הקריאה המסורתית במיתולוגיה ההודו-אירופית נוטה להצטמצם לתיאורים פסטורליים ומטריאליסטיים. אולם, ניתוח פנומנולוגי רדיקלי חושף כי המרחב האקולוגי המתואר במיתוסים אינו אלא קרטוגרפיה של הנפש. המעבר מהרובד המילולי והמוחשי (חלב, נחשים, קורבנות) לרובד האלגורי, מגלה אסטרטגיה חברתית לניהול חוויות קצה פסיכדליות. המיתוס מנסח מחדש את הצורך הקהילתי במשקאות "חיים", כלומר חומרים משני תודעה, כדלק חיוני לשמירה על הסדר הקוסמי, תוך הצבת גבולות ברורים מול ה"פריפריה" המאיימת של התפרקות אונטולוגית, בניגוד ל״אקולוגיה״, מילה המסמלת את ה״בית״, ונגזרת מהמילה היוונית למשק ביתף oikos. אפרט את הדברים להלן.
בלב המיתוס ההודו-אירופי ניצבת הפעולה האלכימית של "חביצת אוקיינוס החלב" (Samudra manthana). הסיפור מתאר כיצד האלים והשדים שילבו כוחות כדי להפיק את משקה האלמוות (amṛta) ואת הסומה (soma) מתוך אוקיינוס קוסמי. כדי לעשות זאת, הם עקרו הר שלם (Mandara) והשתמשו בו כמוט חיבוץ, כשהם כורכים סביבו את הנחש האדיר וסוקי (Vasuki) ומשתמשים בו כחבל מסובב. תהליך אדיר זה, המערב הרס ויצירה, לא רק הפיק את משקה האלמוות אלא גם יצר את הירח, האלה לקשמי, וסוס פלאי (Uccaiḥśravas). הסיפור מסמל את המאמץ הקוסמי הנדרש להפקת תמצית החיים והתודעה מתוך הכאוס הראשוני, תהליך שבו רעל ונקטר (סם החיים וסם המוות) עולים יחדיו מן המעמקים.
הסוס והפרה היו מרכזיים מאוד בקרב ההודו-אירופיים. שניהם כבהמות מבוייתות שימשו את האדם בכל תחומי החיים עד למצב שבו הם הפכו להיות ״חיות מפתח״. הם שימשו גם למזון, אוכל ושתיה, גם לעבודה, גם כחומרי גלם. חומרי הגלם האלה מסתברים כהרבה יותר מסתם עור ועצמות, מפני שהם עמדו במרכז ההכנה של משקה משנה תודעה – כל שבט והמשקה שלו. נשוב לזה אחר כך כי המחקר הקלאסי מתעלם מזה באופן מופגן. מבחינתו חיי דת של קבוצה אנושית נגזרים קודם כל מהצרכים הבסיסיים ביותר של האדם, ורק אחר כך יש מקום ל״מותרות״ כמו חיפוש אתגרים אינטלקטואליים או הנאה ממצבי תודעה משתנים. הוא מתכחש לכך ששני הדברים האלה מבחינת האדם הם בסיסיים לפחות אם לא יותר ממזון. משמעות והתמודדות עם חוסר וודאות וחרדה הם א׳ ב׳ של ההתנהגות, ואני חושב שהעידן המודרני שבו אנחנו פוגשים על בסיס יומיומי את ה-OCD הוא ההוכחה המספקת לכך. כשאתה מפקיע את החיפוש אחר מצבי תודעה משתנים, כשאתה מגדיר אותם כמותרות, כאתגר אינטלקטואלי, כמשהו שיש בו הנאה ולא צורך, כשאתה לוקח בעלות על הטכנולוגיה הזו וגורם לכל מי שמנסה לפלוש לתחום האסור תחושה כאילו הוא פיראט, כשאתה לא מאפשר לו למצוא באמצעות אותו החיפוש משמעות לחיים ופתרון לחרדות המטרידות אותו, או אז הוא מפתח ומטפח את החרדות הללו לכלל פסיכוזה.
נמשיך בהסבר הקלאסי. הסוס והפרה, כחיות מפתח, משמשים גם כמרכזיים במיתוסים ובפולחן. השימושים של הסוס ידועים: בהמת משא, עזר ניידות, ובעיקר ניידות מחץ המשמשת את הלוחמים במלחמה ובפשיטות מזדמנות המביאות עוד בהמות למשק הבית, שהן עוד מזון ועוד משאבים ועוד חומרי גלם, והסוסים בפני עצמם לפעמים מהווים מזון לעת מצוא, יש השותים את חלב הסוסות ויש האוכלים בשר סוסים. בקיצור, מי שאין לו סוסים לא מסוגל להיות גיבור. הסוס הוא גם בעל כח, וכל מי שרוצה להיות בעל כח צריך להיות כמו סוס, ולהשתמש בסוס כטוטם. הסוסים שימשו את ההודו-אירופיים בקבורה, בפולחן, במיתולוגיה, במדע הקדום – באסטרונומיה לדוגמה. מן הסתם גם פרה משמשת לאותם צרכים. אפילו בגללים שלה משתמשים לצורך הסקה. מי שרוצה להקרא עשיר, אצל ההודו-אירופיים, נמדד לפי כמה בקר יש לו. אתה מגיע לבקר ורוצה לתת מתנת נימוסים? אתה נותן שי, שור. בקר מהווה תשלום כמוהר, תשלום כופר. הסוסים שימשו כעזר לצורך פשיטות בקר, כי צריך להגדיל את מלאי הבקר, כי צריך להגדיל את המלאי שלו לצורך שימוש בו לצרכים פולחניים. ולפעמים אתה גם רוצה להפנים את האלוהי בך, אז אתה אוכל, גם כקורבן וגם כמוצר צריכה יומיומי. ובגלל שאדם לא מסוגל לאכול לקטוז, לפעמים אתה משלם על זה בבריאותך, עד, לפחות, שהגוף שלך מפתח סבילות. בקיצור: החיות הללו וההפרשות שלהם, מהוות ״נשא בצפיפות גבוהה״ לנתונים אונטולוגיים, קיומיים.
אבל מהו הקיום? כאמור, לפי התפיסה המטריאליסטית, הקלאסית, משק הבית, הכלכלה היומיומית. אבל מסתבר שיש משהו מרכזי יותר, כפי שטענתי, החיפוש של מצבי תודעה משתנים, הצורך הבסיסי אליו. ובקיצור: חלב הוא רק מטאפורה למשנה תודעה, המהירות של הסוס היא רק מטאפורה למצב המיידי שבו החומרים הפסיכואקטיביים משפיעים על הנפש, ולמסע שבו הנשמה עוברת, שהוא לפעמים מפרך, מייגע ומסוכן, ואפשר להפסיד במלחמה הזאת. אבל ככל שתטפח את הסוס כך הוא יהיה יעיל יותר וככל שתטפח את הפרה, כך החלב שלה יהיה יעיל יותר.
הדבר הזה הוא כבר הרבה יותר ממטאפורה, הוא אלגוריה שלמה, כל המציאות היומיומית היא אלגוריה לקיום, ולהתמודדות הפנימית של האדם עם הלא צפוי והמבהיל. והאדם מוצא נחמה באמצעות המסעות הללו אל הלא מודע, ובגלל שהדבר הזה מאתגר ולא פשוט, וצריך מומחיות בלהתמודד עם האתגר והקושי הזה, אז לא כל אדם וזב חוטם יילך ויתמסטל, ולכן ״מקצים״ דמויות מהחברה שיעשו את זה. לפעמים אלה בעלי מקצוע, טכנאים של הנשמה, שמאנים. לפעמים אלה מתנדבים או ממונים כמו חיות טוטם, עבדים או אנשים משולי החברה שרוצים לעשות בהם שימוש מועיל, ולפעמים כשזה לא מספיק אז בני האליטה עצמם. אם הם מצליחים להשאר בחיים , מה טוב. כשלון שלהם יהיה מוות, שלפעמים הוא ״כפרה״, כלומר חותם שלמות על המעשה מצידם, או מתנה שאנחנו כחברה מוכנים לתת, מסיבה כלשהיא כמו לדוגמה כי אנחנו מאמינים שזה ״ירצה את האלים״. לפעמים זה פשוט כשלון, כמצריך בהמשך ״עליה במדרגה״ – אם קורבן מן החי לא עזר, מעלים קורבן אדם, אם קורבן אדם לא מספיק, מעלים קורבן מן האליטה. לפעמים שולחים אותם במטרה שיחזרו, אבל לפעמים שולחים אותם במטרה שיישארו שם.
מסופר על המלך הנורדי דומלדי (Domaldi), לאחר שנים של רעב כבד, שבהן הקרבת שוורים ואף בני אדם פשוטים לא הועילה, הבינו ראשי העם שהבעיה נעוצה בחיבור המיסטי הפגום בין המלך לאדמה. המלך לא היה רק שליט פוליטי, אלא התגלמות המזל והשפע של עמו. בצעד נואש לשינוי המציאות, המלך הוקרב על ידי נתיניו, והמזבחות נצבעו באדום מדמו. האקט המזעזע הזה נתפס כהצלחה מיסטית, המוות המלכותי שחרר את חסימת כוחות הטבע והביא לשגשוג.
אבל כאמור מבחינה מטאפורית, מהו מוות? מוות הוא כשלון בהתמודדות מול החרדות, מוות הוא כניסה לטריפ ואי חזרה ממנו. חלק מהנשמה שלך נשאר שם, כשזה טריפרע, שאתה עדיין נושא את זכרונו כשאתה בפוסט-טראומה. כשאתה משוגע, הפסדת במלחמה. כשאתה נותר שפוי, כשאתה מפיק מזה גם תועלת כמו חוויה משנת חיים, ניצחת.
החומר הפסיכואקטיבי הוא רעל. אף אחד לא מכחיש את זה. לפעמים הרעל הזה מועיל, ולפעמים מזיק עד מוות. וכאן יש עוד מטאפורה, יש חיות שמהותן רעל, כמו לדוגמה נחשים. בחלק מהמיתולוגיותאלה לא סתם נחשים אלא מפלצות זוחלות, כמו דרקונים, תנינים, מרובי ראשים, ראש הוא מייצג של מח או תודעה, ולכן אם יש לך כמה ראשים סימן שהאתגר התודעתי שאתה נתקל בו הוא גדול אפילו יותר מסתם אתגר עם ראש אחד. יש מישהו שנלחם במפלצת מרובת הראשים הזו, ואת הלוחם הזה ייצגו בדמות הגיבור ההודו-אירופי, טריטו (*Trito), שהוא לא סתם מודל לגיבור שמשתתף בפשיטות בקר, כי כאמור בקר הוא לא סתם חיה אלא יותר מייצר חלב, חומר פסיכואקטיבי, ומי שמנצח, הוא בסך הכל פסיכונאוט שמסוגל להתמודד עם השדים הרעילים, הנחשים.
בגאוגרפיה הקדומה, בדרך כלל ייצגו את ה״בר״ כמקום מסוכן, דווקא משום שיש שם חיות פנטסטיות שיש להן יכולות בלתי נדלות שלא מאפשרות לנצח אותן, בגלל הגודל העצום שלהם, הכח והארס, וגם כאן מדובר במטאפורה על ״הפריפריה של הנפש״. ברגע שיש לך אגו דת׳, אתה מגיע למקומות האלה, איבדת את הקשר עם המרכז התבוני שלך והגעת למחוזות לא מוכרים ומפחידים שבהם אתה לא מוגן, אין לך את העוגנים הנפשיים, ולכן אתה חייב להיות מאומן כדי למצוא נקודות אחיזה ולא ללכת לאיבוד. אם הלכת לאיבוד, אתה עלול למות. בתרבויות ימיות, ה״בר״ נחשב כאוקיינוס, או יותר נכון כמעמקי הים וכמרחק רב מן היבשה, והחיות המפחידות האלה לפיכך הן זוחלי מים, או לחלופין לוויתני ענק. במיתולוגיה זהו ״נחש המעמקים״ Áhi- Budhnyá-, וספציפית אצל הנורדים זהו יורמונגנדר (Jǫrmungandr) , השוכן בים העמוק המקיף את כל הארצות, וכאשר הוא יעלה ליבשה יתרחש סוף העולם (Ragnarok), והמים יציפו את האדמה. כלומר הרגע הזה הוא המפגש עם המקום הכי עמוק בנפש, והנצחון עליו. קץ הימים, ביאת המשיח, אינה רגע של מלחמה פיזית, אלא מטאפורה על מצב תודעתי וההגעה אליו. ומי שמנצח את אותו הנחש, הלא הוא ת׳ור, שלעצמו הוא בעצם גלגול של הלוחם טריטו, כאמור הפסיכונאוט המומחה.
בפולקלור ההודו אירופית יש סיפורים חוזרים על נחשים וזוחלים אחרים כמו קרפדות ולטאות, שמתגנבות כדי לינוק מעטיני הפרות ולגנוב את החלב היקר. שמות של בעלי חיים בשפות שונות (כמו godhā בסנסקריט שמשמעותו לטאה אך נגזר מ"יונק-פרה") מעידים על עתיקותה של אמונה זו. במיתוס החיתי על Illuyanka, הנחש עולה ממאורתו למשתה, אך מסרב לחזור והופך לאיום (החיתים, יש מחלוקת אם הם הודו-אירופיים, אבל זה לא משנה כי המיתוס הזה נמצא גם שם). בטקסטים אנגלו-סקסיים, הדרקון מתואר כ"אורח זדוני" (inwit-gæst) התוקף את בני האדם. כדי למנוע את הגנבה הזאת יש טקטיקות שונות, כמו לדוגמה לפייס אותם, באמצעות מתנות. במסורת הבלטית קיימת מסורת ארוכת שנים של "נחשי בית" (žaltys), שהאנשים נהגו להאכיל אותם בחלב בפינת הבית או ליד התנור. לא כחיית מחמד, אלא יותר כמייצג כל הנחשים הבאים לגנוב את הטוב. והדבר הזה הוא מטאפורה הן ליכולת של טריפ תמים להפוך להרסני, והן של צרכני סמים פרזיטיים, ה״שואבים״ את משאבי התודעה של הקהילה ללא תרומה חזרה, ובכך מרעילים את האקולוגיה הנפשית המשותפת. או בקיצור: להשתמש באותם הסמים, לגשת אל אותו הגן הנעול, הוא משהו שמתאים לא לסתם ילדים קטנים שמסיגים את הגבול לגנו של הענק, אלא רק לאנשים שיודעים להועיל לקהילה ולתת לה משהו בחזרה. לכן גם יש אינטרס להקיף את הגן הזה בחומה ולמנוע גישה לא מורשית – לא רק כהגנה עליהם עצמם אלא כהגנה על המשאבים המשותפים והמוגבלים של הקהילה.
כדי לקחת את הדוגמאות הקונקרטיות מהמיתולוגיה ההודו-אירופית נעזרתי בספר ״Indo-European Ecologies Cattle and Milk – Snakes and Water״ בעריכת ג׳רי לארסון, תומאס אולנדר ואנדרס יורגנסון שהופיע בשנה שעברה בהוצאת אוניברסיטת שטוקהולם וניתן להורדה וקריאה חופשית בלינק הזה. למרות שהם נוקטים יותר בגישה הקלאסית והמטריאליסטית ולא בגישה המועדפת עלי יותר, שיש המכנים אותה יונגיאנית ויש המכנים אותה פשוט, הנחת המוצא של חקר האנתאוגנים.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה