אקוניטון הידוע בשמו העממי ״חונק הזאבים״ (וולפסביין. ביין = רעל, כמו הנביין) או ״ברדס הנזירים״ הוא צמח נוי הידוע בשל צורת הפרחים הייחודית שלו, אך גם ברעילותו הרבה. החומר המסוכן שבאקוניטון נקרא אקוניטין ומצוי בכל חלקי הצמח אך בעיקר בפקעת ובשורשים. מנה קטלנית עשויה להיות 2 מ”ג בלבד של אקוניטין או גרם אחד של הצמח. הרעל נספג גם במגע עם העור ולא רק באכילה, וההשפעה מהירה מאוד ויכולה להוביל למוות תוך 2-6 שעות. הרעלה גורמת לשיבוש בהעברת האותות העצביים והלבביים ומתאפיינת לפיכך בירידת דופק וירידת לחץ דם שמובילים בסופו של דבר לדום לב ולשיתוק במרכז הנשימה במח, שמוביל לפיכך לשיתוק נשימתי.
התסמינים מתאפיינים בסחרחורות ובתחושת של שריפה ועקצוץ בפה ובגרון – דבר המתאפיין גם בכלבת, שגם היא גורמת בסופו של דבר לדום לב וכשל נשימתי, ולכן סוברים שקישרו את הצמח הזה לכלבים, ובעיקר לכלבים שוטים. יש המפליגים וטוענים שהסיבה שהוא נקרא ״חונק הזאבים״ (Lycoctonum), כבר מהעת העתיקה, היא כי היתה אמונה שהרעל של הצמח הוא אותו רעל שנמצא בפיהם של כלבי הנגועים בכלבת – ומן הסתם יש ביניהם השפעה הדדית. ב״מטמורפוזות״ של אובידיוס, מתואר כי רוקו הרעיל של קרברוס טפטף לאדמה, וממנו צמחו פרחי האקוניטון. במיתולוגיה נחשב הצמח הזה כמקושר לקרברוס, כלב השאול.
לאורך ההיסטוריה היו משתמשים בצמח הזה כרעל, הן נגד חיות (זאב, מן הסתם) והן נגד בני אדם. בין השאר היו משתמשים ברעל כדי למרוח על ראשי חיצים או חניתות, ועל כן, סוברים, שמו ἄκων, חנית ביוונית. יש הסוברים שהרעל שעימו הומת סוקרטס היה מהצמח הזה ולא מהרוש העקוד. בימי הביניים קישרו את הצמח לכישוף, מסיבה זו – שימושו כרעל. מצד שני היו שמשתמשים בצמח הזה דווקא כקמע, כנגד זאבים ובעיקר כנגד אנשי-זאב.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

כתיבת תגובה