oak tree, savanna, agriculture, nature, landscape

דת ממוסדת מול קדושה טבעית: הפרדה או איחוד?

כשמנסים להבין מהם הקריטריונים המקנים לצמח או לעץ מעמד של קדושה, הגישה ה"קונבנציונלית" במחקר פונה לרוב אל הרובד הקוסמולוגי. לפי תפיסה זו, עץ יכול להתקדש משום שהוא מגלם בעצמו נוכחות אלוהית או סמליות קוסמית מרחבית. במקרים אלו, עצים מקודשים נתפסים כ״ציר העולם״ (Axis Mundi), עמוד התווך המטאפיזי המחבר בין השמיים לארץ ובין האלים לבני האדם.

אולם, הגדרה זו פשטנית מדי. היא מותירה פתח לשאלה מהותית: מה גרם מלכתחילה לעץ מסוים להיתפס כ״ציר העולם״? האם פתאום קם אדם בבוקר והחליט שעץ כזה או אחר הוא מקודש ברמה הסמלית, או שיש לכך הסבר אחר, רציונלי או תועלתני?

כדי לענות על כך, אנטוש לעת עתה את ההסבר ה״קלאסי״ הנפוץ בחקר האנתאוגנים . הסבר זה מתמקד ברובד הפנומנולוגי, וטוען כי צמחים משני תודעה מחוללים באופן ישיר חוויית התגלות מיסטית, ועל כן נתפסים כ״מורי דרך״ מקודשים ולא רק ככלי עזר עקיף. אף שזו גישה מרתקת, היא עדיין אינה נמצאת במרכז הקונצנזוס המחקרי. זה שאני מחזיק בה זה אחלה, אבל הפוסט הנוכחי הוא בעיקר לספר מה ש״המקורות״ חושבים. ומה הם חושבים?

ובכן, הם מדברים על הגישה התועלתנית: ההנחה כי לבני האדם צמחה תועלת כלשהי מצמחים מסוימים, תועלת כה גדולה, עד שהמורא וההערכה כלפיהם התעצמו והפכו אותם למקודשים. טבעי לחפש הסבר כזה, בפרט כאשר מדובר בתועלת המסייעת לממסד הדתי להתקיים או להפיץ את רעיונותיו. על פי היגיון זה, ניתן היה לשער שעצים מסוימים יתקדשו משום שסיפקו חומר גלם חזק ועמיד שאפשר את בנייתם של מקדשי ענק, או שסיבים מסוימים, כמו הקנאביס, יזכו למעמד נשגב משום שסיפקו את הנייר ששימש להפצת כתבי הקודש או את הטקסטיל לשירות הכהונה. זה נשמע הגיוני לחלוטין, אלא שבמבחן המציאות ההיסטורית, התפיסה המטריאליסטית הזו קורסת לחלוטין. ונביא שתי דוגמאות:

אילו תועלת חומרית להפצת הדת הייתה הקריטריון לקדושה, היינו מצפים שצמחי ״מהפכת המידע״ של סין בימי הביניים יזכו למעמד האלוהי והמקודש ביותר. הקנאביס גודל בהיקפים עצומים כדי לייצר את הנייר שעליו הועתקו והודפסו סוטרות בודהיסטיות וספרי קסמים. עצי אגס ושיזף נבחרו במיוחד בשל סיביהם הצפופים כדי לשמש כגלופות למהפכת דפוס קוביות העץ, אשר הפיצה את דברי האלים להמונים. אלא שלמרות שהצמחים הללו היוו את התשתית הטכולוגית הקריטית ביותר להפצת הרוחניות ברחבי אימפריות, הם מעולם לא נחשבו לקדושים. הם נותרו במובהק בגדר רכוש כלכלי וחקלאי, כחלק מעולם ״חול״ ולא ה״קודש״.

תמונה דומה עולה גם כאשר מתבוננים ביהדות. ניתן היה לצפות שעצי הארז והברוש ששימשו לבניית בית המקדש, עצי השיטה ששימשו לבניית כלי המשכן, או חומרי הגלם של בגדי הכהונה (כמו התכלת והארגמן) יקבלו מעמד קדוש. אך היהדות אינה מקדשת אותם. יתרה מכך, מסתבר שגם הקלף עצמו (כמו גם הדיו או הפפירוס) אינו מקודש מצד חומריותו. מה שהופך ספר תורה למקודש (או בלשון חז"ל: ״מטמא את הידיים״) הוא אך ורק התוכן הנכתב עליו, ולא חומר הגלם.

הדוגמה של הקנאביס בסין ושל המחטניים ביהדות מטרידה במיוחד אם אנחנו תופסים את הצמחים הללו מקודשים בגלל הקונוטציות הפסיכואקטיביות שלהם. בכל התרבויות האחרות כן, או כביכול כן, ורק בבודהיזם וביהדות לא? אולי כאן טמונה התשובה. מדובר בדתות ממוסדות, שיצרו הפרדה דיכוטומית ברורה בין המדיום לבין המסר. המדיום, כלומר, כלי הקיבול המהווה פלטפורמה חומרית להעברת המסר, לא זכה לקדושה. הקדושה יוחסה אך ורק לטקסט ולרעיון. חומרי הגלם כשלעצמם נותרו חסרי משמעות רוחנית אינהרנטית.

הגישה שבה נקט הממסד היא גישה אנתרופוצנטרית, המציבה את האדם או את הקהילה הדתית במרכז. בתפיסה זו, עולם הטבע והצומח כפוף לחלוטין לצרכיו הפיזיים, הכלכליים וההישרדותיים של האדם, והצמחים הופכים למשאבים לוגיסטיים וכלי עבודה בלבד.

המסקנה העולה מכך היא שדתות ממוסדות, עשו כל מאמץ כדי להמעיט את חשיבות התועלת החומרית של המדיום, ולשמר אותו בתוך דומיין ה״חול״. דתות קדם-ממסדיות, עשו את ההפך, הן לא הפרידו בין המדיום למסר. מבחינתן, המדיום היה המסר עצמו.

בשביל ליישר קו אני רוצה להזכיר מהי דת ממוסדת. דת בעלת היררכיה וסמכות, בעלת מעמד של כהונה שבה למנהיגות הרוחנית ולה בלבד יש את הסמכות לקבוע מהי החוויה הרוחנית הקבילה. הדבר נקבע באמצעות מנגנונים כגון ״קאנון״ ו״דוגמה״, מה שמגדיר ״אורתודוכסיה״, כלומר ״כך נכון לעשות״. לדתות ממוסדות בדרך כלל יש מוסדות פיזיים ומשפטיים כגון בתי תפילה, בתי דין, בתי ספר וכו׳. הכל מוסדר, הכל נעשה בשם הנהגה ריכוזית. בדרך כלל הדבר מגיע מבחינה אבולוציונית (האבולוציה של הדתות) בשלב מאוחר יותר. כלומר, דתות שאינן ממוסדות נחשבות ״פרימיטיביות״, או לחלופין ״מהפכניות״, ״הטרודוקסיות״, כאלה שהחריגו את עצמן מהממסד ולא מקבלות את מרותו. אין להן ״מפקדה״ מסודרת, ואין גוף רשמי שמחליט מה נכון ומה לא, הכל קביל, או לפחות ההגדרות גמישות יותר. אין דוקטרינה מסודרת, ולפעמים הדוקטרינה עצמה היא פריצת הגבולות של הדוגמה. לפיכך גם המוסדות הדתיים המקושרים לזמן ולמקום יותר נזילים, ובדרך כלל לא ״תחומים״, לפחות לא בתוך 4 אמות. כלומר, הקדושה הופכת אוניברסלית, לא כזו שנמצאת בתוך גבולות הקודש. גם חול מתקדש.

הערה: הסגידה לעצים היא מנהג פגאני. פגאני לא במובן של לא מונותאיסטי אלא במובן של "כפרי", רחוק ממרכזי הממסד, ומהכבלים שלו. לאורך הדורות היה לממסד קשה לשלוט במסורות מקומיות ובפרובינציות מרוחקות. מסיבה זו מסורות כאלה שרדו. מאחר שלא היה ניתן להכחיד אותן, הן עברו התאמה לדוקטרינה הממסדית וכך נולד סינקרטיזם. העצים המקודשים, כולל בארץ, הם שאריות כאלה.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×