקרב חוקרים, ארכאולוגים וכימאים. אלא שעד לאחרונה לא היה ניתן לפענח את המנגנון המדויק; כיום, טכנולוגיות חדשניות ולא פולשניות מאפשרות לנתח כימית את הפיגמנטים ישירות על גבי היצירות' ומספקות תשובות מפתיעות. והמסקנה המפתיעה: ה״קסם״ הוא לא רק בצבעים העמידים אלא דווקא בטכנולוגיות הדבקים והמקשרים שמונעים מהצבע להתפורר. ויותר משהפיגמנטים היו מקודשים, הדבק והמקשרים היו מקודשים. ולא ברור אם בגלל שהם שימשו כחומרי גלם הם היו מקודשים, או שבגלל שהם היו מקודשים הם היו חומרי גלם – אבל מה שמסתבר הוא שאכן אלים מצריים מתוארים כמי שעושים שימוש בחומרי הגלם, וזו תגלית ראשונה מסוגה והחידוש הגדול של המחקר החדש בהובלת צוות מחקר מאוניברסיטת קופנהגן ובשיתוף המוזיאון הבריטי.
ההסבר הזה נוגע במתח שבין שתי אסכולות: הגישה החומרית-טכנולוגית מול הגישה התיאולוגית. בתרבות המצרית, צמחים לא היו רק משאב גולמי אלא נשאו מטען סמלי של טיהור, הגנה וחיי נצח – בדיוק ההקשרים שבהם נצבעו סרקופגים, מסכות מומיה וקירות קברים. האמן המצרי חיפש חומר שיחבר את היצירה למערכת האמונות שבתוכה פעל, וכך נוצר מיזוג שבו טכנולוגיה ודת נקשרו זו בזו, תהליך של יצירה דתית-טכנולוגית ("טכנופוייזיס").
בבדיקות הכימיות גילו החוקרים מנגנון ייחודי. בעוד שבעולם העתיק נהגו להפריד בין דבקים מן החי (חלבוניים, כגון קולגן וביצים) לבין דבקים מן הצומח (מבוססי סוכרים, כמו שרף וגומי ערבי), המצרים פיתחו קטגוריית ביניים: דבק חלבוני מן הצומח. דבק זה שילב את כושר הייבוש והחוזק המכני של החלבון, ללא תלות בלעדית במקורות מן החי.
למה הם עשו זאת? החוקרים מסבירים שמדובר בניצול תוצרי לוואי של תעשיות ייצור השמן ובתי המטבחיים. אבל האם הנדסת קיימות וכלכלה מעגלית היא זו שעמדה בראש מעייניהם? מונחים כאלה לא היו קיימים אז, וכפי שאנו רואים בתקופות מאוחרות יותר, הידע הזה גם לא היה קיים אז. משהו אחר הנחה אותם, מהו אם כך? התשובה: חומרי הגלם.
החוקרים שוללים אמנם את הטענה שבעלי החיים שעורותיהם שימשו לצורך הפקת קולגן נבחרו מפאת קדושתם. אך הטוויסט מגיע בהקשר הצמחי. בין הדבקים הצמחיים מבוססי החלבון נמצאו שרידי שומשום ומורינגה. שומשום אמנם לא מקודש, אבל מורינגה כן. במיתולוגיה המצרית, עץ המורינגה נחשב לאחת מהתגלמויותיו הפיזיות של האל פתח – פטרון האמנים, הפסלים ובעלי המלאכה, המכונה "פתח אשר תחת עץ המורינגה שלו".
וכאן בדיוק מתחיל הפלא הטכנולוגי. מבחינה כימית, שמנים צמחיים מתחלקים לכאלה שמתייבשים במגע עם האוויר וכאלה שלא. צבעי שמן הם נהדרים לציור, יש להם אחיזה גבוהה והם עמידים לאורך שנים. כשהשמן מתייבש זה לא בגלל שהמים מתאדים אלא בגלל תהליך שבו מולקולות השמן נקשרות זו לזו לרשת קשיחה והופכות נוזל לשכבה מוצקה שקובעת את הפיגמנטים למקומם. הבעיה היא שהדבר הזה זקוק לשבועות כדי לקרות, ובחום הקיצוני של מצרים הציורים לא היו זוכים למזג אוויר יציב דיו כדי לגבש את התגובה. לפני שזה היה קורה, השמן היה מתחמצן, מתקמט, נסדק או פשוט נוזל ונמרח. כדי למנוע זאת הוא היה זקוק לאותו חומר דביק שיהפוך את הציור ליציב. ומסיבות אלה בדיוק נמנעו המצרים מלהשתמש בצבעי שמן, למרות שהם כמובן לא הכירו את המושג הזה. הם השתמשו במקום זה בפיגמנטים מינרליים שחוזקו בדבקים.
ובלב התמונה, המורינגה. השמן שלה נחשב לשמן שאינו מתייבש, כלומר כזה שאינו מסוגל ליצור את הרשת הכימית הדרושה, ולכן אחיזתו גרועה. אבל החכמה המצרית הייתה במקום אחר: הם לא השתמשו בשמן עצמו. הם השתמשו ב״כוספת הזרעים״, השארית המוצקה והיבשה שנותרה לאחר סחיטת השמן (בזיתים קוראים לזה ״גפת״), שהייתה עשירה בחלבוני תשמורת של הזרעים. כשאלה שולבו עם מים, הם הפכו לדבק צמיג. כשהמים התאדו, החלבונים שינו את מבנהם והתקשו, ויצרו רשת פיזיקלית קשיחה שהדביקה את הפיגמנט לקיר באופן מושלם. עקבות השמן הזעירים שנותרו בגפת שימשו רק כחומר ריכוך טבעי שמנע מהדבק היבש להפוך לשביר מדי ולהיסדק.
אם כך, מסתמן שהשימוש בשומשום היה מפני שבדומה למורינגה, גם הכוספה שלו עשירה בחלבון. הכללתו ביחד עם קולגן מעורות של חיות ששימשה כתוספת דבק, סייעה למורינגה להיות אפקטיבית יותר. אבל הרעיון המרכזי הוא לא החומרים מסייעים אלא החומר העיקרי: המורינגה. הימצאותה בציורים ובארונות קבורה מעידה על בחירה מכוונת וסמלית עמוקה: האמנים השתמשו בחומרי הגלם המזוהים עם האל פטרון המלאכה שלהם כמעשה פולחני, שנועד להקדיש את עבודתם לאל או לבקש את חסותו והגנתו על היצירה.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה