שחזור צבעים: ברק, לא גוון

במשך דורות, חוקרי הספרות הקלאסית והבלשנות ההיסטורית ניצבו נבוכים מול האופן שבו תיארו מחברים עתיקים את העולם הפיזי. ויליאם גלאדסטון, מי שהיה ראש ממשלת בריטניה וחוקר הומרוס נודע, הבחין בתדהמה כי באודיסאה ובאיליאדה מתואר הים בכינוי המפורסם "צבע היין" (οἶνοψ), ואילו עצי זית, דבש ופחד מתוארים כולם באמצעות התואר χλωρός (ירקרק-צהבהב). הוא הציע שהיוונים הקדמונים היו פשוט עיוורי צבעים. אולם, מחקרם פורץ הדרך של הבלשנים יאן-ניקלאס לינמאייר ונטלי קורובזוב (פרק 16 בספר זה הניתן להורדה בחינם) מציע פתרון אלגנטי ומעמיק בהרבה: שפת האם הפרוטו-הודו-אירופית ומערכות הלשון הקדומות שנגזרו ממנה כלל לא קידדו "גוון" אלא תכונות של "ברק" (Lustre), נצנוץ והחזרת אור.

לטענתם, הצבע הממשי והמופשט היחיד שניתן לשחזר בוודאות לשפת ה-PIE הוא אדום (h₁rewdʰ-), המופיע בכל שפות הבנות. שאר קטגוריות הצבע הבסיסיות, כולל שחור ולבן, אינן ניתנות לשחזור אחיד. במקום זאת, אוצר המילים ההודו-אירופי משופע באופן חריג בשרשי פעלים המציינים "להאיר", "לנצנץ" או "לזהור" (כמו השורשים lewk-, ḱweyt-, bʰeh₂-, ו-bʰleyǵ-).

כדי להבין כיצד פועלת מערכת לשונית המבוססת על ברק ולא על גוון, החוקרים פונים למקבילה טיפולוגית מרתקת מהעולם המודרני: שפת הוורלפירי (Warlpiri), שפה אבוריג'ינית באוסטרליה. בשפה זו אין מילים מופשטות לצבעים, אלא לקסיקון עשיר המתאר את איכות האור. מילים בוורלפירי מתארות תכונות כמו "בולטות חזותית מול הרקע" (pirarrpa), "השתקפות זמנית של אור" (כמו סלעים רטובים לאחר הגשם – jalarlany-ma-ni), או "ניצנוץ פתאומי בשמש" (liirl-nyina-mi)

בחינת שפות הבנות ההודו-אירופיות העתיקות חושפת בדיוק את אותם דפוסים. ביוונית הומרית, המונחים אינם מייצגים גוונים קשיחים: התואר χλωρός אינו "ירוק" אלא מסמל רעננות, לחות או חיוורון (כמו עץ זית לח או פנים חיוורות מפחד). הכינוי "ים בצבע יין" אינו מתאר צבע כרומטי אדום, אלא את הברק הכהה והמבריק של פני המים השקטים המחזירים את אור השמש.

ממצאים אלו מקבלים משנה תוקף גם באירית עתיקה. המילים המפורסמות glas ו-gorm, שחוקרים הגדירו בעבר כקטגוריית "כחול-ירוק" (Grue) אחת, אינן מתארות צבעים חופפים, אלא מייצגות אבחנה מבוססת ברק: glas מתאר עצמים בעלי החזר אור חזק, נצנוץ או בוהק (כמו קרח, פלדה, עיניים מבריקות או טל), בעוד gorm מתאר עצמים כהים, עמוקים ובולעי אור (כמו עור כהה, אוקיינוס עמוק או פרוות עורב). באופן דומה, שתי המילים ל"לבן" באירית עתיקה מייצגות הבחנה בין לבן קבוע (find) לבין נצנוץ שמש פתאומי ומסנוור (gel).

גם בנורדית עתיקה מראה ניתוח של תפוצת מילים כי האבחנה בין צבעים הייתה משנית לברק. המילה bleikr (המציינת כיום צהוב או ורוד) שימשה במקור לתיאור מנעד רחב של עצמים בעלי בהירות בינונית שאינם אדומים – החל מזהב לא-טהור, דרך פני אדם נסערות או גופות, ועד לים הסוער ולשמש. שפות אלו חוו שינוי סמנטי הדרגתי (המתועד היטב ביוונית ובשפות הקלטיות) שבו מונחי ברק, השתקפות ונצנוץ התקבעו לאורך הדורות והפכו לצבעים מופשטים ככל שהאנושות עברה לסביבות מגורים מלאכותיות ורוויות צבעים מלאכותיים.

תמונה זו עולה בקנה אחד גם עם הסנסקריט הוודית. הצבעים בטקסטים הקדומים של הריג-וודה והאתהרוה-וודה מאורגנים סביב מערכת של בהירות ולא של גוון. התואר hári- משתרע על פני טווח עצום שבין חום-אדמדם לירקרק, והתואר árjuna- (לבן/בהיר) נגזר ישירות מהשורש h₂erǵ- שפירושו "לזרוח".

לינמאייר וקורובזוב מציעים כי לממצא לשוני זה יש השלכות תרבותיות והיסטוריות מרחיקות לכת על שאלת מולדתם של דוברי השפות ההודו-אירופיות. בהתבסס על מחקריה של האנתרופולוגית אנה וירז'ביצקה (Wierzbicka, 2008), מערכות לשוניות מבוססות-ברק מתפתחות בעיקר בסביבות פתוחות, יבשות וחדגוניות. בנוף שטוח ואינסופי כמו הערבה האירו-אסיאתית (מולדת תרבות היאמנאיה), היכולת להבחין בנצנוץ קל של אור ממרחקים עצומים – המעיד על מקור מים (כמו שלולית סלעים מבריקה) או על חיית ציד – היא קריטית להישרדות, הרבה יותר מאשר הבחנה בין צבעים מופשטים. שחזור "מערכת הברק" של השפה הפרוטו הודו-אירופית מעניק אפוא תמיכה מדעית מרהיבה ומקורית להשערה כי דוברי השפה חיו ועצבו את עולמם המושגי בנופי הערבה הפתוחים.

עד כאן המאמר שלהם. וכעת דעתי. לא חייבים ללכת אל הסיבות האבולוציוניות שמחשיבות את האור כמקום שבו ניתן לשלוט בסביבה באמצעות חוש הראיה ולא להיות חסר אונים בחושך, או כאלה שמחשיבות מים צלולים כנקיון, והעדר מזהמים. אני חושב שהסיבה טמונה בפסיכולוגיה. מערכות לשוניות מבוססות-ברק לטענתי מתפתחות בעיקר בחברות שבהן ההתמודדות עם המוות מתבטאת באמצעות מפגשים עם המתים. אין אמנם מתודולוגיה סדורה בשביל שנוכל להגדיר מפגשים מהסוג הראשון, השני והשלישי וכו׳ אבל נניח שהסוג הראשון הוא חלום, הסוג השני הוא תחושת נוכחות, הסוג השלישי הוא התגלות בהקיץ, הסוג הרביעי הוא חווית סף מוות וכו׳. ככל שמתקדמים בדירוג הזה כך החוויה הופכת להיות יותר זוהרת ובוהקת. כלומר, אותה תנועה לעבר "אור לבן ובוהק מוחלט" שמשרה תחושת שלווה וידיעה פנימית, היא בעצם הצפה עצבית מוגברת של אותות אור. במצבים של סינסתזיה עצמים נוטים "לזהור", ולהקרין הילות בהירות. מצב תודעה של השראה נקרא ״הארה״, מהסיבה שבחזיונות הקדומים המתים היו נוהגים לספר לחיים כל מיני דברים נסתרים על העתיד ולהסביר להם דברים שלא היו מובנים להם. לכן בעצם עולם הצבעים, הפרשנות שלנו לראיה, התפתחה, כביכול, בהשראת מושגים ממצבי-סף נפשיים. קצה הספקטרום הנראה הוא סגול בהיר(או כחול בהיר) ולכן בעצם אותות הנוצרים בראש במצבים כאלה נוטים לעיתים קרובות להתפרש כהילות בגוונים כאלה. המוח משייך אותו לעיתים לתחושה של "גבול התפיסה", מסתורין או חריגה מהמציאות היומיומית. כמובן שגם בטבע הצבעים האלה כמעט ולא קיימים, ולכן לא היה צורך להגדיר אותם חוץ מאשר להגדיר ״בהיר מאוד״. רק כשהתחילו להצליח לייצר אותם, פתאום נוצר הצורך להגדיר בדיוק מה רואים, כי הניואנסים של בהיר כבר לא התאימו.

הביבליוגרפיה:
Linnemeier, Jan-Niklas, and Natalie Korobzow. "Shining in the Distance – PIE Colour Terms Revisited." In The Speakers of Indo-European and Their World: Proceedings of the 17th Fachtagung of the Society for Indo-European Studies Basel, 9–12 September 2024, edited by Sergio Neri and Michiel de Vaan, 239–252. Wiesbaden: Reichert Verlag, 2026.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×