במסופוטמיה קיים מושג בשם ṣalmu, בעברית ״צלם״, שהיה בעצם פסל שהפך לייצוגו המוחשי של האל. הפסל הזה היה עץ ואבן, אבל באמצעות טקס מיוחד שנעשה על הפה, העיניים, האף, האוזניים ובאופן כללי כל המקומות שדרכם ניתן לחוש, היו מפיחים בו רוח חיים. אבל האם האלוהות נחוותה אצל הקדמונים כמשהו חש? פרשנות נוספת שלדעתי עושה יותר שכל, היא שכל האיברים שעליהם עשו את הטקס היו בעצם איברים שדרכם, או דרך הרקמות שלהם, ניתן לספוג או להחדיר חומרים פסיכואקטיביים. זה בגדול הולך להיות תוכן הפוסט הבא, אבל לפני כן אני רוצה להסביר מעט יותר על ה״צלמו״ ועל הטקס הזה, שנקרא ״רחיצת הפה״ ו״פתיחת הפה״. שימו לב, לא מדובר בטקס בעל שם זהה שנעשה במצרים, למרות שהרעיון דומה, שכן במצרים גם דיברו על נשמה ועל יכולת חישה בעולם שמעבר, אבל מצד שני כידוע כשמדברים על חיים ומוות אמור דרשני, מדובר בשינוי תודעה.
נתחיל בכך שבמסופוטמיה היה נוהג שנקרא ״גניבת האלים״. כשניצחו אותך, גנבו לך את פסל האל. אבל הי, מדובר רק בעץ ואבן. מדוע אם כן הדבר היה כל כך נורא? הסיבה היא כאמור, ה-ṣalmu לא נתפס כסמל מופשט או כייצוג סמלי בלבד, אלא כמשכן פיזי חי וממשי של הישות האלוהית עצמה. כפועל יוצא מכך, פגיעה בו, הריסתו או חטיפתו, נתפסו כעקירה ממשית של נוכחות האל. אם המקדש ייצג את העיר, והפסל במקדש סימל את נוכחות האל בעיר, ולפיכך חסותו והגנתו – ברגע שהחריבו את המקדש, ברגע שגנבו את האל, העיר נפלה. גם אם היא לא נפלה פיזית, היא נפלה. כי כח החיות שלה נפל. בהערת אגב ניתן לומר שלא היה מצב שבו עיר לא נפלה פיזית. חלק מהטקס של כיבוש עיר, חוץ מגניבת האל, היה השארת אדמה חרוכה, כך שברגע שהצלחת לשים את ידך על פסל האל, החיילים בצבא הגיעו לאורגזמה של התרוממות רוח ונכנסו לשכרון קרב מוראלי בסגנון 7 באוקטובר, או יותר נכון משהו שה-7 באוקטובר נשמע קטן לידו. אז כשאומרים שכח החיות שלך נפל, זה ליטרלי ולא רק ערטילאי. אבל בואו נחזור לענייננו.
איך היו הופכים פסל עץ או אבן סתמי לצלמו? לצורך הפיכתו לכזה היה עליו לעבור סדרת טקסי הנפשה מורכבים שנקראו "רחיצת הפה" (mīs pî) ו"פתיחת הפה" (pīt pî). במהלך הטקס, הכוהנים שטפו ופתחו באופן סמלי את פיו של הפסל, טיהרו אותו בנוזלים מקודשים והחדירו לתוכו את רוח החיים והאנרגיה האלוהית. ברגע שהטקס הושלם, הפסל נתפס כמשכן חי וממשי: הוא הצריך מזון, לבוש וטיפול יומי, ודרכו פעל האל במרחב האנושי.
הלוחות החיתיים והאשוריים שנחקרו על ידי כריסטופר ווקר ומייקל דיק מפרטים רשימה מדויקת של חומרים ונוזלים ששימשו לטיהור הפסל ולהנפשתו: מים טהורים / מים קדושים (mû ellūti), שנשאבו מנהרות קדושים (הפרת או החידקל) או מאגני מקדש שסימלו את ה-Apsû (תהום המים המתוקים הקדושה). המים שימשו לשטיפת הפסל ולידיו של החרש, כדי למחוק כל זכר למגע ולטומאה אנושית. עוד נמרחו דבש או סילאן תמרים (מה שנקרא מתקו או דבשו – dišpu, matqu) על שפתיו ופיו של הפסל במהלך שלב "פתיחת הפה" (pīt pî). הדבר נעשה כדי להעניק לו באופן מאגי את היכולת לטעום, להנות מן המתוק ולצרוך מנחות מזון ומשקה. ביחד עם הדבש השתמשו בחמאה (ḫimētu), או יותר נכון בגהי. החמאה נתפסה כחומר מעורר, מטהר ומזין המשיב את נשמת החיים לפסל. עוד נמרחו על הפה שמן ארז מקודש (šaman erēni) ושמן ברוש. שמן הארז נחשב במסופוטמיה למטהר העוצמתי ביותר מכל טומאה וכישוף. במהלך הקראת הלחשים סביב אגני המים, הכוהנים ניסכו יין ושיכר כדי להשלים את סדרת הטהרות וההקדשה.
יש להוסיף את השלב המקדים. שטיפת הפה, טקס שכלל טיהור של הפה והסרת טומאת עבודת היד האנושית, שהרי בני האדם טמאים, ולכן יש לנטרל את טומאתם. יש כמה טריקים. הראשון הוא להבהיר, "לא אני יצרתי אותו, אלא אל האומנות יצר אותו״, כלומר אני בסך הכל מדיום וכלי שרת בידי האלים המפרים את עצמם. לאל האומנות קוראים נינאגאל (Ninagal), למרות שנינאגאל עצמו היה היבט של אנכי, אנכי היה אל החכמה, או יותר נכון האנרגיה שנקראת ״מה״ (me), ונינאגאל היה היישום של אותה האנרגיה בתחום הפיסול. האנרגיה הזו היא בעצם הכח השומר על הסדר ביקום, ברגע שהגשמת אותו, גרמת לדבר לפעול בהתאם לתכונתו האלוהית. כשהכנת משהו בצורה קפדנית והבאת אותו למצבו ה״נכון״, ביצעת ״כינון״ שלו אבל עשית את זה באמצעות הכח הרוחני, ה״מה״. השתמשו כאן הרבה פעמים בשורש כ.ו.ן, משום שהאופן שבו מכוננים או ״מתקינים״ מקורו בפעולה זו, Taknitu. המילה הזאת היא גם המקור של ״קניין״, או יותר נכון ״קניתי איש את ה׳״, ״ברוך לאל עליון קונה שמים וארץ״. לקנות זה אומר להביא משהו למצבו ה״תקין״. ומאחר שמדובר ביצירה, אנחנו יכולים לראות כאן דמיון לאופן שבו ברא אלוהים את האדם בספר בראשית. הפסל מפסל את האל, כלומר ״יוצר״ אותו, ומה שעושים בשטיפת הפה ופתיחתו הוא הפחת רוח החיים באפיו. דהיינו, בריאת האדם בתורה מתארת פחות או יותר את הטקס הזה. יש כמובן הבדל, כי במסופוטמיה האדם יוצר את האל ובתורה האל יוצר את האדם.
אבל זו לא הזיקה היחידה בין התנ״ך לטקס פתיחת הפה. כשישעיהו מקבל את שליחותו, הוא מתלונן שהוא טמא שפתיים ובתוך עם טמא שפתיים הוא יושב. מה עושה השרף? לוקח גחל מאזור המזבח ונוגע ישירות בפיו. הנגיעה הזו מטהרת את פיו (״וסר עוונך וחטאתך תכופר״) ומכשירה אותו לדבר בשם האל, ממש כפי שפתיחת פי הפסל אפשרה לו לדבר ולתקשר. כשמשה מנסה להתחמק מהשליחות שלו בטענה שהוא לא איש דברים, ה׳ נוזף בו: ״מי שם פה לאדם, הלא אנוכי ה׳… ואנוכי אהיה עם פיך והוריתיך את אשר תדבר״. אצל ירמיהו אפילו לא שרף עושה את זה אלא ה׳ בעצמו, ״וישלח ה׳ את ידו ויגע על פי. ויאמר ה׳ אלי, הנה נתתי דברך בפיך״. אצל יחזקאל גם מתבצע טקס של הכשרה ויכולת לאכול מזון קדוש באמצעות פתיחת הפה, ״ואפתח את פי ויאכילני את המגילה הזאת״.
מאחר שהאנרגיה המקורית הגיעה מאנכי (או אאה), שהארמון שלו נמצא במי התהום ה״אפסו״, הרי שכלי המלאכה שעימם פסלו את האל שייכים לו. לכן לקחו את כל כלי המלאכה, הכניסו לתוך בטן של כבש שהוקרב והשליכו אותם לנהר. יש כאן בעצם עניין כפול: גם להשיב לאלים את הכלים שקודשו – בחברות פגאניות בדרך כלל היו עושים את הדבר הזה בצירוף חילול הכלים ושבירתם כדי שלא יוכלו לעשות בהם שימוש חוזר – אבל גם היו משליכים את זה בממלכת השאול: מים עמוקים, ביצות, בורות, בארות וכו׳. אבל הדבר השני, העניין של לחלל את הכלי ולהשבית אותו, הוא גם אקט מאגי שבא בעצם להסיר מהאובייקט את הכח שלו באמצעות הריסתו. בדיוק כפי שכאשר אתה מקלל מישהו בוודו, אתה דוקר אותו. ובהקשר ליהדות וליום כיפור, בדיוק כפי שלוקחים את השעיר לעזאזל שיש בו כביכול איזה כח מאגי, ומשליכים אותו מהצוק כדי להרוס אותו, אבל תוך כדי, כדי להעניק אותו בחזרה לאל (עזאזל).
נשוב לטקס פתיחת הפה. אחרי שמורחים את שלל החומרים על פתחי הגוף של הפסל, מפעילים את החושים. הכוהן הגדול (ה-āšipu) נוגע בעיניו, באוזניו ובפיו של הפסל באמצעות כלים מיוחדים תוך קריאת לחשים קדושים (כמו הלחש "נולד בשמיים בכוחו שלו"), ולאחר מכן מגיש לו את המנחות: בירה, יין, חלב ודבש.
הטקס הזה מתחיל בסדנה של האומן, שם מתחילים את הטיהור, ואז מתקיימת צעדה אל עבר הנהר, מחוץ לעיר. שם מבצעים את הטהרה ופתיחת הפה. אחרי שהטקס מושלם והאל הופך רשמית לחי, התהלוכה ממשיכה בחגיגיות אל המקדש ושם הוא מושב אל כסאו ומקבל את הארוחה שלו.
אנו רואים כאן דמיון לשני טקסי כפרה יהודיים. ראשית, טקס עגלה ערופה. זהו קשר קלוש, אבל העובדה שהטקס נערך ליד מים זורמים, ושיש כאן אמירה פולחנית של הכחשה ״אנחנו לא עשינו את זה״, תוך כדי קורבן פולחני והעובדה שהוא אסור בהנאה – זה הדמיון. ספציפית, מים זורמים מסמלים כפרה, שנאמר: ״ישוב ירחמנו יכבוש עוונותנו ותשליך במצולות ים כל חטאותם״, וכן ״וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם״. שנית, יום הכיפורים: בשני המקרים טקס הכפרה נערך מחוץ לעיר. אמנם ביום כיפור הוא נערך במדבר ובמסופוטמיה הוא נערך ליד הנהר, אבל בשני המקרים הקורבן מושלך אל התהום, והדבר מסמל כפרה. לאחר שהייתה הכפרה, מתחילים לשוב אל העיר והמקדש בתהלוכה חגיגית וצוהלת. נראה כאילו שני הטקסים הללו משלימים זה את זה, ומי יודע, אולי בעצם היו אחד והופרדו.
בשלב זה אני רוצה לשוב למרכיבים במתכון שמורחים על הפתחים בגוף של האל. המרכיבים – מים, חמאה מזוקקת (Ghee), דבש ושמנים – מזכירים מאוד את המתכון כפי שדרוש לנו של הסומה, כפי שהוא מתואר בוודות. הסומה היא בעצם מיץ שנוצר לאחר כתישה של צמח כלשהו, פסיכואקטיבי כנראה, והשרייתו במים כדי למצות את המיץ. לאחר סינון המיץ דרך צמר כבשים, מערבבים אותו לעיתים קרובות עם חלב או חמאה מזוקקת (Ghee). החמאה נועדה לרכך את המרירות. דבר נוסף שנועד לסלק את המרירות הוא הוספה של ממתיקים, במקרה הזה דבש.
הסומה מתוארת בריג ודה כמיץ זורם, ולעיתים כנוזל שמנוני. חלק מהפסוקים אף מושלים את הסומה לשמן בשל זרימתו החלקה והמבריקה. אבל לא ברור אם הכוונה היא שהחומר שאותו כתשו הפריש מיץ שמנוני, או שהוסיפו לאותו מיץ שמן באופן מלאכותי. עם זאת, יהיה אשר יהיה האופן שבו הפכו אותו לשמנוני, יש היגיון לשמירה על שמנוניות במשקה פסיכדלי. הרכיבים הממסטלים בסומה, לכאורה, הם מסיסים בשומן אך אינם מסיסים היטב במים. מים לבדם לא היו מצליחים לחלץ ולמצות את מלוא החומרים הפעילים מהצומח, ולכן היה צורך בשומן שישמש כ״מוליך״ הכרחי שקשר אליו את המולקולות הפסיכואקטיביות. מעבר לכך, לשומן תפקיד קריטי במערכת העיכול: הוא מרפד את הקיבה, מאט את קצב ספיגת החומרים במעיים וממתן את התרוקנות הקיבה. מנגנון זה מצד אחד מפחית תופעות לוואי פיזיות נפוצות (כמו בחילות או התכווצויות), ומצד שני מעניק ספיגה הדרגתית ויציבה, המאריכה וממקסמת את ההשפעה הפסיכואקטיבית של החומר לאורך הפולחן. נוסיף לכך את העובדה שבשמן ארז וברוש יש חומר בשם תויון (thujone), שפועל כחוסם של קולטני GABA ולכן יש לו השפעה פסיכואקטיבית כלשהי, שכן GABA הוא המוליך העצבי האחראי על הרגעה ועיכוב פעילות יתר במוח, וחסימה שלו (במינונים כלשהם) ממסטלת.
האם החומרים שמרחו על פיו, אפו, עיניו ואוזניו של האל היו בעצם חומרים פסיכואקטיביים? נשים בצד לרגע את זה שמה שנתנו לו לשתות זה בירה ויין. אם אכן נוכחות האל, הסוכנות שלו והכח המאגי הם בעצם תודעה גבוהה, יוצא מכאן שבעצם טקס פתיחת הפה הוא פעולה שבה אותה האנרגיה היא ״מאנה״ שניתן להעביר אותה מאובייקט לאובייקט. הכהן, האשיפו, שמבצע אותה, בתור כלי קיבול שנושא את המאה, מעביר אותו לתוך אחסון נייד, שבתורו יוכל להעביר את האנרגיה הזאת הלאה. אבל לא רק הכח המאגי והאלוהי נחשבו כתודעה, הנשמה עצמה נחשבה כתודעה גבוהה, ומה שבעצם הוריד אותה למצבה הסאחי היה העובדה שהיא היתה בשר ודם. לכן בעצם הבשר ודם שיצר את הפסל מהעץ והאבן היה נחשב טמא, כי טומאה היא הורדת הרמה של התודעה. בהתאם, כפרה היא העלאת הרמה של תודעה ו״תיקונה״, הבאתה למצב המקורי שלה. את הדבר הזה עושים עם שמנים אתריים ממסטלים כמו העשן של הארז והברוש (או לחלופין של הקנאביס). כך בעצם גם עשו בטקס פתיחת הפה המצרי, כשהכינו את המומיה,השיבו לה את הנשמה באמצעות ה״מוליכים״ הללו, שגם הם בעצם סוג של העברת מאנה









