image 1

ממלכת יהודה נגד פולחן הרפאים הפסיכואקטיבי

אתם בטוח מכירים את רוג׳ום אל הירי, גלגל רפאים, מונומנט מגליתי ענק בגולן. אבל האם ידעתם שקיימים מגליתים דמויי סטונהנדג׳ גם במקומות אחרים בעבר הירדן?

ליד העיר מידבא יש אתר ארכיאולוגי מסתורי בשם מורייגאת (Murayghat) שמתוארך לתקופת הברונזה הקדומה, לפני כ-5,500 שנה. במקום נמצאו שרידים של יותר מ-95 דולמנים המזוהים עם מבני קבורה. הדולמנים מחולקים לשני גדלים עיקריים (2–3 מטרים או כ-4.5 מטרים) וממוקמים לאורך קווי המתאר של הטרסות הטבעיות. בסביבתם נמצאו מתחמים סגורים וסלעים חצובים, המצביעים על שימוש טקסי ולא מגורים. בהם נמצאו כלי חרס, כולל קערות קהילתיות גדולות ופריטים הקשורים לטקסים ומשתאות. קערות בקוטר של חצי מטר, בנפח של 25-27 ליטר וכו׳.

מחקר שיצא לאחרונה, של סוזן קרנר, מנסה להבין מה פשר המבנים העתיקים הללו ומטרתם, ומגיע למסקנה שמדובר בתגובה של המקומיים לשינוייים פוליטיים שהביאו אותם ״להפגין נוכחות״ בצורה של טקסים המראים בעלות על הקרקע. טענת הבעלות הזו היתה בצורה של פולחן אבות. על פי הטענה, המקומיים הם צאצאים של אבות אגדיים, שבזכות קשר אינטימי איתם, ותקשורת מדי פעם, והעובדה שהם קבורים במקום הזה, יש להם קשר על טבעי מוכח למקום. מאחר שמדובר בהמוני צאצאים, שהתפצלו לשבטים ומעט התנתקו זה מזה, הקברים הללו שימשו מקומות כינוס קהילתיים והמפגשים בהם שימשו לארגון מחדש של הקהילה. כל קהילה היתה אמנם עצמאית, ולא היתה היררכיה מסודרת בינן, אבל היה להן זכרון משותף בדמות האבות. הדבר תרם למעט סדר חברתי, בעיקר בתקופה שבה החברה היתה שרויה במשבר בעקבות קריסת המערכת החברתית בסוף התקופה הכלכוליתית. כך היא טוענת.

כן או לא, העובדה היא שמדובר בטקסי מתים שכללו שתיה פולחנית. הקשר עם האבות היה נקרומנטי, כלומר בעקבות השתיה וטקסים אחרים יכולים היו ראשי השבטים הללו לתקשר עם רוחות האבות ולקבל מהם הדרכה, לפתור סכסוכים וכו׳. המחקר כמובן לא מספק הוכחה. אבל לצורך כך אנו נעזרים בעדויות ארכיאולוגיות וטקסטואליות כדי להבין שמדובר בעצם בדפוס שאפיין את התקופה – ״פולחן הרפאים״. משמע, המונומנט שהמחקר מנסה להבין את משמעותו הוא חלק ממערך שלם של פולחנים עתיקים, שחלק מהעניין הוא שמי שתיעד אותם לא ידע עליהם הרבה, ורק הכיר אותם כמסורות ישנות. המדובר הוא על התיעוד בתקופת המקרא, 2000+ שנים אחרי זה, כשדבר היה בגדר מיתוס.

בחברות הלבנט בתקופת הברונזה הקדומה, בהיעדר שלטון ריכוזי חזק, פולחני האבות והקבורה המונומנטלית שימשו כלי מרכזי לעיצוב זהות קהילתית, לביסוס לכידות חברתית ולתביעת בעלות על הקרקע. טקסים אלו לא היו רק ביטוי לאמונה דתית, אלא מנגנון סוציו-פוליטי חיוני שהגדיר את יחסי הכוח והשייכות במרחב.בטקסטים מאוגרית, יש עדות חיה על התופעה: היו מקיימים טקסים ומשתאות פולחניים שאליהם היו מזמינים את האבות הקדומים, אותם כינו ה-Rpum (רפאים). אותם רפאים מתוארים כאבות מלכותיים, גיבורי עידן קדום בעלי מעמד חצי-אלוהי. סעודה משותפת איתם היתה מפגש נימוסים, שבו מתבצעת חלופת מתנות עם ״האושפיזין״: המארחים נותנים להם מנחות, והאושפיזין לעומתם מביאים להם ברכות של פריון, ריפוי וברכה לקהילה ולממלכה. יש לציין את המילה ״ריפוי״, גם החומרים שאיתם ביצעו את התקשור היו חומרים שהתייחסו אליהם כתרופות, הידע המקצועי שנרכש בעקבות השימוש באותן תרופות, שימש בהמשך גם לריפוי קהילתי – נפשי וגופני, ומכאן גם שמם: תרפים. יש לציין שהתופעה היתה קיימת לא רק בלבנט, אלא בכל רחבי הים התיכון, ופולחנים כאלה, שבהם יש לאותן רוחות אבות מונומנטים של נוף מקודש, באמצעות אובייקטים ״כתוניים״ כמו אבני ענק, הרים, מעיינות או מערות, התקיימו. באותם מקומות זכו המקומיים למה שנקרא, על כן, therapeia. הדבר הזה הפך למרכזי בפולחן אלים כתוניים כאלה כמו אשמון הפניקי ומקבילו היווני אסקלפיוס.

והפולחנים הללו לא היו רק במגליתים, כאמור, אלא במה שהציע הטבע. ועל פי ההשערה, באיזור ההר בעבר הירדן המערבי, גם היו מונומנטים כאלה סביבם התפתח פולחן כתוני שכזה. מקומות לדוגמה יכולים להיות המערות הקרסטיות העצומות בשפלת יהודה, כולל מערכת שלמה באיזור בית גוברין. חללים תת קרקעיים שנמצאים מעבר למחילות צרות, ששימשו אתרי קבורה כמו במערת המכפלה (ואפילו בהר הבית). או בורות מים עצומים כמו הבור בתל אל ג׳יב, גבעון הקדומה, ששימשו מאגרי מים ציבוריים אך שימשו גם כמקדשים. במקרא נקרא הדבר ״בריכת גבעון״. המשותף לכל הדברים הללו הוא היותם ״כתוניים״, ובעברית, מהעולם התחתון, מהשאול. המתים הקדושים והנערצים, היו ״שוכני השאול״, והטקסים שבמסגרתם התחברו אליהם היו במסגרת ירידה לשאול ועליה ממנו כשבידיך ברכה. בירידה לשאול היה הדורש אל המתים מגיע אל חווית סף מוות, כי מוות הוא המצב התודעתי המקודש שבו שרויים אותם האבות לנצח.

העובדה שמדובר במונומנטים ענקיים, גרמה למהגרים למקום, שלא הכירו את הארץ, לנסות להסביר אותם. למען האמת, הם לא חייבים להיות מהגרים, כי גם בני המקום, בחלוף אלפי שנים של העברת מסורות בעל פה, שלא תמיד מותירה את הזכרון ההיסטורי נאמן, שכחו את הסיבה האמיתית שהמונומנטים הללו נבנו או הפכו לחשובים. בנסיון להסביר, ובהינתן הענקיות של המקומות, ייחסו את אותם הרפאים ל: א. הגיבורים האוטוכתוניים של אותה חלקת ארץ, ב. ענקים מסתוריים, בנויה הקדומים של הארץ.

הדבר הזה העניק לגיטימציה לסמכות של שושלות שנחשבו צאצאיהם של אותם יצורים מיתיים, ועל כן זכאים לרשת את הטריטוריות שאליהם הן קשורות, ובעיקר את הזכות לרעות את שדותיהן, ליהנות ממחצביהן וממשאביהן, וכמובן לגבות מיסים מכל מי שרוצה לעבור בחבל הארץ הזה, קל וחומר שלגור בו. כלומר, הבעלות על הארץ הופכת להיות מרכיב כלכלי וסמכותי לכל דבר, והדבר הזה ישמש בהמשך כלי הנשק של אלה שרצו לערער עליה. מי אלה?

היו אלה המלכים. עם שינוי המבנה החברתי בארץ כנען, מערי-ממלכה קטנות בעלות סמכות מבוזרת, לממלכות ריכוזיות שדורשות ריכוזיות כלכלית ובעיקר ריכוז פולחן. ובכל: א. אין לאף אחד את הסמכות לגבות דמי חסות משטחים שאמורים להיות בבעלות הממלכה. ב. הנאמנות אמורה להיות לממכלה ולא לשבט, ג. המשאבים אמורים לעלות כמס לממלכה, ד. המנחות הפולחניות אמורות להינתן למקדש של האל המרכזי ולא של אלים מקומיים (אותם הגיבורים). כך, פולחן הרפאים הפך להיות אויב, ובהתאם התקיימה פרופגנדה מלכותית כנגדם, וכנגד כל מה שייצגו. ובתוך כך, אותם הענקים שהיו לפני כן פלא ומופת, הפכו להיות מפלצות שלפי המיתוס המלכותי יש להשמיד ולהוריש. למעשה, כל ממלכה בסביבה שהצליחה לייצר סדר חברתי מסוים, נחשבה כמי ש״הורישה״ את אותם ענקים- יש שיקראו להם אימים, יש שיקראו להם זמזומים. גם ישראל הורישו אותם, כשמשה ניצח את סיחון מלך חשבון ואת עוג מלך הבשן. הבשן היה המקום בו היו אותם מגליתים מסתוריים, שלא ידעו איך להסביר אותם, אז הסבירו אותם כמשכנם של ענקים. והנה, מיטתו של עוג, ערש ברזל היא, ומוצגת לראווה ברבת עמון. מדובר אולי באבן בזלת ענקית, אבל העובדה שהעמונים הציגו אותה לראווה, מרמזת על כך שהם אפשרו לפולחן האבות להתקיים לצד הפולחן הלאומי. בממלכת יהודה סירבו להכיר בכך. הם דרשו להשמיד את שבעת העממים. וגם המיתוסים שלהם מרמזים על כך.

מערת המכפלה, שהיתה קבר מיתי של גיבורים קדומים, הפכה לקברם של האבות והאמהות, ואף לקברם של אדם וחווה. ממלכת יהודה ניכסה את המקום לעצמה, ומתוך כך גם כפתה על מביאי המנחות להעניק אותן לאוצר, והדבר מתבטא בכך שהאב המייסד שלה, אברהם, לכאורה ״רכש״ באופן לגיטימי את חלקת הקבר. שם גם הומלך דוד, עד אשר העביר את ממלכתו לירושלים. ולמה היה צריך כך? מסתמן שפולחן המתים כל כך היה מושרש בחברון, עד שהיה צורך לפרום את הקשר של ממלכת יהודה אליה. ועל כך אומרת הגמר במסכת סוטה ל״ד עמ׳ ב׳, ״ואין לך טרשים בכל ארץ ישראל יתר מחברון, משום דקברי בה שיכבי״- האדמה של חברון כל כך גרועה, שכל מה ניתן לעשות בה הוא להקצות אותה לקבורת מתים. חברון היה מרכז של ענקים, שם היו בני הענק, אחימן ששי ותלמי – על שמם נקרא המקום ״קריית ארבע״ (שלושה בנים ואבא).

דוד המלך עצמו ניצח את גלית, שנחשב ״בן הרפה״. גלית היה מהעיר גת, שמסתבר שנמצאת במקום שנקרא ״מורשת גת״, מרשה, הסמוכה ל״בית גוברין״. מקום מלא במערות קרסטיות, במשך הזמן אפילו בנו שם עיר תת-קרקעית. גוברין, נטען, הוא השם הארמי ל״ענקים״. הסיבה שקראו למקום ״גת״, הוא מפני שבמשך הזמן המקומות הפכו לגתות ליצירת יין – שהיה נצרך בסעודות המרזח הללו.

אבל המאבק הגדול ביותר של דוד היה בשאול. שאול עצמו הוא צאצא של יעיאל אבי גבעון, אשר שם אשתו מעכה. מעכה הוא שמה, או שמו, של כמה אנשים נוספים בתנ״ך שכולם קשורים בצורה זו או אחרת אל הרפאים: אכיש בן מעכה מלך גת, ואבשלום בן מעכה, בת מלך גשור (הי, גם לו קוראים תלמי כמו לבן הענק). גשור היא הממלכה ששכנה בגולן, באותו המקום בו שכן אותו גלגל רפאים שהוזכר. שאול עצמו, מי יודע, מדוע שמו מזכיר מאוד את ״העולם התחתון״, מוזכר כמי שהיה גבוה במיוחד, ״משכמו ומעלה״. כביכול הוא נלחם בפולחן הכתוני הזה, אך בצר לו, פנה דווקא הוא לבעלת האוב מעין דור, לבצע את הפולחן המקומי הותיק והמנואץ.

מיכל בת דוד עצמה ניתנה לפלטי בן ליש, ששמו אולי מזכיר לנו את פלטי בן רפוא, נשיא בנימין. אחד מבני של בנימין נקרא בעצמו רפא. מיכל, יש להזכיר, היתה אמורה להנתן כפרס על ידי שאול למי שיהרוג את גלית הפלישתי. היא לא ניתנה לדוד אלא דווקא לפלטי – מי יודע מה מוצאו. ומי יודע אם אינו בעצם עדריאל המחולתי. ספר שמואל ב׳ כ״א טוען שזה היה שמו, ולו ולמיכל נולדו חמישה בנים. למרות שבמקום אחר כתוב שדווקא מרב, בתו האחרת של שאול, נישאה לו. לא ברור.

חמשת הבנים הללו, בכל אופן, ניתנו לגבעונים שהרגו אותם. דוד נאלץ להסגיר אותם לגבעונים, כדי לכפר על החטא הנורא שעשה שאול, כשהפר את שבועת יהושע. הגבוענים הרי רימו את בני ישראל, שנשבעו לא להרוג אותם, ועל כן נותרו בחיים כשואבי מים וחוטבי עצים – אותם חומרי הגלם ששימשו לצורך מפעל המים בבריכת גבעון. אבל בגבעון גרה גם משפחת שאול. שאול עצמו היה הרי צאצא של אבי גבעון.

בגבעון היה גם במשך תקופה מסויימת המשכן, טרם הועבר על ידי שלמה לירושלים. המקדש עבר לשם אחרי ששאול הרג את כהני נוב, ושדד לכאורה את מקדשם. הוא הרג אותם משום שהם אירחו את דוד בברחו מפני שאול, וכשגילו שמדובר בדוד לא רק שלא הסגירו אותו אלא גם נתנו לו את חרב גלית! שימו לב שכששאול ביקש לרדוף את דוד, מיכל מילטה אותו בעד החלון, ושפה במקומו במיטה את התרפים, ועל כך נזף שאול בה ״למה רימיתיני״. ואז הלך שאול לשמואל לרמה, ואמרו לו שדוד נמצא עם להקת הנביאים, אך השליחים ששלח שאול כדי לקחת אותו משם התמסטלו פעם אחר פעם עד שלשאול נמאס והוא הלך בעצמו לקחת את שאול – או-אז התמסטל בעצמו, נפל ערום כל הלילה, ועל כך נאמר ״הגם שאול בנביאים״. כלומר, יש כאן רפרנס מפורש לסמים ול״תרפים״.

יש לזכור דבר נוסף ולא פחות חשוב: פרשת המרגלים, שם יהושע הידוע משבועת הגבעונים, וכלב שנחשב לאבי שושלת דוד בן ישי שהיה ״איש אפרתי״, שניהם היו מיחידים ששרדו את עצת המרגלים, אחד מהם הוא כאמור פלטי בן רפוא. אותם המרגלים עלו בנגב עד חברון ושם ראו את בני הענק, והוסיפו וכרתו זמורה ואשכול ענבים ענק – דבר המרפרר לגתות היין שבמערות המרזח, וכמובן לכך שמדובר באשכול עצום מימדים. ובאופן כללי כל מה שיש בארץ ישראל, הבהילו את בני ישראל והמסו את לבבם, הוא ענק.

אלה ועוד כל מיני שברי סיפורים שרומזים בין השיטים לכך שבעצם כל המלחמה של התורה, ושל בית דוד, נגד פולחן הרפאים היה בסך הכל עניין פוליטי – לא דתי. המאבק נגד פולחן הרפאים היה מפני שבמסגרת הפולחן השתמשו במשני תודעה על מנת להתחבר ולתקשר עם רוחות האבות. ואגב, זה לא אומר שהדבר הזה בפני עצמו, שימוש באנתאוגנים, פסול. זה רק אומר שכשמדובר בפולחן שאינו פולחן יהוה לבדו, זה מגונה. הכהן הגדול עצמו היה הרי משתמש בחומרים הללו בבואו להתייחד בקודש הקודשים. קודש הקודשים, סוברים הארכיאולוגים, נמצא ב״בור הרוחות״ שתחת כיפת הסלע. מדובר בעצם במערת קבורה כנענית שמטרתה היתה זהה לפולחן הקדם-יהודאי במערת המכפלה: פולחן אבות. גם את המקום הזה, גורן ארוונה, כפי שעשה אברהם אבינו במערת המכפלה, קנה האב האולטימטיבי של יהודה בכסף מלא – כאילו כדי לתת לגיטימציה לניכוס הפולחני של המקום.

%

למה לבנות את המונומנטים שלך מלכתחילה ענקיים?

ההסבר שניתן במחקר: אתה מעצב "נוף אנתרופוגני" כתגובה למשבר. אם אתה זה שקובע את הנוף, אתה הבעלים של הקרקע. בניה משמעותה ניכוס הקרקע. בניה של מבני ענק משמעותה ניכוס הקרקע בריבוע. בבנייתם כמונומנטים ענקיים, המבנים הפכו לעוגן חזותי עבור הפולקלור אודות הרפאים-הענקים. לאורך הזמן, כשהצאצאים שלך רואים מונומנט שבקצה זכרונם מסיפורי אבותיהם מסמל את הקשר שלהם לטריטוריה, כל מה שהם זוכרים הוא שבזכות המונומנט הזה יש להם טענה לחזקה על הקרקע. והטקסים הנשנים במקומות האלה, יש להם תפקיד בחיזוק הזכרון הקולקטיבי.

מה הבעיה של משטרים ריכוזיים עם פולחנים טריטוריאליים מקומיים?

באנלוגיה, פולחני אבות הם כמו מועדונים שכונתיים. שכונה בעלת אופי, שלא מקבל את מרותה של העיר הגדולה. המועדון נותן לגיטימציה לבעלי הבית המקומיים על בסיס העובדה שהקמע שלהם נמצא בשכונה. תושבי שכונת התקווה יאהדו את בני יהודה ולא את מכבי תל אביב, כי המועדון מסמל בעבורם יותר מסתם קבוצת כדורגל, זוהי גאווה תימנית שמסומלת באריה של יהודה (סמלם של בני תימן). אבל תעזבו כדורגל. אנחנו בתקופה של סמכות מבוזרת, לכל כפר יש את המנהיג שלו, כל עיר היא מדינה בפני עצמה, והמלך רוצה לאחד את כולם תחת ממלכה, ולגרום לתושבי הממלכה כולה לקבל את סמכותו. כמועדון שכונתי, הצאצאים מחשיבים את דעתם יותר מאשר דעתו של מישהו מבחוץ, משום שאבותיו קבורים בחצר המועדון, וסמכותם גדולה יותר מהסמכות של המלך. הדרך של המלך לנטרל את הכח הלוקאלי היא על ידי הבניה של דימוי קרימינלי של הסמכות המקומית. בצורה זו המועדונים יהפכו "לא רלוונטיים", כי הם משרתים את העולם התחתון (הי, כפל לשון), בעוד שמשטרת הצדק, ידו הארוכה של המלך, תגאל אותם. באופן זה, העולם התחתון, הופך ל"קני מידה ותהומות" המנוהל על ידי פושעים או ענקים, הרפאים. נטרול הרפאים הוא הריסת מבניהם (הבמות) וביטול הלגיטימציה שלהם, או לחלופין השתלטות עוינת על המבנים האלה, המקדשים האלה, במקרה שהפולקלור חזק מדי.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×