• האדמה כמערכת עיכול וקומפוסט רוחני נייד

    האדמה כמערכת עיכול וקומפוסט רוחני נייד

    כהרגלי אתחיל בהקדמה ״מדעית״: ארכיאולוגיה מולקולרית משתמשת בשיטות מדעיות מתקדמות לניתוח חומרים ביולוגיים עתיקים, כגון DNA, חלבונים ושומנים, שנמצאו באתרים ארכאולוגיים. תחום זה מאפשר לשחזר אורחות חיים, תזונה, מחלות, הגירה וקשרים גנטיים של בני אדם ובעלי חיים קדומים. אחת מהשיטות נקראות ניתוח רב-איזוטופי הוא טכנולוגיה מדעית וכימית מתקדמת המאפשרת לחלץ "ביוגרפיה ביולוגית" או "דרכון ביולוגי" מתוך שרידי שלד ושיניים של בני אדם.

    השיטה מבוססת על שרשרת המזון ועל העיקרון שלפיו בני האדם הופכים, ברמה האטומית, למה שהם אוכלים ושותים. לכל אזור גיאוגרפי יש הרכב ייחודי של סלעים ואדמה המכילים יסודות כימיים ספציפיים. עם הזמן, היסודות הללו מתבלים מהסלעים, נשטפים למי התהום, נספגים בצמחים, ומשם עוברים אל בעלי החיים ובני האדם שניזונים מהם. בתוך גוף האדם, החומרים הללו מחליפים את הסידן ומשתלבים פיזית בבניית השלד והשיניים, כך שהגוף מתפקד כמעין "רשמקול כימי" שקולט את מאפייני הסביבה הגיאוגרפית לאורך החיים.

    במסגרת הניתוח, החוקרים בוחנים יחסים בין מספר סוגים של איזוטופים, כלומר צורות שונות של יסודות כימיים: סטרונציום על צורותיו מצביע על ההרכב הגיאולוגי של אזור המחיה ועל סוגי הסלעים הקיימים בו. חמצן לצורותיו מעיד על מקורות מי השתייה וקשורים לאקלים ולגובה פני השטח. פחמן וחנקן חושפים את סוג התזונה המדויק של האדם, למשל האם הוא ניזון בעיקר מבשר, דגים או צמחים מסוימים. וכן הלאה.

    כך ניתן לזהות את מקום הלידה על פי השיניים, לדוגמה. האמייל מתגבש בשנות הילדות המוקדמות וכמעט שאינו משתנה במשך החיים. בכך, הוא "נועל" בתוכו את החתימה הגיאולוגית של המקום שבו האדם נולד וגדל. רקמת העצם, לעומתו, היא דינמית וממשיכה להיהרס ולהיבנות מחדש לאורך כל החיים, ולכן היא משקפת את החותמת הכימית של האזור שבו האדם חי בעשור האחרון לחייו בערך. באמצעות האוכל ניתן לזהות זמנים של עקה ולחץ פיזיולוגי חריג כמו לדוגמה רעב כבד ומחלות. משמעות הדבר היא שהאדם בונה את גופו מתוך האדמה שעליה הוא דורך, אין הפרדה עקרונית בין האדם, הרוח שלו והאדמה עליה גדל, ויותר מכך, יש כאן מין מחזור אקולוגי, שבו האדם הוא חלק מהסביבה והסביבה היא חלק מהאדם וחוויתו, בחייו ובמותו. וכאן נשוב אל חקר התודעה.

    הביטוי ״מעפר באת ואל עפר תשוב״, אינו רק דימוי פואטי או עונש תאולוגי, אלא תיאור של ״מאזן מסה״ פיזיקלי. הקדמונים הבינו כי הקשר בין האדם לאדמתו הוא קשר כימי מוחלט: גוף האדם בנוי מהאטומים של סביבתו, ואליה הוא עתיד להתפרק. הארץ ממחזרת את עצמה ומתבטאת באופן שעל פניו נראה מטאפיזי בחייו של האדם החי עליה, אך זו אינה מטאפיזיקה, אלא פיזיקה של ממש. האדם הוא סוג של מכונה, פונקציה עם קלט ופלט. הוא סך כל הקלט שהוא מקבל. בחשיבה הדתית האידאית, אנחנו מתרגמים את זה לאינפוטים חוויתיים, ואאוטפוט רוחני, אבל הקדמונים לא חשבו ככה: הקדמונים חשבו באופפן מטריאליסטי, האדם הוא סך כל הקלט הפיזי, והוא גם מעבד ומפיק פלט פיזי שאוצר בתוכו אנרגיה רוחנית. וכך אדם בעל איכויות יוצאות דופן שחוזר לאדמה, הופך למעשה לקומפוסט, האדמה ממחזרת אותו ומזינה באמצעותו את כל התוצרים שלה.

    האדמה היא למעשה גם קופסה שחורה עם קלט ופלט, והקלט שלה הוא האבות והגיבורים. הפלט שלה הוא צמחים מקודשים, איתני טבע וארכיטקטורת נוף. הדבר הזה גם מסביר מדוע כשהאדם ״מתפרעת״, מדוע כאשר יש רעידות אדמה ופגעי מזג אוויר, צריך לפנות אל האלים. כי האלים הם התגלמויות של רוחות האבות, והאבות התמזגו עם האדמה כשהפכה אותם לקומפוסט המזין את המציאות, ואם המציאות רגיזה, האנרגיה של האבות רגיזה. הקדמונים למעשה היו בעלי ״אינטואיציה מולקולרית״.

    מצד שני, כשהמציאות לא רגיזה, היא חומלת ומפרה. בהתגלמות שלה כאיתני טבע וכנוף בעל ארכיטקטורה מרשימה, ההתבוננות בו מעוררת השתוממות שכשלעצמה משנת תודעה. אבל במקרה שלנו, אנחנו כמובן מתרכזים בצמחים. מאחר שהם מכילים למעשה את החתימה ה״איזוטופית״ של האבות, כשאתה אוכל אותם, אתה אוכל למעשה את ״בשר האבות״ ומפנים את האנרגיה שלהם בעצמך. צמחי הזיה הם למעשה קניבליזם רוחני, אבל המסע שאליו הם מוציאים הוא לא הזיה אלא ״איחוז״ שבמסגרתו הרוח שלך מתאחדת עם רוח האבות, וה״פונדקאי״ של אותו דיבוק מבצע ״ירידת הנשמה״ בחזרה אל העולם התת קרקעי שממנו נובעת אנרגיית האבות, צ׳אקרת השורש הקוסמית.

    החיבור לאדמה במחשבה הקדמונית היתה מפני ש״רוח המקום״ (בלטינית ״genius loci״) היתה עובדתית: האבות שייכים לאדמה בה הם קבורים, והם חלק מה״גניוס״, כלומר הרוח השומרת על השושלת. במושג הזה נשתמש להלן. החיבור שלך לאדמה הוא לא רק בגלל הזכרונות שלך, אלא בגלל אותו מחזור אליו אתה שייך, והאדמה ותוצריה הופכים לקדושים כי האל עצמו ורוחו שורים על המקום, כאמור כי אותה ״רוח הגניוס״, נמצאת ברגבי האדמה.

    ומה קורה כשמוציאים אותך לגלות כפויה, או כשאתה צריך להקים קולוניה כי קטנה פיסת האדמה? מבחינת הקדמונים הדבר הזה היה בגדר אסון רוחני, אבל בכל סוף יש התחלה חדשה. כלומר, זה לא שהיית צריך לנטוש את האל שלך, זה לא שהאל שלך מת – הוא עדיין שומר עליך, אבל אתה צריך לנטוע שורשים חדשים בקרקע, ולכן מרגע שמצאת ישוב קבע חדש, ברגע שייסדת את המקום, אתה הופך לאבי השושלת החדש. לכן במסגרת פולחן האבות היה גם אלמנט של פולחן מייסדי ערים.

    אבל הקדושה היא לא משהו שאינהרנטי במייסד העיר. מייסד העיר הוא רק נושא לפיד, רץ במירוץ שליחים. הוא נושא עימו את המקל שנקרא ״הגניוס״, שהוא בעצם אנרגיה שהולכת ביחד איתך, כאילו שהאל השומר שלך מלווה אותך לכל מקום שתלך. באנתרופולוגיה קוראים לדבר הזה ״מאנה״, שיכולה לעבור ממקום למקום ומחפץ לחפץ, אבל מסמלת סמכות, ולכן צריך לכבד אותה. יש שיטענו, שמה שבעצם עובר ממקום למקום הוא המטען הרוחני של הגניוס, או יותר נכון שבמסגרת הנדודים, השבטים לקחו את האנתאוגנים שלהם עימם על מנת לשתול אותם במקום החדש ובכך בעצם ״לשמר את הגניוס״, כי הרוח שלו שורה בצמח.

    ואם השימור של הרוח הצמחית לא עוזר, כמו לדוגמה הצמחים לא נקלטו באדמה החדשה, או שהזרעים הושמדו בדרך, או מכל סיבה שהיא, אל דאגה. יש גם טכניקות אחרות. כמו לדוגמה: טכניקה ל״קידוש״ המקום ולהידוק הזיקה המחודשת לקרקע באמצעות טקס, של שינוי יזום של הנוף במקום החדש. אם לא האבות הם אלה שקבעו את הנוף, באמצעות המיחזור של האדמה, ויצירת הנתיבים ה״טבעיים״ שלו כמו מערות שנחשפות מתוך קמטי אדמה, או מעיינות שנובעים לפתע… אז אנחנו, ״המייסדים״ נקבע את הנוף מכורח ה״מאנה״ שהועברה אלינו מאבותינו במקום הישן. באנתרופולוגיה קוראים לזה ״נוף אנתרופוגני״, בניית מונומטים שמשנים את הנוף הנראה למרחוק. וככל שהארכיטקטורה של הנוף המחודש בולטת יותר, כך העוצמה של הגניוס נוכחת יותר, ולכן היה אינטרס לבנות מונומנטים כמה שיותר גרנדיוזיים וכמה שיותר גדולים ובולטים למרחוק. והדבר הזה בעצם מצדיק את בניית המגליתים. המגליתים, לפיכך, לא היו סתם קברי אבות, אלא נסיון מלאכותי ויזום לקבע את רוח הגניוס במקום. אם הצלחת, קיבלת את ההצדקה לכך שאתה שייך מחדש למקום הזה, כי האנרגיה שנוכחת בך סייעה לקבוע עובדה בשטח.

    ואם גם זה לא עבד, גם אז לא נורא. מאנה לא חייבת להיות באמצעים פיזיים. היא יכולה להשתמר גם בהתנהגות. מאנה התנהגותית נקראת בעצם, ״מורשת תרבותית״ או פשוט ״מסורת אבות״ – המנהגים של כיבוד הגניוס, שאם לא מצייתים להם, המאנה מפנה לך עורף ולא שומרת עליך, ובאין שמירה איבדת את ברכתה. המורשת התבטאה בקרב קבוצות שונות בצורות שונות, הן כזכרון קולקטיבי, הן כזיקה לארץ המוצא, והן פשוט במה שנקרא כיום ״דת״.


  • עכשיו זה מדעי: הקיקאון הפסיכואקטיבי

    עכשיו זה מדעי: הקיקאון הפסיכואקטיבי

    השערת הארגין מקבלת אישוש מדעי רשמי, ולכן עכשיו היא לא סתם רעיון פרוע אלא הצעה שעומדת בגדר טווח האפשרויות הסביר, מה שמחזק את הטענה שהמיסטריות היו למעשה חוויה פסיכדלית. ההשערה סוברת שהקיקאון באלאוסיס היה למעשה עיבוד של פטריית הארגוט, ונולדה בעקבות יוזמה של גורדון וואסון בחיזוקם של אלברט הופמן, אבי ה-LSD וקארל ראק הצעיר בספרת ״The Road to Eleusis״ מ-1978.

    בשנת 2000 הופיע המאמר ״Mixing the Kykeon״, בו פיטר וובסטר פיתח את הרעיון של אלברט הופמן בקשר להיתכנות כימית של הכנת הקיקאון, המשקה המקודש מהמיסטריה באלאוסיס, מהמסת החלקים הרעילים של הארגוט במים. הוא העלה את הסברה שניתן להשתמש בהידרוליזה כדי לעשות את זה, באמצעות בישול של הארגוט עם חומר בסיסי כמו אפר עץ או פחם כדי להניב LSA, חומצה ליסרגית אמיד, שהוא תרכובת מקדימה (בעברית אומרים ״קודמן״) של LSD וחומר חלש יותר ממנו מבחינת אינטנסיביות ו-ויזואליות.

    הרעיון "צץ לו לפתע" כשקרא את הספר של הופמן וראק The Road to Eleusis. הוא נזכר בניסויים שערך בעצמו שנים רבות קודם לכן, בתקופת מלחמת וייטנאם (שנות ה-60/70), כשהיה במקסיקו וחקר צמחים פסיכואקטיביים. באותה תקופה הוא למד שניתן להפוך אלקלואידים לארגין (LSA) באמצעות הרתחה עם בסיס חזק, אך שכח מהנושא למשך שנים רבות עד שהבין שזהו הפתרון לתעלומה של אלאוסיס. הכימאי דניאל מ. פרין נתן את האישוש המחקרי לנכונותה של ההשערה ודן גם בהשפעות הפסיכופרמקולוגיות של תוצרי הפירוק כך שבאמצעות "סט וסטינג" ניתן להעצים את החוויה ולהפוך חומר בעל השפעה מתונה (כמו LSA) לחוויה דתית עמוקה. קארל ראק עצמו הוסיף אחרית דבר, והתאים את התאוריה שלו ל״תגלית״. אבל זו לא בדיוק תגלית אלא יותר רעיון.

    וובסטר עצמו מאוחר יותר ב-2007 הוציא מאמר קצת יותר ניסויי, אבל עדיין בגדר ניסוי שדה ולא ניסוי מעבדה שעומד בקריטריונים מדעיים, ובו פירט עוד יותר על התהליך, ועל ההקפדות שצריכות להיות. המאמר עצמו לא היה על ארגוט, אלא יותר על כדורים נגד מיגרנה המכילים ארגוטמין, שהוא בעצמו תרכובת מקדימה לחומצה ליסרגית. וובסטר חימם את האבקה במי אפר, אך לא הגיע לרתיחה, וגרם לריאקציה כימית שהפרידה את הארגופפטידים לארגין ואיזוארגין, או לפחות ככל שיכול. אחר כך הוא ניסה את זה על עצמו אבל עדיין חווה תחושות לא נעימות בקיבה, כך שהוא עדיין הורעל במידת מה, כתוצאה כנראה מכיווץ הקיבה. לכן, הוא סבר שלמרות שתהליך הכימי היה תקין, בקיקאון עצמו היה עוד מרכיב חשוב, הנענע. לנענע היתה חשיבות לא רק כנותן טעם, כי הדבר שמתקבל הוא מר, אלא גם כ"נוגדן" ספציפי לבחילות ולכאבי הבטן.

    עתה, כאמור, מפורסם בכתב העת המדעי Scientific Reports, מאמר שהופך סופית את ההיפותזה התיאורטית להוכחה אמפירית-מעבדתית מבוקרת, תוך שימוש בחומר הגולמי עצמו ולא בתרופות מודרניות. דהיינו, זו הפעם הראשונה שהתהליך עובד על תערובת מורכבת של פטריית ארגוט גולמית, ומוכח כי הטכניקה העתיקה של שימוש במי-אפר (lye) אכן מצליחה לפרק את הרעלים בתוך הפטרייה עצמה ולהפוך אותם לחומרים פסיכדליים.

    וובסטר דיבר באופן כללי על שימוש באפר וחום. המאמר הנוכחי ביצע אופטימיזציה מדויקת (בדיקה של 48 וריאציות שונות) ומצא כי נדרשים תנאים ספציפיים מאוד כדי שהמשקה יהיה בטוח: נדרש pH התחלתי של 12.5 וזמן בישול (reflux) של 120 דקות כדי להגיע לפירוק מלא של הרעלים. ב-pH נמוך יותר (10.5 או 11.5) או בזמן בישול קצר יותר, נותרו שאריות של רעלים מסוכנים בתמיסה, זה כנראה מה שקרה לוובסטר, וזה כנראה גם מה שקרה עבור מי שנפגע ו״בטנו צבתה״ כתוצאה משתיית המשקה, כפי שדן מרקור מציע שקרה לאישה הסוטה באורדאל במקדש המתואר בבמדבר ה׳ כ״ז.

    וובסטר פתר את בעיית ״הבטן הצבה״ בשימוש בנענע כבעלת תפקיד מרסן לכאבי הבטן. המאמר מציע תפקיד משמעותי יותר: סינרגיה פסיכואקטיבית. בנענע יש מרכיבים מעכבי MAO כמו חומצה רוזמרינית ופולגון שיכולים לשפר את מצב הרוח, כך שבמסגרת ״אפקט פמליה״, הדבר יכול להעצים בפני עצמו את ההשפעה הפעוטה של ה-LSA. כמו כן, אם נוקטים לפי מה שוובסטר הציע מגיעים לרמת pH גבוהה מדי שמסוכנת לוושט (תחשבו על לשתות אקונומיקה), אבל מסתבר שאם חושפים את זה לפחמן הדו חמצני באוויר, ביחד עם החומציות של הארגוט (והנענע), המשקה הסופי מנטרל את הבסיסיות והופך את המשקה לראוי לשתיה.

    לפי הניסוי, גרם אחד של ארגוט המעובד בשיטה זו מניב כ-0.54 מ"ג של LSA (ארגין) וכ-0.48 מ"ג של איזו-ארגין. כמות זו מספיקה למנה פסיכדלית עבור אדם אחד, מה שמאשש את ההיתכנות הלוגיסטית של אספקת המשקה לאלפי יוזמים. כלומר, אם הביאו 300 גרם ארגוט, היה אפשר להשקות 300 איש.

    וכאן בדקה ה- 1:37:15 דיברתי על כך בהרצאתי במסגרת ״מקדש התודעה״. כל הכבוד לי.


  • האישה היולדת מגובקלי טפה? היא לא יולדת, אלא מאוננת!

    האישה היולדת מגובקלי טפה? היא לא יולדת, אלא מאוננת!

    במרכז האתרים המונומנטליים של דרום-מזרח טורקיה (גובקלי טפה וכו'), מתחמים בני 11 אלף שנה שנבנו עוד לפני המצאת הכתב, הגלגל או החקלאות הממוסדת, ניצבים מקדשי ענק שהוקמו על ידי חברות של ציידים-לקטים. בלב התעלומה הזו עמד תמיד אלמנט אחד שבולט החוצה, תרתי משמע: נוכחות מסיבית של דימויים פאליים (איברי מין זכריים) זקופים, המגולפים באבן על גבי דמויות אדם וחיות.

    במשך עשרות שנים, הפרשנות המקובלת הייתה כמעט אינטואיטיבית: איברי המין הזקופים הם סמל לכוח גברי, שליטה, היררכיה חברתית ושלטון פטריארכלי. אבל מאמר חדש מאתגר את התפיסה הזאת.

    דיברנו כאן כמה וכמה פעמים על שמאניזם מיני ועל אוננות כטכניקה לשינוי תודעה. אז מסתבר שיש לזה שם מדעי מפוצץ, "סוכנות אקטטית", טכנולוגיה טקסית שבה איבר הגוף (הפאלוס) או הפעולה המינית אינם רק סמלים סטטיים, אלא סוכנים פעילים. כלומר, הם ה"מנוע" שמייצר את החוויה הרוחנית ודוחף את המשתתף אל מעבר לגבולות התודעה הרגילה. וכדי להגיע לתובנה הזאת אתה משתמש בכלים בין תחומיים מהתוכנית ללימודי מגדר ופרשנות תרבות ומגבש גישה שמכונה "ארכיאולוגיה קווירית", קוויר לא במובן של הומוסקסואל אלא במובן של ביקורת ההנחות המודרניות שאנו משליכים על ממצאים עתיקים, הנחות "הטרונורמטיביות", שעל פיהן מה שנחשב נורמלי היום כמו מבנה משפחה גרעיני או חלוקת תפקידים בין גבר לאישה, היה קיים תמיד. הגישה שנחשבת "מהותנות ביולוגית", לדוגמה, שעל פיה אם אנחנו מוצאים פאלוס נחשוב אוטומטית על גבר בעל תפקיד חברתי מסוים. אז לא, פאלוס הוא לא בעל תפקיד מגדרי וחברתי, ולא אומר שום דבר על זהות, אלא רק על פעולה, וגם אין לו תכלית אחרת כמו לדוגמה כח או רביה. התכלית היחידה שיש לו היא שהוא מהווה אינסטרומנט להשגת ידע – כן, בדיוק כפי שכתוב בספר בראשית "ויידע האדם את אשתו", הם קיימו יחסי מין כדי להשיג ידע, במקרה הזה, כדי להשיג חוויה אקסטטית.

    הפאלוס במקרה הזה הוא לא סמל למשהו אלא סוכן פעיל, ישות, הכח האקסטטי עצמו. מין מצבר, שמשמש כסוללה שאוגרת בתוכה את האנרגיה של הטקס – ישות אנמיסטית שברגע שאתה מתחבר אליה, במבט, בזכרון או בפעולת האוננות וקיום יחסי המין עצמם, אתה הופך אליהם. תחשבו על זה כטוטם, ברגע שאתה מבצע טקסים שקושרים את עצמך לטוטם, אתה נטען באנרגיה שלו, אתה הופך אותו לחלק בחוויה הרוחנית רק מעצם הנוכחות לידו. הדבר הזה נקרא "Ontic Reality", וכמי שמשתמש בו אתה לא חייב להיות בעל פסיליטיז שמאפשרים לך לחקות אותו. אם אתה רוצה, אתה כמובן יכול, בכל דרך שתרצה, אבל הכוונה היא הדרך. ובהקשר הזה אפשר לומר שבגלל שהכח הטרנסצנדנטי, היכולת להגיע לאקסטזה, שוכן בתוך האבן, היעילות של הטקס לא הייתה תלויה בנתונים הפיזיים של המשתתף, ולכן תאורטית גם נשים או כל אדם ללא פאלוס פיזי, יכול לגשת את הכח הזה. ושוב, אין לך פאלוס כדי לאונן איתו? אחוז בפאלוס, חדור אל עצמך איתו, עשה משהו פאלי, תחשוב על פאלוס, תהיה פאלוס.

    מכירים את ציור הקיר של האישה ה"יולדת" בגובקלי טפה? מסתבר שהיא לא יולדת, אלא מאוננת, באמצעות פאלוס עצום, ועושה את זה כי גם היא יכולה להשתתף כשווה בין שווים, והי, יש לה ראש פאלוס. לא, זו לא פטריה, אבל אולי כפי שטענו רבים וטובים גם פטריה היתה סמל פאלי כי היו לה את היכולות הבלתי נלאות להביא אותך למצב תודעה אחר, אז אם אתה יכולה להשתמש בבוסטר פטרייתי, מה טוב.

    איך הגיעו למסקנה הזאת? קודם כל בשלילת המסקנה המקורית. טוב ויפה לומר שפאלוסים סימלו גבריות ופטריארכיה, אבל העדויות הארכיאולוגיות — דפוסי הקבורה, מבני המגורים והתזונה — מצביעות דווקא על חברה שוויונית למדי, לא מעמדית, אין קברי מלוכה מפוארים או ארמונות שמעידים על אליטה ששלטה בשאר הקהילה, אין על מה להשען.

    תבליטי החיות (כמו חזירי הבר, השועלים והנחשים) במקום נתפסו לרוב כייצוגים של שדים, מפלצות או כוחות טבע מאיימים. הפרשנות הזו נטתה לראות בהם דמויות מיתולוגיות שמטרתן להטיל מורא או להגן על המתחם, ובמקרים מסוימים כסמלים של שבטים או קבוצות טוטמיות שונות שנלחמו על שליטה והיררכיה. באמצעות מנהיגים גברים כמובן, ששתו בירה (נמצאו שרידים של סידן אוקסלט המרמזים על הכנת בירה) במסגרת טקס חברתי שביסס את מעמדם או אפשר להם ליצור בריתות פוליטיות עם שבטים מתחרים.

    כאמור, מאחר שאין ראיות חיוביות לכך, אין לנו אלא לפרש הן את הבירה והן את הטוטמים בפרשנות "תודעתית". הבירה? לא צריך להסביר. החיות, לעומת זאת, הן חיות כלאיים – אדם-חיה, "תריאנטרופ" (Therianthrope), הצורה שבה האדם באמצעות הטראנס מתחבר עם הרוח שלהן והופך אליהן. בעולם האנימיסטי של אותה תקופה, הגבולות בין אדם, חיה וסלע היו נזילים. העובדה היא שהחיות הללו מצוירות עם אברי מין אנושיים, או לפחות באופן אנטומי המזכיר בני אדם, שהוא טעות עקבית: המיקום של הפין והאשכים בתבליט אינו תואם את המציאות בטבע, אלא מחקה במדויק את האנטומיה האנושית, כלומר פין ואשכים צמודים. אצל החיות, ובייחוד אצל החיות המצויירות, קיים רווח משמעותי בין האשכים לפין. האשכים ממוקמים מאחור, סמוך לפי הטבעת ומתחת לזנב, בעוד שהפין ממוקם קדימה יותר, תחת הבטן. לפין של חזיר בר, למשל, יש צורה ייחודית — הוא ארוך מאוד, דק, ובקצהו מבנה מסולסל דמוי בורג, לעומת מה שיש בגובקלי טפה, שנראה כמו פין אנושי זקוף. ומכאן: באמצעות האוננות, או יותר נכון האנרגיה של האוננות, או של השפיכה הגברית, אם להיות מדוייקים יותר אורגזמה שהיא מבחינתם אולי חצי אקסטזה, הם התאחדו עם "רוח החיה" – הדבר שייצג אצלם את האקסטזה עצמה.

    בקיצור, הטענה העיקרית של חקר האנתאוגנים היא שהחוויה הדתית מקורה באקסטזה, בכל דרך שאפשר להגיע אליה, והאדם מצא בכל פעם בדרכים יצירתיות את הדרכים הללו, רק כי הוא היה זקוק אליהן. והדת הממוסדת השכיחה את העניין, מתוך השכחה של היכולת להגיע לאקסטזה, כדי להותיר אותנו סחים ורעבים.

    Yurttaş, Emre Deniz. "A Queer Feminist Perspective on the Early Neolithic Urfa Region: The Ecstatic Agency of the Phallus." Cambridge Archaeological Journal 35, no. 3 (August 2025): 489–503. https://doi.org/10.1017/S0959774325000083.


  • המיתוס כאלגוריה על החוויה הפסיכדלית

    המיתוס כאלגוריה על החוויה הפסיכדלית

    הקריאה המסורתית במיתולוגיה ההודו-אירופית נוטה להצטמצם לתיאורים פסטורליים ומטריאליסטיים. אולם, ניתוח פנומנולוגי רדיקלי חושף כי המרחב האקולוגי המתואר במיתוסים אינו אלא קרטוגרפיה של הנפש. המעבר מהרובד המילולי והמוחשי (חלב, נחשים, קורבנות) לרובד האלגורי, מגלה אסטרטגיה חברתית לניהול חוויות קצה פסיכדליות. המיתוס מנסח מחדש את הצורך הקהילתי במשקאות "חיים", כלומר חומרים משני תודעה, כדלק חיוני לשמירה על הסדר הקוסמי, תוך הצבת גבולות ברורים מול ה"פריפריה" המאיימת של התפרקות אונטולוגית, בניגוד ל״אקולוגיה״, מילה המסמלת את ה״בית״, ונגזרת מהמילה היוונית למשק ביתף oikos. אפרט את הדברים להלן.

    בלב המיתוס ההודו-אירופי ניצבת הפעולה האלכימית של "חביצת אוקיינוס החלב" (Samudra manthana). הסיפור מתאר כיצד האלים והשדים שילבו כוחות כדי להפיק את משקה האלמוות (amṛta) ואת הסומה (soma) מתוך אוקיינוס קוסמי. כדי לעשות זאת, הם עקרו הר שלם (Mandara) והשתמשו בו כמוט חיבוץ, כשהם כורכים סביבו את הנחש האדיר וסוקי (Vasuki) ומשתמשים בו כחבל מסובב. תהליך אדיר זה, המערב הרס ויצירה, לא רק הפיק את משקה האלמוות אלא גם יצר את הירח, האלה לקשמי, וסוס פלאי (Uccaiḥśravas). הסיפור מסמל את המאמץ הקוסמי הנדרש להפקת תמצית החיים והתודעה מתוך הכאוס הראשוני, תהליך שבו רעל ונקטר (סם החיים וסם המוות) עולים יחדיו מן המעמקים.

    הסוס והפרה היו מרכזיים מאוד בקרב ההודו-אירופיים. שניהם כבהמות מבוייתות שימשו את האדם בכל תחומי החיים עד למצב שבו הם הפכו להיות ״חיות מפתח״. הם שימשו גם למזון, אוכל ושתיה, גם לעבודה, גם כחומרי גלם. חומרי הגלם האלה מסתברים כהרבה יותר מסתם עור ועצמות, מפני שהם עמדו במרכז ההכנה של משקה משנה תודעה – כל שבט והמשקה שלו. נשוב לזה אחר כך כי המחקר הקלאסי מתעלם מזה באופן מופגן. מבחינתו חיי דת של קבוצה אנושית נגזרים קודם כל מהצרכים הבסיסיים ביותר של האדם, ורק אחר כך יש מקום ל״מותרות״ כמו חיפוש אתגרים אינטלקטואליים או הנאה ממצבי תודעה משתנים. הוא מתכחש לכך ששני הדברים האלה מבחינת האדם הם בסיסיים לפחות אם לא יותר ממזון. משמעות והתמודדות עם חוסר וודאות וחרדה הם א׳ ב׳ של ההתנהגות, ואני חושב שהעידן המודרני שבו אנחנו פוגשים על בסיס יומיומי את ה-OCD הוא ההוכחה המספקת לכך. כשאתה מפקיע את החיפוש אחר מצבי תודעה משתנים, כשאתה מגדיר אותם כמותרות, כאתגר אינטלקטואלי, כמשהו שיש בו הנאה ולא צורך, כשאתה לוקח בעלות על הטכנולוגיה הזו וגורם לכל מי שמנסה לפלוש לתחום האסור תחושה כאילו הוא פיראט, כשאתה לא מאפשר לו למצוא באמצעות אותו החיפוש משמעות לחיים ופתרון לחרדות המטרידות אותו, או אז הוא מפתח ומטפח את החרדות הללו לכלל פסיכוזה.

    נמשיך בהסבר הקלאסי. הסוס והפרה, כחיות מפתח, משמשים גם כמרכזיים במיתוסים ובפולחן. השימושים של הסוס ידועים: בהמת משא, עזר ניידות, ובעיקר ניידות מחץ המשמשת את הלוחמים במלחמה ובפשיטות מזדמנות המביאות עוד בהמות למשק הבית, שהן עוד מזון ועוד משאבים ועוד חומרי גלם, והסוסים בפני עצמם לפעמים מהווים מזון לעת מצוא, יש השותים את חלב הסוסות ויש האוכלים בשר סוסים. בקיצור, מי שאין לו סוסים לא מסוגל להיות גיבור. הסוס הוא גם בעל כח, וכל מי שרוצה להיות בעל כח צריך להיות כמו סוס, ולהשתמש בסוס כטוטם. הסוסים שימשו את ההודו-אירופיים בקבורה, בפולחן, במיתולוגיה, במדע הקדום – באסטרונומיה לדוגמה. מן הסתם גם פרה משמשת לאותם צרכים. אפילו בגללים שלה משתמשים לצורך הסקה. מי שרוצה להקרא עשיר, אצל ההודו-אירופיים, נמדד לפי כמה בקר יש לו. אתה מגיע לבקר ורוצה לתת מתנת נימוסים? אתה נותן שי, שור. בקר מהווה תשלום כמוהר, תשלום כופר. הסוסים שימשו כעזר לצורך פשיטות בקר, כי צריך להגדיל את מלאי הבקר, כי צריך להגדיל את המלאי שלו לצורך שימוש בו לצרכים פולחניים. ולפעמים אתה גם רוצה להפנים את האלוהי בך, אז אתה אוכל, גם כקורבן וגם כמוצר צריכה יומיומי. ובגלל שאדם לא מסוגל לאכול לקטוז, לפעמים אתה משלם על זה בבריאותך, עד, לפחות, שהגוף שלך מפתח סבילות. בקיצור: החיות הללו וההפרשות שלהם, מהוות ״נשא בצפיפות גבוהה״ לנתונים אונטולוגיים, קיומיים.

    אבל מהו הקיום? כאמור, לפי התפיסה המטריאליסטית, הקלאסית, משק הבית, הכלכלה היומיומית. אבל מסתבר שיש משהו מרכזי יותר, כפי שטענתי, החיפוש של מצבי תודעה משתנים, הצורך הבסיסי אליו. ובקיצור: חלב הוא רק מטאפורה למשנה תודעה, המהירות של הסוס היא רק מטאפורה למצב המיידי שבו החומרים הפסיכואקטיביים משפיעים על הנפש, ולמסע שבו הנשמה עוברת, שהוא לפעמים מפרך, מייגע ומסוכן, ואפשר להפסיד במלחמה הזאת. אבל ככל שתטפח את הסוס כך הוא יהיה יעיל יותר וככל שתטפח את הפרה, כך החלב שלה יהיה יעיל יותר.

    הדבר הזה הוא כבר הרבה יותר ממטאפורה, הוא אלגוריה שלמה, כל המציאות היומיומית היא אלגוריה לקיום, ולהתמודדות הפנימית של האדם עם הלא צפוי והמבהיל. והאדם מוצא נחמה באמצעות המסעות הללו אל הלא מודע, ובגלל שהדבר הזה מאתגר ולא פשוט, וצריך מומחיות בלהתמודד עם האתגר והקושי הזה, אז לא כל אדם וזב חוטם יילך ויתמסטל, ולכן ״מקצים״ דמויות מהחברה שיעשו את זה. לפעמים אלה בעלי מקצוע, טכנאים של הנשמה, שמאנים. לפעמים אלה מתנדבים או ממונים כמו חיות טוטם, עבדים או אנשים משולי החברה שרוצים לעשות בהם שימוש מועיל, ולפעמים כשזה לא מספיק אז בני האליטה עצמם. אם הם מצליחים להשאר בחיים , מה טוב. כשלון שלהם יהיה מוות, שלפעמים הוא ״כפרה״, כלומר חותם שלמות על המעשה מצידם, או מתנה שאנחנו כחברה מוכנים לתת, מסיבה כלשהיא כמו לדוגמה כי אנחנו מאמינים שזה ״ירצה את האלים״. לפעמים זה פשוט כשלון, כמצריך בהמשך ״עליה במדרגה״ – אם קורבן מן החי לא עזר, מעלים קורבן אדם, אם קורבן אדם לא מספיק, מעלים קורבן מן האליטה. לפעמים שולחים אותם במטרה שיחזרו, אבל לפעמים שולחים אותם במטרה שיישארו שם.

    מסופר על המלך הנורדי דומלדי (Domaldi), לאחר שנים של רעב כבד, שבהן הקרבת שוורים ואף בני אדם פשוטים לא הועילה, הבינו ראשי העם שהבעיה נעוצה בחיבור המיסטי הפגום בין המלך לאדמה. המלך לא היה רק שליט פוליטי, אלא התגלמות המזל והשפע של עמו. בצעד נואש לשינוי המציאות, המלך הוקרב על ידי נתיניו, והמזבחות נצבעו באדום מדמו. האקט המזעזע הזה נתפס כהצלחה מיסטית, המוות המלכותי שחרר את חסימת כוחות הטבע והביא לשגשוג.

    אבל כאמור מבחינה מטאפורית, מהו מוות? מוות הוא כשלון בהתמודדות מול החרדות, מוות הוא כניסה לטריפ ואי חזרה ממנו. חלק מהנשמה שלך נשאר שם, כשזה טריפרע, שאתה עדיין נושא את זכרונו כשאתה בפוסט-טראומה. כשאתה משוגע, הפסדת במלחמה. כשאתה נותר שפוי, כשאתה מפיק מזה גם תועלת כמו חוויה משנת חיים, ניצחת.

    החומר הפסיכואקטיבי הוא רעל. אף אחד לא מכחיש את זה. לפעמים הרעל הזה מועיל, ולפעמים מזיק עד מוות. וכאן יש עוד מטאפורה, יש חיות שמהותן רעל, כמו לדוגמה נחשים. בחלק מהמיתולוגיותאלה לא סתם נחשים אלא מפלצות זוחלות, כמו דרקונים, תנינים, מרובי ראשים, ראש הוא מייצג של מח או תודעה, ולכן אם יש לך כמה ראשים סימן שהאתגר התודעתי שאתה נתקל בו הוא גדול אפילו יותר מסתם אתגר עם ראש אחד. יש מישהו שנלחם במפלצת מרובת הראשים הזו, ואת הלוחם הזה ייצגו בדמות הגיבור ההודו-אירופי, טריטו (*Trito), שהוא לא סתם מודל לגיבור שמשתתף בפשיטות בקר, כי כאמור בקר הוא לא סתם חיה אלא יותר מייצר חלב, חומר פסיכואקטיבי, ומי שמנצח, הוא בסך הכל פסיכונאוט שמסוגל להתמודד עם השדים הרעילים, הנחשים.

    בגאוגרפיה הקדומה, בדרך כלל ייצגו את ה״בר״ כמקום מסוכן, דווקא משום שיש שם חיות פנטסטיות שיש להן יכולות בלתי נדלות שלא מאפשרות לנצח אותן, בגלל הגודל העצום שלהם, הכח והארס, וגם כאן מדובר במטאפורה על ״הפריפריה של הנפש״. ברגע שיש לך אגו דת׳, אתה מגיע למקומות האלה, איבדת את הקשר עם המרכז התבוני שלך והגעת למחוזות לא מוכרים ומפחידים שבהם אתה לא מוגן, אין לך את העוגנים הנפשיים, ולכן אתה חייב להיות מאומן כדי למצוא נקודות אחיזה ולא ללכת לאיבוד. אם הלכת לאיבוד, אתה עלול למות. בתרבויות ימיות, ה״בר״ נחשב כאוקיינוס, או יותר נכון כמעמקי הים וכמרחק רב מן היבשה, והחיות המפחידות האלה לפיכך הן זוחלי מים, או לחלופין לוויתני ענק. במיתולוגיה זהו ״נחש המעמקים״ Áhi- Budhnyá-, וספציפית אצל הנורדים זהו יורמונגנדר (Jǫrmungandr) , השוכן בים העמוק המקיף את כל הארצות, וכאשר הוא יעלה ליבשה יתרחש סוף העולם (Ragnarok), והמים יציפו את האדמה. כלומר הרגע הזה הוא המפגש עם המקום הכי עמוק בנפש, והנצחון עליו. קץ הימים, ביאת המשיח, אינה רגע של מלחמה פיזית, אלא מטאפורה על מצב תודעתי וההגעה אליו. ומי שמנצח את אותו הנחש, הלא הוא ת׳ור, שלעצמו הוא בעצם גלגול של הלוחם טריטו, כאמור הפסיכונאוט המומחה.

    בפולקלור ההודו אירופית יש סיפורים חוזרים על נחשים וזוחלים אחרים כמו קרפדות ולטאות, שמתגנבות כדי לינוק מעטיני הפרות ולגנוב את החלב היקר. שמות של בעלי חיים בשפות שונות (כמו godhā בסנסקריט שמשמעותו לטאה אך נגזר מ"יונק-פרה") מעידים על עתיקותה של אמונה זו. במיתוס החיתי על Illuyanka, הנחש עולה ממאורתו למשתה, אך מסרב לחזור והופך לאיום (החיתים, יש מחלוקת אם הם הודו-אירופיים, אבל זה לא משנה כי המיתוס הזה נמצא גם שם). בטקסטים אנגלו-סקסיים, הדרקון מתואר כ"אורח זדוני" (inwit-gæst) התוקף את בני האדם. כדי למנוע את הגנבה הזאת יש טקטיקות שונות, כמו לדוגמה לפייס אותם, באמצעות מתנות. במסורת הבלטית קיימת מסורת ארוכת שנים של "נחשי בית" (žaltys), שהאנשים נהגו להאכיל אותם בחלב בפינת הבית או ליד התנור. לא כחיית מחמד, אלא יותר כמייצג כל הנחשים הבאים לגנוב את הטוב. והדבר הזה הוא מטאפורה הן ליכולת של טריפ תמים להפוך להרסני, והן של צרכני סמים פרזיטיים, ה״שואבים״ את משאבי התודעה של הקהילה ללא תרומה חזרה, ובכך מרעילים את האקולוגיה הנפשית המשותפת. או בקיצור: להשתמש באותם הסמים, לגשת אל אותו הגן הנעול, הוא משהו שמתאים לא לסתם ילדים קטנים שמסיגים את הגבול לגנו של הענק, אלא רק לאנשים שיודעים להועיל לקהילה ולתת לה משהו בחזרה. לכן גם יש אינטרס להקיף את הגן הזה בחומה ולמנוע גישה לא מורשית – לא רק כהגנה עליהם עצמם אלא כהגנה על המשאבים המשותפים והמוגבלים של הקהילה.

    כדי לקחת את הדוגמאות הקונקרטיות מהמיתולוגיה ההודו-אירופית נעזרתי בספר ״Indo-European Ecologies Cattle and Milk – Snakes and Water״ בעריכת ג׳רי לארסון, תומאס אולנדר ואנדרס יורגנסון שהופיע בשנה שעברה בהוצאת אוניברסיטת שטוקהולם וניתן להורדה וקריאה חופשית בלינק הזה. למרות שהם נוקטים יותר בגישה הקלאסית והמטריאליסטית ולא בגישה המועדפת עלי יותר, שיש המכנים אותה יונגיאנית ויש המכנים אותה פשוט, הנחת המוצא של חקר האנתאוגנים.


  • פולחן פסיכדלי באמצעות חשמל

    פולחן פסיכדלי באמצעות חשמל

    במשך עשרות שנים, "סוללת בגדד" ריתקה ובלבלה ארכיאולוגים ומהנדסים כאחד. כעת, תיאוריה חדשה מבקשת לשים סוף לוויכוח בין המדענים הסקפטיים לאלו המאמינים בטכנולוגיה קדומה, ומציעה הסבר שלישי: הסוללה הייתה מכשיר רפואי-פולחני מתוחכם, שנועד לגרות את המוח האנושי בשילוב עם חומרים פסיכואקטיביים.

    "סוללת בגדד" היא כינוי לממצא בן כ-2000 שנה מ-1936, באתר חוג'ות ראבו (Khujut Rabu) ליד בגדד. לא יודעים למתי בדיוק לתארך את הממצא, אם התקופה הפרתית (כלומר לפני הספירה) או הססאנית (אחרי הספירה). הממצא כלל כד חרס קטן, שבתוכו גליל נחושת ומוט ברזל, כולם מוחזקים יחד באמצעות ביטומן (אספלט). וילהלם קניג, מנהל המוזיאון הלאומי של עיראק באותה עת, היה הראשון להציע כי מדובר ב"תא גלווני" – סוללה חשמלית קדומה.

    התיאוריה הפופולרית גרסה שהסוללה שימשה לציפוי חשמלי (Electroplating) של תכשיטים בזהב. אלא שלמרות ההיתכנות הטכנית, שהסתברה לבסוף, התעוררה בעיה, מאחר שלא נמצאה כל עדות לחוטים מוליכים או לשאריות של מלחי זהב בכדים. ובאופן כללי לא היה צריך חשמל בשביל לעבוד עם טכנולוגיה שכזו, מפני ששימוש בכספית היה יעיל יותר, פשוט יותר וכמובן ידוע ומוכר באותה התקופה. אז יש בעייתיות, ולכן היה צורך בהסבר אחר. וההסבר מגיע, כעת: תיאוריה הביו-טכנולוגית שטוענת שהמתח החשמלי שימש לגירוי גופני, שבתורו וכנראה בשילוב עם משני תודעה, גם חיצוניים וגם יכול להיות שבמסגרת האלקטרוליט עצמו היה חומר חומצתי פסיכואקטיבי ש"נכנס לעור" באמצעות החשמל, גם תרם לאפקט פסיכואקטיבי.

    לפני שאסביר איך, הסבר טכני קצר: איך הסיפור עובד? קודם כל, יש דבר כזה שנקרא סוללה, או תא גלווני, ויש דבר שנקרא אלקטרוליזה, תא אלקטרוליטי.

    סוללה היא מתקן הממיר אנרגיה כימית לאנרגיה חשמלית. המנגנון מבוסס על תגובה ספונטנית של העברת אלקטרונים בין חומרים שונים. המנגנון מורכב משלושה חלקים עיקריים: אנודה, שהיא הקוטב השלילי ומאבדת אלקטרונים באמצעון תהליך של חמצון, קתודה שהיא הקוטב החיובי ומקבלת את האלקטרונים באמצעות תהליך שנקרא חיזור, ובתווך חומר שמקשר ביניהם שנקרא "אלקטרוליט" ומאפשר זרימה של חלקיקים טעונים כדי לסגור את המעגל ולשמור על ניטרליות חשמלית. האלקטרוליט יכול להיות חומצה או בסיס, כלומר שמן, חומץ או מלח. בניסויים פשוטים משתמשים במיץ לימון או ביין, כך גם בתיאוריה הקלאסית על סוללת בגדד, הציעו שמדובר היה בחומץ או מיץ ענבים.

    אלקטרוליזה היא התהליך ההפוך: שימוש באנרגיה חשמלית כדי ליצור תגובה כימית שאינה מתרחשת באופן ספונטני. מחברים מקור מתח חיצוני, כמו סוללה, לשתי אלקטרודות הטבולות בתמיסה. הזרם החשמלי "מכריח" יונים לנוע: יונים חיוביים לקתודה ויונים שליליים לאנודה. וכך למעשה החומר מופרד. בניסוי הפשוט והמוכר, מים לחמצן ומימן, ובתהליך הציפוי החשמלי הזרם מפרק זהב מאלקטרודה אחת ומצפה בו תכשיט כסף המחובר לאלקטרודה השנייה.

    איך הגיעו למסקנה שסוללת בגדד שימשה לצורך ציפוי זהב? מחקרים ארכיאולוגיים מודרניים מצביעים על כך שחפצי הזהב מאותה תקופה יוצרו בשיטות של Fire-gilding, ובעברית, ציפוי באש. עד להמצאת האלקטרוליזה במאה ה-19, זו היתה השיטה הנפוצה לציפוי מתכות בשכבות דקות של מתכות אחרות. מספר ניסויים שנערכו ניסו להוכיח היתכנות לכך שהתהליך הזה, לפחות כשהוא נעשה באופן חשמלי, אכן נעשה עם סוללת בגדד: בתוכנית "מכסחי המיתוסים" (MythBusters) בערוץ דיסקאברי חיברו 10 סוללות כאלה משוחזרות בטור (כדי להגביר את המתח) והשתמשו במיץ לימון כאלקטרוליט. הם הצליחו לצפות אסימון נחושת בשכבת אבץ. ארנה אגברכט, מנהל מוזיאון "רמר ופליצאוס" (Roemer und Pelizaeus Museum) בעיר הילדסהיים שבגרמניה, ביצע ניסוי ב-1978 וטען שהצליח לצפות כסף בשכבת זהב בעובי ננומטרים בודדים באמצעות מיץ ענבים. עם זאת, הניסוי לא תועד כראוי והתוצאות שנויות במחלוקת. ב-2023 ערך אלכסנדר באזס ניסוי והוציא על זה מאמר ממש בחודש שעבר (ינואר 2026), ובו הדגים כיצד שחזור מדויק של הממצא הארכאולוגי, מסוגל להפיק מתח של מעל 1.4 וולט, גבוה משמעותית משחזורים קודמים (שהגיעו לרוב ל-0.5 וולט בלבד), וזאת בזכות שימוש נכון במבנה הכד ובחומרים המקוריים. כאמור, ניתן לעשות את הדברים האלה גם עם כספית (אמלגמה), ואין שום טעם לבצע את זה עם חשמל, ולכן הכל טוב ויפה אבל יש הסבר אחר ומשכנע יותר.

    לפני ההסבר המשכנע, הגיעו ארכיאולוגים שאמרו שבשל כך אין סיכוי שהשתמשו בסוללת בגדד כסוללה, אולי לכל היותר ככלי מאגי, ואפילו ככלי קיבול למגילות של לחשים וחפצי קסם. יש מקבילה לשימושים כאלה בסלאוקיה שעל החידקל, בערך אותו מקום ובערך אותה תקופה, מוקדמת בסך הכל בכמה מאות שנים. אז למה בעצם לא? מצד שני, לשם מה יש בממצא דברים שמהווים בדרך כלל בסיס להליך אלקטרוכימי, סתם במקרה? אנחנו חייבים בורה כלשהיא להניח שהיתה לכך תוחלת, ואולי הטכנולוגיה היתה ידועה או לפחות מעוררת פליאה בתקופה ההיא.

    אם נסביר שאכן זה היה שימוש טכנולוגי אבל גם שימוש דתי, נוכל למזג וליישב בין שתי הגישות הסותרות, לכאורה. אם היו מחברים מספר סוללות בטור בתוך פסל של אל, אדם שנוגע בפסל היה מקבל זרם חשמלי. בעולם עתיק ללא מושג של "חשמל", תחושת העקצוץ או הכיווץ בשרירים הייתה נתפסת כנוכחות רוחנית, כוח מאגי או "מגע של אל". במצבי תודעה משתנים (הנגרמים מצמחי מרפא, פטריות או טקסים אקסטטיים), הגוף הופך לרגיש הרבה יותר לגירויים חיצוניים. זרם חשמלי קטן יכול להעצים חוויה כזו, לגרום להזיות תחושתיות או "להקפיץ" את המשתתף לרמת עוררות גבוהה יותר. לכן, ייתכן שזהו כלי קיבול למגילה שהיה "טעון" בכוח מאגי (חשמל) כדי להגן עליה או כדי להוכיח את כוחו של הלחש הכתוב בה למי שמעז לגעת. ומי יודע, אולי גם זו הסיבה שהגישה לחפצים המחשמלים הללו (אפוד ותרפים?) היתה מוגבלת רק למי שמותר לו "והזר הקרב יומת", כי היתה בהם קדושה.

    אולי גם זו הסיבה שמי שלא "כיבד" את החפצים פשוט התחשמל למוות, כמו שקרה לעוזא בשמואל ב' ו'. במהלך העלאת הארון לירושלים, הבקר שמט את העגלה ועוזא שלח את ידו כדי לתמוך בארון ולמנוע את נפילתו. כתוצאה מהמגע בחפץ הקדוש, הוא מת במקום. האם התחשמל? בעקבות המקרה, דוד המלך נבהל וקרא למקום "פרץ עוזה". ואולי כל הרעיון של כינוי המשיח כצאצא של פרץ, קשור לכך שהמשיח נושא בגופו אנרגיה חשמלית אצורה – משיח הטכנו? הפלא ופלא.

    וכעת: ההסבר החדש. בעוד שבסוללה מודרנית זקוקים לחוטים, ב"סוללת בגדד" גוף האדם הוא החוט. על פי ההסבר, המשתמש (לרוב כהן או מרפא) אחז את גליל הנחושת (הקתודה) ביד אחת ואת מוט הברזל (האנודה) ביד השנייה. המעגל נסגר דרך הגוף עצמו, כאשר זרם ישר חלש זרם דרך הזרועות, הטורסו והרקות. מדובר ביישום עתיק של מה שמכונה כיום tDCS, גרייה מוחית באמצעות זרם ישר, טכניקה המשמשת גם ברפואה המודרנית לטיפול בדיכאון ולשיפור קוגניטיבי.

    באופן זה, זרם ישיר חלש, בטווח של 1-2 מיליאמפר, וזה מה שמסוגלת לעשות חומצה חלשה, משנה את הקישוריות התפקודית של רשתות מוחיות. באופן זה הגרייה מעודדת מעבר למצב "היפנגוגי" – גשר בין ערנות לשינה, המאופיין ביצירתיות מוגברת וערפול גבולות המודע, מה שנקרא גלי "תטא". הזרם אינו "מדליק" נקודה אחת, אלא משנה את סף העוררות של נוירונים, מה שמאפשר כניסה למצבי טראנס עמוקים ומדיטטיביים הנחוצים לטקסים דתיים.

    אם מעורבים בזה אלקטרוליטים צמחיים כמו לדוגמה מעכבי מונואמיד אוקסידז MAO, האלקלואידים מעכבים אנזימים, והופכים את מחסום הדם-מוח לחדיר הרבה יותר לחומרים פסיכואקטיביים. הזרם החשמלי משתמש בכוח אלקטרו-מניע כדי "לדחוף" מולקולות טעונות של התרופה דרך העור ישירות לזרם הדם. החשמל משמש כ"נהג" מולקולרי, המאיץ את השפעת החומרים הפסיכואקטיביים ויוצר חוויה עוצמתית, מהירה וממוקדת, שלא ניתן להשיג בבליעה רגילה. כיום דבר כזה נקרא יוניטופורוזה (Iontophoresis), והטיפול משמש בין השאר לשיתוק בלוטות הזעה דרך זו של עיכוב אנזימים והפחתת פעילות מלאכותית.

    בכתבים שומריים ואכדיים מופיעים תיאורים שנחשבו עד כה למטאפוריים, אך לאור ההבנה הנוירו-טכנולוגית הם מקבלים משמעות פיזיקלית מדהימה: משיחת הראש באש": תיאור מדויק של תחושת הפרסטזיה (Paresthesia) – העקצוץ החשמלי המתפשט על העור בזמן הגרייה. "אחיזה בברק האלים": התייחסות לפוספנים (Phosphenes) – הבזקי אור ויזואליים הנגרמים על ידי גירוי חשמלי של המוח או רשתית העין. עבור הכהונה המסופוטמית, המכשיר היה כלי לדיווינציה (חיזוי עתידות) ותקשורת עם האלוהות. הזרם החשמלי לא נועד לעבודה תעשייתית, אלא לניווט במרחבי התודעה. הכהן לא רק הפעיל את המכונה, הוא היה חלק מהמעגל החשמלי שלה.

    יש לציין דבר חשוב מאוד: הממצא המקורי של סוללת בגדד נעלם ב-2003 בזמן שהמוזיאון הלאומי של עיראק נבזז, אחרי נפילתו של סדאם חוסיין. אלפי פריטים נגנבו, ומצד שני אלפי רסיסים מהם נמצאו בהמשך, וגם אין חוקיות למה נגנב ומה לא, ובכל זאת דברים נגנבו. אז לא ברור מה נגנב, אבל כן ברור שמאז 2003 "סוללת בגדד" המקורית לא אותרה. אולי חוץ משרידים ממנה. ולכן, על שרידים אלה, אם וכאשר אי פעם תבוצע בדיקת ספקטרומטריית מסה ויימצאו שרידים של חומרים אלה ואחרים, נוכל לומר בוודאות את מה שעכשיו הוא בגדר תאוריה: שהקדמונים השתמשו בחשמל לצרכים מאגיים ומיסטיים, ושיסוד החוויה הדתית הוא בפסיכדליה.


  • פולחן הפטריות המצרי

    פולחן הפטריות המצרי

    הפסיכולוג סטיבן ברלנט פרסם בשנת 2005 מאמר על המקור הפטרייתי של הכתרים של מלכי מצרים שפורסם בכתב עת אתנופרמקולוגי, אך המאמר ספג ביקורת חריפה והתעלמות רחבה בקרב אגיפטולוגים ואקדמאים מסורתיים. ככלל טוען ברלנט, הליבה האזוטרית של מצרים הונעה על ידי "מיקולטריה" (Mycolatry) – פולחן פטריות פסיכואקטיביות, בעיקר אמניטה לסוגיה ופסילוסיב. רגע מה? מאיפה בכלל היתה למצרים גישה לפטריות פסיכדליות? האם אי פעם היו במצרים פטריות פסיכדליות?

    ראשית כל, ידוע לכל שבתקופה שלפני בין 10,000 ל-5,500 שנים לפני זמננו, האקלים במצרים ובסהרה היה לח הרבה יותר וכלל אגמים ויערות של אלונים ומחטניים. תנאים אלו אפשרו צמיחה טבעית של אמניטה מוסכריה ואמניטה פנתרינה באזור, כפי שמשתקף באמנות הסלע העתיקה בסהרה ואפילו במצרים עצמה ״El Hosh״, שם מוצגים אנשים עם ראשי פטריה הידועים גם בשם ״הראשים העגולים״.

    ברלנט גם מסתמך על מאמר של פרנצ'סקו פסטי (Francesco Festi) ואנטוניו ביאנקי (Antonio Bianchi) על אמניטה מוסכריה שטוען שהפטריה נוכחת גם בהרים בצפון אפריקה. מוזר, אבל הנה ציטוט: ״אמניטה מוסכריה היא מין טיפוסי לקווי הרוחב הספטנטריוניים. בקווי רוחב נמוכים יותר היא נוכחת במיוחד באזורים הרריים. היא נפוצה ברחבי אירופה, צפון אמריקה (בצורה שונה), מרכז אמריקה, צפון אפריקה, אסיה ואוסטרליה״. לא מאמינים?לינק בתגובות. בכל מקרה, יכול להיות שגם במסגרת הסחר בעצי ארזים עם פניקיה, מצאו את זה שם וייבאו. אחרי הכל מצרים שלטה באיזור במשך תקופה.

    התקופה הפוריה של הסהרה מסבירה גם כיצד פסילוסיב יכול היה לצמוח במצרים, שכן הוא נפוץ על צואה של חיות רועות, במקרה של מצרים פרות שהפכו קדושות. אבל גם חמורים, ואל לנו לשכוח שהחמורים הראשונים בויתו באיזור זה של הסהרה, ומי יודע אם לא דווקא בגלל הפסילוסיב.

    הפסילוסיב קובנסיס היה לטענתו ההשראה לעיצוב הכתרים המצריים של מלכי מצרים. לטענתו קיימת התאמה מורפולוגית בין הכתרים המלכותיים לבין שלבי ההתפתחות הבוטניים של פטריית. הכתר הלבן (Hedjet) מדמה את השלב הראשון, ההירוגליף של הכתר המונח בתוך סל, מייצג את מצע השעורה עליו גדלה הפטרייה. הכתר המשולש (Hemhem) מייצג קבוצת גופי פרי הצומחים יחד מאותה תשתית. עיטורי השתי וערב בכתר משחזרים את המראה המורפולוגי של קרום הפטרייה. הכתר האדום והכתר הירוק קשורים אף הם לפטריות או לצמחים פסיכואקטיביים אחרים, והטקסטים המצריים מתארים את המלך ״אוכל״ את הכתרים הללו כדי לשאוב את כוחם הקסום.

    האל אוסיריס, עצמו מזוהה במאמר כהאנשה של הפטרייה המקודשת. הוא מתואר לרוב כדמות הניצבת על רגל אחת עם זרועות המונחות על המותניים בצורה המזכירה את הטבעת על גזע הפטרייה. פסלונים פרהיסטוריים מאירופה ומהלבנט מציגים האנשה דומה של פטריות. אוסיריס אמר על עצמו ״אני הוא השעורה״, כאמור כי הפטריה צומחת על מצע שעורה. המנהג המצרי ליצור ״מיטת אוסיריס״, תבנית בצורת האל הממולאת באדמה, זרעים וקש שממנה צמחו נבטים, לטענתו אינה אלא טכניקה לגידול פטריות.

    כהני אוסיריס לבשו עור נמר כדי לסמל את הפטרייה אמניטה פנתרינה. אנוביס, ובמהדורתו המוקדמת Wepwawet ״פותח הדרכים״, שקשור למוות ויושב עם אוסיריס במשפט, מגולם על ידי תן, דווקא כי ״המצרים טרום-שושלתיים השתמשו בכלבים כדי לחפש את הפטריות שאוסיריס גילם, בדיוק כפי שעושים ציידי פטריות מודרניים לעתים קרובות״. אוסיריס קם לתחיה בעקבות כוחה המחיה של העין של הורוס. מה הכוונה? ברלנט טוען שהוא אכל את העין, והעין אינה אלא ייצוג של הכיפה של הפטריה. בחלק מהמקדשים, כמו בדנדרה או באבידוס, מתואר אוסיריס כשהוא שוכב על מיטת קבורה עם איבר מין זקוף, מה שנקרא ״איתיפאלי״, ובהקשר זה מציין ברלנט את אלגרו שכתב במחקרו הידוע שפטריות יוצגו כפאלוסים. והוא עשה את זה עוד בתקופה שאלגרו היה מוקצה מחמת מיאוס, והוא כנראה עדיין מוקצה. אין תמה שהתאוריה שלו דחויה.

    מדוע הממסד המדעי התעלם מראיות אלו במשך מאה שנה? ברלנט טוען שמדובר ב"עיוורון מושרה תיאוריה" (Theory-induced blindness). חוקרים כמו אלן גרדינר פירשו את הכתר כ"פרח מוסכם וקרניים", ומנפרד לורקר כ"כוכב וקשת", פשוט משום שהפרדיגמה שלהם לא אפשרה את קיומן של פטריות במצרים. אבל הם היו אטומים ושמרנים, ואין הבדל בינם לבין הסכולסטים שלקחו את תורתו של אריסטו כאמת מסיני. ולא כך אמור להיות.


  • הגנוסיס הטכנולוגי

    הגנוסיס הטכנולוגי

    אני לא יכול לכתוב על רוחניות טכנולוגית מבלי להציג את התאולוגיה שמאחורי התרבות הפוסט-הומניסטית, אם נעשה רגע זום אאוט מתרבות הטכנו, כתיאולוגיה גנוסטית שמטרתה היא מה שנקרא בנצרות ״תיאוזיס״, כלומר תהליך של התאחדות רוחנית עם האלוהים ואם לא השתוות, אז לפחות התקרבות אסימפטוטית אליו.

    הרעיון הזה שאול מהפילוסופיה הפלטונית, שבעצמה שאולה מהאורפיזם/פיתגוראיזם, שבעצמו שאול מהדת התראקית. וכאן גם הקשר לפולחן הגיבורים באחת מההתגלמויות הקדומות שלו כמהדורת הכלאיים בין הצורה ההודו-אירופית השמאנית, לבין השמית, של האב-מלך-אל. התראקים היו גם אלה שהחדירו לדת היוונית את פולחן דיוניסוס, שבמקור היה התגלמות של שני גיבורים, לפי גרסה אחת, ושמאנים או לפחות פאקירים לפי גרסה אחרת (של מירצ׳ה אליאדה), שהפכו לאלים: זלמוקסיס, וסבזיוס הפריגי. אז אם כבר מדברים על מרחבים דיוניסיים, זו המוטיבציה. אכתוב על זה בהזדמנות אחרת. יש לי המון חומרים על זה, אבל החלטתי לפתוח בהשפעה הלא מוכחשת שלי לדון בכלל בנושא הזה: אריק דייויס ונקודת המוצא שלו, ה״אקסגזיס״ של סופר המדע הבדיוני פיליפ ק׳ דיק (והקשר בין זה לבין פסיכדליה ומיסטיקה גם נדון בספרו ״High Weirdness״)

    אריק דייויס, פותח את ספרו, ״Techgnosis״, בתיאור המיתוס על פרומתאוס. לפי המיתולוגיה, כשהגיע הזמן לצייד את כל היצורים, אפימתאוס העניק לכל הברואים מתנה חיובית אחת, אך כאשר הגיע הזמן לתת לאדם תכונה חיובית, לא נשאר בידו דבר. כך, על פי נקודת המוצא הקיומית שלנו, אנחנו ייצור פגום מהיסוד, טוען המיתוס. פרומתאוס, שראה את המצב העגום הזה, החליט מתוך רחמים למרוד, הוא טיפס לאולימפוס, וגנב ניצוץ מהאש של האלים. האש סימלה את ידע, היכולת ליצור. פרומתאוס הביא אותה לבני האדם.

    במבט ראשון פרומתאוס הוא גיבור, הוא הציל את האנושות, אך במבט שני הוא גם קילל אותה. האש היא לא רק חימום, היא גם היכולת לחשל חרבות. היא היכולת לבנות ערים, אבל גם לשרוף אותן. היא הטוב והרע גם יחד, והמתנה שהביא פרומתאוס לאדם היתה בעצם חרב פיפיות, שלא ברור היה אם יוכל להתמודד איתה. על כך הוא נענש, וכאני אומר ״נענש״ אני מתכוון לא רק בעבר, אלא ממשיך להיענש בכל פעם מחדש, כי האש, הידע הטכנולוגי, מוכיח בכל פעם מחדש שהוא הטוב והרע גם יחד, והוא חייב להיות מרוסן אם אנחנו רוצים שהאדם לא ישמיד את עצמו ואת כל העולם ביחד איתו.

    בדיוק כפי שאכילת פרי עץ הדעת נתנה לנו מודעות, בושה, בחירה. גניבת האש נתנה לנו את הכוח לשנות את המציאות. בשני המקרים הפכנו כאלוהים, ובשני המקרים גורשנו מהתמימות ונידונו לסבל.

    אבל אם הטכנולוגיה היא חטא, אז אולי כל האסונות שהיא מביאה איתה – מלחמות, זיהום אוויר, הרס אקולוגי, נשק גרעיני – הם פשוט העונש על ההיבריס שלנו? זו הפרשנות הקלאסית. אבל אז מגיעה פרשנות אחרת, שתטען: הטכנולוגיה היא סוג של עסקת פאוסט. היא הכוח שנותן לנו לשרוד, אבל היא גם החטא הקדמון שלנו. היא המחלה, ובו זמנית גם התרופה היחידה. החורבן הוא לא עונש, אלא… השלמת המשימה. האדם עשה את שלו, האדם יכול ללכת. הכליה היא שכרו. ההשמדה העצמית שלנו היא לא כישלון, אלא הפרס. סיימנו בהצלחה את פרויקט האדם. במקום לראות את עצמנו כמי שצריכים לשרוד לנצח, אולי התפקיד שלנו ביקום הוא זמני, אולי אנחנו שלב מעבר, מין גשר אבולוציוני בין החיים הביולוגיים ״הטיפשים״, לבין משהו אחר, משהו שיבוא אחרינו ושאנחנו בעצמנו ניצור.

    לפי ההיגיון הזה, להגיע לנקודה שבה אנחנו יכולים להשמיד את עצמנו, או לברוא את היורש שלנו, זה השיא. זו הצלחה. סיימנו את התפקיד. המחשבה היא על העולם כפגום, ואולי המטרה שלנו היא לא לתקן אותו אלא לברוח או להחריב אותו. והדבר הזה מוביל אותנו אל רעיון אחר ובסיסי יותר, של גנוסיס.

    הגנוסיס הוא תפיסה מיסטית עתיקה שאומרת שהעולם החומרי שאנחנו מכירים הוא לא דבר אמיתי. הוא פגום, מעוות, הוא סוג של כלא שנברא על ידי ישות נחותה, אל קנאי בור שהגנוסטים קראו לו ה״דמיורגוס״. אם העולם הזה הוא כלא, אז החוקים שלו, המוסר שלו, המבנים החברתיים, הכל חלק מהשקר. הגאולה לפי הגנוסטים לא מגיעה מציות לחוקים האלה, אלא מההפך הגמור. השגת ידע סודי, גנוסיס, שחושף את האמת ומאפשר לנשמה, שהיא ניצוץ אלוהי אמיתי שכלוא בגוף, לברוח מהמציאות החומרית. זה כמו סימולציה ממוחשבת שיש בה המון באגים, עם לוגיקה לא הכי הגיונית, שהמטרה שלנו היא לא לנצח את המשחק לפי הכללים שלו אלא למצוא את אותו הגליץ׳ שמאפשר לנו לפרוץ החוצה.

    הרעיון הזה עומד בבסיס הגותו של פיליפ ק׳ דיק, שלקח את הרעיונות האלה והלביש אותם על העולם המודרני. הוא מכנה את הרעיון הזה ״האימפריה הרומית שמעולם לא תמה״. האימפריה הרומית ייצגה את הרעיון הממסדי, ״כלא שחור מברזל״, שפועל כדי להשאיר אותנו בחשיכה תודעתית. הרעיון הזה קיים בכל דור ודור, ובסך הכל מחליף צורה בכל פעם, לממשלות, תאגידים ותקשורת המונים – אבל המטרה זהה: לשלוט בידע, ובעיקר למנוע מאיתנו את הגישה הישירה אליו, להיות מתווך שמבלי לתת לאנשים את המגע הבלתי אמצעי עם האמת.

    הממסד מפחד מאנשים שיגלו את האמת בעצמם ולכן מדכא אותם. כדי להציל עצמנו מן הדיכוי, יש לנו לנקוט באנטינומיאניזם. כדי להגיע לגאולה לא מספיק לא לציית לחוקי הבורא הפגום, צריך להפר אותם, לעשות את ההפך ממה שהמערכת מצפה. זה מרד רוחני, כפי שהתלמוד במסכת מנחות אומר: ״ביטולה של תורה זהו יסודה״ (מנחות צ״ט עמ׳ ב׳). כדי לקיים את התורה האמיתית, צריך לבטל את התורה הכתובה. כדי לבנות עולם חדש, צריך להחריב את העולם הישן עד היסוד. שבירת הכלים היא לא תקלה, היא חלק מהתוכנית. החורבן הוא תנאי ליצירה. ההרס הוא אקט של גאולה.

    המרד הפרומתאי, השאיפה הגנוסטית, לברוח מהכלא הביולוגי, הוא רעיון שחי ונושם גם היום, אבל הם לובש שפה חדשה, שפת הטכנולוגיה. הוא מתבטא באמצעות הטרנס-הומניזם, השאיפה להתגבר על המגבלות האנושיות, מחלות, זקנה, אפילו מוות. הטרנס-הומניזם הוא הביטוי המודרני של אותה תשוקה עתיקה להיות יותר מאנושיים. להפוך לאלים. ונקודת הקצה של החזון הזה, הרגע שבו הכל אמור להשתנות, מתוארת במקורות במילה אחת. הסינגולריות.

    הסינגולריות היא הרגע ההיפותטי שבו הפיתוח הטכנולוגי, ובעיקר בינה מלאכותית, מגיע לנקודת אל חזור. הרגע שבו בינה מלאכותית הופכת לחכמה יותר מיוצריה ומתחילה לשפר את עצמה בקצב אקספוננציאלי. קצב שהתודעה האנושית כבר לא יכולה לעקוב אחריו. זהו רגע של קריסה מוחלטת של כל החוקים המוכרים לנו. סוג של אפוקליפסה טכנולוגית.

    המשמעות המקורית של אפוקליפסה ביוונית היא התגלות, חשיפה. זה לא סוף, זה חשיפה של משהו חדש. והסינגולריות היא בדיוק כזו, לא סוף מוחלט, אלא מעבר, אירוע של התגלות. זה הרגע שבו האנושות בצורתה הנוכחית אולי מסיימת את תפקידה. אבל הופכת למשהו אחר וחדש, נשגב יותר. החורבן של ״האני הישן״, הביולוגי, הוא הגאולה אל ״האני העתידי״ הדיגיטלי. זו הבריחה הגנוסטית מהכלא החומרי, רק שהפעם שער היציאה הוא טכנולוגי.


  • המקור השמאני של הפולקלור הסלאבי

    מאמר נפלא מיוני 2025 של חוקרים קרואטיים, מספר על מסורות אנתאוגניות אבודות בקרב העמים הסלבים, ועל מוסד אבוד של שמאן, או יותר נכון שמאנית-מרפאה, שגווע בעקבות ההתנצרות של הסלאבים בימי הביניים. אבל גם אחרי הדיכוי הנוצרי, מסתבר, השתמר באופן כלשהוא המוסד הזה, עם ידע מסורתי שעבר מפה לאוזן בכפרים הנידחים, ידע לא לחלוטין מוכר, שזו ההזדמנות לספר עליו. אנחנו יודעים מעט על כך שהתרבויות הסלאביות הן ״מיקופיליות״, אבל מה אנחנו יודעים על השימוש שלהן בפטריות פסיכדליות? כולנו מכירים את באבה מאשה, אבל האם היא משמרת איזה שהוא זכרון סלבי עתיק ועמום? אולי כן. באבה מאשה אינה בלקנית, אבל המחקר לא עוסק רק בבלקן, אלא בסלבים כולם, ויש לו דוגמאות גם מאוקראינה וצ׳כיה.

    יש שני מושגים, הראשון נקרא vrač ווראץ׳, דמות מרפא כפרי המשלב טיפול רפואי פיזי עם הדרכה רוחנית, תוך דגש על כוח המילה והנבואה. אלה גם המקורות האטימולוגיים של שמו, המילים הסלביות ״לדבר״ ו״לחזות עתידות״. הדברים הללו שולבו במסגרת ריפוי, תוך השגת מצבי תודעה שונים. השני נקרא Volhv וולחב, שמאן מתווך בין עולמות באמצעות טכנולוגיה ריטואלית שמשלב בין מוסיקה, אותות מאגיים (Charanje) וכמובן צמחי מרפא. שני אלה מכונים במחקר בשם הכולל ״שומרי הידע״ או ״שומרי הבלקן״, ורובן, מסתבר היו נשים. באופן כללי נשים מקושרות לשימוש בצמחי מרפא, ריפוי וכמובן כישוף – לא מקרי. גם באבא יאגה היתה אישה.

    מסתמן ה-vrač הוא למעשה הגילגול ההיסטורי והלשוני של ה-volhv, וכנראה שהוא למעשה צמצום של התפקיד, והמרתו מתפקיד רוחני לתפקיד של מרפא עממי, שזה יכול להיות אקט של הסתרה, או באמת אקט השרדותי.

    הפרקטיקות של ״השומרות״ היו נטועות בתפיסת עולם אנימיסטית ושולבו בסיפורי עם ובטקסים עונתיים. הפרקטיקות הללו אינן רק אוסף של שיטות רפואיות עתיקות, אלא חלק בלתי נפרד מהזהות התרבותית וההיסטורית של העמים הסלאביים. הפרקטיקות הן חלק ממערכת הוליסטית שלמה שמשוקעת בתרבות הסלאבית והשפיעה על מוסדות שקיימים גם היום, כמו לדוגמה ריקוד הקולו – במקור ריקוד מעגלים מקודש, כיום ריקוד עם סלבי שאת הדיו נמצא לשמוע גם בהטיות לשוניות שלו, ואפשר לזהות לפי המצלול, החל מה״כורו(ס)״ היווני, ה״אורו״ המקדוני״, ה״הורה״ הרומני, בארץ הוא מוכר גם בשם כזה, והוא בכלל המקבילה של ה״דבקה״ הלבנטיני. אולי אתם זוכרים פוסט שפורסם כאן (או יותר נכון בקבוצה ״המקורית״) בעבר, לפני כשנתיים, שבו נטען שריקודי העם הם שריד לטקסי פריון קדומים שבהם ביצעו סימולציה של לידה או לחלופין אורגזמה, באמצעות רעד. לינק בתגובות.

    הזיהוי של הדבר הזה עם נשים היה גם חלק מאסטרטגיית הדיכוי הנוצרי, שבגלל האסוציאציה של הדבר הזה עם כישוף ופגאניות, ועם נשים, החליף את הסמכות שלהן לסמכות גברית פטריאכלית. הצמחים עצמם הפכו מצמחי מרפא לצמחי קללה, הטראנס וההזיות הפכו להיות מזוהים עם כוחות אפלים, וכמובן הידע נדחק למחתרת, הפך לסודי, והעובדה היא שאנחנו לא יודעים עליו דבר. אבל עבודתם של ההיסטוריונים היא לאסוף מסורות על-פה, לנבור בארכיונים ובכתבים מוקדמים, לעשות עבודה פילולוגית באמצעות שמות עממיים לצמחים הללו, לחקור את הפולקלור וכו׳. כל הדברים הללו נעשו כאן, ומפורטים במאמר.

    אציין אגדות על פטריות אמניטה מוסכריה, והשילוב של סמליה בחגים ובאמנות העממית. הידע על גידול ועיבוד צמחים פסיכואקטיביים הפך את הבלקן ל״מעצמת״ אופיום בסוף המאה ה-19, בשל ידע בוטני שהשתמר, סיפורי עם עוסקים בצמחים רעל שונים ובידענות מפתיעה בהם, בשל הנוכחות של הדברים האלה בפולקלור. אמוץ דפני לדוגמה, נוהג להדגיש שכל האזכורים של הדודא באירופה, ובעיקר בכתביו של מירצ׳ה אליאדה, אינם אלא התייחסות לאטרופה בלדונה ולשכרון (הנביין). הצמח הזה מכונה ״הצמח המשוגע״, bunika, מילה המקושרת גם ל״הזיה״ (bunilo).

    במאות ה-17 עד ה-19 נפוצו קונטרסים של רפואה עממית בשם Ljekaruše שנכתבו על ידי מחברים אנונימיים ותיעדו מתכונים לטיפול במחלות באמצעות צמחים, כולל התייחסויות לצמחים בעלי פוטנציאל פסיכואקטיבי כמו לענה, הצמח ממנו מכינים את האבסינת. האבסינת הובא לצרפת על ידי ה״בוהמיינים״, אנשי רוח שהושפעו מהצוענים שהגיעו מבוהמיה, באותם איזורים סלביים, שבהם הלענה היתה טוניק ידוע, וכמו כל טוניק, שימשה במקור כתרופה – במקרה הזה נגד טפילים ותולעים. הטוניק עורבב עם משקאות אלכוהוליים כדי לתת להם טעם מריר, כדי שיהיו דומים במעט לבירה, שבושלה בזמנו עם תערובת צמחים צמחים בשם gruit שלפני ה״רפורמה״ בתעשיית הבירה היתה דומיננטית בקרב יצרני הבירה, עד שהוחלפה בכשותנית.

    הסיבה שה-gruit הודר היה כי הוא שילב גם חומרים פסיכואקטיביים. הלענה גם היא פסיכואקטיבית-משהו בזכות המרכיב Thujone שיש בה, אבל התכוונו בעיקר להנביין, שהיה לא רק מחזק טעם אלא גם מחזק סטלה. הבירה של פעם היתה פסיכואקטיבית, ומאחר שכך גם מבוקשת, ויקרה, ושוברת שוק. השימוש בכשותנית היה כדי למתן את הבירה ואת ההתפרעות הכלכלית, שהביאה בהמשך גם התפרעות חברתית. מרד האיכרים הגרמני, וככלל רוב הפרעות הפרוטסטנטיות בהמשך, היו קשורות לייצור ושיווק בירה, חלוקת רשיונות לבישול ומיסוי על בירה שהשפיעה על המחירים . יש סברה שגם התנועה ההוסיסטית, שבישרה את המהפכה הפרוטסטנטית ומקורה בבוהמיה, היתה קשורה לייצור בירה, שכן בוהמיה היתה מרכז תעשייתי של בירה, והמאבק הכמו-לאומי הצ׳כי היה קשור כביכול למחאה נגד נותני הרשיונות הגרמנים הקתוליים שהפלו כביכול לרעה את הצ׳כים לטובת הגרמנים.

    צר לי שאני אסוציאטיבי. נשוב לסלבים. מסתבר שיש וריאנט של פטריית פסילוסיב שייחודית לבלקן שנקרא ״פסילוסיבה סרביקה״, שגם הוא היה בשימוש רפואי. על אף שהשימוש בו אינו מתועד בכתבים, סוברים שהוא היה בשימוש בטקסים שמאניים מקומיים, אך הידע עליה אבד ולא היה בר שחזור כפי שקרה למקבילו המרכז אמריקאי. באופן מפתיע, הפטרייה זכתה להכרה ממסדית כחלק מהמורשת הבוטנית של האזור. בשנת 2019, סרביה הנפיקה בול דואר רשמי המציג את ה-Psilocybe serbica, מה שמעיד על היכרות תרבותית עמוקה עם הפטרייה מעבר להקשר הסמים בלבד.

    בכל מקרה, הפטריה הזאת היא יוצאת דופן, כי היא פסיכדלית ״קלאסית״ והמנגנון שלה שונה מהמנגנון של הפסיכדליים האחרים שהוזכרו, שגזרו גם את הפולקלור והדת הבלקניים. ומאחר שכך, מאחר שאין מסורות כאלה, שאינן הזייתיות או ״חלומיות״ (כמו האמניטה), סביר שאין יותר מדי בסיס מוצק לטענה שהפסילוסיב היה בשימוש.

    בתמונה: רקדנים סלביים בלבוש מסורתי בגווני האמניטה מוסכריה.


  • הבל ורעות רוח

    שארדיי מוסורינג'ון (Sharday C. Mosurinjohn) וריצ'רד אסקו (Richard Ascough), שני חוקרים מבית הספר לדתות של אוניברסיטת המלכה בקינגסטון, אונטריו, טוענים שאין שום ראיות לכך שהמיסטריות באלאוסיס ובהמשך גם הנצרות הקדומה, כללו שימוש בפסיכדליים, ושזהו מיתוס מודרני ורומנטיקני חסר ביסוס ראייתי.

    התאוריה הזו נובעת לטענתם אך ורק מרצון להעניק לגיטימציה תרבותית ומשפטית לשימוש בסמים במערב כיום, ולא ממחקר היסטורי אמין. יתר על כן, המוטיבציה האמיתית היא לחפש שורשים מערביים, לבנים, אירופאיים, של ״ערש הדמוקרטיה״, לשימוש טקסי ודתי בסמים, כדי לא להסתמך רק על מסורות ילידיות כגון איוואסקה או פיוטה. כך הם יוכלו לשייך את זה למסורת הפוליטית העכשווית, כי הרי ״זה היה פעם ככה גם אצלנו״. אבל אין שום הוכחה לכך. וההוכחות שיש הן בלוגיקה מעגלית: מניחות את המבוקש, מבוססות על ראיות נסיבתיות חלשות שהופכות ל"עובדות", ועליהן נבנים תילי תילים של השערות נוספות שהופכות בתורן ל"עובדות" חדשות. הטיעונים המבוססים על יוונית עתיקה גם הם תלושים ולא מבוססים – לא פארמקיה ולא אקסטזה. הם סתם. וגם לא ה״הוכחות״ הארכיאולוגיות מהסוג של בריאן מוררסקו, שהן קלושות ולא תקפות.

    הניסיון של חוקרים מהז׳אנר של מוררסקו וקארל ראק, הוא לטעון שכל הדתות החלו כתוצאה משימוש בסמים, מה שמכונה בתור "הדת ללא שם".כפועל יוצא, האצבע המאשימה מכוונת כלפי הממסדים הדתיים שדיכאו את האמת הזו, של הדת המקורית והכביכול עתיקה, שלא היתה קיימת באמת. זו יצירת נרטיב היסטורי מדומה, על סף הפסבדו-היסטוריה והקונספירציה, ובאופן כללי טקטיקה שנגועה כולה בכשל לוגי מוטמע (וכנראה שגם משמשת אנשים שאוהבים ללכוד תמימים ברשתותיהם, כי כל מה שמעניין אותם זו סנסציה)

    אמנם אני לא מכיר את השמות הללו אבל מעיון קצר בביוגרפיה שלהם אני רואה שזהו תחום מחקרם העיקרי, פסיכדליה, דת ואוקלטיזם, והם אינם דתיים, כלומר אופי המחקר שלהם הוא אקדמי חילוני.


  • Mysterium Musicus

    ולאדו שולץ הוא פסיכתרפיסט יונגיאני ממילווקי, ועמית במכון יונג בשיקגו (C.G. Jung Institute of Chicago), מוסד ללא כוונת רווח המוקדש לקידום הפסיכולוגיה האנליטית דרך הכשרת אנליסטים, חינוך קליני ותוכניות לקהל הרחב. במאמר שפורסם שלשום הוא מציע פרשנות של פסיכולוגיית המעמקים לפן הרוחני שבמוסיקה האלקטרונית.

    נתחיל מכך שהקצב קודם לשפה. הקצב הוא התחושה הראשונה ברחם, התינוק שומע את פעימות הלב של האמא. זו גם הסיבה לכך שבטקסים רוחניים עתיקים, תיפוף קצבי וחזרתי היה הטכנולוגיה הרוחנית. מה עוד שגם מוכח שבאמצעות מקצבים רפטטיביים, גלי המח מסתנכרנים והדבר מוביל למצב דמוי טראנס באופן טבעי.

    אבל התרבות המערבית דחקה את היסוד הדיוניסי היצרי והאקסטטי, וקידשה את היסוד האפולוני, הקר והרציונלי. היסוד הדיוניסי בא לידי ביטוי בטקסים קולקטיביים, טקסי אש ומדורות, הכוללת תיפוף ושירה שבטית. הדיכוי של הדברים האלה הותיר את האדם מנוכר ורעב לחוויה אקסטטית. למעשה, המוטיבציה הראשונית של האדם להשתתף בטקסים דתיים, לחוות את החוויה הדתית, היתה הרעב הזה. פעם הוא קיבל את הפורקן לתאבון, היום הוא מורעב. ואת התפקיד הזה באה למלא חווית הרייב.

    בפסיכולוגיה היונגיאנית, המונח Temenos, שמקורו ביוונית ומשמעותו "מתחם מקודש" או "חלקת אדמה מוקדשת לאל", משמש כמטאפורה למרחב פסיכולוגי מוגן. זהו "מיכל" (Container) בטוח, המאפשר לאדם לפגוש תכנים לא-מודעים ולעבור תהליכי שינוי נפשיים מבלי להוות סכנה ליציבות האגו. כך גם ניתן לראות את המסיבה, המוזיקה או המעגל הקבוצתי ככאלה שיוצרים temenos מודרני – מרחב טקסי מוגן שבו המשתתפים יכולים לחוות אקסטזה וחיבור רוחני, ולהסיר את ה״פרסונה״, המסכה החברתית.

    חכים ביי הגדיר את זה ״איזור אוטונומי ארעי״, ויקטור טרנר הגדיר את זה ״קומוניטס״, כי המסיבה היא בעצם טקס מעבר, וההיירופנט, מנחה אותו הטקס הוא הדי ג׳יי. או יותר נכון, הדי ג׳יי הוא מין פסיכופומפ, המוביל את הנשמות אל השאול וממנו בחזרה בשלום. הוא מנווט את המסע, ומוביל את הקהל למתח עמוק ולשחרור. הוא קורא את הלא-מודע של הקהל ומשקף אותו חזרה דרך בחירת השירים. והקהל, מבחינתו, מתמסר אליו, ולחלופין, המוסיקה גורמת ל״אני״ שלו להתמוסס, ומכניסה אותו למה שמכנה אריך נוימן ״השתתפות מיסטית״(Participation mystique), תחושת אחדות עם ההמון.

    כשמדובר בטכנו, לפעמים המפגש הזה הוא אפל ואגרסיבי, דווקא בגלל שבאופן הזה מתבצע המפגש עם הצל. אבל במקום שהמפגש יהיה מרתיע, יש כאן השלמה איתו, אינטגרציה לתוכו, ובמונחים הקבליים ״דליית ניצוצות מן הקליפות״.

    הטכנו מייצר חוויה נומינוזית חילונית. הווליום, האורות המסנוורים והבס יוצרים תחושת יראה במעוררת רעד בנפש. אפשר לשוות את זה למה שתיאר רודולף אוטו, המסתורי מעורר האימה מצד אחד, אך המושך מהצד השני. שולץ מגדיר את זה כ״מיסטריום מוסיקוס״.

    במסגרת הטקס, הגוף של הקהל הופך לכלי ביד היוצר, הדי ג׳יי. הספקטקל מסייע לקהל להבלע באווירה ולהפוך פסיבי. שוב, מדובר ברטוריקה של התמסרות ושליטה. ברגע שזה קורה, ברגע שמתבצע התהליך המנוגד לאינדיווידואיזציה, או אז מתממש ברוחנו מה שיונג מכנה, ה-unus mundus, שהוא ריפוי נפשי, הן פרסונלי והן קולקטיבי, מפני שכאמור, בהשתתפות המיסטית אתה הופך מזוהה עם הקולקטיב.


שמרו על קשר

אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו.

אנו מקיימים דיונים פוריים בנושא בקבוצת הפייסבוק שלנו ״אנתאוגנים וצמחים מקודשים״.

לפרטים נוספים ולפתרונות, אתם מוזמנים לפנות לאבי לבקוביץ, 0507929746.

    נובמבר 2026
    א ב ג ד ה ו ש
    1234567
    891011121314
    15161718192021
    22232425262728
    2930  
    ×