• האש הזרה של נדב ואביהוא: קטורת פסיכואקטיבית

    האש הזרה של נדב ואביהוא: קטורת פסיכואקטיבית

    מאמר חדש של ג'ונתן גריר מאונ' גראנד-ואלי סטייט טוען שהאש הזרה שממנה מתו נדב ואביהוא במשכן היתה בעצם קטורת פסיכואקטיבית, ונקראה זרה רק מפני שהפרשה של מותם היא פולמוס אנטי-אנתאוגני בתנ"ך. ולראייה, המקום היחיד האחר שבו כתוב בתורה על משהו "זר" בהקשר של אש, הוא בספר שמות ל' ט', שם כתוב שאסור להקטיר קטורת זרה (על מזבח הקטורת שבקודש הקודשים).

    גריר מסביר שבתנ"ך, לרוב לא מקריבים "אש" כשלעצמה לאלוהים, אלא מקטירים קטורת על גבי גחלים. הוא מנתח את רצף הפעולות של נדב ואביהוא, הם לקחו מחתות, שמו בהן אש (גחלים), ורק אז שמו עליהן קטורת. הדבר הזה מראה שההקרבה הוגדרה כ"אש זרה" רק לאחר שהקטורת הונחה על הגחלים. מכאן הוא מסיק שהבעיה לא הייתה באש, אלא בקטורת, ולכן ה"אש הזרה" מספר ויקרא היא למעשה תוצר של ה"קטורת הזרה" מספר שמות.

    ומאין שזה פסיכואקטיבי? מיד לאחר שנדב ואביהוא נהרגים, מופיע ציווי אלוהי ישיר לאהרון הכהן כ"חוק עולם", "יין ושכר אל תשת בבאכם אל אוהל מועד, ולא תמותו". מכיוון שבסיפור עצמו אין שום אזכור לכך שנדב ואביהוא שתו אלכוהול, החומר הפוטנציאלי היחיד שמוזכר בטקסט ויכול היה להיות "משכר" הוא עשן הקטורת. האזהרה היא לא להכנס למשכן בגילופין או במצב תודעה שונה.

    העובדה היא שדבר כזה היה קיים, ובהקשר הזה הוא מביא סימוכין שונים ממקדשים אחרים באיזור, כולל המקדש בתל ערד. בתל ערד נמצאו שני מזבחות, האחד עם לבונה והשני עם קנאביס. נדמה שהפולמוס סובב את זה ששימוש בחומר שמוביל לחוויה אקסטטית הוא חריגה מהגבולות, החוקים והסדר הרשמי. קטורת של לבונה היא אמנם סף-פסיכואקטיבית אבל לא מעבירה אותך למצב תודעה אחר, ולכן היא מותרת, ורק היא. כל מי שמקבל חוויה אקסטטית, ובעיקר מי שמחפש כזו, צ'יט, ייענש על ידי האל. זה מה שנקרא "זר".

    ההבדל בין שני הסוגים של ההקטרה מתבטא גם בכלים ששימשו בקודש. יש שני כלים: מחתה וכף. מחתה היא מין מחבת אש האוחזת גחלים, או לחלופין מלקחיים לאחיזת גחלים, כמו זו שמתוארת אצל ישעיהו שאחז השרף. המחתה בנויה כך שהיא שטוחה כך שהעשן יתפזר בחדר. לעומת זאת כף בנויה כמין מצקת אבן, עם צינור חלול שמתנב את העשן ישירות אל המשתמש. תחתית הכף מעוצבת בצורה כזו שיהיה ניתן להחזיק אותה מלמטה באמצעות "כף" היד. ולכן עושה רושם שהכף היתה סוג של Bong. כך בעצם מסתבר שהיא שימשה לשאיפה, בעוד המחתה שימשה סתם להפצת ריח. גריר סובר שכל אחד מהכלים שימש ללצורך הקטרת קטורת מסוג שונה, כשהכף שימשה לקטורת שצריך לשאוף, ולפיכך קטורת פסיכואקטיבית שהעשן מכוון בדיוק לתוך הפנים של המקטיר. האם זה אומר שהפסיקו להשתמש בכפות במשך הזמן? בנוסחים מאוחרים של התורה ובעיקר בתרגומים, יש אי בהירות בקשר למשמעות של הכלי, מה זה כף ומהי מחתה. הדבר מוכיח שבזמן ניסוחם, כמו לדוגמה בעת התרגום, כבר הזהות היתה מטושטשת, כנראה כי הדירו את הכף, או יותר נכון את הצורה שלצורכה היה צריך את הכף.

    המעניין הוא שגריר ניהל את החפירות בתל דן ביחד עם יפעת טהרני מההיברו יוניון קולג'. ביחד עם יפעת טהרני מלמד, או לימד לפני שיצא לגמלאות, דייויד אילן, שהוציא ב-2021 מאמר שבו טען שממצאים שונים מתלים בארץ, של כלי טבעתי דמוי שבעתן שנקרא "קרנוס" ומעוטר בדמויות חיות ופירות, כולל ממצאים מתל דן עצמו, עשויים להתפרש כעיטורים של הלקט הפרג. שהרי כלים נוספים עם עיטורי פרג (ובצורת הלקט הפוך) קיימים היו בקפריסין, שם היתה אלה מיוחדת שאמונה על הפרג. אני מניח שהחבורה הזאת היא פרו-אנתאוגנית, ומנסה לתת לגיטימציה לטענות כאלה. הקרנוס שימש בדרך כלל לצורך שתיה או שאיפה, ויכול להיות שהמטרות היו דומות. אחת מהטענות היא ששבעתנים היו ההשראה למנורה בבית המקדש שלה היו שבעה קנים.

    ציינתי את ה"שרף" שהחזיק מלקחיים עם רצפה. בנקודה זו אני רוצה להדרש לדוגמה די תמוהה בעיני שמביא גריר, כשהוא מחפש ראיות נוספות לקיום פולחנים פסיכואקטיביים באיזור, הוא נדרש לדוגמאות ומוצא אחת מהן במאמרה המצורף של דיאנה סטיין, הטוענת שבכמיד אל לוז שבלבנון, התגלו כמויות גדולות של זרעים של עכנאי, ושמדובר "בצמח הזייתי פוטנטי ביותר". לא שמעתי על כך מעולם, ואיני יודע על מה היא מסתמכת. הזרעים של העכנאי שימשו בדרך כלל להפקת שמן לצורך רפואת עור, ולא לעישון או אכילה. אם כי, מפתה לחשוב שבגלל שהעכנאי או יותר נכון ביוונית אכיון על שם הנחש, אכיס, ובאנגלית viper bugloss, מקושר לנחשים, או לשרפים, ולחומרי קטורת או שרפי עצים (לבונה, לדוגמה) היו מטרות דומות – הם נחשבו כמי ששייכים לאותו פק"ל רפואי-הזייתי.

    ולסיום, תל ערד. גריר לא מציין את הסיבה שהמקדש בתל ערד נגנז, אלא רק מציין על המחלוקת התאולוגית שהיתה, ועל מה שהיה אחר כך, על ההוצאה מהחוק. זאת בשונה מכריס בנט שהולך קדימה יותר ומסביר את הרקע והסיבה, לדעתו – פולחן אשורי ואקט אנטי-אשורי של חזקיהו. המקדש נגנז ולא נהרס, כנראה כי הכהנים עצמם החליטו לכסות אותו בעפר מתוך כבוד למקום על מנת שלא יחולל.


  • שמאן נודד לאיסלנד: מסע חזרה בזמן

    מחקר חדש מבוסס על ניתוח DNA ואיזוטופים שופך אור על שרידי אדם שנקבר ליד אגם קיטקה (Kitka) בצפון פינלנד לפני כ-400 שנה. ה-DNA שהופק משיניו של הגבר, שמת סביב גיל 40, הוכיח קשר גנטי הדוק לאוכלוסיות סאמיות (Sámi) היסטוריות ומודרניות, מה שמצביע על מגע וערבוב ארוך טווח בין פינים לסאמים באזור. אבל זה לא החלק החשוב במחקר, אלא משהו אחר. החלק המעניין יותר הגיע מניתוח כימי של שיניו: חותמות האיזוטופים של מי השתייה שלו העידו כי בילדותו המאוחרת או בנעוריו הוא עבר לאזור בעל גיאולוגיה וולקנית באוקיינוס האטלנטי הצפוני, ככל הנראה איסלנד. הדיאטה שלו השתנתה בהתאם, מחיות יבשה ודגי מים מתוקים למזון ימי מובהק .

    הקבר והגופה התגלו בשנת 1970 וכבר נחקר בעבר, ועכשיו זה כבר מחקר שלישי עליו. בשני המחקרים הקודמים שיערו שהיה מדובר בנואיידי (noaidi), שמאן סאמי שמהווה דמות מפתח בקהילה, גם מקיים טקסים, גם יועץ, גם מנהיג וגם מתווך ושופט בסכסוכים. אבל המחקר החדש מוסיף רובד נוסף לתפקיד שלו כשמאן, לא סתם שמאן שמתופף בקצב מונוטוני ונכנס לטראנס, ובאמצעות זה מוצא את התשובות בעולמות האחרים, אלא מי שהולך פיזית לעולמות אחרים, הווה אומר: נווד שיוצא למסעות למרחקים אדירים במקומות מרוחקים ונעלם לזמן רב ואז "חוזר מהמתים", כשהרפתקאותיו בדרכים שלפעמים הביאו אותו לסכנת חיים, הופכות לאגדות המסופרות סביב מדורת השבט. הנואיידי הספציפי הזה טייל אל סף האוקיינוס או אף מעבר אליו, לפני שחזר למות בצפון פינלנד.

    כשנתגלה ב-1970 נמצא עליו תליון פליז בצורת ציפור ואבזם כסף, מה שכבר אז העלה השערה שהוא מכשף או שמאן. בגולגולת שלו היה חור קליע, מה שהוכיח שהוא מת מוות אלים. אבל לא היה ברור על מה. מצד שני, ההיסטוריה מספרת שבתקופה הזו של המאה ה-16 וה-17, החלו להגיע מיסיונרים שוודיםאל הצפון והחלט לרדוף את דת הסאמי. הנואיידי נחשבו כמכשפים ועובדי שטן, והתופים שלהם (שנקראים Meavrresgárri) הוחרמו ונשרפו. חלק מהמכשפים הועלו על המוקד ונשרפו יחד עם התופים שלהם, והטקסים נאסרו בחוק. ולכן, מסתבר, אולי, שהקליע בגולגולת היה התנקשות בשמאן בשל דתו.

    בין אם כן ובין אם לא, יש להתעכב על העניין ששמאנים הם נוודים, וכנראה גם סוחרים. הדבר הזה כנראה מסביר מדוע קריסטלים, מינרלים וצדפים נמצאים בהמוניהם בקברים שלהם למרות שהם בדרך כלל הגיעו ממקומות מרוחקים מאוד. מדובר כנראה ב"תשמישי קדושה" שהם הביאו מהמסעות כמזכרות למה שליווה אותם בזמן טראנסים, או שהם סחרו עם תרבויות מרוחקות שסיפרו להם על הסגולות הרוחניות של אותם הכלים. ומאחר שבסופו של דבר מדובר ברוח, זה גם מסביר מדוע הדברים האלה נחשבו מוצרי יוקרה. לא בגלל שאנשים רצו להחשב עשירים ומיוחדים, אלא פשוט כי הם רצו להחזיק בכלים שיתנו להם הגנה וחן בעיני אלוהיהם. בתחילה רק האנשים שבאמת עסקו בדת השתמשו בדברים האלה, אך מאחר שעשירים חפצו גם הם במעמד גבוה של מי שאומר את "המילה האחרונה", הם החלו לנכס לעצמם את הדברים האלה כמוצרי יוקרה, וגם האמירו מחירים של הדברים האלה על מנת שאחרים לא יוכלו לקנות אותם, ומי שבאמת רוצה שיהיה לו כזה לצורכי דת, יקנה את זה בכל מחיר, כאילו מדובר באיזה אתרוג מהודר שבמהודרין.

    לכאורה, השמאנים גם חיפשו צמחי מרפא או כל מיני מרכיבים נדירים לצורך ערכות רוחניות של רפואה וטראנס, דהיינו, הם ניסו למצוא את המרכיבים למתכונים של משחות ורקיחות פסיכואקטיביות. כל מיני "גיזות זהב" שכאלה. וכמובן, יש גם את האלמנט של טקסי החניכה, לצאת אל האיזורים הפראיים כדי להגיע לאיזורי סף, למות בהם ולקום לתחיה בפועל, ולא רק באופפן סמלי כפי שאומרים למי שנעדר למשך הרבה זמן וחזר, שהוא כאילו "חזר לחיים".

    בכל מקרה, הסוחרים הראשונים, והעשירים הראשונים, היו כהנים, ולא בגלל שהדת היא מנגנון שליטה. כנראה ההפך. כנראה שמי שהפך את זה למנגנון שליטה הם אותם רודפי בצע נובורישים שחיפשו כבוד באמצעות כסף מזדמן.


  • אקוניטון: מהרעל למלך התרופות

    אקוניטון: מהרעל למלך התרופות

    אקוניטון, ״חונק הזאבים״, הוא לא הכי אנתאוגן, למרות שלאורך ההיסטוריה קשרו את הצמח הזה למאגיה, וככלל, כל צמח ששימש כחומר מאלחש או כ״פארמקון״ (כלומר חומר שבמינון וצורה מסויימים הוא רעל ובאחרים הוא תרופה) היה במידה זו או אחרת מקודש. במיתולוגיה היוונית הוא נחשב כמי שצמח במקום שבו רייר קרברוס, הכלב ששומר על פתחו של השאול, כשהרקולס נדרש להעלות אותו על פני האדמה. האם זה הופך אותו למקודש? לא. האם זה הופך אותו למפורסם ורב רושם? כמובן. האקוניטון נחשב לאחד מהצמחים הרעילים ביותר בטבע, וקישרו אותו למאגיה, דווקא מפני שהוא שימש בכל מיני מרקחות רעל וכישופים.

    ברפואה הסינית לעומת זאת הוא נחשב אמנם כרעל אך גם כ"מלך התרופות", בעיקר לאחר שעבר תהליכים קפדניים של עיבוד וביטול רעלים, שנקרא פאוז׳י – 炮制. במסגרת זו בישלו את השורש כמה וכמה פעמים, השרו אותו במי מלח, חומץ ושאר חומרים כמו ג׳ינג׳ר, ליקריץ ופולי סויה, ולבסוף ביטלו את הרעילות שלו לכדי נגזרות שיחס הרעילות שלהן הוא אלפית או לכל היותר מאית מהרעילות המקורית. ואז יכולים היו להשתמש בו לשלל צרכים כמו טיפול בכאבי מפרקים כרוניים (ראומטיזם), אי-ספיקת לב ובעיות במערכת העיכול… ותגלית ראשונה מסוגה שמתפרסמת כעת בכתב העת Antiquity, שימוש בו כחומר אלחוש בזמן טיפולים כירורגיים. בניתוח של מספריים ופינצטה רפואיים שנמצאו בקבר משושלת מינג (1368–1644 לספירה) בג'יאנג-יין, סין, זוהו שיירים מיקרוסקופיים של אקוניטין (Aconitine), החומר הפעיל בו


  • גילויים חדשים על תרבות האיים הקיקלאדיים: בסיס חדש להבנת הכתב הקדום

    גילויים חדשים על תרבות האיים הקיקלאדיים: בסיס חדש להבנת הכתב הקדום

    במשך עשורים, הנרטיב הארכיאולוגי היה ברור: הכתב באזור הים האגאי נולד בכרתים המינואית, סביב שנת 2000 לפנה"ס, כצורך של בירוקרטיה מורכבת בניהול הארמונות. ממצאים חדשים מהאי תראסיה (Therasia), אחד מהאיים הקיקלאדיים, מאיימים לשכתב את ההיסטוריה הזו. ארכיאולוגים גילו שתי חותמות חרס על כלי אחסון גדולים, המתוארכות לשנים 2700–2300 לפנה"ס, שזה מאות שנים לפני הכתב המינואי. החותמות נושאים מערכת סימנים מורכבת המעידה על תקשורת סימבולית מוקדמת. החוקרים אמנם נזהרים מלקרוא לזה ״כתב״ מלא, אך הם טוענים כי מדובר בשלב קוגניטיבי ומעשי קריטי שעשוי להוביל לשלב אחד לפני.

    קצת רקע: האיים הקיקלאדיים (Cyclades) הם קבוצת איים במרכז הים האגאי שביוון. השם שלהם מגיע מהמילה היוונית ״קיקלוס״ (Kyklos), שפירושה מעגל, משום שהם יוצרים מעגל סביב האי הקדוש דלוס (Delos), מקום הולדתו המיתולוגי של האל אפולו. סימן ההיכר של האיים הללו הוא פסלי שיש לבנים, חלקים ומינימליסטיים של נשים. הם נראים כל כך מודרניים, שהם השפיעו על אמנים כמו פיקאסו במאה ה-20. רובם נמצאו בקברים, ועד היום חוקרים מתווכחים אם אלו אלות, ייצוגים של המתים או ״מדריכי נשמות״ לעולם הבא. ככלל, האיים הללו היו ״תחנות כח״ של חומרי גלם בעת העתיקה והיו עשירים במשאבים. האיים סיפקו לעולם הקדום של האלף ה-3 לפנה״ס ומטה אובסידיאן, שיש, נחושת וכו׳.

    הגאוגרפיה של האיים קבעה במידה רבה את ההיסטוריה שלהם ואת המיינדסט שלהם. במחקר זה נקרא ״תודעת איים״ או ״תודעת נמל״ (Harbor Mind, כהגדרתו של אדם ניקולסון). בגלל שהם חיו על איים קטנים הם היו חייבים להיות יורדי ים, ונפגשו עם המון תרבויות איתם סחרו. הדבר הזה יצר אצלם פתיחות מחשבתית, סקרנות ויכולת לספוג רעיונות מתרבויות רבות ושונות. לא פלא שראשוני הפילוסופים היוונים מאוחר יותר הגיעו מן האיים הללו.

    לחומרי הגלם הללו יש ברובם קונוטציות דתיות ו״תודעתיות״. האובסידיאן לדוגמה שימש באופן מסורתי לפולחן וככלי מאגי-אפוטרופאי. בשל הברק השחור והעמוק שלו, האובסידיאן שימש ליצירת מראות לחיזוי עתידות, מה שקושר אותו לניסיון ״לראות״ מעבר למציאות הגלויה. המטלורגיה המוקדמת לא היתה רק מלאכה אלא פולחן דתי לכל דבר, הזוהר והחום של המתכת המותכת בכבשן נתפסו כנס אלוהי, וכסוג של חומר ללא צורה, או בשפה המקראית ״חומר ביד היוצר״ – ניתן לקבוע לו את הצורה כרצוננו ובעצם ״לברוא״ צורה, מה שנתפס ככח אלוהי. בקיצור, האיים הקיקלאדיים נתפסו לא רק כמרכזי טכנולוגיה אלא ובעיקר כמרכזים להתעלות רוחנית, המקום המרוחק האידאלי שבו ניתן להגשים את ״הנהגת המתבודד״, אם נשתמש במושג אריסטוטלי המאוחר בכמעט 3000 שנה לתקופה המדוברת. האם בין ״תודעת הנמל״ הזו ליכולת הקוגניטיבית המוקדמת לפתח קדם-כתב, יש קשר כלשהוא? ויתירה מזו, האם הקדם כתב הזה היה יותר מכלי ביורוקרטי גרידא? האם הוא שימש כדי לתקשר את ה״ערך״, הגשמי והרוחני כאחד, של המשאבים הללו?


  • פסיכדליה, גדלות אלוהית ואישיות: מתי גבולות נחצים

    פסיכדליה, גדלות אלוהית ואישיות: מתי גבולות נחצים

    כתבה במגזין ״דאבל בליינד״ חוקרת את השאלה מתי חוויות פסיכדליות שמסתיימות בכך שהמשתמשים משתכנעים שהם ישויות אלוהיות הן תופעה תקינה ומתי זה חוצה את הקו והופך לבעיה קלינית. התשובה לרוב היא, אם התחושה אינה חולפת עם תום השפעת הסם, ופוגעת באופן ממשי בתפקודו של האדם בחברה. אבל מה מסתבר? מי שנשאר עם התחושה אחרי שפגה השפעת הסם, לרוב הוא מישהו שמבנה האישיות שלו היה כזה גם לפני. אלו שמפתחים "שיגעון גדלות" אלוהי הם אנשים בעלי אגו מנופח מלכתחילה ותחושת חשיבות עצמית גבוה. כמו כן, מסתבר, שאם אתה לא מאמין באלוהים לפני, ופתאום בעקבות הסם אתה מתחיל להרגיש שאתה ישות אלוהית, אחרי שהסם יפוג, ואחרי ש״תחזור לעצמך״, תחושת הדתיות שלך תגבר.


  • הזרע האלוהי ששופע כגייזר

    הזרע האלוהי ששופע כגייזר

    (למען ההקשר אציין שהמאמר הבא קשור לסדרה שכתבתי כאן על השימוש במין ובעיקר בזרע ככלי להשגת התגלות רוחנית וחווית שינוי תודעה. הבטחתי עוד פרק אחד על פרקטיקות דחויות גם ביהדות ובנצרות אבל לא הגעתי לזה. כעת אפרע את החוב)

    האורתודוכסיה היא מערכת השואפת לסדר, ריסון והכוונת אנרגיית הגוף למטרות המשכיות ומוסר. הגוף הוא לא כלי משחק ובטח שלא מכשיר לבריחה מהמציאות. וכשמדברים על בריחה מהמציאות מתכוונים בדיוק לאותו עקרון שהממסד נלחם נגדו: העולם הוא תעתוע, כלא חומרי שלא מאפשר לנו להתחבר אל העולם שמעבר, ולשוב לכור מחצבתנו. גם אם מדובר בכלא, נשלחנו לכאן לאיזו שהיא מטרה ובמטרה הזו יש לנו לדבוק.המטרה היא ״שמירת הברית״, הברית במובן הזה שיש לנו משימה, שליחות, ״מיסיון״. אם נברח מהעולם נכפור באותה הברית ונפר אותה. ולצורך כך עלינו להמשיך ולפעול בתוך העולם הזה, הממשי.

    במסגרת פעולה זו עלינו לפעול על פי כללי המשחק, וכללי המשחק הם שלילה של כל קצה קצהו של רמז המאפשר ולו ברמז להעלות על הדעת שיש דרך החוצה. טוב, למען האמת האורתודוכסיה לא אומרת את זה בצורה זו. מי שטופל על האורתודוכסיה את המחשבה הזו היא העמדה שכנגד, שנכנה אותה ״גנוסטית״. אסביר מיד מהו גנוסיס, אבל אני רק רוצה להזכיר ולומר את מה שהתחלתי איתו:יש תפיסה שהממסד נלחם כנגדה, והיא התפיסה הגנוסטית ועל פיה העולם הוא כלא, ושינוי התודעה הוא הדרך לברוח ממנו. שינוי תודעה מגיע באמצעות שלל טכניקות הקשורות לפריון – חומרי ורוחני.

    מאחר שחומר הוא תעתוע, הגישה כלפיו אמביוולנטית. יש המכחישים אותו, מפני שהוא כלי שרת ביד ״הסוהר״ למנוע מהאדם את ההתגלות וה״אקסטזה״ (הרטוריקה היא לצאת מהכלא, לכן ״אקס״) – נקרא לגישה הזו ״הדרך הימנית״. לעומת זאת יש שמאמצים אותו, אלה מהם שטוענים שדווקא בו נעוץ המפתח לדלת היציאה, אלא שהוא מוסתר, ואלה מהם שטוענים שהוא לא מוסתר אלא רק מוחרג ומוקצה, והדרך למרוד היא ניהיליזם – נקרא לגישה הזו ״הדרך השמאלית״.

    את הגישה האורתודוכסית בדרך כלל נוהגים להדגים באמצעות השוואה לחשמל. החשמל אמנם הוא אנרגיה עוצמתית, אך היא חייבת להיות מנותבת דרך ״חיווט נוקשה״ של ברית וחוק, שהם כללי בטיחות. כשלא נוהגים בהם, כשאין בקרה על האנרגיה, היא עלולה לחשמל, לשרוף ולהרוג. הגישה הגנוסטית תטען: זהו המיסטריום טרמנדום. רודולף אוטו הגדיר את המפגש עם הקודש כסוד מטיל אימה ומרתק. האחר המושלם חורג מכל מה שאנחנו מכירים ומסוגלים לחוש, והמפגש איתו מדגיש את אפסות האדם אל מול ההוד והעוצמה האדירים שלו, דבר שנחווה כאימה. אבל זה שקיימת אימה, זה שאתה אפס ואתה אמור להיות אינסוף, לא אומר שאתה צריך להשאר אפס ושאין טעם לנסות ולהתעלות. ואולי מי שחושב שהוא אמור להשאר אפס, חושב כך כי הוא חלש אופי. אם אתה רוצה להיות חלש אופי, הדבר לא נזקף לזכותך.

    עד כאן פילוסופיה. הגישה הגנוסטית טוענת שהרמזים הללו צפונים במציאות, עד לרמה שבו לא צריך לגמרי לחפש אותם, הם גלויים, אבל הם מוצפנים כך שמי שלא יודע לקרוא את הרמזים הללו לא יודע אפילו שמדובר ברמזים. והצורה שבה הרמזים הללו כתובים כאותיות של קידוש לבנה הוא התנ״ך עצמו. רוצה לומר: הדמויות בתנ״ך נקטו בגישה הגנוסטית, ומתוארות כמי שהגיע לחוויות של שינוי תודעה באמצעות טכניקות של פריון, ובכללן חומריות. ולמי שלא הבין, טכניקות חומריות של פריון, הן בעיקר מין שנחשב אסור, והטכניקה הנודעת מכל לשמצה: הוצאת זרע לבטלה.

    כלומר: כל האבסורד שבעצי המשפחה של הדמויות הטיפולוגיות המשיחיות, דברים שכוללים ניאוף, גילוי עריות, זנות וכו׳, האורתודוכסיה מנסה להתפתל ולהסביר אותן בדרכים מדרכים שונות, שכולן יימנעו מלומר את המתבקש: הכל היה מודע, בכוונה, ולצורך מסוים. האנשים הללו גדולי רוח, הם לא רק ידעו מה שהם עושים, אלא שזו הדרך לעשות את מה שצריכים לעשות על מנת להגיע להתגלות. היו כאלה שעשו את זה, ולא קרה להם דבר, ולעומת זאת היו שעשו את זה ונענשו. למה נענשו? אפשר לענות בהרבה צורות. חלק מהגנוסטיקנים טוענים שהם נענשו כי מי שהעניש אותם הוא דיקטטור מרושע. חלקם האחר טוען שהסיבה היחידה שהם נענשו קשור לכך שהם לא היו חלק מה״תוכנית האלוהית״, שהכווינה את ה״ציר המשיחי״ אל עבר כיוון מאוד מסוים, תחת שושלת מאוד מסויימת.

    כך לדוגמה, חם שראה את ערוות אביו, נענש רק מפני שהוא חמד את ה״כהונה״ משם אחיו. אדגיש ואומר: שמן המשחה מתואר בשני טקסי הכתרה, של מלך ושל כהן. היהדות הרבנית טוענת שיהיו שתי דמויות משיחיות, מנהיג פוליטי וכהן גדול. הטענה היא שמדובר ברוויזיה של ה״מיתוס המשיחי״, ושבמקור דמות המשיח היתה אמורה לאחד בין שני התפקידים האלה, שנאמר ״אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק״. כמו כן נאמר בספר זכריה, ״והוא יבנה את היכל ה', והוא ישא הוד, וישב ומשל על כסאו והיה כהן על כסאו, ועצת שלום תהיה בין שניהם״ – הדמות הזאת, שנקראת ״צמח״, מתארת את מנהיג היהודים, בספר זכריה הוכתר לתפקיד זה ישוע בן יהוצדק. בהקשר של חם, התפקיד של ״מלכי צדק״ היה שמור לאחיו שם, שהעביר את ה״מקל״ במירוץ השליחים המשיחי לאברהם אבינו כשהוציא לו לחם ויין (בראשית י״ג). הלחם והיין, וישוע בן יהוצדק חשובים לנו בהקשר הזה בגלל הרפרנסים הבוטים לישו, אותו האיש שנטען עליו שהוא המשיח ובעטיו היהדות האורתודוכסית הסתגרה והשכיחה מעצמה את חומר הנפץ המשיחי.

    אני מעריך שאם אכתוב על העניין, אסטה מהנושא ולכן אני רוצה בקצרה ביותר להרחיב, מתוך מאמץ לא להתרחק יותר מדי מנושאנו. אסכם את הכל בפסקה וחצי, השארו איתי: מחקריו של אלחנן ריינר שופכים אור רב על דמות המשיח המגולמת ביהושע בן יהוצדק ובדמויות אחרות בשם יהושע שבדמותם התגלם המשיח או עתיד להיות מגולם המשיח. במקומות אלה נקרא המשיח ״בן הנשרף״, כשמהות המילה ״הנשרף״ מקושרת להיותו כהן והקרבתו את קרבן ״העלם דבר של ציבור״. זו הפעם היחידה שהמילה ״משיח״ כתובה בתורה (ויקרא ד׳), או יותר נכון הכהן המשיח. הקרבן הזה הוא קרבן חטאת שמקריבים אם הסנהדרין התירו דבר שהעונש עליו הוא כרת והחטיאו כביכול מישהו מישראל. בקרבן זה, אותו כהן משיח שורף פר ובאמצעות זה מכפר על החטא הזה. ואיזהו חטא של כרת? מסתבר שבספר שמות ל׳, נאסרה הכנת קטורת הסמים במתכון שניתן למשה באיסור כרת. אבל איך ימשחו את המשיח באחרית הימים אם לא באמצעות הכנה כזו? (שהרי שמן המשחה וקטורת הסמים חד הם). התשובה האורתודוכסית היא ששמן המשחה נגנז לעתיד לבוא ויתגלה בדרך ניסית. עם זאת, קיימת גם תשובה שאומרת שמאחר שזה לשם מצווה והגיעה השעה, מותר לעשות זאת ולבטל את האיסור. כלומר, קרבן העלם דבר הנ״ל מדבר בדיוק על אותו הסצנריו שבו מגיע המשיח, צריך למשוח אותו, הסנהדרין מאשרים את זה, חוטאים, אבל החטא שלהם מכופר כי הכהן המשיח בעצמו,שהוא גם מלך וגם כהן, שורף פר ומכפר.

    הדבר נדון בגמרא באופן רמוז במסכת סנהדרין נ״ב, בהקשר לשתי הקטרות לא מורשות של אנשים שנשרפו בעקבות זאת. אחת היא של עדת קורח והשניה היא של נדב ואביהוא, עליהם מסופר ״שני חוטין של אש יצאו מבית קודש הקדשים, ונחלקו לארבע, ונכנסו שנים בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה ושרפום״. והנה שוב אנו חוזרים לנושא עליו ביקשנו לדבר: חוטאים שביקשו להקטיר את אותה הקטורת בזמן הלא מתאים ובעצם ״לדחוק את הקץ״. דחיקה כזאת של הקץ, נסיון פעיל של הבאת המשיח בזמן שאינו נכון, עשוי להביא לתוצאות לא רצויות שמתבטאות בשריפה. אבל מאחר שבכל דור ודור אנחנו חיים בתודעה אפוקליפטית, בכל דור ודור אנחנו חושבים שהנה הגיעה השעה לביאת המשיח והנה הרגע הצפוי והמצופה בו ניתן ומותר מלכתחילה לעבור על חטא הכרת הזה. הממסד יאמר ״לא״, אבל אמירת ה״לא״ הזו היא רק כי הממסד לא באמת רוצה שהמשיח יבוא, ושומה עלינו להתעלם מאיסורו ולהביא בפועל ממש את המשיח על ידי ההקטרה והמשיחה. זה ההגיון הגנוסטי, שדברים שהממסד אוסר, הם המחסום לגאולה, והדרך להביא את הגאולה היא לבצע אותם למרות שהם אסורים, כי המעשה האסור עצמו הוא המפתח.

    בואו נשוב עכשיו לדוגמאות הקונקרטיות. המעשה האסור בהקשר הרוחני של פריון הוא כמובן ה״ידיעה הנסתרת״. המעשה האסור בהקשר החומרי הוא אורגזמה מינית, והדרכים להגיע לכך הן באמצעות שפיכת זרע. בין אם במסגרת זוגית, בסימולציה של הזיווג הקדוש, ההיירוגרמיה, ובין אם במסגרת פרטית, באמצעות אוננות. והדברים האלה מפורטים בתנ״ך וכחוט השני מקשר ביניהם האופי הקווירי, אם נשתמש במונח המודרני, של המעשה.

    כאמור, חם ביצע באביו מעשה מגונה, כנראה יחסי מין הומוסקסואליים. בנותיו של לוט גרמו לו להשתכר, ופיתו אותו לבצע בהם גילוי עריות. אנשי סדום ביקשו לבצע אונס קבוצתי הומוסקסואלי. כך גם במעשה פילגש בגבעה, דבר שאותו ביקשו לעשות לאחר שביצעו אונס הטרוסקסואלי. דוד ויהונתן נחשבים כמי שכרתו ביניהם ברית בעל אופי הומו-אירוטי, ושאול המלך אף הטיח ביהונתן על ״בושת ערוות אימו״ בהקשר זה.

    גם על אליהו וגם על אלישע כתוב שהם החיו ילד מת. אצל אלישע זה כתוב במפורש שהוא ״גהר״ עליו. אצל אליהו כתוב רק ״ויתמודד״ שלוש פעמים. אבל בשני המקרים מדובר במעשה שאצלנו היה נחווה כנקרופיליה (״פה אל פה ועיניים על עיניים״), וכאשר הילד חי אז פדופיליה. אברהם ואליעזר עבדו, וכן יעקב ויוסף, נשבעים האחד לשני באמצעות ״שבועת הירך״, שאינה אלא מגע של היד באיבר המין.

    גילוי עריות היה גם במקרה של ראובן ובלהה, אבשלום ופילגשי דוד, יהודה ותמר. על פוטיפר מסופר שהוא קנה את יוסף למטרות משכב זכר אך סורס בידי מלאך, ובמקום זאת אשתו ביקשה לאנוס אותו. יוסף עצמו כמעט והתפתה, ומדרשים חתרניים (המפורשים בגמרא) טוענים שהוא אכן נכשל בפליטת זרע, שנאמר ״ויפוזו זרועי ידיו״ – אבל הדבר נחשב לו לזכות. ובהקשר הזה של ״ויפוזו״, דוד המלך עצמו ״פיזז וכרכר״ והיה כאחד הריקים. מה זה ״פיזז״? יש הסוברים שמדובר בריקוד פריון פולחני הכולל אוננות. דוד המלך עצמו חטא באשת איש. על דור המבול מסופר שכתב ״גמומסיות״ לזכרים ולבהמות, שרה תפסה את ישמעאל ״מצחק״, ואבימלך את יצחק ורבקה. בחטא העגל קמו האנשים ״לצחק״, וכן הלאה והלאה.

    וכל זה רק בתנ״ך העברי הקנוני. אני לא מדבר בכלל על הספרים החיצונים, כמו לדוגמה הצורה שבה הזקנים ניסו לסחוט ולאנוס את שושנה, האישה הנשואה. עבירות אלה עונשן כרת, חשוב לזכור את זה, כי הכרת הזה מרפרר לקורבן "הכהן המשיח".

    גם בברית החדשה יש רמיזות כאלה של הומו-אירוטיקה. בבשורה של מרקוס נאמר שבזמן שההמון והחיילים תפסו את ישו וכל תלמידיו ברחו, היה שם נער אחד שלבש רק סדין על גופו הערום. כשהחיילים ניסו לתפוס גם אותו, הוא שמט את הסדין מידיהם וברח מהמקום כשהוא ערום לחלוטין. מה עשה בחור ערום בקרבת ישו? מדובר כאמור בטקסט קנוני.

    טקסט שאינו קנוני (הבשורה הסודית של מרקוס) עונה על השאלה: ישו ביקש ללמד אותו את רזי מלכות האלוהים, ושהה איתו ערום עם ערום במשך שישה ימים. זהות הנער הזה היתה, כנראה, לזרוס, אותו אחד שישו הקים לתחיה. אנו רואים את הדפוס הזה של אליהו ואלישע חוזר גם אצל ישו, כאילו כדי להקיש ביניהם. כיצד החיילים זיהו את ישו? יהודה איש קריות נישק את ישו, גם זה אקט ״קווירי״ שכנראה קשור ביחסים הומו-אירוטיים. בכל מקרה, אותה ההומו-אירוטיקה, היו כתות גנוסטיקניים שסברו שזהו בדיוק ״הקומוניון״, ושצריך לבצע אותו בעירום. הקרפוקרטיים מתוארים כמי שביצעו טקסים כאלה, אפיפניוס מסלמיס מתאר כך את הטקסים של הברבליטיים.

    חג הפסחא נחגג, כביכול, לא רק בשל קימתו לתחיה של ישו, אלא בגלל שהקומוניון המתואר כלל קימה לתחיה באופן כללי. ישו החיה אנשים, העניק להם לידה מחדש, בטקסים הומו-אירוטיים שכאלה. הפעם האחרונה שעשה זאת היתה בפסח, טקס שבו הוא עצמו כביכול מת אבל מוות שכזה הוא סמלי בלבד.

    קירילוס מירושלים קיבץ 23 דרשות שלו שנישאו לפני הפסחא, ולא בכדי, בפני נחנכים במסגרת טקסי חניכה של הנוצרים, הקטכיזם. למה פסחא? כנראה כי בתאריך הזה התבצעו טקסים כלשהם, שקירילוס נמנע מלספר עליהם, מלבד לציין שהם היו סודיים, Disciplina arcani בלטינית. מה עשו שם? אין תשובה. אני יכול להיעזר ברמז שנתן אמון הילמן בספרו ״Original Sin: Sex, Drugs, and the Church״ כדי לסבור שמדובר בטקס כזה. אמון הילמן בוטה וספקולטיבי ומאשים את הכנסיה הקדומה בהיותה רשת פדופיליה, ומתאר את הטקס כיחסי מין אנאליים בכפיה, כאשר הטקס הומר מחדירה וגינלית במהדורה הפגאנית שלו לחדירה אנאלית כי נשים הן מחוץ לתחום. לא בטוח שצריך ללכת רחוק כל כך.

    המעניין הוא שבמהדורה הנוצרית הילד מכונה ״אלעזר״ או יותר נכון ״לעזר״, הגיה גלילית נפוצה, בדיוק כפי ש״יהושע״ היה מכונה ״ישוע״. על פי אלחנן ריינר, יהושע היה דמות מייסדת בגליל, ואלעזר נחשב כיד ימינו, וכנראה שמדובר בצמד דמויות שהתגלמו שתיהן במנהיג המיתי שצפוי היה לקום באחרית הימים, שמגלם בתוכו את יהושע בן נון ואת אלעזר בן אהרן הכהן. האיחוד הזה, כביכול, הוא-הוא הקומוניון, וכיצד מבצעים אותו? אשאיר לכם ולדמיונכם את הניחוש כיצד טקס הסימולציה של האיחוד המקודש בין ״יהושע״ ל״אלעזר״ מתבצע בפועל.

    ריינר מציין שלאחר הטראומה של היהדות הרבנית מישו, הם העבירו את המסורות הגליליות על הגיבור המשיחי יהושע לרבי שמעון בר יוחאי. על רבי שמעון בר יוחאי מספרים ששהה עם אלעזר בנו (מכונה בחלק מהמקומות ״לעזר״) במשך ההסתתרות שלהם במערה 12 שנה, כשהם ערומים ולומדים תורה ביחד כשהם מכוסים בעפר עד צווארם. כשהם יצאו מהמערה, הם לא הבינו כיצד ניתן להתמסר לחיים חומריים, גערו באנשים, שרפו אותם והפכו אותם לגל של עצמות. שוב אנו רואים את האלמנט של השריפה לאחר ההתגלות מופיע, באופן נרמז. ואגב, בבשורת הילדות של תומאס מסופר על ישו שעשה בדיוק דברים כאלה, גער באנשים והפך אותם לגל של עצמות באמצעות מבט זועם.

    המקום אליו נקשר יהושע בן יהוצדק היה בקעת ארבל, שם התיישבה משמרת הכהנים בני ישוע. בארבל נקבר כביכול יהושע בן נון, טביעת הרגל בלסע שם היתה כביכול של מלאך שגרם בכך לרעידת אדמה, ועל כן המקום נקרא ״הר געש״, שגעשה הארץ. גם כשישו מת, מסופר שהאדמה רעדה (הבשורה של מתי, כ״ז). הרעדה מתוארת בתנ״ך בהקשרים של עוצמתו של האל, ״המביט לארץ ותרעד״. לעומת זאת, גם עבודת ה׳ מתוארת כרעדה, ״עבדו את ה׳ בשמחה וגילו ברעדה״. כלומר, כשעובדים את ה׳ מבצעים בעצם ״מאגיה סימפתטית״, סימולציה של הפעולה שעימה פועל האל, שהיא רעדה. ומהי רעדה אם לא אורגזמה? עבודת ה׳ היתה לכאורה ריקוד פריון, שבו ״מפזזים ומכרכרים״, מביאים ביד, ואז כשמגיעים לשיא ורועדים, מתחילים להסתובב סביב עצמך ולעשות בוקאקה ברדיוס שאליו הזרע ״יורה כחץ״.

    ולא רק המאונן רועד, אלא גם העומדים סביבו. שנאמר ״שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד״. האופן שבו מתואר בעצם ריקוד מעגלים, שבו הרעד עובר כמין גל מהמרכז החוצה, מתאים בדיוק לצורה שבה באחרית הימים מתואר מחול הצדיקים, כשהאל הוא ״ראש חולה לצדיקים״. בספר תהילים מתואר המחול הזה בנוכחות של ריקוד של איילים, ״ההרים רקדו כאילים, גבעות כבני צאן״. הדבר הזה קורה בזמן רעד, שגורם לים לנוס ולירדן ליסוב לאחור, ולארץ ״לחול״. כאשר השורש ח.י.ל / ח.ו.ל מתאר גם ״חיל ורעדה״ וגם ריקוד, מחול. ואגב, כשכתוב על יושבי פלשת חיל אחז אותם, הדבר הזה מרפרר לפסוק נוסף שמדבר על האופן שבו באחרית הימים מלכי הארץ יראו, יתמהו, יבהלו יחפזו, ו״רעדה אחזתם שם חיל כיולדה״ (תהלים מ״ח). מה הם יראו שיגרום להם לרעוד?

    הם כמובן יראו את האופן שבו נכון יהיה הר בית ה׳ בראש ההרים ונישא מגבעות. ההר ועליו ירושלים פתאום יהפוך איכשהוא להר גבוה יותר, בעקבות רעידת אדמה. אבל רעידת האדמה הזאת לא תהיה סתם ככה, היא תהיה באמצע אירוע שבו כל מלכי הגויים ייאספו אל ירושלים למלחמה, ורגע לפני שהם יכבשו את הר הבית, בעמדם על הר הזיתים, ייארע פתאום נס גדול, כשה׳ יבקע את הר הזיתים לשניים, ממזרח למערב, חצי הר ינוס דרומה וחצי צפונה ובגיא העמוקה שתווצר ייצא זרנוק של מים חיים. הקריאה ה״קווירית״ תצייר את הזרנוק הזה כזרע אלוהי שמשפריץ מעלה ורסיסים ממנו מתפזרים לכל הצדדים, כמו איזה גייזר של בוקאקה. האופן שבו המלכים ירעדו כתוצאה מרעידת האדמה תהיה ״חיל כיולדה״, כלומר כמו שיולדת רועדת, או כפי שרועד כל מי שמשתתף באקט של פריון – הגבר הרועד בגלל האורגזמה, במקרה הזה, ששקולה כלידה או כלידה מחדש לאחר המוות.

    סוף דבר, הכל נשמע. המיתוס המשיחי נכתב כך שהמתח הולך ונבנה, עד לשיא של אחרית הימים, שמתבטא בזימת נעורים, חגיגת עגבים וזרמת סוסים, אם נשתמש בשפה הציורית של יחזקאל כ״ג שגוער בבת ירושלים שמשתתפת בפולחן אלוהי העמים מסביב. הגערה היא לא בגלל שהדברים הללו אסורים, אלא, אני מניח, בגלל שמושא הפולחן אינו יהוה, וההר הגבוה שאליו נוהרים כל הגויים אינו הר ציון שבירושלים אלא גבעות אחרות, כמו לדוגמה הזיגוראת של אשור על הגבעה המקודשת המשקיפה לחידקל, שלפי המסתמן היה מקדש של אישתאר שעליו התבצעו טקסי היירוגמיה שלה עם דומוזי, וכביכול רסיסים מאותו ״זרע אלוהי״ שנשפך היו נשלחים לתפוצות, כל הממלכות הווסאליות שהיו משועבדות לאשור. המנהג הזה היה נקרא Rēhatu, ועל המלכים של הממלכות הוסאליות הללו היה לאכול את השאריות הללו משולחן האל, ועל ידי כך להביע כפיפות לאל. אי לכך, כנראה שאת אותו הזרע שהיה נשפך במסגרת טקס ההירוס גאמוס, היו מחלקים אחר כך ושולחים למלכים כדי שיאכלו אותו ובכך המלך שבועל את כהנת אשרה ואחר כך פולט את זרעו לצנצנת, מגלם בעצם את האל, כך שהזרע שלו הוא זרעו של האל. הקומוניון, לכאורה, הוא אותו הזרע שנשפך במסגרת הבוקאקה הזה על רצפת העפר, והמלכים משתטחים ארצה כדי ללקק את הזרע מהקרקע, ובכך משתחווים. בכך שהם בולעים את הזרע בעצם הזרע ״מחיה״ אותם.

    הטקס הזה, הוא בעצם הטקס שאותו ביצעו הנביאים ותלמידיהם ״בניהם״. המנהיג שמגלם בתוכו את האל, ״איש האלוהים״, מבצע בעצמו מעשה עינוג, פולט את הזרע מסביב, ובני הנביאים מלקקים את זרעו מהארץ. וכל המשלים מהתורה, וכל הסיפורים המרומזים, בעצם מכוונים למעשה הזה, שאותו כביכול ניסו הגנוסטיקנים לשחזר – כסימולציה למחול המשיחי באחרית הימים, אז השחקן הראשי בהצגה יהיה המלך המשיח בעצמו. וכשהמלך המשיח הזה מקיים את טקס הבוקאקה בקודש הקודשים בירושלים, או-אז הטקס הזה מבורך ורצוי. אבל כל עוד הטקס מתקיים מגבעות טבור-עולם אחרות, הרי שיש בזה טעם לפגם, ונכרתה הנפש של מי שיאכל את הזרע המלכותי מעמיה. אגב, הזרע המלכותי כנראה אינו זרע אמיתי, אלא פשוט רסק דודאים פסיכואקטיבי. ועם הרסק הזה היו גם מושחים את המלך, גם מרפאים בעיות עור, וגם אוכלים אם רוצים ״לתפוס ראש״.


  • ניתוח פורנזי חדש חושף את סודות הלאראריום הרומי

    ניתוח פורנזי חדש חושף את סודות הלאראריום הרומי

    לאראריום (Lararium) הוא מקדש או מזבח ביתי קטן ברומא העתיקה, שנועד לסגידה ל״לארס״ (Lares), רוחות השומרות על הבית, המשפחה והרכוש. לאראריום היה קיים כמעט בכל בית, דירה או בית עסק בעולם הרומי העתיק. הוא שימש כמרכז הפולחן הדתי היומיומי של המשפחה הרומית. בני המשפחה נהגו להתפלל, להדליק נרות ולהניח מנחות (כמו יין, פירות או קטורת) לאלים הביתיים מדי יום כדי להבטיח את שלום הבית, בריאות בני המשפחה והצלחתם.

    הלאראריום כלל לרוב פסלונים קטנים (sigilla) מברונזה או עץ של הרוחות השומרות, ולעיתים גם של אלים נוספים. הלארס לרוב צוירו או פוסלו כשני בחורים צעירים הלבושים בטוניקות קצרות, רוקדים ומחזיקים קרן שפע או כלי מזיגה (ריטון). הופיעו גם פסלונים של הגניוס, Genius, הרוח השומרת של ראש המשפחה (הפטרפמיליאס). הגניוס הוצג לרוב כדמות גבר עטוי טוגה המכסה את ראשו, המקריב מנחה. עוד הופיעו הפנאטס (Penates) אלי המזווה והמזון של הבית, שהבטיחו שלמשפחה תמיד יהיה מה לאכול. בבסיס הלאראריום כמעט תמיד הופיע ציור של נחש אחד (Agathodemon) או שניים המתקרבים למזבח. בתרבות הרומית, הנחש סימל פריון, שגשוג והגנה מפני עין הרע.

    זה בערך מה שידענו על הלאראריום, וכל הידע שלנו התבסס על מקורות טקסטואליים וראיות ארכיאולוגיות נסיבתיות. יכולנו לדעת שמשהו נשרף בכלי, אבל לא יכולנו לדעת מה ואיך. עד עכשיו. ניתוח פורנזי של שני כלי קטורת שנמצאו בפומפיי, או יותר נכון בפרבר שלה בשם Boscoreale, מספק לראשונה ראיות פיזיות חותכות למה היה שם ואיך. החשוב לנו הוא יותר מה, הזיהוי שלו,שמוביל אותנו למסקנה מהפכנית חשובה: עד עכשיו הנחנו שקטורת מיובאת ואקזוטית (כמו לבונה) הייתה יקרה מדי עבור פולחן ביתי יומיומי של משפחות ממוצעות, וששמרו אותה בעיקר למקדשים הציבוריים הגדולים או לטקסי קבורה מפוארים. ההנחה הייתה שבבתים פרטיים השתמשו בעיקר בצמחי תבלין מקומיים וזולים (כמו דפנה או רוזמרין). הניתוח הפורנזי המודרני מוכיח שגם בתוך הבית הפרטי, הרומאים החזיקו והשתמשו בחומרים המיובאים והיקרים הללו.

    באנליזה מיקרוסקופית נמצא שרף ממשפחת ה-Burseraceae, קרוב משפחה של הלבונה, ככל הנראה מסוג "אלמי" (Elemi) שמקורו בהודו או בדרום-מזרח אסיה. לצד לבונה, נמצא שהמקומיים השתמשו בצמחים מקומיים כמו ער אציל (דפנה) ופירות שונים כגון ענבים. מסתמן שמה שהתרחש במסגרת הפולחן היה שהקטירו קטורת, ולתוך המחתה שפכו יין כך שיווצרו אדים וריח משולב שהתפזר ברחבי הבית. תיאורים המופיעים בכתובים ובציורי קיר עתיקים, כמו הפרסקו ב"בית הווטי" (Casa dei Vettii) המציג דמויות המגישות קערות יין ותיבות קטורת לאלים הביתיים, מחזקים את ההשערה


  • דת ממוסדת מול קדושה טבעית: הפרדה או איחוד?

    דת ממוסדת מול קדושה טבעית: הפרדה או איחוד?

    כשמנסים להבין מהם הקריטריונים המקנים לצמח או לעץ מעמד של קדושה, הגישה ה"קונבנציונלית" במחקר פונה לרוב אל הרובד הקוסמולוגי. לפי תפיסה זו, עץ יכול להתקדש משום שהוא מגלם בעצמו נוכחות אלוהית או סמליות קוסמית מרחבית. במקרים אלו, עצים מקודשים נתפסים כ״ציר העולם״ (Axis Mundi), עמוד התווך המטאפיזי המחבר בין השמיים לארץ ובין האלים לבני האדם.

    אולם, הגדרה זו פשטנית מדי. היא מותירה פתח לשאלה מהותית: מה גרם מלכתחילה לעץ מסוים להיתפס כ״ציר העולם״? האם פתאום קם אדם בבוקר והחליט שעץ כזה או אחר הוא מקודש ברמה הסמלית, או שיש לכך הסבר אחר, רציונלי או תועלתני?

    כדי לענות על כך, אנטוש לעת עתה את ההסבר ה״קלאסי״ הנפוץ בחקר האנתאוגנים . הסבר זה מתמקד ברובד הפנומנולוגי, וטוען כי צמחים משני תודעה מחוללים באופן ישיר חוויית התגלות מיסטית, ועל כן נתפסים כ״מורי דרך״ מקודשים ולא רק ככלי עזר עקיף. אף שזו גישה מרתקת, היא עדיין אינה נמצאת במרכז הקונצנזוס המחקרי. זה שאני מחזיק בה זה אחלה, אבל הפוסט הנוכחי הוא בעיקר לספר מה ש״המקורות״ חושבים. ומה הם חושבים?

    ובכן, הם מדברים על הגישה התועלתנית: ההנחה כי לבני האדם צמחה תועלת כלשהי מצמחים מסוימים, תועלת כה גדולה, עד שהמורא וההערכה כלפיהם התעצמו והפכו אותם למקודשים. טבעי לחפש הסבר כזה, בפרט כאשר מדובר בתועלת המסייעת לממסד הדתי להתקיים או להפיץ את רעיונותיו. על פי היגיון זה, ניתן היה לשער שעצים מסוימים יתקדשו משום שסיפקו חומר גלם חזק ועמיד שאפשר את בנייתם של מקדשי ענק, או שסיבים מסוימים, כמו הקנאביס, יזכו למעמד נשגב משום שסיפקו את הנייר ששימש להפצת כתבי הקודש או את הטקסטיל לשירות הכהונה. זה נשמע הגיוני לחלוטין, אלא שבמבחן המציאות ההיסטורית, התפיסה המטריאליסטית הזו קורסת לחלוטין. ונביא שתי דוגמאות:

    אילו תועלת חומרית להפצת הדת הייתה הקריטריון לקדושה, היינו מצפים שצמחי ״מהפכת המידע״ של סין בימי הביניים יזכו למעמד האלוהי והמקודש ביותר. הקנאביס גודל בהיקפים עצומים כדי לייצר את הנייר שעליו הועתקו והודפסו סוטרות בודהיסטיות וספרי קסמים. עצי אגס ושיזף נבחרו במיוחד בשל סיביהם הצפופים כדי לשמש כגלופות למהפכת דפוס קוביות העץ, אשר הפיצה את דברי האלים להמונים. אלא שלמרות שהצמחים הללו היוו את התשתית הטכולוגית הקריטית ביותר להפצת הרוחניות ברחבי אימפריות, הם מעולם לא נחשבו לקדושים. הם נותרו במובהק בגדר רכוש כלכלי וחקלאי, כחלק מעולם ״חול״ ולא ה״קודש״.

    תמונה דומה עולה גם כאשר מתבוננים ביהדות. ניתן היה לצפות שעצי הארז והברוש ששימשו לבניית בית המקדש, עצי השיטה ששימשו לבניית כלי המשכן, או חומרי הגלם של בגדי הכהונה (כמו התכלת והארגמן) יקבלו מעמד קדוש. אך היהדות אינה מקדשת אותם. יתרה מכך, מסתבר שגם הקלף עצמו (כמו גם הדיו או הפפירוס) אינו מקודש מצד חומריותו. מה שהופך ספר תורה למקודש (או בלשון חז"ל: ״מטמא את הידיים״) הוא אך ורק התוכן הנכתב עליו, ולא חומר הגלם.

    הדוגמה של הקנאביס בסין ושל המחטניים ביהדות מטרידה במיוחד אם אנחנו תופסים את הצמחים הללו מקודשים בגלל הקונוטציות הפסיכואקטיביות שלהם. בכל התרבויות האחרות כן, או כביכול כן, ורק בבודהיזם וביהדות לא? אולי כאן טמונה התשובה. מדובר בדתות ממוסדות, שיצרו הפרדה דיכוטומית ברורה בין המדיום לבין המסר. המדיום, כלומר, כלי הקיבול המהווה פלטפורמה חומרית להעברת המסר, לא זכה לקדושה. הקדושה יוחסה אך ורק לטקסט ולרעיון. חומרי הגלם כשלעצמם נותרו חסרי משמעות רוחנית אינהרנטית.

    הגישה שבה נקט הממסד היא גישה אנתרופוצנטרית, המציבה את האדם או את הקהילה הדתית במרכז. בתפיסה זו, עולם הטבע והצומח כפוף לחלוטין לצרכיו הפיזיים, הכלכליים וההישרדותיים של האדם, והצמחים הופכים למשאבים לוגיסטיים וכלי עבודה בלבד.

    המסקנה העולה מכך היא שדתות ממוסדות, עשו כל מאמץ כדי להמעיט את חשיבות התועלת החומרית של המדיום, ולשמר אותו בתוך דומיין ה״חול״. דתות קדם-ממסדיות, עשו את ההפך, הן לא הפרידו בין המדיום למסר. מבחינתן, המדיום היה המסר עצמו.

    בשביל ליישר קו אני רוצה להזכיר מהי דת ממוסדת. דת בעלת היררכיה וסמכות, בעלת מעמד של כהונה שבה למנהיגות הרוחנית ולה בלבד יש את הסמכות לקבוע מהי החוויה הרוחנית הקבילה. הדבר נקבע באמצעות מנגנונים כגון ״קאנון״ ו״דוגמה״, מה שמגדיר ״אורתודוכסיה״, כלומר ״כך נכון לעשות״. לדתות ממוסדות בדרך כלל יש מוסדות פיזיים ומשפטיים כגון בתי תפילה, בתי דין, בתי ספר וכו׳. הכל מוסדר, הכל נעשה בשם הנהגה ריכוזית. בדרך כלל הדבר מגיע מבחינה אבולוציונית (האבולוציה של הדתות) בשלב מאוחר יותר. כלומר, דתות שאינן ממוסדות נחשבות ״פרימיטיביות״, או לחלופין ״מהפכניות״, ״הטרודוקסיות״, כאלה שהחריגו את עצמן מהממסד ולא מקבלות את מרותו. אין להן ״מפקדה״ מסודרת, ואין גוף רשמי שמחליט מה נכון ומה לא, הכל קביל, או לפחות ההגדרות גמישות יותר. אין דוקטרינה מסודרת, ולפעמים הדוקטרינה עצמה היא פריצת הגבולות של הדוגמה. לפיכך גם המוסדות הדתיים המקושרים לזמן ולמקום יותר נזילים, ובדרך כלל לא ״תחומים״, לפחות לא בתוך 4 אמות. כלומר, הקדושה הופכת אוניברסלית, לא כזו שנמצאת בתוך גבולות הקודש. גם חול מתקדש.

    הערה: הסגידה לעצים היא מנהג פגאני. פגאני לא במובן של לא מונותאיסטי אלא במובן של "כפרי", רחוק ממרכזי הממסד, ומהכבלים שלו. לאורך הדורות היה לממסד קשה לשלוט במסורות מקומיות ובפרובינציות מרוחקות. מסיבה זו מסורות כאלה שרדו. מאחר שלא היה ניתן להכחיד אותן, הן עברו התאמה לדוקטרינה הממסדית וכך נולד סינקרטיזם. העצים המקודשים, כולל בארץ, הם שאריות כאלה.


  • יין, כוח וזהות ביוון העתיקה

    יין, כוח וזהות ביוון העתיקה

    ביוון העתיקה, היין לא נתפס כמשקה גרידא, אלא כצומת אסטרטגי שבו הצטלבו דת, פוליטיקה ומעמד חברתי. השליטה המדוקדקת בצריכת אלכוהול הייתה קריטית ליציבותה של ה״פוליס״, שכן היא שימשה כמנגנון של הבניה חברתית המפריד בין האזרח הראוי לבין אלו המודרים ממרכזי הכוח. האזרח הראוי הוא מי שמחזיק בתכונות הראויות לבן הפוליס, ובראשותן ה״מתינות״ (״סופרוסונה״). מי שיש לו מתינות הוא מי שמאופק, מי שאין לו מתינות הוא מי שבלתי מרוסן, ולכן מתנהג כמו ברברי. ואיך מתנהג ברברי? שותה יין לא מהול, או לא מהול מספיק במים. ביין כזה יש אחוז אלכוהול גבוה כל כך, שאפשר להגיע לרמת שכרות שבה אתה לא שולט על יצריך, ולכן אינך כשיר להשתתף בניהול המדינה.

    וזה תלוי גם בכמה אתה שותה. אם אתה שותה כמות מתונה, זה טוב, אבל אם אתה שותה יותר מדי אתה מסוגל להתחיל ולאבד את זה. וזה תלוי גם איזה יין אתה שותה. אם אתה שותה יין משובח, הרי שיש לך טעם, ולכן אתה מעודן. אם אתה שותה יין פשוט, שלא הספיק להתיישן, הרי שאתה גס, וכנראה גם עני ובער.

    הערה קטנה בקשר לשאלה למה צריך לשתות יין מהול, ויש סכנה בלשתות יין חי. יש מחלוקת אם הסכנה היתה בגלל אחוז האלכוהול או בגלל סיבה אחרת, שבמקרה שלנו מעניין מאוד. אמנם יש מי שטוען כי היין ביוון העתיקה היה סמיך ועתיר אלכוהול באופן קיצוני (יחסית למה שהיה ניתן להגיע אז, 14% לכל היותר). אלכוהול באופן כללי היה חומר משמר הכרחי בעולם ללא קירור, ולכן אנשים היו מעדיפים לשתות יין במקום מים, אבל בגלל שיין היה יקר, ובגלל שמים היו בשפע, אבל מים לפעמים מזוהמים, הגיעו למסקנה שאם מוהלים יין ומים ביחס מסוים, המים ״מיטהרים״ והופכים ראויים לשתיה, כך שהיין המהול היה בעצם סוג של מטהר מים בסגנון תמי 4 שמי שהיה שותה אותו היה מקבל גם ״בונוס״, סטלה קטנה שמצידה עשויה אפילו להביא ליצירתיות ויכולת לנהל שיחות תרבות גבוהה או פילוסופיה, ולהיות שמח.

    אבל ביחד עם אלה הטוענים את זה, יש הטוענים כי הסיבה למהול במים היתה אחרת. שיטות ההתססה בעת העתיקה היו גסות ולא יכלו להניב משקה חזק, כך שאחוז האלכוהול ביין הגיע ל-6% עד 8% לכל היותר. מה שהיה גורם לסטלה לא היה האלכוהול, אלא דווקא ה״מחזקים״ שלה, בדרך כלל צמחי מרפא בעלי השפעות פסיכואקטיביות שהיו משפרי טעם ויותר מזה. היו מוסיפים דודא רפואי, שיכרון ואופיום ליין, והדבר היה מסוגל להביא למנת יתר. אז כדי לדלל את הרעילות, היו מוהלים את זה במים. ומה עם הברברים? הברברים כנראה שהיו משרים את היין שלהם ביחד עם מחזקי טעם אחרים (לעיתים כאלה שנתפסו כגרועים בעיני היוונים), היין שלהם היה גס, חסר ניחוח וטעם (או לחלופין בעל ניחוח וטעם גרועים), פחות מוקפד ואיכותי, לא גורמה. והיוונים לא הבינו כיצד ניתן לשתות יין כזה, או מה התועלת בשתיית יין כזה.

    מחזק את הטענה הזו, הרעיון שבגללו היוונים לא שתו בירה. היוונים הניחו שבגלל שעל קליפת הענבים יש שמרים וסוכרים באופן טבעי, ולכן הם תוססים מעצמם, או לפחות יותר בקלות, מעורב בהם פחות התהליך שהם פירשו כתסיסה, אותו הם כינו ״ריקבון״. כלומר, אם צריך להתערב בהתססה באופן אקטיבי, להלתית ולהוסיף שאור, הרי שמרקיבים את הבירה באופן יזום, ומוסיפים בעצם ״ריקבון״. הריקבון הזה היה שכבה של ״השחתה״, לא רק מבחינה רוחנית אלא גם מבחינה פיזיולוגית, האמינו. גלנוס לדוגמה טען כי בירה מייצרת ״ליחות רעות״ בגוף דווקא כי יש בה ריקבון.

    בזמנו כתבנו כאן, שהתכונה הזאת של ריקבון בגוף היא ״נשית״, במובן הזה שדם הווסת מרקיב ומרעיל את המח, וגורם לנשים להיות משוגעות ו״היסטריות״ (כלומר, אם הן לא מקיימות יחסי מין וכתוצאה מכך מתעברות, הרחם שלהן ״צועק״). לכן בירה נחשבה גם כן משקה נשי, ומי ששותה אותה, ה״נשיות״ הזו היתה ״מטמטמת״ אותו. כלומר, המיזוגניה המדעית הזו נבעה בעיקר משום שמבחינה פיזיולוגית קישרו שגעון עם רקבון, שכנראה קורה בתהליך הייצור של המזון. מובן שמבחינה מדעית זה שגוי, אבל אז לא ידעו בדיוק מה קורה בתהליך התסיסה עצמו. בירה נחשבה משקה קריר ולכן נחות, יין נחשב משקה חם ולכן טהור יותר ו״גברי״.

    ומה קורה כשמי ששותה יין נתקל בתופעות פיזיולוגיות המאפיינות ״נשים״, כמו חוסר שיקול דעת והנגאובר שנתפס כהפרעת מצב רוח? כאלה היו הברברים. לכן מי ששתה יין לא מהול, נתפס כ״נשי״, כברברי ולכן כלא מספיק גבר, כשגבר היא מילת הקוד למי שמסוגל להנהיג.


  • היער הקדוש: קדושה, פולחן ולוחמה בקווקז

    עוד סיפור נחמד מהספר ״The Oak and the Larch״ של סופי פינקהאם, על העבר האנימיסטי של עממי היערות וההרים שנדחקו על ידי הקולוניאליזם הרוסי.

    הצ'צ'נים, יחד עם עמים נוספים בצפון קווקז כמו האינגושים, האבחזים והצ׳רקסים, קיימו מנהג של תחזוקת ״חורשות קדושות״. למרות שאיזור זה עבר תהליכי התנצרות ואסלאמיזציה, פולחן הטבע נותר נדבך מרכזי בזהות התרבותית של עמי הקווקז במשך מאות שנים. תהליך המרת הדת של העמים הללו, הידועים בשם ה״נאחיים״ (Nakh), הושלם יחסית מאוחר (במאה ה-18 וה-19), מה שאפשר למנהגים הפגאניים לשרוד זמן רב. גם לאחר קבלת האסלאם, נוצר לעיתים "סינקרטיזם", שהתבטא בכך שהכבוד לעצים עתיקים וליערות בכלל נותר, גם אם הצידוק הדתי השתנה, ורוחות היער הפכו לג׳ינים או סתם לקדושים מוסלמים.

    אחת מהן היא ה-Hunsag, רוח יער המגנה על בעלי החיים והצמחייה. פגיעה בעץ בחורשה מקודשת נחשבה לחטא דתי חמור שעלול להביא קללה על הפוגע ועל משפחתו, פגיעה היא פשוט כריתה של עץ שאסור לכרות (חלק מהעצים ובנסיבות מסויימות מותר). כדי להכנס ליער היה צריך לבקש מהרוח הזו רשות, ואם היו רוצים לצוד היו חייבים לעמוד בכללים אתיים מחמירים. כמו לדוגמה, אסור להרוג חיות צעירות, או חיות בהריון. מי שיעשה את זה, עלול ללכת לאיבוד ביער, או למות במיתה משונה אחרת ביער. היה אסור לאסוף זרדים וגם לא לדבר בקול רם, שמא יפריעו את מנוחתו. במקומות מסוימים הוקמו מזבחות קטנים מאבן (הנקראים Siy) בתוך היער, שם הניחו הציידים מנחות קטנות (כמו חתיכות לחם או טבק) כדי לזכות בברכתו.

    הדבר הזה יצר סוג של ״אתיקה סביבתית״, שמנעה השמדת יערות, שימרה את המערכת האקולוגית ביער, את מקורות המים נקיים, ואת סף היער כמחסום טבעי ממפולות סלעים ובוץ. גם בתקופות שבהן העממים הללו כבר לא היו פגאניים, הפרקטיקה הזאת השתמרה, מאי אילו סיבות. כך לדוגמה, כשהרוסים היו צריכים עצים לצורך מפעל הבניה שלהם, הדבר מנע כריתת עצים לצורך מכירתם, וכשהרוסים ניסו להפעיל כח (מן הסתם חשקו בעצים ובדרכי המסחר שהיערות חסמו), הצ׳צ׳נים השתמשו בסבכים של היערות כביצורים שסייעו להם בלוחמת גרילה.

    מסופר שבשנת 1841, לוחמים צ'צ'נים טיפסו על עצי אשור ענקיים, שיכלו לשאת על ענפיהם 30 עד 40 אנשים, ומשם ירו על הכוחות הרוסיים. הרוסים היו חסרי אונים כל כך שהאמינו שכל עוד היער עומד, הצ'צ'נים הם בלתי מנוצחים. אז מה הם עשו? הם החליטו לכרות את היערות הללו.

    הריסת היער הייתה אסטרטגית עד כדי כך שהתקדמותם של חוטבי העצים דווחה בעיתונות הרוסית ממש כפי שמדווחים על הישגים בשדה הקרב, תוך ציון כמות היער שהושמדה. אחד מהחיילים שהשתתף בבירוא היערות הללו היה הסופר לב טולסטוי שנשלח ביחד עם יחידתו למשימת עונשין של כריתת יערות והשמדת הכפרים הגובלים בהם.

    המחזה הזה היה אחד מהמשפיעים על השינוי המוסרי האידאולוגי של טולסטוי. הוא הקדיש את עצמו בהמשך חייו לייעור מחדש וניהול יערות באחוזתו, ואת התמלוגים שהרוויח מ״מלחמה ושלום״ השקיע בקניה ושתילה (באחוזה) של עשרות אלפי שתילי לבנה ואשוח. ב-1857 הוא יזם הצעה לרשויות המקומיות לשקם את ה"זאסקה" (zaseka), שרשרת יערות ההגנה מימי הביניים של רוסיה, הצעה שלא נתקבלה. הדבר משתקף גם ביצירותיו. ב"אנה קארנינה", הוא משקף את הגישה הזו של שימור יערות כחובה מוסרית, בדמותו של קוסטיה לוין. כאשר מת טולסטוי, עקב נידויו מהכנסייה האורתודוקסית ולפי בקשתו, הוא נקבר בקרחת יער פשוטה באחוזתו.

    אחרית דבר: עבור הצ'צ'נים, היער היה הבית, המגן ומקור המזון. הרוסים הבינו זאת והפכו את כריתת היערות לטקטיקה צבאית-חברתית. כריתת היערות הביאה לרעב. לא רק שלצ׳צ׳נים לא היה איפה ללקט, גם ההרס הסביבתי הסיר את ההגנות הטבעיות שהיו לכפרים משטפונות וסחף אדמה, והדבר הביא להרס סביבת החיים שלהם. לא היה להם איפה לרעות, והעובדה שהרוסים גם השתמשו בשריפת יערות הביאה לחיסול שדות החיטה שלהם. הם נאלצו להדחק, וכדי למצוא לעצמם מרעה ושדות לזריעה הם נאלצו בעצמם לברא יערות והדבר הביאה לאפקט שרשרת. פחות יערות, יותר מפגעים, פחות סביבת מחיה, פחות אפשרויות להגנה מפני התקיפות הרוסיות, יותר דחיקה.

    הצ׳צ׳נים נכנעו לבסוף ומנהיגיהם נשבעו אמונים לצאר. הרוסים שביקשו לחזק את שליטתם בקווקז הציבו בפני הנשארים ברירה, להגר מרצון לאיזורים שהרוסים חפצו ליישב אותם, או להיות מגורשים לאימפריה העותמנית. רבים גורשו, העותמנים קלטו אותם, לכאורה במסגרת סולידריות מוסלמית, אך בפועל כדי ליישב אותם באיזורים הנוחים להם בספר האימפריה. בתחילה בבלקן, ובהמשך בפלשתינה, מקומות שבהם היו אמורים לשמש כ״מגן אנושי״. ספציפית לפלשתינה נשלחו הצ׳רקסים.

    ובחזרה, איכשהוא, לנושא השמאניזם הקווקזי: הצ׳רקסים אמנם לא סוגדים לעצים, אבל מסתמן שהריקודים שלהם, והריקודים הקווקזיים המפורסמים בכלל, מקורם בטקסים דתיים שהתקיימו סביב עצים קדושים. את הטקסים הללו ניהל שמאן שהחזיק בשרביט עץ (ז׳אג, Жыг), אביזר פולחני מעוטר שתפקידו במקור לתקשר עם אל היער, שאיתו היה מסמן על מי שיקיים את הטקס. בריקוד המודרני התפקיד הזה התגלגל ל״מנהל טקס״, שעושה סתם תנועות עם הידיים, והתפקיד שלו הוא לבדר. הטקס נקרא ג׳גו Джэгу, ומנהל הטקס נקרא ג'גואקו Джэгуакӏо.

    סרטון של ריקוד צ׳רקסי להנאתכם.


שמרו על קשר

אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו.

אנו מקיימים דיונים פוריים בנושא בקבוצת הפייסבוק שלנו ״אנתאוגנים וצמחים מקודשים״.

לפרטים נוספים ולפתרונות, אתם מוזמנים לפנות לאבי לבקוביץ, 0507929746.

    נובמבר 2026
    א ב ג ד ה ו ש
    1234567
    891011121314
    15161718192021
    22232425262728
    2930  
    ×