baseball, bat, sport, game, toy

סימולציית האלים: מהמיתוס למגרש המשחקים

האם משחקי כדור הם בעצם סימולציה של מיתוסים, וכשאתה מכה עם המחבט (או בועט) בכדור אתה בעצם מרוצץ את ראשי האויבים שלך, כמו שנאמר: "אך אלהים ימחץ ראש איביו, קודקוד שיער מתהלך באשמיו"? במזמורי הקינה וההאדרה העתיקים לאיננה, אלת האהבה והמלחמה (כמו במזמורי ה-balaĝ מהתקופה הבבלית הקדומה), נאמר עליה: "גרמתי לראשים להתגלגל כמו כדורים כבדים". על יהוה כתוב "ידין בגוים מלא גויות, מחץ ראש על ארץ רבה", אך מאות שנים קודם לכן נאמר בכתבי אוגרית על ענת: "תחתיה ראשים ככדורים, עליה כארבה כפות ידיים".

באנתרופולוגיה קיימת מחלוקת ארוכת יומין בשאלת כיוון וקטור ההשפעה: מהמיתוס למשחק או להפך. טענה אחת היא שהמשחק הוא תוצר של תהליך סובלימציה והתמרה אונטולוגית – חילון הדרגתי שהמיר את המאבק הקוסמי, קורבן האדם וניכוס ה"מאנה" מגולגולת האויב לכדי אובייקט עץ ומגרש מוסדר. טיעון נגדי, הנשען על תזת ה-Homo Ludens, גורס כי הדחף המשחקי האגונלי קודם לכל תיאולוגיה, והמיתוס אינו אלא קוסמיזציה רטרואקטיבית שהולבשה על הדינמיקה הפיזית והמשחקית כדי להעניק לה תוקף מקודש.

ארשה לעצמי לצדד בטענה הראשונה. בעולם העתיק, המציאות הארצית לא נתפסה כמרחב מקרי או כתוצר של נסיבות חילוניות, אלא כהשתקפות ישירה של סדר קוסמי ואלוהי. גם שדה הקרב לא נתפס במונחים טקטיים גרידא או כטרגדיה אנושית, אלא כזירת המשחק של אלות המלחמה, הסערה והתשוקה. מדובר בשני צדדים של אותו מטבע: האלים עשו את מה שעשו כדי להשיב את הסדר הקוסמי על כנו – אקט שהושג דרך פירוק כוחות התוהו. כיצד עושים זאת?

התשובה טמונה בהבנת מעמדו של הראש בעולם הארכאי. הגולגולת מעולם לא הייתה סתם איבר אנטומי. עוד מן התקופה האפיפליאוליתית והנאוליתית היא נתפסה כמשכן ה"מאנה", תמצית כוח החיים, התודעה והחיוניות של האדם והאל כאחד. כשאדם היה מת, היו מפרידים בין הגוף לבין הראש. את הגוף קוברים, את הגולגולת שומרים, לפעמים מכיירים. ובהתאם, כשאתה נלחם באויב שלך, כדי לנטרל את כוחו אתה עורף את ראשו ותולה אותו במקדש. כך אתה מרוקנן ממנו את כוחו ומנכס אותו לעצמך, או לאל שלך. הפיכת הראש לחפץ נטול רצון המוטל על הקרקע היא האקט האולטימטיבי של ביטול הסובייקט, ריסוק הסוכנות שלו והמרתו למצב של דומם מוחלט הנשלט בידי המנצח.

ככל שהציוויליזציות התפתחו, תהליכי העיור והמיסוד הציבו מכשול חמור בפני האלימות הגולמית הזו. הצפת רחובות העיר ומפתני המקדשים בדם קרוש ובגולגולות מרקיבות יצרה סכנה קיומית של טומאה – "מיאזמה" המשבשת את הסדר המקודש ומאיימת למוטט את המבנה החברתי. החברה נדרשה לפתרון פרדוקסלי: מחד, שימור המנגנון הפולחני שבאמצעותו מובס התוהו ומוחזר הסדר הקוסמי. מאידך, הרחקת הזיהום המדמם מלב המרחב האזרחי. כאן בדיוק נכנס לפעולה מנגנון הסובלימציה וההתמרה האונטולוגית, שמתוכו הגיח מגרש המשחקים.
הסובלימציה לא הייתה אלגוריה מופשטת או מטפורה ספרותית בלבד, אלא פעולה מבוססת מאגיה סימפתטית. במסופוטמיה, למשל, עץ החולופו המקודש לאיננה שימש ליצירת ה"פוקו" (הכדור) וה"מכו" (המחבט. למרות שזה לא בהכרח מלשון מכה אלא מלשון מחץ, mahāṣu) שהוענקו לגילגמש – חפצים שהחליפו את הראש הכרות ואת נשק האלים המוחץ. על פי חוקי המאגיה הסימפתטית, פעולה המבוצעת על דגם מוקטן או תחליפי מייצרת אפקט ממשי במציאות הרחבה: הכאת כדור העץ במגרש אינה "מחווה" גרידא, אלא הפעלה ממשית של הכוח המשמיד את ראשי האויב והתוהו במרחב המטאפיזי. המגרש תוחם בתוכו את האלימות, כולא את הכאוס בתוך גבולות גיאומטריים ברורים, ומאפשר לפרוק את המתח הקוסמי באפס זיהום פיזי.

מנגנון זה אינו ייחודי למזרח הקדום, וביטויו המובהק ביותר בא לידי ביטוי במרחב המזו-אמריקאי, שם התפר שבין פולחן דמים למשחק כדור נותר בעינו. בעלילת ה"פופול וו" של המאיה, משחק הכדור בשאול (שיבאלבה) מגיע לשיאו כאשר ראשו של הגיבור הונאחפו נערף על ידי עטלף מפלצתי והופך הלכה למעשה לכדור המשחק שבו חובטים אלי המוות. גם כאשר ראשו מוחלף בדלעת והמשחק מתורגם לתנועת גופים שמימיים של השמש והירח, המציאות בשטח שימרה את הזיקה החיה: חפירות ארכיאולוגיות חשפו כי כדורי גומי עתיקים הכילו לעיתים שרידי אפר ועצמות אדם, ותבליטי צ'יצ'ן איצה מתעדים בבירור עריפת ראשי שחקנים במרכז המגרש. במזו-אמריקה, הדם לא נתפס כטומאה שיש להסתירה, אלא כדלק הקוסמי המזין את השמש, והמגרש נותר שער פיזי, פעור ומדמם בין עולם החיים לתהומות השאול.

אסביר מעט על המיתוס על החולופו כדי לעשות מעט סדר. המיתוס מספר שהעץ נעקר בסערה שנגרמה על ידי השאול שניסה לחבל במשט של אל המים (והפרת), אנכי. העץ נסחף בזרם עד שאיננה מצאה אותו במורד הנהר ליד העיר ארך. היא אספה את העץ ונטעה אותו בגנה הקדוש, כדי ליצור ממנו כסא ומיטה. אולם, היא לא הצליחה לכרות אותו מכיוון שבשורשיו התגורר נחש, ובצמרתו קיננה ציפור הסערה אנזו. מי שהצליח להרוג את הנחש ולגרש את הציפור ואת השדים שקיננו בו היה גילגמש. כתוצאה מכך איננה הצליחה לבנות את כסאה, וכאות תודה איננה נתנה לו ענפים מהעץ שפוסלו להיות הכדור והמחבט. לאנכי היה עץ מקודש, הקיסקנו. המיתוס על החולופו הוא כנראה קונטרה לעץ זה. הקונטרה משלימה לנצחון נוסף של איננה, המיתוס שבו היא גנבה מאנכי את ה״מה״, המקבילה של המאנה. האופן שבו איננה העניקה לגילגמש את שני אלה (כולל ה״מה״), משמעותה הסדרת הלגיטימציה למלכות אנושית. מלך טוב הוא מי שמתגבר על התוהו ובכך שומר הסדר הקוסמי.

ומה הקשר לשינוי תודעה? כאשר גילגמש שיחק במחבט ובכדור ברחובות ארך, הוא כפה על צעירי העיר לשחק גם, על אף מחאת אמותיהם. כך הם שיחקו עד כדי התשה קיצונית ואובדן חושים. המשחק הכפייתי נמשך עד שאירוע דרמטי הפסיק אותו: הכדור והמקל נפלו לתוך סדק באדמה ישירות אל מעמקי השאול. ולכן היום אנחנו משחקים גולף

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×