Mysterium Musicus

ולאדו שולץ הוא פסיכתרפיסט יונגיאני ממילווקי, ועמית במכון יונג בשיקגו (C.G. Jung Institute of Chicago), מוסד ללא כוונת רווח המוקדש לקידום הפסיכולוגיה האנליטית דרך הכשרת אנליסטים, חינוך קליני ותוכניות לקהל הרחב. במאמר שפורסם שלשום הוא מציע פרשנות של פסיכולוגיית המעמקים לפן הרוחני שבמוסיקה האלקטרונית.

נתחיל מכך שהקצב קודם לשפה. הקצב הוא התחושה הראשונה ברחם, התינוק שומע את פעימות הלב של האמא. זו גם הסיבה לכך שבטקסים רוחניים עתיקים, תיפוף קצבי וחזרתי היה הטכנולוגיה הרוחנית. מה עוד שגם מוכח שבאמצעות מקצבים רפטטיביים, גלי המח מסתנכרנים והדבר מוביל למצב דמוי טראנס באופן טבעי.

אבל התרבות המערבית דחקה את היסוד הדיוניסי היצרי והאקסטטי, וקידשה את היסוד האפולוני, הקר והרציונלי. היסוד הדיוניסי בא לידי ביטוי בטקסים קולקטיביים, טקסי אש ומדורות, הכוללת תיפוף ושירה שבטית. הדיכוי של הדברים האלה הותיר את האדם מנוכר ורעב לחוויה אקסטטית. למעשה, המוטיבציה הראשונית של האדם להשתתף בטקסים דתיים, לחוות את החוויה הדתית, היתה הרעב הזה. פעם הוא קיבל את הפורקן לתאבון, היום הוא מורעב. ואת התפקיד הזה באה למלא חווית הרייב.

בפסיכולוגיה היונגיאנית, המונח Temenos, שמקורו ביוונית ומשמעותו "מתחם מקודש" או "חלקת אדמה מוקדשת לאל", משמש כמטאפורה למרחב פסיכולוגי מוגן. זהו "מיכל" (Container) בטוח, המאפשר לאדם לפגוש תכנים לא-מודעים ולעבור תהליכי שינוי נפשיים מבלי להוות סכנה ליציבות האגו. כך גם ניתן לראות את המסיבה, המוזיקה או המעגל הקבוצתי ככאלה שיוצרים temenos מודרני – מרחב טקסי מוגן שבו המשתתפים יכולים לחוות אקסטזה וחיבור רוחני, ולהסיר את ה״פרסונה״, המסכה החברתית.

חכים ביי הגדיר את זה ״איזור אוטונומי ארעי״, ויקטור טרנר הגדיר את זה ״קומוניטס״, כי המסיבה היא בעצם טקס מעבר, וההיירופנט, מנחה אותו הטקס הוא הדי ג׳יי. או יותר נכון, הדי ג׳יי הוא מין פסיכופומפ, המוביל את הנשמות אל השאול וממנו בחזרה בשלום. הוא מנווט את המסע, ומוביל את הקהל למתח עמוק ולשחרור. הוא קורא את הלא-מודע של הקהל ומשקף אותו חזרה דרך בחירת השירים. והקהל, מבחינתו, מתמסר אליו, ולחלופין, המוסיקה גורמת ל״אני״ שלו להתמוסס, ומכניסה אותו למה שמכנה אריך נוימן ״השתתפות מיסטית״(Participation mystique), תחושת אחדות עם ההמון.

כשמדובר בטכנו, לפעמים המפגש הזה הוא אפל ואגרסיבי, דווקא בגלל שבאופן הזה מתבצע המפגש עם הצל. אבל במקום שהמפגש יהיה מרתיע, יש כאן השלמה איתו, אינטגרציה לתוכו, ובמונחים הקבליים ״דליית ניצוצות מן הקליפות״.

הטכנו מייצר חוויה נומינוזית חילונית. הווליום, האורות המסנוורים והבס יוצרים תחושת יראה במעוררת רעד בנפש. אפשר לשוות את זה למה שתיאר רודולף אוטו, המסתורי מעורר האימה מצד אחד, אך המושך מהצד השני. שולץ מגדיר את זה כ״מיסטריום מוסיקוס״.

במסגרת הטקס, הגוף של הקהל הופך לכלי ביד היוצר, הדי ג׳יי. הספקטקל מסייע לקהל להבלע באווירה ולהפוך פסיבי. שוב, מדובר ברטוריקה של התמסרות ושליטה. ברגע שזה קורה, ברגע שמתבצע התהליך המנוגד לאינדיווידואיזציה, או אז מתממש ברוחנו מה שיונג מכנה, ה-unus mundus, שהוא ריפוי נפשי, הן פרסונלי והן קולקטיבי, מפני שכאמור, בהשתתפות המיסטית אתה הופך מזוהה עם הקולקטיב.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×