מקור המילה "כריזמה״ במילה היוונית χάρισμα (khárisma), שמשמעותה היא "מתנה שניתנה בחסד" או "מתת אל". χάρις פירושה חן, חסד, יופי או נדיבות. אנחנו מכירים את זה מהנצרות, ״מתנה מרוח הקודש״, אבל כמובן שהנצרות לא המציאה דבר. בסוציולוגיה של כיתות, מראים המחקרים שבקבוצות של עד 500 איש, סמכות נקבעת בדרך של כריזמה, כלומר המנהיגות היא כריזמטית, ונובעת משילוב של כישורים וקסם אישי. ככל שהקבוצות גדלות, כך הסמכות הופכת להיררכית ונובעת מן היכולת לשימור סדר. וסדר, בחשיבה פרימיטיבית היא תכונה אלוהית. לכן, מנהיג בקבוצות הולכות וגדלות ניחן בסמכות אלוהית שמאפשר לו לשמור על הסדר. בשפה החילונית היינו אומרים על אדם כזה שיש לו ״מומחיות״ או ״כשרון נדיר״, ובקיצור שהוא ״מנהיג בחסד״.
נכון אומרים המטריאליסטים ההיסטוריים. הכלכלה ו״אמצעי הייצור״, כלומר הטכנולוגיה וחומרי הגלם הדרושים לקיומה ושכלולה, הם אלה שהשפיעו על הפוליטיקה ויחסי הכוחות, וכתוצאה מכך דרשו שיתוף פעולה בין מספר הולך וגדל של אנשים. לכן, עם התחלתה של המהפכה החקלאית, ובעיקר עם רכישת המיומנויות לכמות הולכת וגדלה של משאבים הדרושים לצורך קיום אוכלוסיה הולכת וגוברת, החלו האנשים להתאגד בקבוצות גדולות יותר. כך נוצרו ערים קטנות, שהיה צורך בהן להנהגה. הדוגמה המוקדמת ביותר לכך היא במסופוטמיה ובמצרים, ועל כן אנו רואים שם את הדוגמאות הקדומות ביותר לסמכות אלוהית שניתנת למנהיגים בשר ודם. אנחנו נתמקד במסופוטמיה, הן מפני שבמצרים היה מודל של מלך-אל אחר מזה המסופוטמי, והן מפני שבפוסטים הקודמים עסקנו בפולחן הגיבורים במסופוטמיה, והטקסט הנוכחי אמור להתקשר עם העניין.
המנהיגות הכריזמטית במסופוטמיה כינתה את המנהיג ״אדם גדול״, ובשומרית lu-gal. אדם כזה היה אנושי לחלוטין, והתכונות האלוהיות שלו היו בסך הכל התפקיד שנתן לו האל. כלומר, הוא לא רכש את התפקיד אלא נבחר, וככזה יש לו מחויבות. המחויבות היא ניהול המשק ותיווך בין האל לבין הקהילה, ולדאוג לרווחת המקדש, במובן הזה הוא הייצוג של האל בקהילה. הייצוג יכול להיות שרירותי, כלומר מונומנט או מזבח שבנו לכבוד האל, אך לרוב מדובר ב״מונומנט טבעי״, כלומר נוף חריג טבעי, שהחריגות שלו היא סימן לאלוהותו. נוף חריג יכול להיות הר, אגם (או כל מקור מים אחר), מערה וכו׳. התפקיד הוא להיות אב בית. זוהי הולדתו של מוסד הכהונה. כהן שמשתמש בפסיליטיז שנותן אותו הבית של האל, יכול להיות איש ריפוי שמשתמש בחומרי הגלם הנוכחים באותו בית (מים, אדמה וכו׳), אבל עדיין, הרעיון הוא שהכהן הוא בעל מקצוע, מינוי מקצועי יותר ממנהיג, הסמכות שלו היא ״כריזמטית״. במסופוטמיה אדם כזה נקרא פשוט en, או ensi. כאשר en הוא אדון, ולפיכך האל שהכהן מתווך בינו לבין הקהילה נקרא ״אדון הארץ״, enki.
מכורח החוקיות במטריאליזם ההיסטורי, אנו מחויבים לראות את המעבר לשלב הבא באבולוציה של המנהיגות האלוהית, כנובע מצורך במחסור במשאבים שנובע מתנאי אקלים, או מגידול אוכלוסיה שהשטח הנתון לא מאפשר קיום שלה. כך נוצר צורך הישרדותי להיאבק על המשאבים ונוצרות מלחמות, נוצר בעצם אי סדר, שקיים ההכרח להשיב אותו למצב של ״שלום״. לפיכך, המלחמה היא בין אלים פטרונים של ערים, ומנהיג מנצח הוא מצביא שמסוגל לכבוש, לכפות סדר ולהטיל משמעת שתמנע אי סדר עתידי ותשיב את המצב לשיווי משקל. האדם הזה יכול להיות עדיין בגדר משרתו של האל, כך שמלחמות בעצם נעשות כאמור בין אלים והמנהיג הוא שליח שלהם, אבל מאחר כוחו של מנהיג הוא נובע משמירה על הסדר הארצי, מהר מאוד הגבול בין הקוסמי לארצי מיטשטש.
הדבר נובע מכך שהרבה משתני סביבה אינם ארציים ולכן גם אינם תלויים במנהיג הארצי, אך אם בסמכותו הוא מסוגל להציג את עצמו כמי שיש לו שליטה במשתני הסביבה האלה, הרי שהוא הופך לאל בעצמו. ומאחר שאלים נתפסים כקפריזיים, גם למלכים מותר להיות כאלה, ואם מלך כועס כי לא קיבל את הכבוד הראוי לו, ולכן הוא מעניש את הנתינים שלו, העונש יכול להיות גם ארצי. כלומר, המלך מתרץ את המקריות של משתני הסביבה בקפריזות שלו, והכל נראה הגיוני. אגב, הקפריזות האלה יכולות להיות בהתנהגות תובענית לכבוד ועוצמה, אך יכולות להיות גם תוצאה של ביוכימיה מלאכותית כתוצאה משימוש בחומרים השמורים לתקשורת עם האלים. ברגע שהמלך צורך אותם הוא בעצם ״מתקשר עם עצמו״, הולך להתבודד בעולם הפנימי של עצמו, בארבע אמותיו המנטליות.
הבעיה היא שהטריק הזה של הקפריזות לא תמיד עובד. סיבה אחת היא שבני האדם לא טפשים, והם מודעים לכך שקיים כזה רעיון שנקרא היבריס, ולתת יותר מדי עוצמה למישהו גורר בהכרח משטר אימים. אך הסיבה השניה יותר חשובה, והיא ההגיון בכך שכאשר המלך הוא אל, כל כישלון צבאי או אסון טבע מערער את עצם אלוהותו, וכשלונות ממתינים בשער. להשיב מעט מהאחריות למקורות לא צפויים, יכול להסביר את הכשלונות כ״זעם האלים״, ועל כן למלך יש בחזרה את הסמכות לפייס אותם מבלי שמוסד המלוכה עצמו יישלל. לכן, בשלב כלשהוא, מעמד המלך שונמך בחזרה מאל למחוקק, אבל מאחר שהחוק הוא בעצמו מתת אל, אז רק כ״מנחיל החוק האלוהי״ לבני האדם. הדבר הזה מגולם בחמורבי, אבי הממלכה הבבלית.
אלא שמרגע שהחוק הופך לאלוהי, יש שוב מדרון חלקלק, כי כמי שיש לו קו ישיר לאל, אף אחד לא יכול לפקח על המלך, וכשהמלך מציג את ההתשפטות האימפריאליסטית כחוק אלוהי, הנתינים יאמינו לו וישתפו איתו פעולה. ומי שלא מאמין, ומי שלא משתף פעולה, הרי הוא ככופר ויש לרדוף אותו. ושוב אנו מגיעים אל סף דיקטטורה מכורח האלוהי שבמלך כמתווך ו״רועה״. השלב האחרון באבולוציה של הסמכות האלוהית הפך לפיכך לרעיון ״המיסיון האימפריאליסטי״ והוא מגולם באימפריה האשורית.
סיכום האבולוציה עד כה:
- מנהיגות כריזמטית – השמאן הוא אחד מהחבר׳ה
- מנהיגות סמכותית – השמאן הוא הכהן הגדול ומתווך אלוהי
- מנהיגות צבאית – המנהיג הוא כבר לא השמאן, אלא הפוליטיקאי
- מנהיגות של מלך-אל – הפוליטיקאי כמעצב המציאות
- מנהיגות של ״רועה״ – הפוליטיקאי כמנהיג בובה של האל
- מנהיגות של ״מנהיג אימפריה״ – האל דורש שליטה עולמית והפוליטיקאי מציית
מכאן ניתן להבין שהאלהת המלך אינה "השלב הבא" באבולוציה טבעית, אלא כלי פוליטי חריג ששימש בתקופות משבר ספציפיות. המשבר נוצר בשל התרחבות לא מבוקרת של השטח או הנפח של איזור השליטה, ועל כן נדרש ״כח״ כלשהוא בהשבת הסדר, והכח הזה יש לו תפקיד בלשמש דבק חברתי מלאכותי. ברגע שאיזור השליטה מתבסס (ואז יש חלוקת שלטון), או ברגע שהסדר החברתי הזה מאבד פרופורציות בגלל עודף הכח שיש לשליט (ואז יש הפיכה ובדלנות), שני המקרים הללו גורמים לממלכות גדולות להתפצל לטריטוריות שקל יותר לקיים בהן סדר ארצי. הצורך בכלי הקיצוני של שליט מלך נעלם ככל שיש יותר ״שלום״, ובשלב זה התפקיד של המלך חוזר לדפוס המסורתי של מתווך. ביכולתו של המלך כמובן תמיד להיות עם גישה לכפתור האדום של נשק יום הדין, ההאלהה שלו, אך טבעה של החברה הוא לשוב לשיווי משקל כי יותר מדי זמן בסטטוס ״מלך-אל״ יגרום ל״השערת גאיה הפוליטית״ לפעול ביתר שאת ולווסת בעצמה את הסדר הארצי, עד למצב של מהפכות שישיבו בדרכן את התנאים המאפשרים חיים.
%
בנקודה זו אני רוצה לשוב אל הקשר האנתאוגני. סתם כי נראה לי שסטיתי ממנו. אחת מנקודות מיון הדרך באבולוציה של המלך-אל הוא פועלו של המלך שולגי. שולגי (2094–2047 לפנה"ס), בנו של אור-נמו ומלך שושלת אור 3, נחשב לאחת הדמויות המרכזיות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה של מסופוטמיה. פועלו היה מכריע בגיבוש המדינה הריכוזית והבירוקרטית ביותר שהתקיימה באזור זה. בעוד שאביו, אור-נמו, ייסד את השושלת, שולגי נחשב למי שביסס את הכוח הארגוני האמיתי של האימפריה והפך את שומר למדינה בירוקרטית ריכוזית מאוד. שלטונו הממושך (כ-48 שנים) התאפיין ברפורמות מקיפות בכל תחומי החיים.
שולגי ארגן מחדש את מערכת המשקולות והמידות, יצר לוח שנה חדש, וסינתז קובץ חוקים ראשוני. הוא הקים צבא קבע, מערכת מיסוי אחידה ומנגנון בירוקרטי יעיל שכלל רישום מדויק של הכלכלה. הוקמו אקדמיות ממלכתיות גדולות להכשרת סופרים בערים מרכזיות כמו אור וניפור, עם תוכנית לימודים אחידה. שולגי עצמו התפאר בהשכלתו וביכולותיו כסופר. הוא יצר פולחן אישיות, והגה מיתוסים שקשורים להעצמתו הן כאל והן כדמות רבת רושם. סוג של סטלין, כשממלכת אור היא סוג של ברית המועצות.
שולגי בנה חומה גדולה (באורך של כ-250 ק"מ) שנועדה לבלום את פלישת שבטי ה"מרתו" (האמורים) מהמערב. הוא סלל דרכים והקים תחנות דרך לשירות ותחזוקה. התחנות הללו נקראו ״בתי מנוחה״, ומוקמו במרווחים של כ-15 עד 16 ק"מ זה מזה. כאמור, הוא שלט גם על המידות של המרחק, והמידה שהוא קבע היא מידת הליכה של שעתיים ״דאנה״. בתי המנוחה הללו שימשו בסיס ל-sikkum, שירות הבלדרות הממלכתי שסיפק בעלי חיים לשליחים רשמיים.
אחת מהדרכים שלו להלל ולשבח את עצמו היא להשוות את עצמו בשירים שכתב ונלמדו בבתי הספר שבו הוא מוצג כסוס מכשכש בזנבו ורוכב במהירות על גבי הדרכים המהירות הללו. הסיבה להשוות את עצמו לסוס היא כדי להציג את יכולותיו האתלטיות כשל סוס, שרץ ללא הפסקה במהירות רבה. או בקיצור, שהוא אתלט-על, רץ. ״רצים״ היה בעצם השם הרשמי של אותם השליחים שעברו בדרכים שבנה. ריצה היתה סמל להעברת מסרים ולפיכך לתעמולה בעולם הקדום, תעמולה, כלומר חקיקת חוקים והעברת בשורות על תאריכי חגים. ומי כמו שולגים גם קובע תאריכים וגם קובע חגים, לכבודו.
שולגי התפאר בכך שרץ מהעיר ניפור לבירה אור ובחזרה ביום אחד (מרחק של כ-160 ק"מ, כלומר 320 בסך הכל) כדי לנהל טקסים דתיים (לעצמו) בשתי הערים. הריצה היתה אגב בתנאים קשים כך שלא רק היכולת הבלתי נלאית שלו לרוץ היתה דבר חריג, אלא גם ההתגברות שלו על פגעי טבע כמו סערות גשם, ברד ובוץ. שולגי רץ אולטרה מרתון במסלול מכשולים, ועדיין רץ מהר יותר מאלוף העולם הנוכחי, אלכסנדר סורוקין שרץ מרחק דומה בזמן דומה (319.6 ק״מ ב-24 שעות), אבל במשטח ריצה שטוח ומדוד, עם נעלי ריצה טכנולוגיות וסיבי פחמן, כשהתזונה שלו כוללת ג׳לים אנרגטיים ומשאות אנרגיה. שולגי, בקיצור, הוא על אנושי, גיבור של ממש, וגם אלוהים. וכאן אנו חוזרים לפולחן הגיבורים. חלק מהיותך גיבור הוא היותך אדם-על, בנוי לתלפיות, בעל יכולות פיזיות לא רגילות שהופכות אותך מן הסתם למישהו שנמצא מעל לטבע. וכך שולגי הציג את עצמו. אירוע זה הונצח בשם השנה השביעית למלכותו ובמזמורים.
הטענה היא ששולגי עשה את כל הדברים הללו כדי להתמודד, כאמור, עם משבר. והמשבר היה בעקבות מותו של אביו, אור-נמו, בקרב. האירוע נחשב לאסון תיאולוגי ומבשר רעות. כדי למנוע את התפוררות המדינה ולהצדיק שלטון ריכוזי על אוכלוסייה גדולה ומגוונת, שולגי היה זקוק לסמכות על-טבעית. ההאלהה שימשה ככלי לאינטגרציה חברתית וליצירת "מרכז אידיאולוגי" למדינה.
ונניח ששולגי לא ממציא, הרי הנתינים היו דורשים לראות אותו בפעולה. כיצד זה אפשרי? היינו אומרים שזה אפשרי באמצעות סמים, אותם סמים האסורים בשימוש ספורטיבי כיום. אבל אילו סמים? אם היינו אומרים שהוא השתמש באופיום, התפקיד של האופיום הוא בדיוק הפוך, מרגיע עד כדי מרדים, שולגי לא היה מסוגל לרוץ כי היה קורס ונרדם באמצע. אין לנו אלא לתלות את יכולותיו בסמים ממריצים, כמו לדוגמה האפדרין, מצמח השרביטן.
השאלה היא כיצד היה לו הישג יד לצמח כזה שצומח במקומות רחוקים מאוד ממנו, ברמות אירן ואסיה התיכונה. מיותר לציין שבמיתולוגיה השומרית יש עדויות על סחר עם איזור אירן ואסיה התיכונה. אחד מהמיתוסים המוקדמים במסופוטמיה הוא על מלך ארך והתחרות שלו עם מלך ממלכה שנקראת ארתה. ארתה (Aratta) היא ממלכה הממוקמת ״הרחק במזרח, מעבר להרים״. איפה? לא ברור. מה שכן ברור הוא שהמקום הזה נחשב כמקור לחומרי גלם יקרים כגון מתכות ואבני חן יקרות כמו הלאפיס לאזולי. המקום הזה גם נחשב כמרכז של מאגיה, המאבק בין מלך ארך למלך ארתה נסוב סביב מלחמת קסמים, כשמכשפה זקנה מייצגת את ארך ומנצחת לבסוף. שתי הערים סוגדות לאלה איננה, בעמצה היא ״האם הגדולה״. אין לנו אלא לומר שלא מדובר במאגיה, אלא בהזיות כתוצאה מסמים. אין לנו אלא להרחיק את הממלכה למקומות מרוחקים אפילו יותר מאירן, עד לאפגניסטן (לאפיס לזולי) או פקיסטן – התרבות ההראפית הידועה בשם Meluḫḫa, שעל שמה, לפי הצעת ניסים אמזלג גם המילה ״מלוכה״ וגם המילה ״מלך״, שבמשמעותה המקורית היא נחושת מותכת.
השרביטן היה לפי הטענה מרכיב ב״סומה״ שהיתה משקה מקודש באותם האזורים, על אף שהוא שייך למסורת ההודו-איראנית – אולי הדבר הזה מרמז על המפגש המקורי של שתי התרבויות, שהרי מה שאפיין את הלוחמים באותה התקופה היא גם הריצה, ולא היו מסוגלים לבצע אותה ללא ממריצים. אינדרה עצמה שהיה מכור לסומה,הוא בראש ובראשונה אל המלחמה. ואולי הסומה היא בעצם האמניטה מוסכריה. מרומא העתיקה ידוע לנו שאתלטים אולימפיים עתיקים וגלדיאטורים השתמשו בתערובות של יין, אמניטה וצמחים ממריצים אחרים כדי לשפר מהירות וסיבולת ולהרדים פצעים במהלך הקרב.
מצד שני אולי אנחנו לא צריכים להרחיק עד למצב שבו נטען שלבטח שולגי השתמש בסמים כדי שיוכל לרוץ מרחק כזה ברצף. הישגים קיצוניים כאלה אפשריים ללא סמים, כשילוב של תזונה, חוסן מנטלי ואימון. הריצה עצמה, בעיקר ריצה ממושכת, מציפה את המוח בחומרים טבעיים הדומים במבנה שלהם לקנאביס, מה שיוצר תחושת "Runner's High" – ניתוק מכאב ואקסטזה (ואולי, לפיכך,סומה הוא בכלל קנאביס. היי כריס בנט!). בכל מקרה, בעולם העתיק, מצב תודעתי זה של ״היי״ פורש כ"דיבוק אלוהי" או ככניסת רוח האל (Melam) לתוך גופו של האתלט, מה שהפך את הריצה עצמה לסוג של סקרמנט, טקס קדוש.
%
קשר נוסף למשני תודעה ופולחן המלך-אל, אציין בקצרה.
פולחן המלך-אל היה מתקיים פעם בשנה. החזרתיות סימלה את לוח השנה, שקבע בעצם המלך, בהיותו אל. בהמשך כשמעמדו של המלך שונמך בחזרה להיות בן אדם, החזרתיות סימלה בעצם את ההכתרה המחזורית של המלך על ידי האל. ובמרכזו של אותו החג, הפסטיבל, היה טקס הכתרה. הטקס היה נערך בדרך כלל בפומבי, למרות שבממלכות ענק, מן הסתם ההמונים לא יכולים לעלות לרגל בקביעות, ועל כן הטקסים היו מתקיימות באמצעות פרוקסי פסל, כשהמלך עצמו עורך את הטקס רק בבירתו לפעמים רק בתוך ארמונו.
הטקס עצמו כלל שתיה. אלא שההמונים שכאמור לא יכולים היו יכולים להשתתף בטקס, היו מבצעים אותו מול הפרוקסי, בפעולה המסמלת השתתפות בו. כלומר, פעולת שתיה. השתיה היתה באמצעות בירה ויין. למרות שהשתיה האמיתית של המלך, היתה מן הסתם ״אינטימית״ יותר וכרוכה ביין מחוזק שהביא איתו חוויה פסיכדלית. מה מקורה? אחת הטענות הנועזות היא שמדובר בהשפעה חיתית. קשר הוא בדרך כלל דו כיווני, ובדרך כלל נוהגים לחשוב על הדת החיתית כמושפעת מהדת המסופוטמית. או יותר נכון, כקומפוזיציה של השפעות מהסביבה הלא אנטולית. במסופוטמיה היה קיים רעיון בשם ״האכלת האלים״, במסגרתו הגישו לאלים אלכוהול בצורה של נסכים יומיומיים. הדבר הזה יכול להיות אמנם מסופטמי מקורי, אבל הוא שולב בשלב כלשהוא עם טקס הקורבן החיתי בדרך מאוד מעניינת. הטקס הזה היה למעשה הקרבת קורבן של המלך, שבמסגרתו המלך אכל את האל, או יותר נכון שתה אותו, ובכך הפנים את מהותו האלוהית של האל בתוכו, דבר שהיווה אשרור של הסמכות שלו. כך בעצם כשהמלכים הכתירו עצמם אלים, הרעיון היה שהאשרור של אלוהותם הוא א. האכלה שלהם, ב. האכלה של עצמם במהות עצמם, האל. כלומר, הטקס של ההכתרה של האל-מלך כולל שתיה.
נתאר רגע במעט הרחבה את הטקס החיתי. בשפה החיתית, הביטוי להקרבת קורבנות היא מילולית ״לשתות את האל״. המלך היה ״שותה את האל״, כשהוא מקריב לו קורבן. בין אם מדובר במטאפורה ובין אם מדובר בדבר עצמו, זוהי האטימולוגיה. הפולחן החיתי המקורי כלל טקס שבמסגרתו היו מוגשים קורבנות כ״מנחות משיכה״, שתפקידם למשוך פנימה את האלים, שלכבודם נערך הטקס, למרכז המעגל בו יושב המלך. וכשזה מגיע, או-אז שותה המלך את האל. הסטינג כלל כמובן שולחן ועליו עוגות, דברי מתיקה ופירות, אבל גם שובלים של ״קישוטים״ המזכירים את הפירות הללו, ובכללם תוצרים צמחיים כמו בדים ססגוניים בצבעי הפירות. הקורבן היה למעשה סעודה, שהשיא שלה הוא ״שתיית האל״, הפנמה שלו. כך בתרבות החיתית והלווית (Luwian) המקורית. קורבנות דם, הקרבת בעלי חיים, נכנסו רק בהשפעה סורית-מסופוטמית, מדווח גרי בקמן, במאמר מתוך הספר ״A Companion to the Ancient Near East״.
הרעיון שבו האלים נכנסים למרכז, ואז לגופו של המלך, היה כאמור הטמעה של המהות האלוהית בגוף המלך, ובעצם התייחדות של המלך עם האל (Güterbock, 1998). כאמור, הדבר הזה הוטמע בתרבות המסופוטמית, בדיוק כפי שהתרבות המסופוטמית השפיע על החיתים, שהכניסו בעקבות המפגש את רעיון קורבן העולה מן החי, שבו הבהמה נשפרת כליל ובני האדם לא נהנים מבשרה. החיתים, ככלל, העריצו את המסופוטמים, והטמיעו את כתב היתדות והשפה האכדית. אך לא לעולם חוסן. שתיית הבירה בטקסים דתיים, שהיתה ממוסדת כל כך טוב במסופוטמיה, קיבלה נופך דתי של ממש, עם המפגש. למעשה, הצורך לנהל רישומים מדוקדקים, שהשתכלל ביחד עם מוסד המלך-אל, היה בעיקר לצורך חלוקת הבירה.
עד כאן הקורבן. וכעת, מאגיה ; הקדמונים האמינו שהאלים ״כותבים״ את רצונם בעולם, וכדי ״לקרוא״ את הרצון הזה צריך להכנס למצבי תודעה משתנים כמו חלום. לצורך כך נהגו במקדשים בשינה כדי לזמן חלומות נבואיים, ״אינקובציה״. המנחש, ״בארו״ (ומכאן: לבאר) היה נכנס למצב תודעתי מיוחד כדי לסרוק את הסימנים, וכדי להכנס למצב הזה היו מגוון טקטיקות, אחת מהן שכרון, האחרות הן דיווינציה, כמו לדוגמה קריאת כבד של כבש או אצטגנינות ואסטרולוגיה. השכרון היה בשימוש של מעלים באוב או ״שואלים במתים״ (mushelu etemmi), שהיו מנסים לשמוע את לחישת המתים העולים מהאדמה. הזכרנו כמובן את הכיספו/כישפו, שלצורכו היו שוחטים שור. הקרניים היו נחשבות סמל אלוהי, ולכן מלכים קדומים במסופוטמיה שרצו להכריז על עצמם כאלים היו חובשים קסדת קרניים, דבר שהיה נחשב כאטריבוט אלוהי. אחרי הכל, אלוהים הוא שור, ולאכול שור זה לאכול את האלוהים ולהטמיע אותו בתוכך (ולתת למתים לאכול גם כן את עצמם, בהנחה שהמתים הם אלים). מאחר שטקסי ההכתרה של המלכים היו אישוש המלכתם באמצעות המשכיות שושלתם עם השושלות הקדומות, גם אם לא היו המשכיות ביולוגית, אלא ״רק״ המשכיות של סמכות אלוהית – מאחר שכך, היה צורך בטקס בחווית שכרון, כקשר עם המתים. במסגרת הטקס הזה היה מתקבל האישוש והתאפשרה המשכיות השושלת.
חלק מהעניין עם פולחן המתים מתבטא גם בקבורתם של המלכים-אלים.
הטקסים שקיימו האלים, גם הפסטיבלים השנתיים הגרנדיוזיים וגם טקסי הקבורה, היו רבי רושם. וחלק מהעניין של הרושם היה גם לזעזע או להחריד. ככל שטקס היה רב רושם יותר, עך היה יותר אלוהי. במחקר הדבר מכונה ״תאטרון האכזריות״. המונח נטבע על ידי החוקר ברוס דיקסון (Bruce Dickson) בהקשר הקברים המלכותיים באור (Ur) מאמצע האלף השלישי לפנה"ס. הממצאים הארכיאולוגיים שחשף לאונרד וולי (Woolley) באור חשפו בורות קבורה המכילים לא רק את המלך או המלכה, אלא עשרות אנשי חצר, חיילים, משרתים, נשים מקושטות בתכשיטים ומוזיקאים עם כלי נגינתם. מדובר היה בטקס המוני ומאורגן היטב, שבו השיירה ירדה לבור הקבורה, המשתתפים לקחו את מקומותיהם, שתו רעל מכוסות אישיות או מתוך דוד נחושת גדול, ונשכבו למות לצד אדונם המת, כאשר המוזיקאים המשיכו לנגן עד הרגע האחרון.
מה הם שתו? כיצד המוסיקה סייעה לאווירה? וכיצד הדבר הזה מקבל נופך אלוהי? אין לנו אלא להניח שהרעלים הללו הם בעצם סמים פסיכדליים, המוסיקה היא מוסיקה פסיכדלית, והאווירה כולה היא אווירה שבה כולם לוקחים עוד ועוד מהנקטר האלוהי עד שמתאחדים עם האלוהים באמצעות מצב התודעה שבין החיים למוות, הנקרא גם ״אלמוות״, תכונה ששייכת בלעדית אל האלוהים. בפועל מדובר היה בצריכה אינסופית של סמים, עד למצב של מנת יתר, דום לב, או כל תופעת לוואי אחרת שנגרמת כתוצאה מהמצב הקיצוני שסמים מביאים אותך אליו. חלקם אולי היו קמים לתחיה אחר כך, אך רובם היו מתים. והמוות שלהם היה מצרף אותם לפמליית המלך בדרכו אל השאול, ומי לא רוצה להיות שם? המשרתים היו הולכים מבחירה וברצון.
פסטיבלים, בכל מקרה, לא היו חייבים להיות אכזריים, כפי שאמורים לשמש כפונקציה של יצירת ״דבק״, חוויה רגשית משותפת. וכאן נשוב לפסטיבל העממי, לא לטקס המרכזי אלא דווקא ל״פרוקסי״. חיי ההמונים לא היו קלים, הם היו מלאי דאגות וכמלך, וגם כאל, התפקיד שלך היה לפרוס רשת בטחון על המאמינים בך. לכך שימשו הפסטיבלים: צורך פסיכולוגי בבטחון וסדר בתוך העולם הכאוטי. היותו של המלך-אל גיבור, גרם להמונים להרגיש את הנוכחות הפיזית שלו בקרבם ולפיכך נסך בהם בטחון. הם לא היו חייבים לפגוש אותו פיזית, מספיק שהיו מביטים בפסלים שלו, שזה בעצם אותה הפונקציה של פסילים וקמעות עם ״אלים רגילים״ – פרוקסי, או ״סרוגייט״. פולחן האישיות שימש בעצם כנחמה פסיכולוגית, וההשנות של הטקסים הללו במעגל השנה, לא היתה רק כלי תעמולתי ל״שטיפת מח״ אלא גם חלק מהמכניזם הזה, שבו המלך מגלם כאמור את לוח השנה, שהוא קבע, ובמעגליות הזו הוא מגלם את החיים עצמם, כלומר הבטחון הזה שב ובא, ומגיע ברגעים קבועים.
עוד מעט על האפקט התרפויטי-פסיכולוגי של האקט ה״חגיגי״ (פסטיבלי): בטקסים עצמם יש גם פעילות פיזיולוגית שמעודדת את הבטחון הזה שנוסכים הטקסים. פעולות טקסיות קבוצתיות כגון תיפוף, שירה, ריקוד ומחיאות כפיים קצובות, שמעוררות את המערכת האופיואידית במוח, ומשחררות אנדורפינים. שחרור כימי זה יוצר תחושת אופוריה, חיבור רגשי ו"התמזגות" בין העצמי לאחר, מה שמחזק את הקשרים החברתיים הרבה מעבר לרמה המשפחתית המצומצמת. היותו של המלך-אל ״האבא של נתיניו״ היא בדיוק מילוי הפונקציה הזו. כשאתה משתתף בפסטיבלים של סגידה לאל-מלך, אתה מרגיש שהוא קרוב אליך ו״אוהב״ אותך כמו אב לבנו. ואם הוא נוכח, אז על אחת כמה וכמה.
בנוסף, מבחינה אנתרופולוגית יש המושג הזה שקוראים לו ״איתות יקר״ (Costly Displays), טקסים דורשים השקעה אנרגטית עצומה, הם עשויים לכלול ריקודים שנמשכים כל הלילה, צומות, כאב או הקרבת משאבים. העובדה שהטקס קשה לביצוע מונעת רמייה, היא מסמנת לחברי הקבוצה שהמשתתף מחויב לחלוטין לקולקטיב ולנורמות שלו, מה שמאפשר שיתוף פעולה וחלוקת משאבים. מי שמשתתף בפסטיבלים שכאלה, לפיכך, משתתף בחווית ״קומוניטס״, שבהקשר של המלך-אל, מדגיש את היותם של כל האנשים שווים במובן שכולם בסופו של דבר נתינים, כולם עוברים לפני המלך-אל כ״בני מרון״ והדבר מחזק את האחווה שלהם, ואת התמסרותם המודעת, שכאמור מנחמת.
כך בעצם ההמונים אולי לא שתו משקאות משכרים באמת, כי בירה עצמה היא דלת אלכוהול בנפח, אבל עדיין הרגישו התעלות רוח, וזו היתה מטרת הפסטיבלים המלכותיים הללו.
בתמונה: אוגאלו (Ugallu, אדם-אריה) וכוסריכו (Kusarikku, אדם-שור), שני קמעות של דיימונים מגנים, שייצגו את התגלמויותיו של האל כשור וכאריה המתערב בחיי האדם, ובהמשך את התגלמויותיו של המלך-גיבור, כמי שמגן על נתיניו.