במשך עשרות שנים, "סוללת בגדד" ריתקה ובלבלה ארכיאולוגים ומהנדסים כאחד. כעת, תיאוריה חדשה מבקשת לשים סוף לוויכוח בין המדענים הסקפטיים לאלו המאמינים בטכנולוגיה קדומה, ומציעה הסבר שלישי: הסוללה הייתה מכשיר רפואי-פולחני מתוחכם, שנועד לגרות את המוח האנושי בשילוב עם חומרים פסיכואקטיביים.
"סוללת בגדד" היא כינוי לממצא בן כ-2000 שנה מ-1936, באתר חוג'ות ראבו (Khujut Rabu) ליד בגדד. לא יודעים למתי בדיוק לתארך את הממצא, אם התקופה הפרתית (כלומר לפני הספירה) או הססאנית (אחרי הספירה). הממצא כלל כד חרס קטן, שבתוכו גליל נחושת ומוט ברזל, כולם מוחזקים יחד באמצעות ביטומן (אספלט). וילהלם קניג, מנהל המוזיאון הלאומי של עיראק באותה עת, היה הראשון להציע כי מדובר ב"תא גלווני" – סוללה חשמלית קדומה.
התיאוריה הפופולרית גרסה שהסוללה שימשה לציפוי חשמלי (Electroplating) של תכשיטים בזהב. אלא שלמרות ההיתכנות הטכנית, שהסתברה לבסוף, התעוררה בעיה, מאחר שלא נמצאה כל עדות לחוטים מוליכים או לשאריות של מלחי זהב בכדים. ובאופן כללי לא היה צריך חשמל בשביל לעבוד עם טכנולוגיה שכזו, מפני ששימוש בכספית היה יעיל יותר, פשוט יותר וכמובן ידוע ומוכר באותה התקופה. אז יש בעייתיות, ולכן היה צורך בהסבר אחר. וההסבר מגיע, כעת: תיאוריה הביו-טכנולוגית שטוענת שהמתח החשמלי שימש לגירוי גופני, שבתורו וכנראה בשילוב עם משני תודעה, גם חיצוניים וגם יכול להיות שבמסגרת האלקטרוליט עצמו היה חומר חומצתי פסיכואקטיבי ש"נכנס לעור" באמצעות החשמל, גם תרם לאפקט פסיכואקטיבי.
לפני שאסביר איך, הסבר טכני קצר: איך הסיפור עובד? קודם כל, יש דבר כזה שנקרא סוללה, או תא גלווני, ויש דבר שנקרא אלקטרוליזה, תא אלקטרוליטי.
סוללה היא מתקן הממיר אנרגיה כימית לאנרגיה חשמלית. המנגנון מבוסס על תגובה ספונטנית של העברת אלקטרונים בין חומרים שונים. המנגנון מורכב משלושה חלקים עיקריים: אנודה, שהיא הקוטב השלילי ומאבדת אלקטרונים באמצעון תהליך של חמצון, קתודה שהיא הקוטב החיובי ומקבלת את האלקטרונים באמצעות תהליך שנקרא חיזור, ובתווך חומר שמקשר ביניהם שנקרא "אלקטרוליט" ומאפשר זרימה של חלקיקים טעונים כדי לסגור את המעגל ולשמור על ניטרליות חשמלית. האלקטרוליט יכול להיות חומצה או בסיס, כלומר שמן, חומץ או מלח. בניסויים פשוטים משתמשים במיץ לימון או ביין, כך גם בתיאוריה הקלאסית על סוללת בגדד, הציעו שמדובר היה בחומץ או מיץ ענבים.
אלקטרוליזה היא התהליך ההפוך: שימוש באנרגיה חשמלית כדי ליצור תגובה כימית שאינה מתרחשת באופן ספונטני. מחברים מקור מתח חיצוני, כמו סוללה, לשתי אלקטרודות הטבולות בתמיסה. הזרם החשמלי "מכריח" יונים לנוע: יונים חיוביים לקתודה ויונים שליליים לאנודה. וכך למעשה החומר מופרד. בניסוי הפשוט והמוכר, מים לחמצן ומימן, ובתהליך הציפוי החשמלי הזרם מפרק זהב מאלקטרודה אחת ומצפה בו תכשיט כסף המחובר לאלקטרודה השנייה.
איך הגיעו למסקנה שסוללת בגדד שימשה לצורך ציפוי זהב? מחקרים ארכיאולוגיים מודרניים מצביעים על כך שחפצי הזהב מאותה תקופה יוצרו בשיטות של Fire-gilding, ובעברית, ציפוי באש. עד להמצאת האלקטרוליזה במאה ה-19, זו היתה השיטה הנפוצה לציפוי מתכות בשכבות דקות של מתכות אחרות. מספר ניסויים שנערכו ניסו להוכיח היתכנות לכך שהתהליך הזה, לפחות כשהוא נעשה באופן חשמלי, אכן נעשה עם סוללת בגדד: בתוכנית "מכסחי המיתוסים" (MythBusters) בערוץ דיסקאברי חיברו 10 סוללות כאלה משוחזרות בטור (כדי להגביר את המתח) והשתמשו במיץ לימון כאלקטרוליט. הם הצליחו לצפות אסימון נחושת בשכבת אבץ. ארנה אגברכט, מנהל מוזיאון "רמר ופליצאוס" (Roemer und Pelizaeus Museum) בעיר הילדסהיים שבגרמניה, ביצע ניסוי ב-1978 וטען שהצליח לצפות כסף בשכבת זהב בעובי ננומטרים בודדים באמצעות מיץ ענבים. עם זאת, הניסוי לא תועד כראוי והתוצאות שנויות במחלוקת. ב-2023 ערך אלכסנדר באזס ניסוי והוציא על זה מאמר ממש בחודש שעבר (ינואר 2026), ובו הדגים כיצד שחזור מדויק של הממצא הארכאולוגי, מסוגל להפיק מתח של מעל 1.4 וולט, גבוה משמעותית משחזורים קודמים (שהגיעו לרוב ל-0.5 וולט בלבד), וזאת בזכות שימוש נכון במבנה הכד ובחומרים המקוריים. כאמור, ניתן לעשות את הדברים האלה גם עם כספית (אמלגמה), ואין שום טעם לבצע את זה עם חשמל, ולכן הכל טוב ויפה אבל יש הסבר אחר ומשכנע יותר.
לפני ההסבר המשכנע, הגיעו ארכיאולוגים שאמרו שבשל כך אין סיכוי שהשתמשו בסוללת בגדד כסוללה, אולי לכל היותר ככלי מאגי, ואפילו ככלי קיבול למגילות של לחשים וחפצי קסם. יש מקבילה לשימושים כאלה בסלאוקיה שעל החידקל, בערך אותו מקום ובערך אותה תקופה, מוקדמת בסך הכל בכמה מאות שנים. אז למה בעצם לא? מצד שני, לשם מה יש בממצא דברים שמהווים בדרך כלל בסיס להליך אלקטרוכימי, סתם במקרה? אנחנו חייבים בורה כלשהיא להניח שהיתה לכך תוחלת, ואולי הטכנולוגיה היתה ידועה או לפחות מעוררת פליאה בתקופה ההיא.
אם נסביר שאכן זה היה שימוש טכנולוגי אבל גם שימוש דתי, נוכל למזג וליישב בין שתי הגישות הסותרות, לכאורה. אם היו מחברים מספר סוללות בטור בתוך פסל של אל, אדם שנוגע בפסל היה מקבל זרם חשמלי. בעולם עתיק ללא מושג של "חשמל", תחושת העקצוץ או הכיווץ בשרירים הייתה נתפסת כנוכחות רוחנית, כוח מאגי או "מגע של אל". במצבי תודעה משתנים (הנגרמים מצמחי מרפא, פטריות או טקסים אקסטטיים), הגוף הופך לרגיש הרבה יותר לגירויים חיצוניים. זרם חשמלי קטן יכול להעצים חוויה כזו, לגרום להזיות תחושתיות או "להקפיץ" את המשתתף לרמת עוררות גבוהה יותר. לכן, ייתכן שזהו כלי קיבול למגילה שהיה "טעון" בכוח מאגי (חשמל) כדי להגן עליה או כדי להוכיח את כוחו של הלחש הכתוב בה למי שמעז לגעת. ומי יודע, אולי גם זו הסיבה שהגישה לחפצים המחשמלים הללו (אפוד ותרפים?) היתה מוגבלת רק למי שמותר לו "והזר הקרב יומת", כי היתה בהם קדושה.
אולי גם זו הסיבה שמי שלא "כיבד" את החפצים פשוט התחשמל למוות, כמו שקרה לעוזא בשמואל ב' ו'. במהלך העלאת הארון לירושלים, הבקר שמט את העגלה ועוזא שלח את ידו כדי לתמוך בארון ולמנוע את נפילתו. כתוצאה מהמגע בחפץ הקדוש, הוא מת במקום. האם התחשמל? בעקבות המקרה, דוד המלך נבהל וקרא למקום "פרץ עוזה". ואולי כל הרעיון של כינוי המשיח כצאצא של פרץ, קשור לכך שהמשיח נושא בגופו אנרגיה חשמלית אצורה – משיח הטכנו? הפלא ופלא.
וכעת: ההסבר החדש. בעוד שבסוללה מודרנית זקוקים לחוטים, ב"סוללת בגדד" גוף האדם הוא החוט. על פי ההסבר, המשתמש (לרוב כהן או מרפא) אחז את גליל הנחושת (הקתודה) ביד אחת ואת מוט הברזל (האנודה) ביד השנייה. המעגל נסגר דרך הגוף עצמו, כאשר זרם ישר חלש זרם דרך הזרועות, הטורסו והרקות. מדובר ביישום עתיק של מה שמכונה כיום tDCS, גרייה מוחית באמצעות זרם ישר, טכניקה המשמשת גם ברפואה המודרנית לטיפול בדיכאון ולשיפור קוגניטיבי.
באופן זה, זרם ישיר חלש, בטווח של 1-2 מיליאמפר, וזה מה שמסוגלת לעשות חומצה חלשה, משנה את הקישוריות התפקודית של רשתות מוחיות. באופן זה הגרייה מעודדת מעבר למצב "היפנגוגי" – גשר בין ערנות לשינה, המאופיין ביצירתיות מוגברת וערפול גבולות המודע, מה שנקרא גלי "תטא". הזרם אינו "מדליק" נקודה אחת, אלא משנה את סף העוררות של נוירונים, מה שמאפשר כניסה למצבי טראנס עמוקים ומדיטטיביים הנחוצים לטקסים דתיים.
אם מעורבים בזה אלקטרוליטים צמחיים כמו לדוגמה מעכבי מונואמיד אוקסידז MAO, האלקלואידים מעכבים אנזימים, והופכים את מחסום הדם-מוח לחדיר הרבה יותר לחומרים פסיכואקטיביים. הזרם החשמלי משתמש בכוח אלקטרו-מניע כדי "לדחוף" מולקולות טעונות של התרופה דרך העור ישירות לזרם הדם. החשמל משמש כ"נהג" מולקולרי, המאיץ את השפעת החומרים הפסיכואקטיביים ויוצר חוויה עוצמתית, מהירה וממוקדת, שלא ניתן להשיג בבליעה רגילה. כיום דבר כזה נקרא יוניטופורוזה (Iontophoresis), והטיפול משמש בין השאר לשיתוק בלוטות הזעה דרך זו של עיכוב אנזימים והפחתת פעילות מלאכותית.
בכתבים שומריים ואכדיים מופיעים תיאורים שנחשבו עד כה למטאפוריים, אך לאור ההבנה הנוירו-טכנולוגית הם מקבלים משמעות פיזיקלית מדהימה: משיחת הראש באש": תיאור מדויק של תחושת הפרסטזיה (Paresthesia) – העקצוץ החשמלי המתפשט על העור בזמן הגרייה. "אחיזה בברק האלים": התייחסות לפוספנים (Phosphenes) – הבזקי אור ויזואליים הנגרמים על ידי גירוי חשמלי של המוח או רשתית העין. עבור הכהונה המסופוטמית, המכשיר היה כלי לדיווינציה (חיזוי עתידות) ותקשורת עם האלוהות. הזרם החשמלי לא נועד לעבודה תעשייתית, אלא לניווט במרחבי התודעה. הכהן לא רק הפעיל את המכונה, הוא היה חלק מהמעגל החשמלי שלה.
יש לציין דבר חשוב מאוד: הממצא המקורי של סוללת בגדד נעלם ב-2003 בזמן שהמוזיאון הלאומי של עיראק נבזז, אחרי נפילתו של סדאם חוסיין. אלפי פריטים נגנבו, ומצד שני אלפי רסיסים מהם נמצאו בהמשך, וגם אין חוקיות למה נגנב ומה לא, ובכל זאת דברים נגנבו. אז לא ברור מה נגנב, אבל כן ברור שמאז 2003 "סוללת בגדד" המקורית לא אותרה. אולי חוץ משרידים ממנה. ולכן, על שרידים אלה, אם וכאשר אי פעם תבוצע בדיקת ספקטרומטריית מסה ויימצאו שרידים של חומרים אלה ואחרים, נוכל לומר בוודאות את מה שעכשיו הוא בגדר תאוריה: שהקדמונים השתמשו בחשמל לצרכים מאגיים ומיסטיים, ושיסוד החוויה הדתית הוא בפסיכדליה.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה