(למען ההקשר אציין שהמאמר הבא קשור לסדרה שכתבתי כאן על השימוש במין ובעיקר בזרע ככלי להשגת התגלות רוחנית וחווית שינוי תודעה. הבטחתי עוד פרק אחד על פרקטיקות דחויות גם ביהדות ובנצרות אבל לא הגעתי לזה. כעת אפרע את החוב)
האורתודוכסיה היא מערכת השואפת לסדר, ריסון והכוונת אנרגיית הגוף למטרות המשכיות ומוסר. הגוף הוא לא כלי משחק ובטח שלא מכשיר לבריחה מהמציאות. וכשמדברים על בריחה מהמציאות מתכוונים בדיוק לאותו עקרון שהממסד נלחם נגדו: העולם הוא תעתוע, כלא חומרי שלא מאפשר לנו להתחבר אל העולם שמעבר, ולשוב לכור מחצבתנו. גם אם מדובר בכלא, נשלחנו לכאן לאיזו שהיא מטרה ובמטרה הזו יש לנו לדבוק.המטרה היא ״שמירת הברית״, הברית במובן הזה שיש לנו משימה, שליחות, ״מיסיון״. אם נברח מהעולם נכפור באותה הברית ונפר אותה. ולצורך כך עלינו להמשיך ולפעול בתוך העולם הזה, הממשי.
במסגרת פעולה זו עלינו לפעול על פי כללי המשחק, וכללי המשחק הם שלילה של כל קצה קצהו של רמז המאפשר ולו ברמז להעלות על הדעת שיש דרך החוצה. טוב, למען האמת האורתודוכסיה לא אומרת את זה בצורה זו. מי שטופל על האורתודוכסיה את המחשבה הזו היא העמדה שכנגד, שנכנה אותה ״גנוסטית״. אסביר מיד מהו גנוסיס, אבל אני רק רוצה להזכיר ולומר את מה שהתחלתי איתו:יש תפיסה שהממסד נלחם כנגדה, והיא התפיסה הגנוסטית ועל פיה העולם הוא כלא, ושינוי התודעה הוא הדרך לברוח ממנו. שינוי תודעה מגיע באמצעות שלל טכניקות הקשורות לפריון – חומרי ורוחני.
מאחר שחומר הוא תעתוע, הגישה כלפיו אמביוולנטית. יש המכחישים אותו, מפני שהוא כלי שרת ביד ״הסוהר״ למנוע מהאדם את ההתגלות וה״אקסטזה״ (הרטוריקה היא לצאת מהכלא, לכן ״אקס״) – נקרא לגישה הזו ״הדרך הימנית״. לעומת זאת יש שמאמצים אותו, אלה מהם שטוענים שדווקא בו נעוץ המפתח לדלת היציאה, אלא שהוא מוסתר, ואלה מהם שטוענים שהוא לא מוסתר אלא רק מוחרג ומוקצה, והדרך למרוד היא ניהיליזם – נקרא לגישה הזו ״הדרך השמאלית״.
את הגישה האורתודוכסית בדרך כלל נוהגים להדגים באמצעות השוואה לחשמל. החשמל אמנם הוא אנרגיה עוצמתית, אך היא חייבת להיות מנותבת דרך ״חיווט נוקשה״ של ברית וחוק, שהם כללי בטיחות. כשלא נוהגים בהם, כשאין בקרה על האנרגיה, היא עלולה לחשמל, לשרוף ולהרוג. הגישה הגנוסטית תטען: זהו המיסטריום טרמנדום. רודולף אוטו הגדיר את המפגש עם הקודש כסוד מטיל אימה ומרתק. האחר המושלם חורג מכל מה שאנחנו מכירים ומסוגלים לחוש, והמפגש איתו מדגיש את אפסות האדם אל מול ההוד והעוצמה האדירים שלו, דבר שנחווה כאימה. אבל זה שקיימת אימה, זה שאתה אפס ואתה אמור להיות אינסוף, לא אומר שאתה צריך להשאר אפס ושאין טעם לנסות ולהתעלות. ואולי מי שחושב שהוא אמור להשאר אפס, חושב כך כי הוא חלש אופי. אם אתה רוצה להיות חלש אופי, הדבר לא נזקף לזכותך.
עד כאן פילוסופיה. הגישה הגנוסטית טוענת שהרמזים הללו צפונים במציאות, עד לרמה שבו לא צריך לגמרי לחפש אותם, הם גלויים, אבל הם מוצפנים כך שמי שלא יודע לקרוא את הרמזים הללו לא יודע אפילו שמדובר ברמזים. והצורה שבה הרמזים הללו כתובים כאותיות של קידוש לבנה הוא התנ״ך עצמו. רוצה לומר: הדמויות בתנ״ך נקטו בגישה הגנוסטית, ומתוארות כמי שהגיע לחוויות של שינוי תודעה באמצעות טכניקות של פריון, ובכללן חומריות. ולמי שלא הבין, טכניקות חומריות של פריון, הן בעיקר מין שנחשב אסור, והטכניקה הנודעת מכל לשמצה: הוצאת זרע לבטלה.
כלומר: כל האבסורד שבעצי המשפחה של הדמויות הטיפולוגיות המשיחיות, דברים שכוללים ניאוף, גילוי עריות, זנות וכו׳, האורתודוכסיה מנסה להתפתל ולהסביר אותן בדרכים מדרכים שונות, שכולן יימנעו מלומר את המתבקש: הכל היה מודע, בכוונה, ולצורך מסוים. האנשים הללו גדולי רוח, הם לא רק ידעו מה שהם עושים, אלא שזו הדרך לעשות את מה שצריכים לעשות על מנת להגיע להתגלות. היו כאלה שעשו את זה, ולא קרה להם דבר, ולעומת זאת היו שעשו את זה ונענשו. למה נענשו? אפשר לענות בהרבה צורות. חלק מהגנוסטיקנים טוענים שהם נענשו כי מי שהעניש אותם הוא דיקטטור מרושע. חלקם האחר טוען שהסיבה היחידה שהם נענשו קשור לכך שהם לא היו חלק מה״תוכנית האלוהית״, שהכווינה את ה״ציר המשיחי״ אל עבר כיוון מאוד מסוים, תחת שושלת מאוד מסויימת.
כך לדוגמה, חם שראה את ערוות אביו, נענש רק מפני שהוא חמד את ה״כהונה״ משם אחיו. אדגיש ואומר: שמן המשחה מתואר בשני טקסי הכתרה, של מלך ושל כהן. היהדות הרבנית טוענת שיהיו שתי דמויות משיחיות, מנהיג פוליטי וכהן גדול. הטענה היא שמדובר ברוויזיה של ה״מיתוס המשיחי״, ושבמקור דמות המשיח היתה אמורה לאחד בין שני התפקידים האלה, שנאמר ״אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק״. כמו כן נאמר בספר זכריה, ״והוא יבנה את היכל ה', והוא ישא הוד, וישב ומשל על כסאו והיה כהן על כסאו, ועצת שלום תהיה בין שניהם״ – הדמות הזאת, שנקראת ״צמח״, מתארת את מנהיג היהודים, בספר זכריה הוכתר לתפקיד זה ישוע בן יהוצדק. בהקשר של חם, התפקיד של ״מלכי צדק״ היה שמור לאחיו שם, שהעביר את ה״מקל״ במירוץ השליחים המשיחי לאברהם אבינו כשהוציא לו לחם ויין (בראשית י״ג). הלחם והיין, וישוע בן יהוצדק חשובים לנו בהקשר הזה בגלל הרפרנסים הבוטים לישו, אותו האיש שנטען עליו שהוא המשיח ובעטיו היהדות האורתודוכסית הסתגרה והשכיחה מעצמה את חומר הנפץ המשיחי.
אני מעריך שאם אכתוב על העניין, אסטה מהנושא ולכן אני רוצה בקצרה ביותר להרחיב, מתוך מאמץ לא להתרחק יותר מדי מנושאנו. אסכם את הכל בפסקה וחצי, השארו איתי: מחקריו של אלחנן ריינר שופכים אור רב על דמות המשיח המגולמת ביהושע בן יהוצדק ובדמויות אחרות בשם יהושע שבדמותם התגלם המשיח או עתיד להיות מגולם המשיח. במקומות אלה נקרא המשיח ״בן הנשרף״, כשמהות המילה ״הנשרף״ מקושרת להיותו כהן והקרבתו את קרבן ״העלם דבר של ציבור״. זו הפעם היחידה שהמילה ״משיח״ כתובה בתורה (ויקרא ד׳), או יותר נכון הכהן המשיח. הקרבן הזה הוא קרבן חטאת שמקריבים אם הסנהדרין התירו דבר שהעונש עליו הוא כרת והחטיאו כביכול מישהו מישראל. בקרבן זה, אותו כהן משיח שורף פר ובאמצעות זה מכפר על החטא הזה. ואיזהו חטא של כרת? מסתבר שבספר שמות ל׳, נאסרה הכנת קטורת הסמים במתכון שניתן למשה באיסור כרת. אבל איך ימשחו את המשיח באחרית הימים אם לא באמצעות הכנה כזו? (שהרי שמן המשחה וקטורת הסמים חד הם). התשובה האורתודוכסית היא ששמן המשחה נגנז לעתיד לבוא ויתגלה בדרך ניסית. עם זאת, קיימת גם תשובה שאומרת שמאחר שזה לשם מצווה והגיעה השעה, מותר לעשות זאת ולבטל את האיסור. כלומר, קרבן העלם דבר הנ״ל מדבר בדיוק על אותו הסצנריו שבו מגיע המשיח, צריך למשוח אותו, הסנהדרין מאשרים את זה, חוטאים, אבל החטא שלהם מכופר כי הכהן המשיח בעצמו,שהוא גם מלך וגם כהן, שורף פר ומכפר.
הדבר נדון בגמרא באופן רמוז במסכת סנהדרין נ״ב, בהקשר לשתי הקטרות לא מורשות של אנשים שנשרפו בעקבות זאת. אחת היא של עדת קורח והשניה היא של נדב ואביהוא, עליהם מסופר ״שני חוטין של אש יצאו מבית קודש הקדשים, ונחלקו לארבע, ונכנסו שנים בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה ושרפום״. והנה שוב אנו חוזרים לנושא עליו ביקשנו לדבר: חוטאים שביקשו להקטיר את אותה הקטורת בזמן הלא מתאים ובעצם ״לדחוק את הקץ״. דחיקה כזאת של הקץ, נסיון פעיל של הבאת המשיח בזמן שאינו נכון, עשוי להביא לתוצאות לא רצויות שמתבטאות בשריפה. אבל מאחר שבכל דור ודור אנחנו חיים בתודעה אפוקליפטית, בכל דור ודור אנחנו חושבים שהנה הגיעה השעה לביאת המשיח והנה הרגע הצפוי והמצופה בו ניתן ומותר מלכתחילה לעבור על חטא הכרת הזה. הממסד יאמר ״לא״, אבל אמירת ה״לא״ הזו היא רק כי הממסד לא באמת רוצה שהמשיח יבוא, ושומה עלינו להתעלם מאיסורו ולהביא בפועל ממש את המשיח על ידי ההקטרה והמשיחה. זה ההגיון הגנוסטי, שדברים שהממסד אוסר, הם המחסום לגאולה, והדרך להביא את הגאולה היא לבצע אותם למרות שהם אסורים, כי המעשה האסור עצמו הוא המפתח.
בואו נשוב עכשיו לדוגמאות הקונקרטיות. המעשה האסור בהקשר הרוחני של פריון הוא כמובן ה״ידיעה הנסתרת״. המעשה האסור בהקשר החומרי הוא אורגזמה מינית, והדרכים להגיע לכך הן באמצעות שפיכת זרע. בין אם במסגרת זוגית, בסימולציה של הזיווג הקדוש, ההיירוגרמיה, ובין אם במסגרת פרטית, באמצעות אוננות. והדברים האלה מפורטים בתנ״ך וכחוט השני מקשר ביניהם האופי הקווירי, אם נשתמש במונח המודרני, של המעשה.
כאמור, חם ביצע באביו מעשה מגונה, כנראה יחסי מין הומוסקסואליים. בנותיו של לוט גרמו לו להשתכר, ופיתו אותו לבצע בהם גילוי עריות. אנשי סדום ביקשו לבצע אונס קבוצתי הומוסקסואלי. כך גם במעשה פילגש בגבעה, דבר שאותו ביקשו לעשות לאחר שביצעו אונס הטרוסקסואלי. דוד ויהונתן נחשבים כמי שכרתו ביניהם ברית בעל אופי הומו-אירוטי, ושאול המלך אף הטיח ביהונתן על ״בושת ערוות אימו״ בהקשר זה.
גם על אליהו וגם על אלישע כתוב שהם החיו ילד מת. אצל אלישע זה כתוב במפורש שהוא ״גהר״ עליו. אצל אליהו כתוב רק ״ויתמודד״ שלוש פעמים. אבל בשני המקרים מדובר במעשה שאצלנו היה נחווה כנקרופיליה (״פה אל פה ועיניים על עיניים״), וכאשר הילד חי אז פדופיליה. אברהם ואליעזר עבדו, וכן יעקב ויוסף, נשבעים האחד לשני באמצעות ״שבועת הירך״, שאינה אלא מגע של היד באיבר המין.
גילוי עריות היה גם במקרה של ראובן ובלהה, אבשלום ופילגשי דוד, יהודה ותמר. על פוטיפר מסופר שהוא קנה את יוסף למטרות משכב זכר אך סורס בידי מלאך, ובמקום זאת אשתו ביקשה לאנוס אותו. יוסף עצמו כמעט והתפתה, ומדרשים חתרניים (המפורשים בגמרא) טוענים שהוא אכן נכשל בפליטת זרע, שנאמר ״ויפוזו זרועי ידיו״ – אבל הדבר נחשב לו לזכות. ובהקשר הזה של ״ויפוזו״, דוד המלך עצמו ״פיזז וכרכר״ והיה כאחד הריקים. מה זה ״פיזז״? יש הסוברים שמדובר בריקוד פריון פולחני הכולל אוננות. דוד המלך עצמו חטא באשת איש. על דור המבול מסופר שכתב ״גמומסיות״ לזכרים ולבהמות, שרה תפסה את ישמעאל ״מצחק״, ואבימלך את יצחק ורבקה. בחטא העגל קמו האנשים ״לצחק״, וכן הלאה והלאה.
וכל זה רק בתנ״ך העברי הקנוני. אני לא מדבר בכלל על הספרים החיצונים, כמו לדוגמה הצורה שבה הזקנים ניסו לסחוט ולאנוס את שושנה, האישה הנשואה. עבירות אלה עונשן כרת, חשוב לזכור את זה, כי הכרת הזה מרפרר לקורבן "הכהן המשיח".
גם בברית החדשה יש רמיזות כאלה של הומו-אירוטיקה. בבשורה של מרקוס נאמר שבזמן שההמון והחיילים תפסו את ישו וכל תלמידיו ברחו, היה שם נער אחד שלבש רק סדין על גופו הערום. כשהחיילים ניסו לתפוס גם אותו, הוא שמט את הסדין מידיהם וברח מהמקום כשהוא ערום לחלוטין. מה עשה בחור ערום בקרבת ישו? מדובר כאמור בטקסט קנוני.
טקסט שאינו קנוני (הבשורה הסודית של מרקוס) עונה על השאלה: ישו ביקש ללמד אותו את רזי מלכות האלוהים, ושהה איתו ערום עם ערום במשך שישה ימים. זהות הנער הזה היתה, כנראה, לזרוס, אותו אחד שישו הקים לתחיה. אנו רואים את הדפוס הזה של אליהו ואלישע חוזר גם אצל ישו, כאילו כדי להקיש ביניהם. כיצד החיילים זיהו את ישו? יהודה איש קריות נישק את ישו, גם זה אקט ״קווירי״ שכנראה קשור ביחסים הומו-אירוטיים. בכל מקרה, אותה ההומו-אירוטיקה, היו כתות גנוסטיקניים שסברו שזהו בדיוק ״הקומוניון״, ושצריך לבצע אותו בעירום. הקרפוקרטיים מתוארים כמי שביצעו טקסים כאלה, אפיפניוס מסלמיס מתאר כך את הטקסים של הברבליטיים.
חג הפסחא נחגג, כביכול, לא רק בשל קימתו לתחיה של ישו, אלא בגלל שהקומוניון המתואר כלל קימה לתחיה באופן כללי. ישו החיה אנשים, העניק להם לידה מחדש, בטקסים הומו-אירוטיים שכאלה. הפעם האחרונה שעשה זאת היתה בפסח, טקס שבו הוא עצמו כביכול מת אבל מוות שכזה הוא סמלי בלבד.
קירילוס מירושלים קיבץ 23 דרשות שלו שנישאו לפני הפסחא, ולא בכדי, בפני נחנכים במסגרת טקסי חניכה של הנוצרים, הקטכיזם. למה פסחא? כנראה כי בתאריך הזה התבצעו טקסים כלשהם, שקירילוס נמנע מלספר עליהם, מלבד לציין שהם היו סודיים, Disciplina arcani בלטינית. מה עשו שם? אין תשובה. אני יכול להיעזר ברמז שנתן אמון הילמן בספרו ״Original Sin: Sex, Drugs, and the Church״ כדי לסבור שמדובר בטקס כזה. אמון הילמן בוטה וספקולטיבי ומאשים את הכנסיה הקדומה בהיותה רשת פדופיליה, ומתאר את הטקס כיחסי מין אנאליים בכפיה, כאשר הטקס הומר מחדירה וגינלית במהדורה הפגאנית שלו לחדירה אנאלית כי נשים הן מחוץ לתחום. לא בטוח שצריך ללכת רחוק כל כך.
המעניין הוא שבמהדורה הנוצרית הילד מכונה ״אלעזר״ או יותר נכון ״לעזר״, הגיה גלילית נפוצה, בדיוק כפי ש״יהושע״ היה מכונה ״ישוע״. על פי אלחנן ריינר, יהושע היה דמות מייסדת בגליל, ואלעזר נחשב כיד ימינו, וכנראה שמדובר בצמד דמויות שהתגלמו שתיהן במנהיג המיתי שצפוי היה לקום באחרית הימים, שמגלם בתוכו את יהושע בן נון ואת אלעזר בן אהרן הכהן. האיחוד הזה, כביכול, הוא-הוא הקומוניון, וכיצד מבצעים אותו? אשאיר לכם ולדמיונכם את הניחוש כיצד טקס הסימולציה של האיחוד המקודש בין ״יהושע״ ל״אלעזר״ מתבצע בפועל.
ריינר מציין שלאחר הטראומה של היהדות הרבנית מישו, הם העבירו את המסורות הגליליות על הגיבור המשיחי יהושע לרבי שמעון בר יוחאי. על רבי שמעון בר יוחאי מספרים ששהה עם אלעזר בנו (מכונה בחלק מהמקומות ״לעזר״) במשך ההסתתרות שלהם במערה 12 שנה, כשהם ערומים ולומדים תורה ביחד כשהם מכוסים בעפר עד צווארם. כשהם יצאו מהמערה, הם לא הבינו כיצד ניתן להתמסר לחיים חומריים, גערו באנשים, שרפו אותם והפכו אותם לגל של עצמות. שוב אנו רואים את האלמנט של השריפה לאחר ההתגלות מופיע, באופן נרמז. ואגב, בבשורת הילדות של תומאס מסופר על ישו שעשה בדיוק דברים כאלה, גער באנשים והפך אותם לגל של עצמות באמצעות מבט זועם.
המקום אליו נקשר יהושע בן יהוצדק היה בקעת ארבל, שם התיישבה משמרת הכהנים בני ישוע. בארבל נקבר כביכול יהושע בן נון, טביעת הרגל בלסע שם היתה כביכול של מלאך שגרם בכך לרעידת אדמה, ועל כן המקום נקרא ״הר געש״, שגעשה הארץ. גם כשישו מת, מסופר שהאדמה רעדה (הבשורה של מתי, כ״ז). הרעדה מתוארת בתנ״ך בהקשרים של עוצמתו של האל, ״המביט לארץ ותרעד״. לעומת זאת, גם עבודת ה׳ מתוארת כרעדה, ״עבדו את ה׳ בשמחה וגילו ברעדה״. כלומר, כשעובדים את ה׳ מבצעים בעצם ״מאגיה סימפתטית״, סימולציה של הפעולה שעימה פועל האל, שהיא רעדה. ומהי רעדה אם לא אורגזמה? עבודת ה׳ היתה לכאורה ריקוד פריון, שבו ״מפזזים ומכרכרים״, מביאים ביד, ואז כשמגיעים לשיא ורועדים, מתחילים להסתובב סביב עצמך ולעשות בוקאקה ברדיוס שאליו הזרע ״יורה כחץ״.
ולא רק המאונן רועד, אלא גם העומדים סביבו. שנאמר ״שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד״. האופן שבו מתואר בעצם ריקוד מעגלים, שבו הרעד עובר כמין גל מהמרכז החוצה, מתאים בדיוק לצורה שבה באחרית הימים מתואר מחול הצדיקים, כשהאל הוא ״ראש חולה לצדיקים״. בספר תהילים מתואר המחול הזה בנוכחות של ריקוד של איילים, ״ההרים רקדו כאילים, גבעות כבני צאן״. הדבר הזה קורה בזמן רעד, שגורם לים לנוס ולירדן ליסוב לאחור, ולארץ ״לחול״. כאשר השורש ח.י.ל / ח.ו.ל מתאר גם ״חיל ורעדה״ וגם ריקוד, מחול. ואגב, כשכתוב על יושבי פלשת חיל אחז אותם, הדבר הזה מרפרר לפסוק נוסף שמדבר על האופן שבו באחרית הימים מלכי הארץ יראו, יתמהו, יבהלו יחפזו, ו״רעדה אחזתם שם חיל כיולדה״ (תהלים מ״ח). מה הם יראו שיגרום להם לרעוד?
הם כמובן יראו את האופן שבו נכון יהיה הר בית ה׳ בראש ההרים ונישא מגבעות. ההר ועליו ירושלים פתאום יהפוך איכשהוא להר גבוה יותר, בעקבות רעידת אדמה. אבל רעידת האדמה הזאת לא תהיה סתם ככה, היא תהיה באמצע אירוע שבו כל מלכי הגויים ייאספו אל ירושלים למלחמה, ורגע לפני שהם יכבשו את הר הבית, בעמדם על הר הזיתים, ייארע פתאום נס גדול, כשה׳ יבקע את הר הזיתים לשניים, ממזרח למערב, חצי הר ינוס דרומה וחצי צפונה ובגיא העמוקה שתווצר ייצא זרנוק של מים חיים. הקריאה ה״קווירית״ תצייר את הזרנוק הזה כזרע אלוהי שמשפריץ מעלה ורסיסים ממנו מתפזרים לכל הצדדים, כמו איזה גייזר של בוקאקה. האופן שבו המלכים ירעדו כתוצאה מרעידת האדמה תהיה ״חיל כיולדה״, כלומר כמו שיולדת רועדת, או כפי שרועד כל מי שמשתתף באקט של פריון – הגבר הרועד בגלל האורגזמה, במקרה הזה, ששקולה כלידה או כלידה מחדש לאחר המוות.
סוף דבר, הכל נשמע. המיתוס המשיחי נכתב כך שהמתח הולך ונבנה, עד לשיא של אחרית הימים, שמתבטא בזימת נעורים, חגיגת עגבים וזרמת סוסים, אם נשתמש בשפה הציורית של יחזקאל כ״ג שגוער בבת ירושלים שמשתתפת בפולחן אלוהי העמים מסביב. הגערה היא לא בגלל שהדברים הללו אסורים, אלא, אני מניח, בגלל שמושא הפולחן אינו יהוה, וההר הגבוה שאליו נוהרים כל הגויים אינו הר ציון שבירושלים אלא גבעות אחרות, כמו לדוגמה הזיגוראת של אשור על הגבעה המקודשת המשקיפה לחידקל, שלפי המסתמן היה מקדש של אישתאר שעליו התבצעו טקסי היירוגמיה שלה עם דומוזי, וכביכול רסיסים מאותו ״זרע אלוהי״ שנשפך היו נשלחים לתפוצות, כל הממלכות הווסאליות שהיו משועבדות לאשור. המנהג הזה היה נקרא Rēhatu, ועל המלכים של הממלכות הוסאליות הללו היה לאכול את השאריות הללו משולחן האל, ועל ידי כך להביע כפיפות לאל. אי לכך, כנראה שאת אותו הזרע שהיה נשפך במסגרת טקס ההירוס גאמוס, היו מחלקים אחר כך ושולחים למלכים כדי שיאכלו אותו ובכך המלך שבועל את כהנת אשרה ואחר כך פולט את זרעו לצנצנת, מגלם בעצם את האל, כך שהזרע שלו הוא זרעו של האל. הקומוניון, לכאורה, הוא אותו הזרע שנשפך במסגרת הבוקאקה הזה על רצפת העפר, והמלכים משתטחים ארצה כדי ללקק את הזרע מהקרקע, ובכך משתחווים. בכך שהם בולעים את הזרע בעצם הזרע ״מחיה״ אותם.
הטקס הזה, הוא בעצם הטקס שאותו ביצעו הנביאים ותלמידיהם ״בניהם״. המנהיג שמגלם בתוכו את האל, ״איש האלוהים״, מבצע בעצמו מעשה עינוג, פולט את הזרע מסביב, ובני הנביאים מלקקים את זרעו מהארץ. וכל המשלים מהתורה, וכל הסיפורים המרומזים, בעצם מכוונים למעשה הזה, שאותו כביכול ניסו הגנוסטיקנים לשחזר – כסימולציה למחול המשיחי באחרית הימים, אז השחקן הראשי בהצגה יהיה המלך המשיח בעצמו. וכשהמלך המשיח הזה מקיים את טקס הבוקאקה בקודש הקודשים בירושלים, או-אז הטקס הזה מבורך ורצוי. אבל כל עוד הטקס מתקיים מגבעות טבור-עולם אחרות, הרי שיש בזה טעם לפגם, ונכרתה הנפש של מי שיאכל את הזרע המלכותי מעמיה. אגב, הזרע המלכותי כנראה אינו זרע אמיתי, אלא פשוט רסק דודאים פסיכואקטיבי. ועם הרסק הזה היו גם מושחים את המלך, גם מרפאים בעיות עור, וגם אוכלים אם רוצים ״לתפוס ראש״.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה