נזירים באירופה של אמצע ימי הביניים, השתמשו בדבורים כדמות להזדהות טרנסג'נדרית או טרנס-מינית. הם ראו בדבורים משתתפים לא אנושיים חיוניים בחיי המנזר, וקישרו אותן לצניעות, חיי קהילה, דקדוק ושירה. הדבורים נתפסו כחורגות מההבדל המיני האנושי הבינארי, מה שאפשר לנזירים לבחון את מעמדם שלהם מחוץ לנורמות המגדריות של החברה.
לשם מה היו צריכים את זה? ראשית כל, במחשבה הנוצרית יש אלמנט מודחק גנוסטי שטוען שהבינאריות בין זכר לנקבה היא אם כל חטאת. כי זו אבחנה בין רוח לחומר – הרוח מסומלת ב״זכריות״ והחומר ב״נקביות״. לחלופין, הרוח מסומלת בהגיון ובאיפוק, והנקביות מסומלת בקלות הדעת, ברגשנות וביצריות. ובקיצור: הדרגה הרוחנית הגברית הרבה יותר גבוהה כי ל״גבר״ יש את כל התכונות הללו. אבל גבר לא בהכרח הוא גבר אם הוא מאופיין בתכונות ״נשיות״ ואשה לא בהכרח אישה אם יש לה את הדרגה הרוחנית הגבוהה והיא מאופיינת בתכונות ה״זכריות״. אדרבה, יש נשים שהן הרבה יותר ״גבריות״ מרוב הגברים. ויש גם גברים שהם הרבה יותר נשיים מאישה, וכל כן כדי לתקן את הטבע הנקבי שלהם הם חייבים להתמיד באמונה ובמעשה ו״להפוך לגברים״.
הדבר הזה כתוב במפורש בבשורה על פי תומאס, שהיא טקסט גנוז, "כאשר תהפכו את הזכר והנקבה לאחד… אז תיכנסו למלכות". בסוף הבשורה, פטרוס פונה לישו ואומר שמרים המגדלית צריכה לעזוב את החבורה, כי ״נשים אינן ראויות לחיים". ישו משיב לו שהוא מסוגל להפוך את מרים לזכר, ״כי כל אישה שתהפוך עצמה לזכר תיכנס למלכות השמיים״.
כאמור, האלמנט הזה הוא גנוסטי, דואליסטי, אבל מה לעשות שהאורתודוכסיה, גם הנוצרית וגם היהודית, הן כאלה. אנחנו מכירים את זה יפה מהיהדות שטוענת ש״נשים דעתן קלה״. הנוצרים קיפחו את המגדר הנשי, כי חווה, האישה הארכיטיפית, פותתה על ידי הנחש, והפילה את אדם, שבעצם היה צדיק תמים, ודווקא בגלל התמימות שלו מעד, אך חזר בתשובה. וכן, גם במדרשים היהודים יש גרסה כזו. כי זו היתה דרכם של המאמינים להצדיק את קיום האנושות גם לאחר החטא הקדמון, השאיפה להפוך ל״גבר״ היא בעצם השאיפה לתיקון, וכל עוד ניתן לתקן – צריך לתקן.
שנית, ואולי זה קשור לדבר הראשון, דבורים נחשבו כסמל של טהרה, של בתוליות ושל חכמה. אף אחד לא המציא את זה, הדבר קיים עוד מימי קדם, אבל בתקופה הנוצרית, המושפעת מהפילוסופיה היוונית, הוא אומץ בחום. טהרה, כי דבש נחשב כטהור, וכל דבר מתוק נחשב כטהור. בתוליות, כי חשבו שהדבורים נוצרות מעצמן, או לפחות לא נוצרות באמצעות רביה מינית. חכם, כבר דיברנו על זה במקום אחר, סוכר הוא תנאי לאלכוהול, וגם דבורים יכולות לעוף, ושני הדברים הללו נחשבים כמשהו שמרומם את הרוח ומתקשר עם הספרות הגבוהות. בכל מקרה, הדבורים לפיכך נחשבו כמודל לחיים רוחניים – אידאל לצניעות, חיי קהילה, מידות טובות ובעיקר לימוד.כולם ערכים מרכזיים בחיי הנזירות.
הדרכים ללמוד מהדבורים ביחס לא-מיניות, היה קשור גם לדקדוק. הם התנסו עם מגדרים דקדוקיים בהתייחסם לדבורים, ובכך "כתבו מחדש" את מגדרם עצמם. דבורה בלטינית זה בלשון נקבה, אך הם התייחסו אליה כאל זכר, בעיקר כדי לנרמל את האנלוגיה בין דבורים כמודל ״גברי״ לבין הנזירים שרוצים להיות ״גבריים״ בטבעם, אך מאחר כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, כל עוד אתה חוטא אתה גם אישה באיזו שהיא צורה. ואולי בגלל שזה טבעי כל כך, טבעי כל כך להיות אנדרוגיני. זו מין תיאודיציה, להצדיק את קיומו של הרע, כי אפילו האל הוא דו-מיני, ואפילו האדם הראשון היה במקורו דו מיני (״זכר ונקבה בראם״) לפני שהופרד בעקבות החטא הקדמון לצד הנקבי והצד הזכרי. ושוב, הרעיון לשני צדדים, נקבי וזכרי באלוהות, הוא לא רעיון קבלי במקורו. הוא ״יהוויסטי״, ויותר מכך, פגאני.
המאמר מכנה את המצב הזה כמצב ״לא בינארי״ אבל באנגלית זה נשמע יותר טוב non-beenary.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

כתיבת תגובה