טקס ה"כישפו״, או יותר נכון ״כיספום״ kispum, הוא סעודת מתים טקסית ופולחן זיכרון שהיה נפוץ במסופוטמיה העתיקה. מקורו של הטקס עתיק מאוד וייתכן שהוא חוזר לתקופת שומר שלפני סרגון (האלף השלישי לפנה"ס). משומר הוא התפשט לאכד, אשור ובבל ולבסוף האמורים. התיעוד הטקסטואלי הברור הראשון של הטקס מופיע בכתבי המאה ה-18 לפנה"ס.
המחקר על הכישפו מסועף ומפוצל, ואין בכלל הסכמה על מה היה שם, כיצד הוא התקיים ומי קיים אותו. את אבן המחלוקת העיקרית, ניתן להבין מהאטימולוגיה המורכבת של המילה.
על פי המחקר, הפועל ״כ.ס.פ״ משמעו ״לבצוע״, או ״לשבור״. בצע הוא קרוב משפחה של המילה ״פצע״, וכשמבצעים למעשה ״כורתים״, מן הסתם ברית. כשכרתו בריתות היו בעצם פוצעים האחד את השני, מה שנקרא ״ֿברית דמים״. חותכים את האגודל, לדוגמה, ואז לוחצים ידיים והדם מתערבב, ובכך הופכים לבשר אחד. אחרי שנוצר הפצע, היו חובשים אותו ו״חותמים אותו״. סיכוי קיים שגם היו טובעים את טביעת האצבע בדם כחותמת או כמזכרת. בשלב מאוחר במקום לפצוע האחד את השני, המירו את שפיכת הדם לביתור חיה.
יש קשר גם בין המילה ״לבצוע״ לבין ״לעשות״. כשבוצעים את המנחה, ״עושים״ אותה. בספר ויקרא, כשמדובר על קורבן מנחה, מקפידים לומר שאת המנחה ״עושים״, ״כל המנחה אשר תקריבו לה', לא תיעשה חמץ״. כנראה הכוונה היא לכך שמדובר בעיסה שבוצעים. כשמבצעים מנחה, כשבוצעים אותה, באכדית הדבר נקרא kispa kasāpu, ״כספה כספו״.
מהמילה הזאת לקחו את המושג ״בצע כסף״. לפני המצאת המטבעות המוטבעים, השימוש במתכת כסף למסחר נעשה באמצעות Hacksilver, חלקי כסף או תכשיטים ששברו כדי להגיע למשקל המדויק הנדרש לתשלום. סביר להניח שאחר כך היו אוספים את השברים ומחברים אותם ביחד באמצעות התכה ויציקה – מה שנקרא בזמנו ״מקנה״ או "קניין" (קנה מלשון מתכת). ולכן בעצם ה״עשיה״ שהיא הבציעה, נקשרה בהמשך ל״קניה״ או ל״כינון״ (כ׳ ו-ק׳ מתחלפות). ״הלא הוא אביך קונך, הוא עשך ויכוננך״.
בכל מקרה, מסתבר שאת הפועל כ.ס.פ בהוראת שבירה נטשו. אבל זו המשמעות המקורית שלו, לבצוע לחם. טקס הכישפו כלל במקור בציעת לחם עבור המתים, בין אם כדי להאכיל אותם (הפרשנות השמרנית) ובין אם כדי לכרות איתם ברית (הפרשנות ה״מתירנית״ יותר). בטקס הכישפו היו חולקים ארוחה עם האבות המתים כדי לשמר את זכרם ולהזין את רוחם (הפרשנות השמרנית), או כדי להזמין אותם כ״אושפיזין״ ולתת להם שוחד, או מתנת נימוסים, לפני שדורשים מהם את התמורה, העצה או הברכה (הפרשנות ה״מתירנית״).
יש לציין שההנחה היא שהמילה כ.ס.פ האכדית הושפעה מהמילה השומרית ki-sì-ga, שפירושה ״מקום להניח״, במובן של השקיית והאכלת המתים, דבר שבהמשך הפך לניסוך מים והקטרה על מזבח. ki הוא ״ארץ״, ו-si משמעו ״למלא״ או ״לשפוך״.
יחד עם זאת, אנחנו מכירים עוד הוראה לפועל דומה, כ.ש.פ, ובאכדית kišpū. כישפו עם ש׳ ימנית (בשונה מכישפו עם ש׳ שמאלית שנשמעת כמו כיספו) משמעותה בכתבים ממסופוטמיה מעשי כישוף, ״קסם שחור״ או הטלת קללות. כדי לבטל כשפים משתמשים בקמעות למיניהם, ובטקסי מאגיה הגנתית כגון ה-Maqlû, שהיא בעצם שבירת פסלונים ושריפתם בכבשן. כתבתי פעם על ״שמד ציגל״, כותבים שמות על חמר ואז שורפים אותו, כדי להשפיע על השמות הכתובים, במקרה של ״שמד ציגל״, כדי להחזיר בתשובה אנשים שהתפקרו.
ונשאלת השאלה אם הקשר הזה בין כ.ש.פ לכ.ש(ס).פ הוא מקרי או שמדובר באמת בכוונת מכוון. לפי הגישה השמרנית הדמיון לא אומר כלום, ואמנם יש עדויות לטקסים מאגיים ונקרומנטיה במסופומיה, אבל אין שום הוכחה שהם נעשו בכפיפה אחת. אין גם שום עדות שהבירה ששתו במסופוטמיה ומן הסתם גם השקו בה את המתים, היתה לצורך שכרון. והעדר הוכחה כמוהו כהוכחה על העדר.
ולא רק זה. לפי התפיסה השמרנית, המוטיבציה לקיום סעודות מתים הוא כדי להטיב עם המתים ולהעניק להם נחת רוח, כפיצוי על הסבל שהם עוברים בשאול. השאול, הוא כביכול ״ארץ ללא שוב״, ששם יש תנאים קשים של רעב ואפילה תמידית, ״אוכל מר ומים מלוחים״. הסבל הזה הופך את הרוחות לחסרות מנוחה, ובמצב כזה הן מסוגלות להיות מזיקות. לכן רוחות שלא זכו לקבורה ראויה או שצאצאיהן הזניחו את טקס הכישפו, הענישו אותם.
הגישה ה״מתירנית״ לעומת זאת מפרשת את הצורך בטקסי מתים, כמה שנקרא בלימודים קלאסים ״אאוהמריזם״: אבות שהיו אגדות בחייהם, בין אם כי היו ״טיפוסים״, ״רבי מעללים״ או סתם מורי דרך, היה קשה להפרד מהם לאחר שמתו, ולכן הפסיכולוגיה של הקדמונים פיתחה סוג של נחמה בכך שקשר נותר איתם גם לאחר מותם. בקשר הזה גם זוכרים, ונזכרים, ומתרגשים, וגם באופן כלשהוא מבקשים עצה מאותם אנשים חכמים, שהותירו ממשיך דרך, ולפעמים אף לא זה. ככל שהשנים עברו, הזכרון נותר רחוק יותר ויותר, והאגדות הפכו למיתוסים. האבות הפכו לאלים.
פרויד לקח את זה צעד אחד קדימה, אולי קדימה מדי, ודיבר על פולחן אבות כצורה של חרטה על כך שהבנים הרגו את אביהם ובכך הפרו את הסדר המשפחתי, ופולחן האבות הוא נסיון להתפייס עם רוח המת ולנסות ולהשיב את הסדר המשפחתי הזה. בכל מקרה, במסופוטמיה התפתחה עיר, וכשיש עיר צריך ״אבא״ להמונים, האבא הזה הוא המלך, והסדר המשפחתי הוא בעצם ״הסדר הפוליטי״, אם נקרא לעיר ״פוליס״. או הסדר הקוסמי, אם הקוסמוס זה 4 הקילומטרים הרבועים של העיר, שזה כל מה שמכירים האנשים הגרים בה.
הסעודה עם המתים היא לא כדי להאכיל אותם, או לפחות לא כדי לפצות אותם, אלא כדי לשתף אותם באופן סמלי כדי לחוש בקרבתם, אולי כדי לבצע ״מאגיה סימפתטית״, ולקבל ברכה בעבור שכיית החמדה, הדבר הכי משובח שיכולנו לתת, שכשם שהענקנו לאלוהינו, כך נזכה לקבל ממנו עוד ועוד ברכות, או כפי שאמרנו: הסטינג לחווית שינוי התודעה, שתאפשר תקשורת עם העולם שמעבר.התקשורת הזו יכולה להיות באמצעות מסע אסטרלי אל מחוץ לגוף, או מסע פנימה אל מעמקי הנפש, או העלאה באוב או כל תקשורת פרא-פסיכולוגית אחרת, שבשל המאורע שבו היא מתקיימת, נקראת לפיכך ״כישוף״.
בגישה שאני מכנה ״המתירנית״, תומכת האנתרופולוגיה ובגישה שאני מכנה ״השמרנית״ תומכים המקורות הטקסטואליים, אבל אנחנו שוכחים, שהתפתחות הכתב, והעיור, ומוסד המקדש, והלבלרים והסופרים שעבדו מטעם המלך, היו משוחדים לטובתו, ולטובת התעמולה שלו והנראטיב שהוא מכתיב, והצרכים שלו היו בעיקר להצדיק את שליטתו בפולחן והצדקת מעמדו, כשחלק מהעניין היא להקטין פולחנים עממיים אם לא לעשות דמוניזציה למושאי הפולחן הללו – בדיוק כפי שתיארתי בפוסט קודם שמלכי יהודה עשו.
כך גם עשו מלכי הערים. הם ניכסו לעצמם את טקסי הכישפו, וערכו בו רפורמות שנועדו להאדיר את עצמם ואת מקורות ההשראה שלהם. זמרי לים, מלך מארי, לדוגמה, ערך טקסי כישפו לרוחות מלכים אגדיים כגון סרגון מאכד, כדי לסמן את עצמו כיורש ישיר שלו. כל מלך שרצה לקבל לגיטימציה היה צריך להשתתף בטקסי כישפו של המלך השני, כדי לקבל בעצם את מרותם של אבות המשפחה שלו, או כאמור של מקורות ההשראה שלהם, אם לא היו ממשפחת המלוכה אלא סתם ממשיכים דמיוניים של שושלת, או כאלה שקיבלו בסמכות אלוהית את הממלכה (סרגון עצמו היה כזה).
בקיצור: כל ההוכחות שחוקרי הגישה השמרנית מביאים, אינן מספקות, כי הן לא מתייחסות לאנשים הפשוטים, או לאנשים המקוריים, אלא רק לאנשים החשובים המאוחרים, אלה שכתבו את ההיסטוריה לצרכיהם. מיותר לציין שלצורך המחקר שלנו על פולחן האבות אין לנו אלא להצמד לגישה המתירנית יותר, שמוכיחה, כביכול, שהשימוש במשני התודעה, קדום לתרבות העירונית, ולפיכך לדת הממוסדת. תפקידה של הדת הממוסדת הוא לערער על הסמכות של המסורת המשפחתית, מתוך השקפה שהעיר כולה היא משפחה אחת גדולה, ולה אבא אחד: המלך, שהוא התגלמות עלי אדמות של האל, האל האמיתי ולא המתחזים המשפחתיים.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה