החוקרת אנה מריה רוסו, המזוהה עם אוניברסיטת בואנוס איירס ומתמחה בהיסטוריה של הרפואה ואגיפטולוגיה, פרסמה מאמר סקירה מקיף תחת הכותרת "צמחים מקודשים וסגולותיהם הפלאיות או המרפאות". המאמר התפרסם כטיוטה ראשונית (Preprint v1) בפלטפורמת הפרסום המדעי הפתוחה Qeios. הוא לא מחדש הרבה (בעבורי) אבל עדיין למי שמחפש מעט מידע מזוקק ובר סמכא בתחום האתנובוטניקה האנתאוגנית, הוא מומלץ.
במאמר היא חוקרת את תפקידם ההיסטורי והאתנובוטני של צמחים פסיכואקטיביים בפרקטיקות של דת, פולחן וריפוי, וכיצד תרבויות שונות ניהלו את מצבי התודעה המשתנים שצמחים אלו מחוללים. התוכן ממפה את התפוצה הגיאוגרפית של צמחים משני תודעה ברחבי העולם (כגון קנאביס, דטורה, קאווה ופטריות קסם), אך מתמקד לעומק בהשוואה בין שני צמחים מרכזיים, הפיוטה בעולם החדש והמנדרגורה (דודאים) בעולם הישן.
רוסו טוענת כי ההשפעות הפנטסטיות של צמחים פסיכואקטיביים היו כה עוצמתיות עבור האדם הקדמון, עד שייתכן והן אלו שהולידו את עצם הרעיון של אלוהות וקשר עם עולמות רוחניים. בחברות מסורתיות, השימוש בצמחים אלו נעשה במסגרת פולחנית מבוקרת ושימשו כעין "טכניקות אקסטזה", תחת הדרכתו של מומחה שאמאן או מרפא. מסגרת זו מונעת סכנה ומשתמשת במצבי התודעה המורכבים לצורך אבחון, ריפוי טראומות ואינטגרציה חברתית. לעומת זאת אופן הצריכה המערבי המודרני, שהחל בשנות ה-60, מוציא את הצמחים (הפיוטה, במקרה הזה) מההקשר המקורי שלו, הקשר פולחני וקפדני, אל עבר הקשר פנאי הדוניסטי, והדבר מוביל לסכנות פסיכיאטריות, טריפים רעים, וכמובן לסכנת הכחדה אקולוגית של הצמחים עקב תיירות סמים וקציר לא חוקי. מלבד הפגיעה בתרבויות שקידשו את הצמחים הללו, זה גם מוציא שם רע לצמחים והופך אותם ל"סמים מסוכנים", כלומר מתייג אותם כשליליים. אם וכאשר נעשה בהם שימוש חיובי, זה בסגרת פסיכיאטריה ממסדית אבל גם היא מוותרת על הצמחים הללו בגלל הקונוטציה הזו.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה