אחד המהלכים המרכזיים במעבר למונותאיזם הוא האופן שבו מאפיינים שהיו במקורם נשיים, ובייחוד אפוטרופאיים, כלומר מגנים – הועברו לדמויות גבריות, בראשן יהוה. דוגמה סמלית ומובהקת לכך היא דמות ה"צור" – מונח שמסמל את יהוה ככוח מגן, אך שורשיו נטועים במסורות עתיקות של פולחנים ואמונות באלות מגוננות, שמזוהות עם אבני חן וקמעות.
גם מגן דוד וגם חותם שלמה, שני סמלים המזוהים כיום עם היהדות, מעוצבים כתבניות גיאומטריות המייצגות מבט עליון על אבן צור, ובכך הם למעשה ממשיכים מסורת של ייצוג קמעות מגינים מאבנים – במיוחד אבני חן – שהיו מקובלים כבר בעת העתיקה כסמלים נגד עין הרע ומזיקים. הדימוי הזה מתקשר ישירות לתפקידים אפוטרופאיים שהיו בשימוש לאורך הדורות, ומושגים כמו "צור ישראל" הם בעצם עדות לתהליך שבו סמל פגאני של הגנה – האבן – קיבל גיור ונהפך לסמל של האל האחד.
הקשר לשלמה המלך נובע ממסורת מאוחרת, שבה נטען כי לשלמה היה קמע באמצעותו שלט בשדים. אלא שמעיון מדוקדק במסורות אלו, מתברר כי המהות של אותו קמע לוטה בערפל: בחלק מהגרסאות מדובר באבן חן, באחרות מדובר בשורש צמח. אמוץ דפני מראה שמדובר בעצם באגדה שסופרה במקור על טבעת אפוטרופאית (שבמרכזה שורש דודא) שהיתה לאלכסנדר הגדול, שהפך במסורת היהודית לשלמה המלך. גם האגדה וגם עצם קיומו של קמע כנגד שדים, עברו ״גיור״ של תופעה פגאנית מובהקת.
מגן דוד הוא הקסגרמה, וחותם שלמה הוא פנטגרמה. מדובר בגלגול של קמע של אלות מסופוטמיות כמו אישתאר, שזוהתה עם כוכב ונוס. אישתאר, ששמה נגזר מ־star, הייתה הגרסה האכדית של האלה אינאנה, שתרגומה המילולי בשומרית הוא "מלכת השמיים". אינאנה הייתה אלה רב־תפקודית: אלת אהבה, אך גם מלחמה ופריון, שני תחומים הדורשים הגנה ממזיקים. ההגנה הזאת הגיע באמצעות זיהויה עם הכוכב המנצנץ, שבצורתו הגרפית הוא מתומן, אוקטגרמה. האוקטגרמה הפכה ברבות השנים להפטגרמה, להקסגרמה, ולבסוף לפנטגרמה.
מקבילתה של אינאנה במיתולוגיה היוונית היתה אתנה – אלת פריון ואלת מלחמה. לאתנה היו משרתות, גורגונות. אחת מהן היתה מדוזה. למדוזה יש סיפור מעניין שלא כל כך משנה מהו, אלא רק העובדה שהיא נענשה והפכה למפלצת. העובדה שהיא הפכה ליצור מעורר אימה, ומשמעותה המילולית של גוגרונה ביוונית הוא גם מעורר אימה, רומזת על כך שמדובר ביצור דו פרצופי דמוי שד. וכשהשד הזה הביט בך, הפכת לאבן. יש הסוברים, שמדובר בעצם במטאפורה לקישיון אברים, מצב שבו השרירים מתקשים ומהווה את אחד מסימני המוות – דבר הרומז על כך שמדובר בעצם בחווית סף מוות שאינה אלא ״מלחמה בשדים״, והפסד במלחמה הזאת הוא מוות.
קישיון, היות משהו רך לפתע קשה, ובעיקר המעבר שלו מקשיות לרכות ובחזרה, היה לפיכך, סמל לאותו המוות, או סף המוות והשיבה לתחיה. בהקשר היהודי ניתן לראות את זה כמטה של משה שהפך לנחש, ובחזרה למטה. ולא סתם הנחש נכנס כאן לתמונה: הנחש הוא סמל לדו פרצופיותו של הרעל, המסוגל לגרום לאותו מוות או שגעון, אך יש גם מצבים שבו האדם שנטל אותו, החלים ושב לאיתנו. נחשים היו גם שערות ראשה של מדוזה.
אבל מדוזה היתה כאמור משרתת, ומסתבר שהגורגונות לא היו רק בשירותה של אתנה. הן היו גם בשירותו של זאוס – טבועות על המגן שלו, ה-Aegis – כך כתוב באיליאדה. מה שרומז על כך שהן היו למעשה קמע. התרגום המילולי של ״אייגיס״, הוא אמנם "סערת רוחות עזה" (סופת ברקים ביוונית: קטאיגיס, καταιγίς), שמתקשר בהחלט עם האטריבוט של זאוס, הברק. אך חשוב לציין, המשמעות היא גם "עור עזים" (αἴξ, aix), כדי לסמל את היותו של הקמע בעצם שריון עור או מגן – אטריבוטים של לוחמים.
בהקשר הזה נציין גם אלת פריון לוחמת נוספת, ארטמיס, שזוהתה עם עורות. ארטמיס מתוארת כבתולה, בתולין היה תכונה של משרתותיה של האלה הרעיה. כך, לדוגמה, ברומא: הסטיה, שמשרותותיה נקראו הבתולות הווסטיליות, ותפקידן היה לשמר את האש הקדושה, שסימלה את האח הבוער – אטריבוט של האלה הרעיה. מדוזה, אגב, היתה בתולה. בדיוק בגלל זה אתנה כל כך הזדעזעה כשמקדשה חולל בידי פוסידון, שאנס את מדוזה. לכן היא החליטה, לפי המיתוס, להעניש אותה בהופעה מאיימת.
רפאל פטאי כזכור טוען שלאלה הרעיה יש בעצם שלושה מופעים שהם אחד: בתולה בעלת שדיים מדהימים, אם בעלת שדיים שופעים ומלאים בחלב, וזקנה בעלת שדיים מצומקים ונפולים. מדובר בעצם ב״שילוש הקדוש״, כשבכל אחד מהמופעים יש סמל אחד שמבדיל מופע מן האחר: השדיים, סמל פריון. עטינים מלאות בחלב, הן סימלה של העז, לה אגב גם יש זקן – הדבר הופך אותה לסוג של אנדרוגינוס, בעל מאפיינים נשיים (שדיים) וגבריים (זקן). אט אט נשים לב לכך, שבעצם למימד הדמוני יש מאפיינים אנדרוגיניים, הן מפני שמדובר במרחב לימינלי ופלואידי, והן ובעיקר מפני שמהותו של הפולחן הוא איחוד קדוש, היירוגמיה, בין הזכר לנקבה.
זו גם התזה העיקרית של רפאל פטאי בספרו ״האלה העבריה״. במרכז פולחן הפוריות, יש שתי דמויות: דמות הגבר, ה״בעל״, ודמות האישה, הרעיה. האיחוד ביניהם, איחוד של שני האלים, נקרא לפיכך ״אלוהים״ והוא פולחן זוגי – וזה היה הפולחן המקורי של ה״יהוויזם״. זו גם הסיבה שהקבלה היא סוג של יהוויזם, שכן היא מעלה על נס את הזיווג העליון בין האל לבין השכינה, או ה״מטרוניתא קדישתא״. מרווין פופ, אגב, טען שזה מה שעומד במהותו של שיר השירים, שם הרעיה נקראת ״שולמית״. זו הסיבה שמי שכתיבת הספר מיוחסת לו, נקרא לפיכך ״שלמה״, מאותו השורש. ואולי, ההיירוגמיה נקראת לפיכך ״שלום״, ובעגה האורתודוכסית ״שלום בית״.
רפאל פתאי הגה את הרעיון הזה הרבה לפני שנתגלו בהמשך ראיות ארכיאולוגיות לכך שהפולחן הכנעני, ולפיכך, היהודאי, היה בעצם פולחן זוגי ל״יהוה ולאשרתו״. הממצאים מכונתילת עג'רוד, חירבת אל-כום ותל ערד רק מחזקים את טענתו של פטאי: האל לבדו לא היה מספיק – הוא נזקק לפונקציה הנשית כדי להיות אל מלא. והאלה, ולמעשה שני האלים, מתבטאים בצורה של ״מצבות״, שאינן אלא אבנים.
מה שקרה במונותאיזם, הוא שכביכול, האלמנט הזה של המצבות הוכחד, וכל ראיה לכך שהיה פולחן זוגי הושמט. במסגרת זו המאפיינים הנשיים הועתקו אל האל היחיד, הזכר, ובמסגרת זו גם המוטיב האפוטרופאי. האם מדובר ברעיון יהודי גרידא? כנראה שלא, מסתמן שההעתקה של התכונות האפוטרופאיות לגבר החלו עוד לפני כן, והמיתולוגיה היוונית היא הוכחה לכך. זאוס, אל אולימפי, ירש את התכונות של אלת הפריון, הכתונית בעיקרה. כך, ה״אייגיס״ שלו, הקמע, לבש את ה"אמבלם" שלו במקום שילבש את זה של האלה הנקבית. ברק במקום כוכב, ואם זה מזכיר לכם את הטיארה של וונדר וומן אז זה בדיוק משום שמדובר בעצם בצורה המקורית של הדיאדמה, סרט ראש שאפיין מלכים זכרים, למרות שמקורו בעצם בסרט שנתלה על פסלה של אלת הפריון במקדשה. והסיבה שהיה צריך לשים על ראשה סרט הוא כדי לקשור באמצעותו קמע, של אותו הכוכב.
הסרט הזה היה צבוע גם בצבעים ייחודיים בגווני אדום: שני, תכלת וארגמן. את הסרטים הללו היו אורגות כהנות מקדש. חלקן היו בתולות, חלקן היו ״קדשות״ ותפקידן היה, אולי, לקיים סימולציה של היירוגמיה עם ייצוגו של האל הגברי, המלך. חלקן, אגב, היו אנדרוגיניות, אבל שלא נסטה מהנושא עליו אנו מדברים: אפוטרופאיות. הציץ של הכהן הגדול היה מין קמע שכזה שמקובע בסרט מבד שכזה: המצנפת, שהסרט שקשר אותה היה מתכלת. הציץ היה אולי בצורה של דודא, כפי שמדווח יוסף בן מתתיהו, אולי היה כתוב עליו שם השם המפורש, כמו שכתוב בשבת ס״ג עמ׳ ב׳. אבל בכל מקרה, תפקידו היה אפוטרופאי, והתפקיד של המגן המאגי היה של האל הזכרי, שגם לו היתה דיאדמה כזו, כנאמר במסכת חגיגה י״ג עמ׳ ב׳, שסנדלפון היה ״קושר כתרים לקונו״. הדיאדמה הזו, אגב, גם מדווחת בשיר השירים בדיוק מאותה הסיבה – הפיכת הנקבה לזכר, שלמה מקבל את העטרה, ״שעטרה לו אמו״.אם חיפשנו עוד סמלים קבליים יהוויסטים, אז ראוי לציין שהשכינה, או יותר נכון, מקום השכינה, נקרא במגילת איכה ״עטרת״. בספר היכלות נאמר שמטטרון, מכהן בעצם ככהן הגדול בבית מקדש של מעלה, ועל הציץ שלו כתב ה׳ את האותיות שמהן נבראו שמים וארץ. אלה, הם כנראה ה״כתרים״ שהקדוש ברוך הוא בעצמו קושר לאותן האותיות, כמתואר במסכת מנחות כ״ט עמ׳ ב׳ – כך מצא אותו משה רבינו כשעלה למרום.
נשוב לעניין האבנים. הרמס הוא דוגמה נוספת לנושא תפקיד אפוטרופאי גברי, שאולי ירש את תפקידו מאישה. לפי מרטין נילסון, הרמס נולד כהאנשה זכרית של גלי אבנים (cairn) שהוצבו בדרכים, ונקראים ביוונית ״הרמיון״. אבל ההתפתחות הזו היתה מאוחרת יחסית, וכנראה הרמס הפך לזכר רק לאחר שהיוונים נתקלו באל תחות. מתי זה קרה? אולי בתקופה ההלניסטית, אולי במפגש אחר של היוונים עם המצרים, והדבר מתועד החל מהמאה השביעית לפנה״ס, אז הוקמה נאוקרטיס. לפני שהרמס זוהה עם תחות, האטריבוטים שלו שויכו לאל פאן, שהיה סוג של תיש, כמו שמתארים את דמויות השדים כיום. מיותר לציין שראשי השדים,גם בספרות ההיכלות כמו לדוגמה בספר חנוך, נקראים על שם העז: עזא ועזאל, וכנראה לא סתם. תאורים מאוחרים מתארים את השטן בדמות עז, וידוע במיוחד ״בפומט״, שהיה כביכול הדמות לה סגדו הטמפלרים, אבירי היכל שלמה. אולי לא סתם, הרי גם לו על ראשו היה תלוי פנטגרם, חותם שלמה. אותו בפומט מתואר גם כבעל שדיים, ויושב בתנוחה של כריעה, כאילו מדובר בצלמית פריון. יש סברה ששמו הוא בעצם קוד אתב״ש של המילה ״שופיא", תעתיק ארמי של המילה היוונית לחכמה – אכן, שלמה נחשב החכם באדם.
הרמס היה כאמור ישות הרמיונית, אך היה במקור דמות נקבית. כשהישויות ההרמיוניות הומצאו, הן היו גם נשיות: הקטה הקדימה את הרמס, מבחינה הזאת כ"אלה שומרת" המגולמת בגלי אבנים בצמתי הדרכים, ואסור להביט בה או שצריך להסיט ממנה מבט (בדיוק כמו מדוזה). לפני הקטה, ארטמיס הוגדרה ככזו, גם שומרת וגם פסטורלית, כמו פאן, וביוונית "אם החיות" "פוטניה ת'רון". שלושת האלים הללו, ארטמיס, הרמס והקטה, שימשו שלושתם כאלים "העומדים בשער" ומגנים על עוברי הדרכים, בתקופה ההלניסטית, "פרופילאיוס", מסיבה זו – אפוטרופאיים.
התכונות האפוטרופאיות, הגנה מפני עין הרע ושמירה בדרך, עברו תהליך תרבותי ודתי של ״פטריארכיה״, ואולי לא סתם המילה ״Pater״ שמשמעותה אב, מזכירה במצלול ובכתיב שלה את המילה ״Petra״ שמשמעותה אבן. פטרוס השליח, מתואר בבשורה על פי תומאס, כמי שהתרעם על כך שישו לימד את מריה מגדלנה, וטען שהיא אינה גבר. ישו ענה לו שיכול להיות שהיא אפילו יותר גבר ממנו, דבר הרומז על המוטיבציה המונותאיסטית לנכס לגברים את התכונות הנשיות של חכמה והגנה. במקור, התכונות הללו היו נחלתן של הנשים בלבד, והתכונות של החוזק והקשיות יוחסו לגבר – גם אלה תכונות של אבן. ואולי פשוט כי אבן בעצם מסמלת את הפריון, כמו קונכיה שממנה יוצאת הפנינה. במיתולוגיה היוונית, מסופר שאבן האומפאלוס היתה האבן שנתנה ריאה לקרונוס, והציגה אותה כזאוס, כשאת זאוס עצמו היא מילטה והסתירה במערה, שם הנימפות השקו אותו… בחלב העז. המקבילה היהודית של האומפאלוס היא אבן השתיה, המקום ממנו ״נשתת העולם״.
אבן מפורסמת נוספת שיוחסו לה כוחות מאגית היתה אבן ״בית אל״ (baetylus) שנחשבה ייצוג לא פרסונלי של האל. האומפאלוס היה כזה, הכעבה היא כזו, ומן הסתם גם אבן השתיה. אבן שחורה באופן כללי, נחשבה כקמע פריון – לרוב אוניקס (שוהם). נשים היו יולדות על אבנים, כסגולה. לא ברור אם לזו הכוונה בשמות א׳ ״בילדכן את העבריות וראיתן על האובניים״. במיתוסים על אלות פריון כמו לדוגמה קיבלה, נאמר שהן נולדו מתוך אבנים כאלה. אבן שחורה כזו הובאה לרומא מפריגיה בהוראת הסנאט, כדי להגן על רומא מפני צבאו של חניבעל. נאמר עליה שהיתה ייצוג של קיבלה, אלת הפריון הפריגית, שמקדש הוקם לכבודה בגבעה הפלאטינית, שהיה מפורסם בכהניו האנדרוגיניים, ה״גאלי״.
לא מצאתי קשר בין האבן השחורה של קיבלה, לבין אבן שחורה נוספת שהוצבה ברומא, בפורום, במקדש האל וולקן. עם זאת, על האבן השחורה הזאת Lapis Niger, גם יש מיתוס ייסוד: שם יוסדה המדינה הרומית, כשרומולוס חתם את הסכם השלום בין הלטינים והסבינים.
לסיום, יש הטוענים שעל אבני ״בית אל״ קיימו יחסי מין היירוגמים, כמו אלה שהיו כביכול בבעל פעור. פעור נקרא כך מלשון ״פעור״, אולי אבר מין נשי. בספר איוב, נאמר ״פערו עלי בפיהם בחרפה״, והדבר רומז לכך ש״פער״ מקושר לבושת,בושת במובן של איבר מין, ואולי גם במובן של מחלת מין (״ביש״). הקשר בין בעל פעור לבין בושת נרמז בירמיהו, שם כתוב ״ובוש מואב מכמוש כאשר בושו בית ישראל מבית אל מבטחם״, כשהמילה ״בוש״ היא כפל לשון, ומכוונת גם לבושה במובן של נטישה.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה