• מסאז׳ מסופוטמי מאגי

    טקס ה-Mussu'u הוא טקס ריפוי מסופוטמי עתיק ששילב טיפול רפואי מעשי עם פעולות מאגיות-דתיות. Mussu'u באכדית, שפשוף. מאחר שמשולבות משחות מדובר לא סתם בשפשוף, אלא יותר בעיסוי. השמן שהיה בשימוש הוא ״שמן טהור וקדוש״, שבזמן מריחתו דוקלם לחש שלוש פעמים. לאחר סיום שלב העיסוי הראשוני, ההוראות דורשות למשוח את גוף החולה ב"תמצית ארז" (או "דם ארז" – dam ereni), כנראה שרף, מהראש ועד הרגליים. הדגש היה על קצוות הגוף. מוזכרות פעולות ספציפיות ליד ימין, יד שמאל, רגל ימין ורגל שמאל. הטקס כלל הזאת מים על החולה וסביב מיטתו. חלק מפעולות ההגנה בטקס כוללות עטיפה של מיטת החולה ב"צמר אדום" (red wool). חלק אחר כולל שימוש באמצעות ״כף״, כלומר אגודת עלים או ענף, שנועד לטאטא את החטאים.

    נשמע מוכר? בספר ויקרא י״ד מתואר טקס דומה מאוד לטיהור המצורע. עץ הארז הוא מרכיב מרכזי בטקס טיהור המצורע, צריך לקחת ארז ואזוב (דהיינו אגודת עלים ריחנית) ושני תולעת, כלומר צמר הצבוע באדום. טיהור המצורע כולל טבילה במים חיים והזאה של מים שבע פעמים על המיטהר. חלק מרכזי בטקס שמתקיים ביום השמיני הוא משיחת שמן על תנוך האוזן, בוהן היד ובוהן הרגל של המטהר (קצוות הגוף), וכן יציקת שמן על ראשו. המחקר לא מזכיר את הדמיון הזה, אז אין לנו אלא לשער. מסתבר שיש מחקר שמזכיר דמיון בין טקס ריפוי הצרעת לבין טקסים חיתיים שכוללים הזאת דם, מריחת דם ושימוש בציפורים, כמו המחקר של ד״ר יצחק פדר מאונ׳ חיפה, אבל לא מוזכר שם ה-Mussu'u.

    נשוב למה שמבוצע בטקס. ראשית, מדובר בטקס לגירוש שדים. נועד לטפל בחולים הסובלים מכאבים, שיתוק או שאר מחלות המיוחסות לשדים ולכישוף. יש בו דגש על תנועה מעגלית צנטריפוגלית, הרחקה מהמרכז: המטרה של כיוון העיסוי (מהראש לקצוות) היא "לדחוף" או לסלק את הגורם המזיק (הנתפס כשד או מחלה) מתוך איברי הגוף החיוניים החוצה, דרך הגפיים. תפיסה זו דומה לטיפולים שתוארו מאוחר יותר ברפואה הרומית על ידי קלסוס, שהמליץ על עיסוי למשיכת "חומר" מהראש והגוף לעבר הידיים והרגליים. בזמן שהמרפא מעסה איבר מסוים, הוא מדקלם לחש ספציפי המותאם לאותו איבר או למחלה התוקפת אותו. יש דגש מיוחד על הטהרה בזמן ביצוע הטקס. לאחר שהעיסוי "שחרר" או "דחף" את המחלה, הטקס כלל קשירת קשרים ואבני מרפא (קמעות) על הגפיים כדי ללכוד את השד או למנוע ממנו לחזור, וכן יצירת מעגלי קמח ומים סביב החולה להגנה מפני כוחות חיצוניים.

    הפעולה הראשונה בטקס, מיד לאחר הכותרת, היא דקלום הלחש השומרי: ga.e lú kù.ga.me.en, שתרגומו "אני איש טהור". החוקרת ברברה בק מסבירה כי לחש זה נועד "להסמיך" (authorize) את מבצע הטקס, ה״אשיפו״ (אשף) לבצע את הטקס. כך בדרך כלל נוהגים בטקסים של מפגש עם כוחות על-טבעיים. גם השמן צריך להיות טהור ומצוין בלחש, "שמן טהור, שמן קדוש" (šamnu ellu šamnu ebbu). האשף משח את עצמו בשמן זה (anoint himself) כחלק מההכנה לטקס. פעולה זו מקבילה להוראות בטקסים אחרים (כגון Maqlu), והיא משמשת אמצעי טיהור והגנה עבור המבצע לפני שהוא מתחיל לטפל בחולה. עץ הארז (eru), אמור להיות״כלי נשק מאגי״ על האשף, שיגן עליו מפני כוחות הרשע בזמן הטהרה.

    תפקיד השמן בטקס הוא טרנספורמטיבי: משיחה בשמן משמשת כאמצעי טקסי לסימון מעבר ממצב אחד לאחר ולכינון מעמד גבוה. הדבר ידוע גם מהמקרא ובספרות החיתית. באמצעות הטרנספורמציה יוצרים ״זיקה לאלוהות״, ״אינדקסליות״, השדים מפחדים מהאלוהי שמסמל טהרה וקדושה. גם מבצע הטקס וגם החולה נמשחים, מי בזמן הטקס (החולה) ומי לפניו, סביר להניח, בזמן ההסמכה. בתנ״ך אנו רואים שהכהנים נמשחים בזמן הסמכתם, כך גם בטקסים חיתיים ואכדיים, משיחה בשמן או בדםאו באופן כללי בנוזל, גם משיחה של מצבות (sikkanu) או פסלי אלים, נועדה למטרה אחת: להכין את הנמשח לנוכחות האל. הקטורת נועדה לתפקיד דומה: לכבד את האלים ולהנעים את נוכחותם באמצעות ריח נעים, או ההפך, לגרש שדים כי שדים הם מסריחים ואוהבים סרחון.

    המעגלים, גם התנועות שבהן התבצע העיסוי וגם הצורות שצוירו באמצעות קמח, נתפסו כמחסום הגנה ששדים וכוחות רשע אינם יכולים לחצות. הצורה העגולה, השלמה והסגורה, סימלה שלמות והגנה. תפיסה זו עומדת בניגוד חד לאמונה הרווחת במסופוטמיה, לפיה שדים ורוחות רעות נוטים להסתתר ולהיכנס דרך פינות חדות וזוויות במבנים. המעגל, בהיותו נטול פינות, יצר מרחב בטוח ובלתי חדיר. ואולי משום כך, מקדשים עתיקים היו בצורה של עיגול: לזמן את הטוב ולגרש את הרע.

    ביבליוגרפיה:

    Böck, Barbara. "'When You Perform the Ritual of Rubbing': On Medicine and Magic in Ancient Mesopotamia." Journal of Near Eastern Studies 62, no. 1 (2003): 1–16.

    Feder, Yitzhaq. "Behind the Scenes of a Priestly Polemic: Leviticus 14 and Its Extra-Biblical Parallels." Journal of Hebrew Scriptures 15, art. 4 (2015).

    Feder, Yitzhaq. Blood Expiation in Hittite and Biblical Ritual: Origins, Context, and Meaning. Writings from the Ancient World Supplement Series 2. Atlanta: Society of Biblical Literature, 2011.


  • השקיית אלכוהול כנשק פוליטי וחברתי

    השקיית אלכוהול כנשק פוליטי וחברתי

    תרבויות קדומות היו נוהגות להשתמש בהשקיית אלכוהול בכפיה כנשק פוליטי וחברתי בעת העתיקה. הדבר שימש כאמצעי שליטה, ככלי להשפלה, לסימון מעמדות ולחינוך באמצעות הרתעה.

    ספרטה היא הדוגמה המובהקת ביותר לכך. על פי פלוטארכוס בספרו ״חיי ליקורגוס״, הספרטנים נהגו להכריח את ההלוטים, מעמד העבדים בספרטה, לשתות יין לא מהול כדי לשכר אותם ולהוכיח שמי ששותה יין לא מהול, מתנהג כמו פרא. היוונים היו נוהגים לשתות יין מהול בלבד, יין לא מהול היה נחשב כמנהג ברברי ולכן מסוכן. בתרבות היוונית היה עיקרון שנקרא ״מתינות״, ומשמעו שיקול דעת, כך שמי שמשתכר מאבד את שיקול הדעת שלו ולכן הוא דוגמה רעה. הרעיון היה לקשור בין ״האחר״ לבין קלות דעת, ועל הדרך גם להשפיל אותו ולהוות בידור לנחנכים הצעירים, שנחנכו לדרך חיים נכונה (שכולל מן הסתם אכזריות, כגבריות). לפעמים הם היו סתם מסתובבים בין ההלוטים ומרביצים להם, כחלק מהחניכה. ההלוטים לא רק שוכרו בכפיה, אלא גם אולצו ״לצחק״, לבצע ריקודים משפילים ונטולי קואורדינציה ולשיר שירים גסים, אולי גם לבצע בעצמם מעשים שהדעת לא סובלת. אתם בטח זוכרים את שמשון הגיבור, שלאחר שנוקרו עיניו, הושפל במקדש בעזה ״כטוב ליבם״, ובזמן שהם ״מהללים את אלוהיהם״. המעניין אגב הוא שהמקרא מתאר את הפלישתים, אגאים במקורם, כ״הוללים״, ולכן כשיכורים, ואת שמשון דווקא כפיכח וצלול, ופלוטארכוס מתאר את ההפך, ההלוטים שיכורים והספרטנים פיכחים.

    בכל מקרה, המטרה, כפי שהתנ״ך מציין ופלוטארכוס עצמו, היתה זהה, השפלת האויב, קבל עם ועדה, כדי להציג לראווה את מה שקורה למי שקורא תיגר ומה הוא מייצג. במונחים פסיכולוגיים אפשר לראות כאן יצירת חיץ רגשי שמונע אמפתיה, לימוד דרך השלילה. ומצד שני, הטקס הזה היה מפורסם כדי לגרום הרתעה לא רק אצל המתעללים מאורח חיים של המושפלים, אלא גם אצל הקבוצה ממנה בא המושפל על מנת לשבור את רוחם. אדם שמושפל מתקשה יותר לתפוס עצמו כלוחם חופש.

    ברומא היו טקסי אלכוהול חברתיים שבהם ההשפלה היתה מעודנת יותר, אך עדיין קיימת. במשתה הרומאי ה-convivium, המארחים היו מגישים יינות באיכויות שונות לאורחים באותו השולחן, וככל שהמעמד של האורח היה נמוך יותר כך גם האיכות של היין היתה נמוכה יותר. כך, בכל לגימה האורחים היו נזכרים בכמה הם נחותים, תלויים וחסרי כבוד. ועל רקע יחסי הפטרון והקליינט, ההשפלה הזו אפילו יותר צורמת. כקליינט, כמישהו שתלוי במארח שלך, אתה יודע יום יום כמה אם באת לו לא טוב, הוא יזנח אותך לגורלך, אותו גורל עגום שגרם לך מלכתחילה להכנע לו. ככל שהזמנים התקדמו, עד לימי הביניים והתקופה הפאודלית, היחס המשפיל כלפי הקליינטים היה אפילו משפיל יותר – טקס הכניעה, Deditio, היה טקס השפלה שבמסגרתו הקליינט מופיע יחף וערום עם חבל תליה סביב צווארו כדי להביע את כניעתו, לעיתים כעונש על מה שהיה עשוי להתפרש כמרד שעדיין לא קרה. לעיתים הוא היה מעמיד פני סוס, כלומר לובש אוכף, או כלב, כלומר יורד על ברכיו ומכשכש (בזנב סתם). הרומאים עוד היו ״נחמדים״ ולפחות כיבדו את האורח, אבל באיזה יין? יובנאליס מתאר אותו, כ״רעל שאפילו צמר לא יספוג״.

    בפסטיבל הסאטרונליה, היוצרות היו מתהפכות, והעבדים שבדרך כלל נאסר עליהם לשתות, היו מקבלים את הפריווילגיה הזו, כמו גם ״לבישת בגדי חירות״ ו״פריקת עול״. אנחנו מתמקדים בשתיה, אז נציין ששתיה היא אקט של חירות, גם כשאתה קליינט אתה עדיין בן חורין, קליינט זה צעד אחד לפני עבדות כללית, או יותר נכון היא עבדות לזמן קצוב ובתנאים משופרים. אתם מכירים את העקרון בליל הסדר, שאנחנו שותים 4 כוסות כאקט של חירות, אז זה זה. אבל האם הסטורנליה היתה אקט של חירות? אולי ההפך. דווקא בגלל שהעבים היו פורקים עול והוללים, והשכרות שלהם היתה מוזמת ומגוכחת, האדונים בזו להם וראו בכך הוכחה שהעבדים לא היו ראויים לחירות אמיתית. החירות של העבדים היא פארסה,האדונים הגדירו את זה כ״עקרון הסטורנלי״.

    המזרח הקדום, מסופוטמיה והלבנט, היה הכלאה של שני אלה: מלכים שניצחו מלכים אחרים, היו מקיימים טקס השפלה שנועד בעצם למסד את האדנות שלהם ושל אלוהיהם על המנוצחים, והיו עושים זאת באמצעות השקיה של המנוצחים עד איבוד שליטה, דבר שהיה מערער את ההילה האלוהית שלהם. המלכים היו לא רק משתכרים אלא גם מופשטים מבגדיהם, וכדי להציל את כבודם היו מוכנים ללכת רחוק מאוד, עד שסוברים שהדבר היה מאלץ אותם לגלות סודות מדיניים.

    גם התנ״ך לוקח את האלמנט הזה כדי לתאר את ההשפלה בעירום. חבקוק מתאר טקס כזה של השפלה, ״הוי משקה רעהו מספח חמתך ואף שכר למען הביט על מעוריהם״. בישעיהו, ה׳ מבטיח להסיר את ״כוס התרעלה״ או את ״כוס החימה״: ״הנה לקחתי מידך את כוס התרעלה את קבעת כוס חמתי, לא תוסיפי לשתותה עוד״. מגילת איכה מאחלת לאדום, ״גם עליך תעבר כוס תשכרי ותתערי״, יחזקאל קושר בין עירום ושתיה לשוכרה כשהוא מתאר את השפלתה ״בת ירושלים״. באמצעות הקלון האדם מושפל עד עפר. כמו השתחוויה: מי שאתה משתחווה כלפיו, לעצמך אתה מוכיח איך איבדת את ההילה האלוהית שלך, ולו אתה מוכיח, כמה הוא נותר ונשאר אלוהי באופן בלעדי. העירום הוא חלק בלתי נפרד מההשפלה, באמצעות ההשתחוויה אתה משפיל את עצמך ונוגע בעורך בעפר. עירום הוא השפלה, בגלל זה אנחנו לבושים. עבדים היו הולכים ערומים. זה גם מה שייחד את התרבויות ״המתורבתות״ מאלה שאינן, ללכת עירום נחשב ברברי ואף לא אנושי. מי שמשתכר ומתפשט, הרי הוא כזה. לא תרבותי ולפיכך גם ספק אנושי, חיות הולכות ערומות.

    והנה, בסין, המלך Zhou משושלת שאנג, זכור לשמצה בשל טקס השפלה כזה שקיים לאציליו ושריו. הוא בנה אגם יין ואילץ אותם לרדת על ארבע ולשתות מהבריכה כמו חיות. הם ויתרו על גינוני הטקס (Li), כך שבעצם דילגו מהשלב האנושי, ״השווה״, ישר למצב מושפל ו״חייתי״. הדבר היה כדי להוכיח את עליונותו כלפיהם, בדרך צינית שמדירה אותם מאנושיותם ומותירה רק אותו במעמד זה, למשך הטקס.

    בקצרה אציין עוד 2 תרבויות שבהן היו טקסי השקיה כפויים שסימלו יחסי כח. ראשית, האינקה. אלכוהול או יותר נכון צ׳יצ׳ה וקוקה היו בשימוש לפני שליחת קורבנות אדם לגורלם. בדיקת שיער של מומיות ילדים, שנחנטו טבעית בגלל הקור הרב או היובש במקומות אליהם נשלחו ובהם ננטשו, הראו עליה דרמטית בצריכת אלכוהול וקוקה בשבועות לפני ההקרבה. לכאורה מדובר היה בסימום כדי לטשטש את הקורבנות. למרות שיש טענות שמדובר דווקא בהאכלה של מזון אלים, והקורבן לא היה כדי להרוג אותם אלא דווקא כדי לחנוך אותם, ואלה שמתו פשוט היו חסרי מזל. הדבר היה כביכול טקס מעבר, וההשקיה היתה לא בכפיה אלא דווקא כפרס או כחלק מהטקס, אבל שום דבר לא בטוח.

    האצטקים באופן כללי אסרו שתיה לשוכרה. מי שהיה נתפס שיכור היה מבויש בפומבי, בחלק מהמקרים אפילו מוצא להורג. חוץ ממקרה אחד: בפסטיבל ה-Pilahuana, ילדים צעירים הושקו בכח במשקה ה״פולקה״ עד לאובדן חושים, במסגרת טקס חניכה שנועד לחשוף אותם לכאוס כדי שילמדו לפחד ממנו. גם כאן, כביכול, יש חינוך באמצעות רתיעה. למרות שגם כאן, ניתן להציג את זה אחרת, השתיה מותרת רק כשנכנסים ל״מתחם המקודש״, וכל גישה אליה מחוצה אליו גוררת סנקציות חברתיות. מה שכן, אין ספק ששתיה לשוכרה היא השפלה, ההבדל הוא אם היא מודעת או לא.

    נוהג ההשפלה באמצעו שכרות נותר עד לימי הביניים בצורה ה״וולגרית״ שלו. אדם שהיה נענש פומבית, היה מולבש בחבית עץ, שמנוקבת בראשה כדי שהאדם יוכל להוציא את ראשו ולנשום. היו מכנים את זה ״גלימת השיכור״, והאנשים היו נאלצים להסתובב איתה במשך זמן רב, תוך שהקהל לועג להם ולעיתים זורק עליהם חפצים.

    מבחינה אנתרופולוגית הדברים האלה באים לומר דבר עיקרי: הפיכחות היא פריווילגיה השמורה רק למי שיש לו את הכח. מי שאין לו את הכח נאלץ להיות שיכור, או לפחות מסומם, כלוא בתוך התודעה הנחותה שלו, שבה הוא נאלץ להיות מנותק ממה שקורה בעולם המציאותי, באמת. הגוף השיכור והכושל הוא מונומנט שעליו נבנית העליונות של הממסד, ולאורך הדורות אנו רואים כיצד ההממסד הפך את סימום ההמונים לאמנות. אם בימי קדם ההמונים המושפלים היו מודעים לכך שהם שיכורים, לפחות לאחר קיום טקס ההשפלה, כי הוא היה מוקצב בזמן, היום הם אפילו לא מודעים לכך ובטוחים שהם פיכחים, ומשתתפים באופן פעיל בסימום האחרים על מנת להשפיל אותם למרות שהם אינם יודעים שהם מושפלים בה בעת. גם האובייקט המשכר השתנה. פעם הוא היה אלכוהול ממש, היום הוא מוסווה – בין אם בתור קפאין, קקאו וסוכר, ובין אם באמצעות ״השרדות VIP״ וחתולים חמודים באינטרנט.


  • תומאס סאס: המדיקליזציה כאינקוויזיציה

    תומאס סאס (Thomas Szasz) הוא אחד מהוגי הדעות הרדיקליים והחשובים ביותר של המאה ה-20, שפרויקט חייו הוקדש לערעור על הנחות היסוד של הפסיכיאטריה המודרנית. סאס לא ביקש לתקן את הפסיכיאטריה, אלא לחשוף אותה כמהלך רטורי ופוליטי, המסווה שליטה חברתית וכפייה תחת מעטה של רפואה ומדע. באופן מודע ובלתי מודע ציטטתי אותו כאן מאות פעמים. בבסיס הרעיונות שלו עומד חשיפת המנגנון שבו הממסד, באשר הוא, משתמש בהבניה חברתית על מנת לרמוס את זכויות האדם לאוטונומיה אישית ולחירות תודעתית. הוא עושה את זה באמצעות סט של אמונות דוגמטיות דמויות דת, ומשתמש בטכנולוגיה העילית על מנת ליישם את הפיקוח החברתי, שיותיר אותו בעמדה הגמונית, ואת ההמונים בעמדת תלות. על מנת להשתחרר מהתלות הזו יש לפקפק בסמכות. פקפוק בסמכות הוא עמדות ליברטריאניות, לעיתים מזעזעות ובלתי נתפסות. אבל ההתנגדות לליברטריאניות, והזעזוע, משקפים בעיקר את עוצמת השליטה התודעתית הממסדית, הממסד זורע אשליות, הליברטריאניזם מנפץ אותן.

    כפי שכתבתי בפוסטים קודמים, אני לא אוהב להכניס פוליטיקה לבלוג. אני לא אוהב להכניס דעות אישיות (אם אכן טענות שאני מביע הן דעותי). זהו מתכון לרכישת אויבים, לפרובוקציות ולבלאגן שיכול לצאת משליטה. התנצלתי כשנשמעתי בחלק מהפוסטים כמו ״נועם חומסקי״, אבל גם חומסקי ליברטריאני. לדעתי, כשמדברים על תודעה אין מנוס מלהשתמש בטיעונים ליברטריאנים. באופן כללי, כשמדברים על תודעה הדיון עובר מהר מאוד למישור כמו-גנוסטי, לדיבורים על כך שקיימת הבנה שהממסד הוא הכרחי אבל בלתי נסבל, ושהההכרח הוא עיוות, ולכן אין לנו ברירה אלא להוריד את הראש לכאפה ולהכנע לו או להרים את הראש ולהיאבק בו, ולהסתכן בכך, בתיוגנו כפרדים עיקשים – ההבנה הזאת, היא גנוסטית בעיקרה, ובאה ושבה בכל דור ודור, ובכל דור ודור אנו חייבים לצאת ממצרים אל ארץ ישראל של התודעה, או לפחות לראות את עצמו כאילו יצאנו ממצרים.

    מעט על הגותו הכללית של סאס. מתוקף היותה של המדינה ממסד, סאס מזהה בה את מבנה כנסייתי, של דת ממוסדת – דת החוק. דת ששולחת זרועות תמנון בכל היבטי החיים, גם אלה שלא אמורה להיות מעורבת בהם בכלל, מפני שגם היא יודעת, שפרצה קוראת לגנב, ויש לחסום כל פרצה באמצעות הבניה חברתית. החסימה הזאת היא הגדרה סמנטית של מושגים באופן שיתאם את העמדה הממסדית, באמצעות ״כיבוס״ שלהם שמהנדס את תודעתו של הפרט לתפוס את הממסד כמושיע שלו מפני עצמו. כלומר, הדיבור הוא, כבכל דת, הוא על ישועה, והישועה של הפרט שלא תוכל להגיע ללא תיווך, מפני שההמונים חסרי אחריות. תעודת האחריות, היא ציות לספר הכללים הממסדי. כל מה שלא מתיישר עם הנורמה הממסדי מוגדר כחוסר אחריות, ובהיותו של הפרט לא אחראי, הממסד לוקח עליו אפוטרופוסות ומחליט בשבילו.

    שם המשחק הממסדי הוא ישועה, וזה כל מה שיש במרכולתו. והוא משתמש, כאמור, בטכנולוגיה של כל תקופה כדי לפסל את הישועה הזאת, ובכך ״להנגיש אותה״. הוא למעשה מנסח פרוטוקול בטיחות, על מנת להגן על המשתמש ההדיוט שמסוגל להפגע משימוש לא מבוקר והרסני. אבל המידות של מה זה מוגדר ״הרסני״, נותרות בשליטתו הבלעדית. הרגולציה נותרת בשליטתו הבלעדית, בלי יכולת ביקורת. הביקורת היא ההגות הליברטריאנית.

    הבון טון העכשווי הוא מדע. הרפואה הציבורית היא חזית השמירה על הסדר החברתי באמצעות המדע היישומי. וכך בעצם ה-FDA מגדיר את הסדר החברתי באמצעות עדכון מעת לעת של אותו פרוטוקול, שמשתמש בטיעונים לוגים כושלים, על מנת להציג את הנפש כסוג של מכונה, ואת הפרוטוקול עצמו כאמצעי לכיול בטיחותי של המכונה הזאת. במילותיו: אנשים מאמינים בבריאות במקום באלוהים, בכדורים במקום בתפילות, וברופאים במקום בכמרים. חטא הופך למחלה, כפירה למחלת נפש, התמכרות. הפסיכיאטריה הממסדית מתפקדת כאינקוויזיציה שמטרתה ״הצלת נשמות" באמצעות "ריפוי גופים ונפשות". סאס לא חי בזמננו אלא בשנות השבעים, כל שהוא הקדים את מגפת הקורונה והאולטרה-מדיקליזציה, ההדרה החברתית של הלא מתחסנים, ב-50 שנה, משל היו קתרים או פאוליקנים.

    הרפרטואר של תומאס סאס כל כך עשיר וכל כך מלא במונחים מהז׳רגון הדתי, שמבחינתי קריאה שלו היא שעשוע אינטלקטואלי. כבר הבעתי לא פעם את התפעלותי מהגויות אנרכיסטיות כגון אלה של איוון איליץ׳ ופול פיירבנד. תומאס סאס הוא אחד מהם. אבל בהקשר הזה של חירות התודעה, ההגות שלו מתעלה על כולנה.


  • ההשפעה הפניקית על הפולחן היווני

    תגלית נפלאה מהספר Phoenicians and the Making of the Mediterranean של קרולינה לופז-רואיז מאוניברסיטת שיקגו: מילים שאולות משפות שמיות (כמו פיניקית, אכדית ואוגריתית) חדרו לשפה היוונית לא כמילים בודדות ואקראיות, אלא כחלק מ"חבילה" תרבותית. השפעה זו ניכרת במיוחד בתחום הדת והפולחן, ומעידה על אימוץ עמוק של פרקטיקות דתיות מן המזרח הקרוב על ידי היוונים.

    בין השאר: המילים היווניות kathairoi ו-katharos (טהור, לטהר), שמהן נגזר המושג "קתרזיס", קשורות לשורש השמי קטר (qtr באוגריתית, qataru באכדית, קטורת בעברית). הקשר הזה מרמז כי תפיסת הטהרה היוונית הייתה קשורה במקור לפעולה הפיזית של העלאת עשן או חיטוי באמצעות קטורת. כך, המילה היוונית ללבונה, libanos, שאולה ישירות מהמילה השמית ״לבונה״, והמילה לבונה קשורה למילה "לבן" ולהר הלבנון, מקור העצים מהם הפיקו את השרף, מעצי הארז – כך טוען הספר, בניגוד לדעה המקובלת שמדובר בשרף הבוסווליה שמקורו מדרום ערב. גם המילים מור (myrrha) וקינמון (kinnamomon) הם ממקור פניקי.

    הספר גם מציין קשר לא ידוע בין פולחני המסתורין והיין הדיוניסיים לבין ההשפעה הפניקית.כאילו שכל דבר שקשור באקסטזה הוא מאותו המקור. ולא רק כי הסימפוזיון מושפע מן המרזח, כל פולחן דיוניסוס הוא בהשפעה פניקית – אולי מפני ששמו המקורי של האל אדוניס הוא מהמילה ״אדון״, על אף שיכול להיות שגם המילה אפרודיטה היא גרסה משובשת של המילה עשתורת, על פי הדמיון בין הכינוי Ourania ל״מלכת השמיים״. יכול להיות שגם הכינוי לארטמיס, Ortheia, כמו בספרטה הוא תרגום יווני לשם אשרה (שמשמעו ״זקופה״). בכל מקרה, בהקשר הדיוניסי – השם Bacchos (כינוי לדיוניסוס) והמונח bacchai (הנשים המשתוללות בפולחנו) נקשרים למילה ״לבכות״, המרמז על קינה ויללה טקסית. המטה של דיוניסוס, התירסוס, thyrsus, קשור אטימולוגית לשורש השמי המציין "יין" או "גפן", תירוש, ובאוגריתית trth.


  • פולחן הגיבורים הממוסד כפולחן מלך אל

    פולחן הגיבורים הממוסד כפולחן מלך אל

    מקור המילה "כריזמה״ במילה היוונית χάρισμα (khárisma), שמשמעותה היא "מתנה שניתנה בחסד" או "מתת אל". χάρις פירושה חן, חסד, יופי או נדיבות. אנחנו מכירים את זה מהנצרות, ״מתנה מרוח הקודש״, אבל כמובן שהנצרות לא המציאה דבר. בסוציולוגיה של כיתות, מראים המחקרים שבקבוצות של עד 500 איש, סמכות נקבעת בדרך של כריזמה, כלומר המנהיגות היא כריזמטית, ונובעת משילוב של כישורים וקסם אישי. ככל שהקבוצות גדלות, כך הסמכות הופכת להיררכית ונובעת מן היכולת לשימור סדר. וסדר, בחשיבה פרימיטיבית היא תכונה אלוהית. לכן, מנהיג בקבוצות הולכות וגדלות ניחן בסמכות אלוהית שמאפשר לו לשמור על הסדר. בשפה החילונית היינו אומרים על אדם כזה שיש לו ״מומחיות״ או ״כשרון נדיר״, ובקיצור שהוא ״מנהיג בחסד״.

    נכון אומרים המטריאליסטים ההיסטוריים. הכלכלה ו״אמצעי הייצור״, כלומר הטכנולוגיה וחומרי הגלם הדרושים לקיומה ושכלולה, הם אלה שהשפיעו על הפוליטיקה ויחסי הכוחות, וכתוצאה מכך דרשו שיתוף פעולה בין מספר הולך וגדל של אנשים. לכן, עם התחלתה של המהפכה החקלאית, ובעיקר עם רכישת המיומנויות לכמות הולכת וגדלה של משאבים הדרושים לצורך קיום אוכלוסיה הולכת וגוברת, החלו האנשים להתאגד בקבוצות גדולות יותר. כך נוצרו ערים קטנות, שהיה צורך בהן להנהגה. הדוגמה המוקדמת ביותר לכך היא במסופוטמיה ובמצרים, ועל כן אנו רואים שם את הדוגמאות הקדומות ביותר לסמכות אלוהית שניתנת למנהיגים בשר ודם. אנחנו נתמקד במסופוטמיה, הן מפני שבמצרים היה מודל של מלך-אל אחר מזה המסופוטמי, והן מפני שבפוסטים הקודמים עסקנו בפולחן הגיבורים במסופוטמיה, והטקסט הנוכחי אמור להתקשר עם העניין.

    המנהיגות הכריזמטית במסופוטמיה כינתה את המנהיג ״אדם גדול״, ובשומרית lu-gal. אדם כזה היה אנושי לחלוטין, והתכונות האלוהיות שלו היו בסך הכל התפקיד שנתן לו האל. כלומר, הוא לא רכש את התפקיד אלא נבחר, וככזה יש לו מחויבות. המחויבות היא ניהול המשק ותיווך בין האל לבין הקהילה, ולדאוג לרווחת המקדש, במובן הזה הוא הייצוג של האל בקהילה. הייצוג יכול להיות שרירותי, כלומר מונומנט או מזבח שבנו לכבוד האל, אך לרוב מדובר ב״מונומנט טבעי״, כלומר נוף חריג טבעי, שהחריגות שלו היא סימן לאלוהותו. נוף חריג יכול להיות הר, אגם (או כל מקור מים אחר), מערה וכו׳. התפקיד הוא להיות אב בית. זוהי הולדתו של מוסד הכהונה. כהן שמשתמש בפסיליטיז שנותן אותו הבית של האל, יכול להיות איש ריפוי שמשתמש בחומרי הגלם הנוכחים באותו בית (מים, אדמה וכו׳), אבל עדיין, הרעיון הוא שהכהן הוא בעל מקצוע, מינוי מקצועי יותר ממנהיג, הסמכות שלו היא ״כריזמטית״. במסופוטמיה אדם כזה נקרא פשוט en, או ensi. כאשר en הוא אדון, ולפיכך האל שהכהן מתווך בינו לבין הקהילה נקרא ״אדון הארץ״, enki.

    מכורח החוקיות במטריאליזם ההיסטורי, אנו מחויבים לראות את המעבר לשלב הבא באבולוציה של המנהיגות האלוהית, כנובע מצורך במחסור במשאבים שנובע מתנאי אקלים, או מגידול אוכלוסיה שהשטח הנתון לא מאפשר קיום שלה. כך נוצר צורך הישרדותי להיאבק על המשאבים ונוצרות מלחמות, נוצר בעצם אי סדר, שקיים ההכרח להשיב אותו למצב של ״שלום״. לפיכך, המלחמה היא בין אלים פטרונים של ערים, ומנהיג מנצח הוא מצביא שמסוגל לכבוש, לכפות סדר ולהטיל משמעת שתמנע אי סדר עתידי ותשיב את המצב לשיווי משקל. האדם הזה יכול להיות עדיין בגדר משרתו של האל, כך שמלחמות בעצם נעשות כאמור בין אלים והמנהיג הוא שליח שלהם, אבל מאחר כוחו של מנהיג הוא נובע משמירה על הסדר הארצי, מהר מאוד הגבול בין הקוסמי לארצי מיטשטש.

    הדבר נובע מכך שהרבה משתני סביבה אינם ארציים ולכן גם אינם תלויים במנהיג הארצי, אך אם בסמכותו הוא מסוגל להציג את עצמו כמי שיש לו שליטה במשתני הסביבה האלה, הרי שהוא הופך לאל בעצמו. ומאחר שאלים נתפסים כקפריזיים, גם למלכים מותר להיות כאלה, ואם מלך כועס כי לא קיבל את הכבוד הראוי לו, ולכן הוא מעניש את הנתינים שלו, העונש יכול להיות גם ארצי. כלומר, המלך מתרץ את המקריות של משתני הסביבה בקפריזות שלו, והכל נראה הגיוני. אגב, הקפריזות האלה יכולות להיות בהתנהגות תובענית לכבוד ועוצמה, אך יכולות להיות גם תוצאה של ביוכימיה מלאכותית כתוצאה משימוש בחומרים השמורים לתקשורת עם האלים. ברגע שהמלך צורך אותם הוא בעצם ״מתקשר עם עצמו״, הולך להתבודד בעולם הפנימי של עצמו, בארבע אמותיו המנטליות.

    הבעיה היא שהטריק הזה של הקפריזות לא תמיד עובד. סיבה אחת היא שבני האדם לא טפשים, והם מודעים לכך שקיים כזה רעיון שנקרא היבריס, ולתת יותר מדי עוצמה למישהו גורר בהכרח משטר אימים. אך הסיבה השניה יותר חשובה, והיא ההגיון בכך שכאשר המלך הוא אל, כל כישלון צבאי או אסון טבע מערער את עצם אלוהותו, וכשלונות ממתינים בשער. להשיב מעט מהאחריות למקורות לא צפויים, יכול להסביר את הכשלונות כ״זעם האלים״, ועל כן למלך יש בחזרה את הסמכות לפייס אותם מבלי שמוסד המלוכה עצמו יישלל. לכן, בשלב כלשהוא, מעמד המלך שונמך בחזרה מאל למחוקק, אבל מאחר שהחוק הוא בעצמו מתת אל, אז רק כ״מנחיל החוק האלוהי״ לבני האדם. הדבר הזה מגולם בחמורבי, אבי הממלכה הבבלית.

    אלא שמרגע שהחוק הופך לאלוהי, יש שוב מדרון חלקלק, כי כמי שיש לו קו ישיר לאל, אף אחד לא יכול לפקח על המלך, וכשהמלך מציג את ההתשפטות האימפריאליסטית כחוק אלוהי, הנתינים יאמינו לו וישתפו איתו פעולה. ומי שלא מאמין, ומי שלא משתף פעולה, הרי הוא ככופר ויש לרדוף אותו. ושוב אנו מגיעים אל סף דיקטטורה מכורח האלוהי שבמלך כמתווך ו״רועה״. השלב האחרון באבולוציה של הסמכות האלוהית הפך לפיכך לרעיון ״המיסיון האימפריאליסטי״ והוא מגולם באימפריה האשורית.

    סיכום האבולוציה עד כה:

    • מנהיגות כריזמטית – השמאן הוא אחד מהחבר׳ה
    • מנהיגות סמכותית – השמאן הוא הכהן הגדול ומתווך אלוהי
    • מנהיגות צבאית – המנהיג הוא כבר לא השמאן, אלא הפוליטיקאי
    • מנהיגות של מלך-אל – הפוליטיקאי כמעצב המציאות
    • מנהיגות של ״רועה״ – הפוליטיקאי כמנהיג בובה של האל
    • מנהיגות של ״מנהיג אימפריה״ – האל דורש שליטה עולמית והפוליטיקאי מציית

    מכאן ניתן להבין שהאלהת המלך אינה "השלב הבא" באבולוציה טבעית, אלא כלי פוליטי חריג ששימש בתקופות משבר ספציפיות. המשבר נוצר בשל התרחבות לא מבוקרת של השטח או הנפח של איזור השליטה, ועל כן נדרש ״כח״ כלשהוא בהשבת הסדר, והכח הזה יש לו תפקיד בלשמש דבק חברתי מלאכותי. ברגע שאיזור השליטה מתבסס (ואז יש חלוקת שלטון), או ברגע שהסדר החברתי הזה מאבד פרופורציות בגלל עודף הכח שיש לשליט (ואז יש הפיכה ובדלנות), שני המקרים הללו גורמים לממלכות גדולות להתפצל לטריטוריות שקל יותר לקיים בהן סדר ארצי. הצורך בכלי הקיצוני של שליט מלך נעלם ככל שיש יותר ״שלום״, ובשלב זה התפקיד של המלך חוזר לדפוס המסורתי של מתווך. ביכולתו של המלך כמובן תמיד להיות עם גישה לכפתור האדום של נשק יום הדין, ההאלהה שלו, אך טבעה של החברה הוא לשוב לשיווי משקל כי יותר מדי זמן בסטטוס ״מלך-אל״ יגרום ל״השערת גאיה הפוליטית״ לפעול ביתר שאת ולווסת בעצמה את הסדר הארצי, עד למצב של מהפכות שישיבו בדרכן את התנאים המאפשרים חיים.

    %

    בנקודה זו אני רוצה לשוב אל הקשר האנתאוגני. סתם כי נראה לי שסטיתי ממנו. אחת מנקודות מיון הדרך באבולוציה של המלך-אל הוא פועלו של המלך שולגי. שולגי (2094–2047 לפנה"ס), בנו של אור-נמו ומלך שושלת אור 3, נחשב לאחת הדמויות המרכזיות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה של מסופוטמיה. פועלו היה מכריע בגיבוש המדינה הריכוזית והבירוקרטית ביותר שהתקיימה באזור זה. בעוד שאביו, אור-נמו, ייסד את השושלת, שולגי נחשב למי שביסס את הכוח הארגוני האמיתי של האימפריה והפך את שומר למדינה בירוקרטית ריכוזית מאוד. שלטונו הממושך (כ-48 שנים) התאפיין ברפורמות מקיפות בכל תחומי החיים.

    שולגי ארגן מחדש את מערכת המשקולות והמידות, יצר לוח שנה חדש, וסינתז קובץ חוקים ראשוני. הוא הקים צבא קבע, מערכת מיסוי אחידה ומנגנון בירוקרטי יעיל שכלל רישום מדויק של הכלכלה. הוקמו אקדמיות ממלכתיות גדולות להכשרת סופרים בערים מרכזיות כמו אור וניפור, עם תוכנית לימודים אחידה. שולגי עצמו התפאר בהשכלתו וביכולותיו כסופר. הוא יצר פולחן אישיות, והגה מיתוסים שקשורים להעצמתו הן כאל והן כדמות רבת רושם. סוג של סטלין, כשממלכת אור היא סוג של ברית המועצות.

    שולגי בנה חומה גדולה (באורך של כ-250 ק"מ) שנועדה לבלום את פלישת שבטי ה"מרתו" (האמורים) מהמערב. הוא סלל דרכים והקים תחנות דרך לשירות ותחזוקה. התחנות הללו נקראו ״בתי מנוחה״, ומוקמו במרווחים של כ-15 עד 16 ק"מ זה מזה. כאמור, הוא שלט גם על המידות של המרחק, והמידה שהוא קבע היא מידת הליכה של שעתיים ״דאנה״. בתי המנוחה הללו שימשו בסיס ל-sikkum, שירות הבלדרות הממלכתי שסיפק בעלי חיים לשליחים רשמיים.

    אחת מהדרכים שלו להלל ולשבח את עצמו היא להשוות את עצמו בשירים שכתב ונלמדו בבתי הספר שבו הוא מוצג כסוס מכשכש בזנבו ורוכב במהירות על גבי הדרכים המהירות הללו. הסיבה להשוות את עצמו לסוס היא כדי להציג את יכולותיו האתלטיות כשל סוס, שרץ ללא הפסקה במהירות רבה. או בקיצור, שהוא אתלט-על, רץ. ״רצים״ היה בעצם השם הרשמי של אותם השליחים שעברו בדרכים שבנה. ריצה היתה סמל להעברת מסרים ולפיכך לתעמולה בעולם הקדום, תעמולה, כלומר חקיקת חוקים והעברת בשורות על תאריכי חגים. ומי כמו שולגים גם קובע תאריכים וגם קובע חגים, לכבודו.

    שולגי התפאר בכך שרץ מהעיר ניפור לבירה אור ובחזרה ביום אחד (מרחק של כ-160 ק"מ, כלומר 320 בסך הכל) כדי לנהל טקסים דתיים (לעצמו) בשתי הערים. הריצה היתה אגב בתנאים קשים כך שלא רק היכולת הבלתי נלאית שלו לרוץ היתה דבר חריג, אלא גם ההתגברות שלו על פגעי טבע כמו סערות גשם, ברד ובוץ. שולגי רץ אולטרה מרתון במסלול מכשולים, ועדיין רץ מהר יותר מאלוף העולם הנוכחי, אלכסנדר סורוקין שרץ מרחק דומה בזמן דומה (319.6 ק״מ ב-24 שעות), אבל במשטח ריצה שטוח ומדוד, עם נעלי ריצה טכנולוגיות וסיבי פחמן, כשהתזונה שלו כוללת ג׳לים אנרגטיים ומשאות אנרגיה. שולגי, בקיצור, הוא על אנושי, גיבור של ממש, וגם אלוהים. וכאן אנו חוזרים לפולחן הגיבורים. חלק מהיותך גיבור הוא היותך אדם-על, בנוי לתלפיות, בעל יכולות פיזיות לא רגילות שהופכות אותך מן הסתם למישהו שנמצא מעל לטבע. וכך שולגי הציג את עצמו. אירוע זה הונצח בשם השנה השביעית למלכותו ובמזמורים.

    הטענה היא ששולגי עשה את כל הדברים הללו כדי להתמודד, כאמור, עם משבר. והמשבר היה בעקבות מותו של אביו, אור-נמו, בקרב. האירוע נחשב לאסון תיאולוגי ומבשר רעות. כדי למנוע את התפוררות המדינה ולהצדיק שלטון ריכוזי על אוכלוסייה גדולה ומגוונת, שולגי היה זקוק לסמכות על-טבעית. ההאלהה שימשה ככלי לאינטגרציה חברתית וליצירת "מרכז אידיאולוגי" למדינה.

    ונניח ששולגי לא ממציא, הרי הנתינים היו דורשים לראות אותו בפעולה. כיצד זה אפשרי? היינו אומרים שזה אפשרי באמצעות סמים, אותם סמים האסורים בשימוש ספורטיבי כיום. אבל אילו סמים? אם היינו אומרים שהוא השתמש באופיום, התפקיד של האופיום הוא בדיוק הפוך, מרגיע עד כדי מרדים, שולגי לא היה מסוגל לרוץ כי היה קורס ונרדם באמצע. אין לנו אלא לתלות את יכולותיו בסמים ממריצים, כמו לדוגמה האפדרין, מצמח השרביטן.

    השאלה היא כיצד היה לו הישג יד לצמח כזה שצומח במקומות רחוקים מאוד ממנו, ברמות אירן ואסיה התיכונה. מיותר לציין שבמיתולוגיה השומרית יש עדויות על סחר עם איזור אירן ואסיה התיכונה. אחד מהמיתוסים המוקדמים במסופוטמיה הוא על מלך ארך והתחרות שלו עם מלך ממלכה שנקראת ארתה. ארתה (Aratta) היא ממלכה הממוקמת ״הרחק במזרח, מעבר להרים״. איפה? לא ברור. מה שכן ברור הוא שהמקום הזה נחשב כמקור לחומרי גלם יקרים כגון מתכות ואבני חן יקרות כמו הלאפיס לאזולי. המקום הזה גם נחשב כמרכז של מאגיה, המאבק בין מלך ארך למלך ארתה נסוב סביב מלחמת קסמים, כשמכשפה זקנה מייצגת את ארך ומנצחת לבסוף. שתי הערים סוגדות לאלה איננה, בעמצה היא ״האם הגדולה״. אין לנו אלא לומר שלא מדובר במאגיה, אלא בהזיות כתוצאה מסמים. אין לנו אלא להרחיק את הממלכה למקומות מרוחקים אפילו יותר מאירן, עד לאפגניסטן (לאפיס לזולי) או פקיסטן – התרבות ההראפית הידועה בשם Meluḫḫa, שעל שמה, לפי הצעת ניסים אמזלג גם המילה ״מלוכה״ וגם המילה ״מלך״, שבמשמעותה המקורית היא נחושת מותכת.

    השרביטן היה לפי הטענה מרכיב ב״סומה״ שהיתה משקה מקודש באותם האזורים, על אף שהוא שייך למסורת ההודו-איראנית – אולי הדבר הזה מרמז על המפגש המקורי של שתי התרבויות, שהרי מה שאפיין את הלוחמים באותה התקופה היא גם הריצה, ולא היו מסוגלים לבצע אותה ללא ממריצים. אינדרה עצמה שהיה מכור לסומה,הוא בראש ובראשונה אל המלחמה. ואולי הסומה היא בעצם האמניטה מוסכריה. מרומא העתיקה ידוע לנו שאתלטים אולימפיים עתיקים וגלדיאטורים השתמשו בתערובות של יין, אמניטה וצמחים ממריצים אחרים כדי לשפר מהירות וסיבולת ולהרדים פצעים במהלך הקרב.

    מצד שני אולי אנחנו לא צריכים להרחיק עד למצב שבו נטען שלבטח שולגי השתמש בסמים כדי שיוכל לרוץ מרחק כזה ברצף. הישגים קיצוניים כאלה אפשריים ללא סמים, כשילוב של תזונה, חוסן מנטלי ואימון. הריצה עצמה, בעיקר ריצה ממושכת, מציפה את המוח בחומרים טבעיים הדומים במבנה שלהם לקנאביס, מה שיוצר תחושת "Runner's High" – ניתוק מכאב ואקסטזה (ואולי, לפיכך,סומה הוא בכלל קנאביס. היי כריס בנט!). בכל מקרה, בעולם העתיק, מצב תודעתי זה של ״היי״ פורש כ"דיבוק אלוהי" או ככניסת רוח האל (Melam) לתוך גופו של האתלט, מה שהפך את הריצה עצמה לסוג של סקרמנט, טקס קדוש.

    %

    קשר נוסף למשני תודעה ופולחן המלך-אל, אציין בקצרה.

    פולחן המלך-אל היה מתקיים פעם בשנה. החזרתיות סימלה את לוח השנה, שקבע בעצם המלך, בהיותו אל. בהמשך כשמעמדו של המלך שונמך בחזרה להיות בן אדם, החזרתיות סימלה בעצם את ההכתרה המחזורית של המלך על ידי האל. ובמרכזו של אותו החג, הפסטיבל, היה טקס הכתרה. הטקס היה נערך בדרך כלל בפומבי, למרות שבממלכות ענק, מן הסתם ההמונים לא יכולים לעלות לרגל בקביעות, ועל כן הטקסים היו מתקיימות באמצעות פרוקסי פסל, כשהמלך עצמו עורך את הטקס רק בבירתו לפעמים רק בתוך ארמונו.

    הטקס עצמו כלל שתיה. אלא שההמונים שכאמור לא יכולים היו יכולים להשתתף בטקס, היו מבצעים אותו מול הפרוקסי, בפעולה המסמלת השתתפות בו. כלומר, פעולת שתיה. השתיה היתה באמצעות בירה ויין. למרות שהשתיה האמיתית של המלך, היתה מן הסתם ״אינטימית״ יותר וכרוכה ביין מחוזק שהביא איתו חוויה פסיכדלית. מה מקורה? אחת הטענות הנועזות היא שמדובר בהשפעה חיתית. קשר הוא בדרך כלל דו כיווני, ובדרך כלל נוהגים לחשוב על הדת החיתית כמושפעת מהדת המסופוטמית. או יותר נכון, כקומפוזיציה של השפעות מהסביבה הלא אנטולית. במסופוטמיה היה קיים רעיון בשם ״האכלת האלים״, במסגרתו הגישו לאלים אלכוהול בצורה של נסכים יומיומיים. הדבר הזה יכול להיות אמנם מסופטמי מקורי, אבל הוא שולב בשלב כלשהוא עם טקס הקורבן החיתי בדרך מאוד מעניינת. הטקס הזה היה למעשה הקרבת קורבן של המלך, שבמסגרתו המלך אכל את האל, או יותר נכון שתה אותו, ובכך הפנים את מהותו האלוהית של האל בתוכו, דבר שהיווה אשרור של הסמכות שלו. כך בעצם כשהמלכים הכתירו עצמם אלים, הרעיון היה שהאשרור של אלוהותם הוא א. האכלה שלהם, ב. האכלה של עצמם במהות עצמם, האל. כלומר, הטקס של ההכתרה של האל-מלך כולל שתיה.

    נתאר רגע במעט הרחבה את הטקס החיתי. בשפה החיתית, הביטוי להקרבת קורבנות היא מילולית ״לשתות את האל״. המלך היה ״שותה את האל״, כשהוא מקריב לו קורבן. בין אם מדובר במטאפורה ובין אם מדובר בדבר עצמו, זוהי האטימולוגיה. הפולחן החיתי המקורי כלל טקס שבמסגרתו היו מוגשים קורבנות כ״מנחות משיכה״, שתפקידם למשוך פנימה את האלים, שלכבודם נערך הטקס, למרכז המעגל בו יושב המלך. וכשזה מגיע, או-אז שותה המלך את האל. הסטינג כלל כמובן שולחן ועליו עוגות, דברי מתיקה ופירות, אבל גם שובלים של ״קישוטים״ המזכירים את הפירות הללו, ובכללם תוצרים צמחיים כמו בדים ססגוניים בצבעי הפירות. הקורבן היה למעשה סעודה, שהשיא שלה הוא ״שתיית האל״, הפנמה שלו. כך בתרבות החיתית והלווית (Luwian) המקורית. קורבנות דם, הקרבת בעלי חיים, נכנסו רק בהשפעה סורית-מסופוטמית, מדווח גרי בקמן, במאמר מתוך הספר ״A Companion to the Ancient Near East״.

    הרעיון שבו האלים נכנסים למרכז, ואז לגופו של המלך, היה כאמור הטמעה של המהות האלוהית בגוף המלך, ובעצם התייחדות של המלך עם האל (Güterbock, 1998). כאמור, הדבר הזה הוטמע בתרבות המסופוטמית, בדיוק כפי שהתרבות המסופוטמית השפיע על החיתים, שהכניסו בעקבות המפגש את רעיון קורבן העולה מן החי, שבו הבהמה נשפרת כליל ובני האדם לא נהנים מבשרה. החיתים, ככלל, העריצו את המסופוטמים, והטמיעו את כתב היתדות והשפה האכדית. אך לא לעולם חוסן. שתיית הבירה בטקסים דתיים, שהיתה ממוסדת כל כך טוב במסופוטמיה, קיבלה נופך דתי של ממש, עם המפגש. למעשה, הצורך לנהל רישומים מדוקדקים, שהשתכלל ביחד עם מוסד המלך-אל, היה בעיקר לצורך חלוקת הבירה.

    עד כאן הקורבן. וכעת, מאגיה ; הקדמונים האמינו שהאלים ״כותבים״ את רצונם בעולם, וכדי ״לקרוא״ את הרצון הזה צריך להכנס למצבי תודעה משתנים כמו חלום. לצורך כך נהגו במקדשים בשינה כדי לזמן חלומות נבואיים, ״אינקובציה״. המנחש, ״בארו״ (ומכאן: לבאר) היה נכנס למצב תודעתי מיוחד כדי לסרוק את הסימנים, וכדי להכנס למצב הזה היו מגוון טקטיקות, אחת מהן שכרון, האחרות הן דיווינציה, כמו לדוגמה קריאת כבד של כבש או אצטגנינות ואסטרולוגיה. השכרון היה בשימוש של מעלים באוב או ״שואלים במתים״ (mushelu etemmi), שהיו מנסים לשמוע את לחישת המתים העולים מהאדמה. הזכרנו כמובן את הכיספו/כישפו, שלצורכו היו שוחטים שור. הקרניים היו נחשבות סמל אלוהי, ולכן מלכים קדומים במסופוטמיה שרצו להכריז על עצמם כאלים היו חובשים קסדת קרניים, דבר שהיה נחשב כאטריבוט אלוהי. אחרי הכל, אלוהים הוא שור, ולאכול שור זה לאכול את האלוהים ולהטמיע אותו בתוכך (ולתת למתים לאכול גם כן את עצמם, בהנחה שהמתים הם אלים). מאחר שטקסי ההכתרה של המלכים היו אישוש המלכתם באמצעות המשכיות שושלתם עם השושלות הקדומות, גם אם לא היו המשכיות ביולוגית, אלא ״רק״ המשכיות של סמכות אלוהית – מאחר שכך, היה צורך בטקס בחווית שכרון, כקשר עם המתים. במסגרת הטקס הזה היה מתקבל האישוש והתאפשרה המשכיות השושלת.

    חלק מהעניין עם פולחן המתים מתבטא גם בקבורתם של המלכים-אלים.

    הטקסים שקיימו האלים, גם הפסטיבלים השנתיים הגרנדיוזיים וגם טקסי הקבורה, היו רבי רושם. וחלק מהעניין של הרושם היה גם לזעזע או להחריד. ככל שטקס היה רב רושם יותר, עך היה יותר אלוהי. במחקר הדבר מכונה ״תאטרון האכזריות״. המונח נטבע על ידי החוקר ברוס דיקסון (Bruce Dickson) בהקשר הקברים המלכותיים באור (Ur) מאמצע האלף השלישי לפנה"ס. הממצאים הארכיאולוגיים שחשף לאונרד וולי (Woolley) באור חשפו בורות קבורה המכילים לא רק את המלך או המלכה, אלא עשרות אנשי חצר, חיילים, משרתים, נשים מקושטות בתכשיטים ומוזיקאים עם כלי נגינתם. מדובר היה בטקס המוני ומאורגן היטב, שבו השיירה ירדה לבור הקבורה, המשתתפים לקחו את מקומותיהם, שתו רעל מכוסות אישיות או מתוך דוד נחושת גדול, ונשכבו למות לצד אדונם המת, כאשר המוזיקאים המשיכו לנגן עד הרגע האחרון.

    מה הם שתו? כיצד המוסיקה סייעה לאווירה? וכיצד הדבר הזה מקבל נופך אלוהי? אין לנו אלא להניח שהרעלים הללו הם בעצם סמים פסיכדליים, המוסיקה היא מוסיקה פסיכדלית, והאווירה כולה היא אווירה שבה כולם לוקחים עוד ועוד מהנקטר האלוהי עד שמתאחדים עם האלוהים באמצעות מצב התודעה שבין החיים למוות, הנקרא גם ״אלמוות״, תכונה ששייכת בלעדית אל האלוהים. בפועל מדובר היה בצריכה אינסופית של סמים, עד למצב של מנת יתר, דום לב, או כל תופעת לוואי אחרת שנגרמת כתוצאה מהמצב הקיצוני שסמים מביאים אותך אליו. חלקם אולי היו קמים לתחיה אחר כך, אך רובם היו מתים. והמוות שלהם היה מצרף אותם לפמליית המלך בדרכו אל השאול, ומי לא רוצה להיות שם? המשרתים היו הולכים מבחירה וברצון.

    פסטיבלים, בכל מקרה, לא היו חייבים להיות אכזריים, כפי שאמורים לשמש כפונקציה של יצירת ״דבק״, חוויה רגשית משותפת. וכאן נשוב לפסטיבל העממי, לא לטקס המרכזי אלא דווקא ל״פרוקסי״. חיי ההמונים לא היו קלים, הם היו מלאי דאגות וכמלך, וגם כאל, התפקיד שלך היה לפרוס רשת בטחון על המאמינים בך. לכך שימשו הפסטיבלים: צורך פסיכולוגי בבטחון וסדר בתוך העולם הכאוטי. היותו של המלך-אל גיבור, גרם להמונים להרגיש את הנוכחות הפיזית שלו בקרבם ולפיכך נסך בהם בטחון. הם לא היו חייבים לפגוש אותו פיזית, מספיק שהיו מביטים בפסלים שלו, שזה בעצם אותה הפונקציה של פסילים וקמעות עם ״אלים רגילים״ – פרוקסי, או ״סרוגייט״. פולחן האישיות שימש בעצם כנחמה פסיכולוגית, וההשנות של הטקסים הללו במעגל השנה, לא היתה רק כלי תעמולתי ל״שטיפת מח״ אלא גם חלק מהמכניזם הזה, שבו המלך מגלם כאמור את לוח השנה, שהוא קבע, ובמעגליות הזו הוא מגלם את החיים עצמם, כלומר הבטחון הזה שב ובא, ומגיע ברגעים קבועים.

    עוד מעט על האפקט התרפויטי-פסיכולוגי של האקט ה״חגיגי״ (פסטיבלי): בטקסים עצמם יש גם פעילות פיזיולוגית שמעודדת את הבטחון הזה שנוסכים הטקסים. פעולות טקסיות קבוצתיות כגון תיפוף, שירה, ריקוד ומחיאות כפיים קצובות, שמעוררות את המערכת האופיואידית במוח, ומשחררות אנדורפינים. שחרור כימי זה יוצר תחושת אופוריה, חיבור רגשי ו"התמזגות" בין העצמי לאחר, מה שמחזק את הקשרים החברתיים הרבה מעבר לרמה המשפחתית המצומצמת. היותו של המלך-אל ״האבא של נתיניו״ היא בדיוק מילוי הפונקציה הזו. כשאתה משתתף בפסטיבלים של סגידה לאל-מלך, אתה מרגיש שהוא קרוב אליך ו״אוהב״ אותך כמו אב לבנו. ואם הוא נוכח, אז על אחת כמה וכמה.

    בנוסף, מבחינה אנתרופולוגית יש המושג הזה שקוראים לו ״איתות יקר״ (Costly Displays), טקסים דורשים השקעה אנרגטית עצומה, הם עשויים לכלול ריקודים שנמשכים כל הלילה, צומות, כאב או הקרבת משאבים. העובדה שהטקס קשה לביצוע מונעת רמייה, היא מסמנת לחברי הקבוצה שהמשתתף מחויב לחלוטין לקולקטיב ולנורמות שלו, מה שמאפשר שיתוף פעולה וחלוקת משאבים. מי שמשתתף בפסטיבלים שכאלה, לפיכך, משתתף בחווית ״קומוניטס״, שבהקשר של המלך-אל, מדגיש את היותם של כל האנשים שווים במובן שכולם בסופו של דבר נתינים, כולם עוברים לפני המלך-אל כ״בני מרון״ והדבר מחזק את האחווה שלהם, ואת התמסרותם המודעת, שכאמור מנחמת.

    כך בעצם ההמונים אולי לא שתו משקאות משכרים באמת, כי בירה עצמה היא דלת אלכוהול בנפח, אבל עדיין הרגישו התעלות רוח, וזו היתה מטרת הפסטיבלים המלכותיים הללו.

    בתמונה: אוגאלו (Ugallu, אדם-אריה) וכוסריכו (Kusarikku, אדם-שור), שני קמעות של דיימונים מגנים, שייצגו את התגלמויותיו של האל כשור וכאריה המתערב בחיי האדם, ובהמשך את התגלמויותיו של המלך-גיבור, כמי שמגן על נתיניו.


  • מדוע לא היו להן פנים

    מדוע לא היו להן פנים

    אני רוצה להמליץ שוב על ספרו החדש והמצוין של פרופ׳ רן ברקאי, חצי מצמד שטוען ב״מדוע לא היו להן פנים״ שציורי המערות היו מופעים שמאניסטיים שבאמצעותם ניסו הקדמונים להתמודד עם משבר,ספציפית בעקבות העלמות המגה-פאונה – הם ניסו לתקשר עם רוחות החיות בכך שהם ציירו אותם. החצי השני בצמד, ד״ר גיא פרל, הוא פסיכואנליטיקן, ונותן רקע שלא יסולא בפז בפסיכולוגיה יונגיאנית, על החוויה השמאנית. בין השאר מסביר את הדמיון בין האמן לשמאן, ואת המוטיבציה השמאניסטית מאחורי אמנות באשר היא. אני לא רוצה להוריד בערכה של תרומתו לספר, שלדעתי הוא מאסט בארון הספרים הדל של חקר התודעה, ובעיקר חקר התודעה הבסיסית, הפרה-היסטורית בעברית.

    ובכל זאת, אני רואה ערך רב יותר דווקא בתרומה של פרופ׳ ברקאי שמצייר את מבנה התודעה של האדם הקדמון, כחלק מהטבע (מה שמכונה ״השתתפות מיסטית״ בטבע), ועל כן כביכול לא היה לו נעים מהטבע כשהוא היה צריך לצוד חיות כדי להתקיים, ולכן היה מקיים לפני הציד טקס שבו הוא מבקש סליחה מהטבע, ומתפלל לרוח החיה, שכאות תודה אליה לא זורק שום דבר ממה שהוא קיבל ממנה, ועושה שימוש מקסימלי בחיה כחומר גלם, ואפילו באברים שכביכול אין להם שימוש היה נוהג בכבוד.

    רעיון דומה הופיע במחקרים של וולטר בורקרט על דתות המסתורין היווניות, שם הוא טוען שרעיון הקורבן הוא בעצם טקס כפרה על טאבו שהאדם עבר, כשהרג בעצם ישות שווה עבורו, משל היתה אדם, כך שהקרבת הקורבן היא בעצם סימולציה של קניבליזם טקסי, וזה מה שעמד בבסיס פסטיבלים כגון הליקאיה, בהר ליקאון בארקדיה.

    העלמות המגה-פאונה, מלבד העובדה שכפתה על האדם לשנות את הדיאטה שלו, גם ערערה את עולמו, כשהיה נדמה שאותה רוח החיה שהיתה עד אז רוח מיטיבה, פתאום עשתה ״מעשה רע״. הדבר הזה גרם להם לתחושה של פירוד מהעולם, והם היו צריכים להבין את השבר ולתקן אותו. כך נולדה בעצם האמנות-שמאניזם, זו תפקידו של שמאניזם, זה תפקידה של אמנות – לתקן שבר באמצעות הרחבת תודעה, שהיא שיבה אל עולם מתוקן ושלם. למעשה, ככל שהאדם הרגיש שהפער הזה, והשבר, גדול יותר, כך גבר אצלו הצורך ליצור, עד שהפך ״יוצר תמידית״, כהגדרת אריך נוימן. נוימן מגדיר את השבר הזה כמתח בין האגו המודע לבלתי מודע, והרחבת התודעה היא בעצם גישה אל הבלתי מודע, ״יצירה אקסטרוברטית״. זו מהות השמאניזם, למעשה: הפגת המתח.


  • טרנסקסואלים במסופוטמיה

    במשך שנים, חוקרים והיסטוריונים נטו לתייג אנשים חריגים מבחינה מגדרית במסופוטמיה העתיקה כדמויות שוליים. מסתבר שלא כך הדבר: נזילות מגדרית היוותה לעיתים דווקא בסיס לעוצמה פוליטית ודתית. כך במאמר שפורסם לאחרונה באתר The Conversation. שנותן גם דוגמאות:

    קבוצה שנקראה "אסינו" (Assinnu) שירתה את האלה אישתר. הזהות שלהם נתפסה כמתת-אל ולא כפגם. יכולתם ״לחצות״ את הגבולות המגדריים העניקה להם מעמד של מתווכים רוחניים במקדשים, בניגוד לפרשנויות מודרניות שניסו להפחית ממעמדם לזנות פולחנית בלבד.

    קבוצה נוספת, ״שא-רשי״ (Ša rēši), מקור המילה ״סריסים״, נחשבה כמשרתים נחותים. בפועל, המשמעות המילולית של המילה היא ״אלו שליד הראש״, כלומר, מקורבי המלך. הממצאים מראים כי הם שימשו כשומרי ראש, מפקדי צבא, מושלים ומנהלנים בכירים. העובדה שלא היו כבולים למבנה המשפחתי המסורתי הפכה אותם לנאמנים ביותר למלך ולבעלי השפעה אדירה בחצר המלוכה.

    וכך כתבה ד״ר תמר עילם גינדין בספרה ״מגילת אסתר מאחורי המסכה״ על הפסוק ״שבעת הסיריסים המשרתים את פני המלך אחשוורוש״: ״משרתי המלך הקרובים נקראים במילה האכדית סריס. נהוג לחשוב שהמילה סריס באה מהפועל לסרס, אך בעצם הדבר הפוך. בעולם העתיק ידוע גם על סריסים שהיו אבות לילדים. המילה האכדית היא שָׁרֵישִׁ. הפירוש המילולי הוא "של הראש": אכדית היא שפה שמית, והמילה ריש מקבילה ל"ראש" העברי. המשרת אשר אצל הראש הוא המשרת הקרוב ביותר. ולפעמים, בעיקר אם המשרת הוא אצל הראש של המלכה, כדאי לערוך מספר שינויים מבניים בגופו, כדי שיהיה אפשר לסמוך עליו יותר. גם אם הוא משרת את פני המלך כדאי לערוך בו את אותם שינויים, כדי להנמיך את רמת הטסטוסטרון ובכך להוריד את רמת התוקפנות שלו. העיקור הוא, אם כן, מנגזרות התפקיד, ועם השנים הפך שמו לשם נרדף למום המוטל באותם משרתים קרובים.


  • עיטורי צמחים בני 8,000 שנה

    ניתוח של כלי חרס בני כ-8,000 שנה מתרבות חלף (Halaf) בצפון מסופוטמיה חושף את העדות השיטתית המוקדמת ביותר בעולם לשימוש במוטיבים צמחיים באמנות פרהיסטורית. עד אז היה נהוג רק לצייר צורות מופשטות או בעלי חיים. אבל זה הניוז הקטן יותר. הניוז הגדול יותר הוא שניתוח של דוגמאות פרחים גילה כי מספר עלי הכותרת שלהם עוקב באופן עקבי אחר סדרה הנדסית המבוססת על הכפלה: 4, 8, 16 ו-32. נראה שהדפוס אינו מקרי ומהווה הוכחה לידע אריתמטי מתקדם, אשר קדם בכ-1,500 שנה לפחות למערכת המתמטית של השומרים על פי בסיס 60.

    המאמר פורסם בחודש שעבר ב-Journal of World Prehistory, פרי עטם של יוסי גרפינקל ושרה קרולוויץ' מהאוניברסיטה העברית. ברשותכם אתעניין בדברים שמעניינים אותנו יותר: דת, פולחן, צמחים וחיות.

    כ-15% מכלל האיורים הכילו מוטיבים צמחיים (למרות שלפי הערכה שמרנית יכול להיות שהשכיחות היא 4%-6%). גרפניקל וקרולוויץ טוענים שהצמחים נבחרו דווקא בשל הסימטריה שבהם, שסייעה לקדמונים להבין אמיתויות מתמטיות ועל כן הם ייחסו להם קדושה. החלוקה לחלקים שווים על ידי חציה חוזרת, לימדה אותם מהי ״הכפלה פרוגרסיבית״. כך למדו ליישם אותה לצורך חלוקה שוויונית של קרקעות או יבולים בין משפחות בקהילה. מבחינתם זה ייצג קידמה, כי זה היה חיוני בכלכלה החדישה דאז: יישובי קבע ושיתופיות.

    אבל יכול להיות שהצורך היה אחר, ונסביר. בין העיטורים נמצאו גם מוטיבים של בעלי חיים, במגוון רחב יותר, כולל ציפורים וחיות פרא. באחת הדוגמאות מתוארת חיה בעלת צוואר ארוך כשהיא ניצבת ליד עץ, ככל הנראה בסצנה המתארת אכילה ביער. סביר שמדובר בסמל פריון. מוטיב נוסף שמופיע הוא ראש שור, ״בוקרניום״. שור הבר היה סמל פריון ברור ברחבי המזרח הקרוב הקדום, סמל של עוצמה ו״גבריות״.

    בחלק מהמקרים הכלים עצמם עוצבו בצורת חיות, ולא רק העיטורים עליהם. בנוסף לבעלי החיים הממשיים, נמצא עיטור ייחודי המשלב בין העולם האנושי לחי: קבוצה של דמויות אנושיות רוקדות, המחופשות לבעלי חיים בעלי קרניים, כשמעליהן רצועה אופקית של פרחים. הדבר הזה מעלה את האפשרות שהסצנה מתארת טקס פריון דתי שבמסגרת הריקודים אנשים חברו כיסויי ראש הכוללים קרניים (סמל פריון).

    סמלי פריון נוספים שתוארו הם נמרים, כולל עיטור של פרוות נמר באתר בשם Domuztepe. נמרים נחשבו גם כן סמלי פריון, או יותר נכון סמלים של פרא ששויך כאחד מהמאפיינים של אלות הפריון. אלת פריון שכזו היא לדוגמה "האישה היושבת מצ'טלהויוק" שנשענת על ראשי נמרים. עוזי אבנר מצא ב-1980 את ״מקדש הנמרים״ בבקעת עובדה, ייצוגים של אלת פריון. ב-Domuztepe נמצאו גם עצמות נמרים, והדבר רומז על כך שהחיות הללו נשחטו והופשטו מעורותיהם – אולי כקורבן, אולי סתם כחיות שמבשרן עשו שניצלים בסעודות יוקרה, או פולחן.

    מה הקשר לפרחים? ראשית, פרחים עגולים גדולים, או ״רוזטות״, הוא מוטיב נפוץ מאוד באמנות העתיקה, ולרוב הוא דקורטיבי ומהווה סמל פריון בפני עצמו. יש פרחים מסויימים שקשורים לאלות פריון, ובהם פרחים שנראים בדיוק כמו אלה המתוארים באיורים כמו נורית, כלנית או פרג. הפרחים הללו אדומים ולכן נראים כמו ניצוץ, אש, הם מנצנצים כמו כוכב, והצבע שלהם מזכיר ווסת. זה הקשר לפריון. פרחים שכאלה, נסגרים בשעות הלילה ונפתחים בשעות היום – דבר המסמל את מחזוריות הזמן וכמובן לידה, מוות ולידה מחדש. וזה גם הקשר הנוסף לפריון. פרחים שימשו כקישוט לקבר, משום כך. במערת רקפת, לדוגמה, נמצאו עדויות לקבורת פרחים. כך ניתן לראות בעיטורים הללו של פרחים לא סתם אסתטיקה אלא קשר לעולם שמעבר.

    יש לנו כאן ארגז כלים שלם: טקסי פריון, ריקודים אקסטטיים, סעודות פולחן וקורבנות. חסר לנו רק דבר אחד: צמחים משני תודעה. כמובן, אי אפשר להסיק שום דבר. החוקרים גם לא מנסים לעשות את זה. אבל רק מתבקש שהצמחים אינם שם רק בשל האסתטיקה אלא כי היה בהם שימוש. למה חיות שמצוירות היה בהן שימוש וצמחים לא? הבעיה היא שאנחנו לא יכולים לדעת בכלל אילו צמחים אלה. הצמחים לא מזוהים לחלוטין, הם נראים יותר כמו סכמות ופחות כמו פרחים מסויימים. הדבר היחיד שהחוקרים יודעים לומר הוא שהם לבטח לא צמחי מאכל.

    מהמאפיינים החזותיים שלהם ניתן לשייך אותם למשפחות צמחים כלשהם: ציורים המדויקים של פרחים גדולים ועגולים מזכירים את משפחת המורכבים (הכוללת פרחים כמו חרציות, חינניות וחמניות). סוג מסוים של עיטור זוהה כ"צמחים עונתיים קצרי-עלים". קבוצת ה"עצים" כוללת תיאורים של עצים גבוהים ומסיביים, אשר מזכירים בצורתם את משפחת הברושיים. זוהו גם מקרים בודדים של מה שנקרא Chevron, שיכול להתפרש כענפים עם עלים צרים כגון דקל.

    זה לא אומר שום דבר. אנחנו רק יכולים לנחש. ראשית, נתנו קודם את ההקשר של נורית, כלנית ופרג. האם הקדמונים הללו הכירו בתקופה זו של 6,000 לפנה״ס את סגולותיו של פרג האופיום? מסתבר שבדיוק בתקופה הזו החלו לביית את הצמח. האופיום הוא צמח עונתי עם גבעול גבוה, מה שתואם את התיאור הגרפי. הוא לא ממשפחת המורכבים, אבל הפריחה שלו, לפחות של הנורית והכלנית שדומות לו, מזכירה במעט את עיטורי הפרחים עבור אלה שמוכנים להתפרע. במקרה גם מספר עלי הכותרת של הפרג הוא 4, למרות שאם שואלים אותי הזיהוי עם הפרג קלוש מבחינה גרפית.

    ומדוע לפעמים יש ייצוגים של 16 או 32 עלים? אפשר רק להניח שמדובר בצמח שהוא כן ממשפחת המורכבים: חסה, צמח עונתי קצר עלים, שמכיל חומר חלבי בשם חומר פעיל בשם לקטוקריום (Lactucarium), משכך כאבים דמוי קודאין, שנקרא גם בשמו העממי ״אופיום החסה״. האם הוא חומר הזיה? בכמויות מסוימות הוא מוביל לתחושת נמנום, הרפיה ואף אופוריה קלה. בכמויות אינטנסיביות, יש שמספרים שכן. אגב, גם לענה (ארטמיסיה) היא ממשפחה זו, אבל הפרחים שלה בכלל לא עונים לתיאור ובלי קשר, בניגוד לטענות לענת האבסינת לא הלוצינוגנית.

    יש גם את הטענה שמביא כריס בנט בספרו ועל פיה ה״קיסקנו״ (צמח מקודש במסופוטמיה) הוא קנאביס, ו״חיה בעלת צוואר ארוך כשהיא ניצבת ליד עץ״ היא בעצם עז, או יעל, שאוכלת מהתפרחת שלו, שגם היא בצורה של chevron. ושבאופן כללי העיטורים במחקר שמזכירים דקל נראים כמו עלה של קנאביס. אבל מצד שני, האם הקנאביס היה קיים במסופוטמיה בתקופה זו? כנראה שלא.


  • ה״כישפו״

    ה״כישפו״

    טקס ה"כישפו״, או יותר נכון ״כיספום״ kispum, הוא סעודת מתים טקסית ופולחן זיכרון שהיה נפוץ במסופוטמיה העתיקה. מקורו של הטקס עתיק מאוד וייתכן שהוא חוזר לתקופת שומר שלפני סרגון (האלף השלישי לפנה"ס). משומר הוא התפשט לאכד, אשור ובבל ולבסוף האמורים. התיעוד הטקסטואלי הברור הראשון של הטקס מופיע בכתבי המאה ה-18 לפנה"ס.

    המחקר על הכישפו מסועף ומפוצל, ואין בכלל הסכמה על מה היה שם, כיצד הוא התקיים ומי קיים אותו. את אבן המחלוקת העיקרית, ניתן להבין מהאטימולוגיה המורכבת של המילה.

    על פי המחקר, הפועל ״כ.ס.פ״ משמעו ״לבצוע״, או ״לשבור״. בצע הוא קרוב משפחה של המילה ״פצע״, וכשמבצעים למעשה ״כורתים״, מן הסתם ברית. כשכרתו בריתות היו בעצם פוצעים האחד את השני, מה שנקרא ״ֿברית דמים״. חותכים את האגודל, לדוגמה, ואז לוחצים ידיים והדם מתערבב, ובכך הופכים לבשר אחד. אחרי שנוצר הפצע, היו חובשים אותו ו״חותמים אותו״. סיכוי קיים שגם היו טובעים את טביעת האצבע בדם כחותמת או כמזכרת. בשלב מאוחר במקום לפצוע האחד את השני, המירו את שפיכת הדם לביתור חיה.

    יש קשר גם בין המילה ״לבצוע״ לבין ״לעשות״. כשבוצעים את המנחה, ״עושים״ אותה. בספר ויקרא, כשמדובר על קורבן מנחה, מקפידים לומר שאת המנחה ״עושים״, ״כל המנחה אשר תקריבו לה', לא תיעשה חמץ״. כנראה הכוונה היא לכך שמדובר בעיסה שבוצעים. כשמבצעים מנחה, כשבוצעים אותה, באכדית הדבר נקרא kispa kasāpu, ״כספה כספו״.

    מהמילה הזאת לקחו את המושג ״בצע כסף״. לפני המצאת המטבעות המוטבעים, השימוש במתכת כסף למסחר נעשה באמצעות Hacksilver, חלקי כסף או תכשיטים ששברו כדי להגיע למשקל המדויק הנדרש לתשלום. סביר להניח שאחר כך היו אוספים את השברים ומחברים אותם ביחד באמצעות התכה ויציקה – מה שנקרא בזמנו ״מקנה״ או "קניין" (קנה מלשון מתכת). ולכן בעצם ה״עשיה״ שהיא הבציעה, נקשרה בהמשך ל״קניה״ או ל״כינון״ (כ׳ ו-ק׳ מתחלפות). ״הלא הוא אביך קונך, הוא עשך ויכוננך״.

    בכל מקרה, מסתבר שאת הפועל כ.ס.פ בהוראת שבירה נטשו. אבל זו המשמעות המקורית שלו, לבצוע לחם. טקס הכישפו כלל במקור בציעת לחם עבור המתים, בין אם כדי להאכיל אותם (הפרשנות השמרנית) ובין אם כדי לכרות איתם ברית (הפרשנות ה״מתירנית״ יותר). בטקס הכישפו היו חולקים ארוחה עם האבות המתים כדי לשמר את זכרם ולהזין את רוחם (הפרשנות השמרנית), או כדי להזמין אותם כ״אושפיזין״ ולתת להם שוחד, או מתנת נימוסים, לפני שדורשים מהם את התמורה, העצה או הברכה (הפרשנות ה״מתירנית״).

    יש לציין שההנחה היא שהמילה כ.ס.פ האכדית הושפעה מהמילה השומרית ki-sì-ga, שפירושה ״מקום להניח״, במובן של השקיית והאכלת המתים, דבר שבהמשך הפך לניסוך מים והקטרה על מזבח. ki הוא ״ארץ״, ו-si משמעו ״למלא״ או ״לשפוך״.

    יחד עם זאת, אנחנו מכירים עוד הוראה לפועל דומה, כ.ש.פ, ובאכדית kišpū. כישפו עם ש׳ ימנית (בשונה מכישפו עם ש׳ שמאלית שנשמעת כמו כיספו) משמעותה בכתבים ממסופוטמיה מעשי כישוף, ״קסם שחור״ או הטלת קללות. כדי לבטל כשפים משתמשים בקמעות למיניהם, ובטקסי מאגיה הגנתית כגון ה-Maqlû, שהיא בעצם שבירת פסלונים ושריפתם בכבשן. כתבתי פעם על ״שמד ציגל״, כותבים שמות על חמר ואז שורפים אותו, כדי להשפיע על השמות הכתובים, במקרה של ״שמד ציגל״, כדי להחזיר בתשובה אנשים שהתפקרו.

    ונשאלת השאלה אם הקשר הזה בין כ.ש.פ לכ.ש(ס).פ הוא מקרי או שמדובר באמת בכוונת מכוון. לפי הגישה השמרנית הדמיון לא אומר כלום, ואמנם יש עדויות לטקסים מאגיים ונקרומנטיה במסופומיה, אבל אין שום הוכחה שהם נעשו בכפיפה אחת. אין גם שום עדות שהבירה ששתו במסופוטמיה ומן הסתם גם השקו בה את המתים, היתה לצורך שכרון. והעדר הוכחה כמוהו כהוכחה על העדר.

    ולא רק זה. לפי התפיסה השמרנית, המוטיבציה לקיום סעודות מתים הוא כדי להטיב עם המתים ולהעניק להם נחת רוח, כפיצוי על הסבל שהם עוברים בשאול. השאול, הוא כביכול ״ארץ ללא שוב״, ששם יש תנאים קשים של רעב ואפילה תמידית, ״אוכל מר ומים מלוחים״. הסבל הזה הופך את הרוחות לחסרות מנוחה, ובמצב כזה הן מסוגלות להיות מזיקות. לכן רוחות שלא זכו לקבורה ראויה או שצאצאיהן הזניחו את טקס הכישפו, הענישו אותם.

    הגישה ה״מתירנית״ לעומת זאת מפרשת את הצורך בטקסי מתים, כמה שנקרא בלימודים קלאסים ״אאוהמריזם״: אבות שהיו אגדות בחייהם, בין אם כי היו ״טיפוסים״, ״רבי מעללים״ או סתם מורי דרך, היה קשה להפרד מהם לאחר שמתו, ולכן הפסיכולוגיה של הקדמונים פיתחה סוג של נחמה בכך שקשר נותר איתם גם לאחר מותם. בקשר הזה גם זוכרים, ונזכרים, ומתרגשים, וגם באופן כלשהוא מבקשים עצה מאותם אנשים חכמים, שהותירו ממשיך דרך, ולפעמים אף לא זה. ככל שהשנים עברו, הזכרון נותר רחוק יותר ויותר, והאגדות הפכו למיתוסים. האבות הפכו לאלים.

    פרויד לקח את זה צעד אחד קדימה, אולי קדימה מדי, ודיבר על פולחן אבות כצורה של חרטה על כך שהבנים הרגו את אביהם ובכך הפרו את הסדר המשפחתי, ופולחן האבות הוא נסיון להתפייס עם רוח המת ולנסות ולהשיב את הסדר המשפחתי הזה. בכל מקרה, במסופוטמיה התפתחה עיר, וכשיש עיר צריך ״אבא״ להמונים, האבא הזה הוא המלך, והסדר המשפחתי הוא בעצם ״הסדר הפוליטי״, אם נקרא לעיר ״פוליס״. או הסדר הקוסמי, אם הקוסמוס זה 4 הקילומטרים הרבועים של העיר, שזה כל מה שמכירים האנשים הגרים בה.

    הסעודה עם המתים היא לא כדי להאכיל אותם, או לפחות לא כדי לפצות אותם, אלא כדי לשתף אותם באופן סמלי כדי לחוש בקרבתם, אולי כדי לבצע ״מאגיה סימפתטית״, ולקבל ברכה בעבור שכיית החמדה, הדבר הכי משובח שיכולנו לתת, שכשם שהענקנו לאלוהינו, כך נזכה לקבל ממנו עוד ועוד ברכות, או כפי שאמרנו: הסטינג לחווית שינוי התודעה, שתאפשר תקשורת עם העולם שמעבר.התקשורת הזו יכולה להיות באמצעות מסע אסטרלי אל מחוץ לגוף, או מסע פנימה אל מעמקי הנפש, או העלאה באוב או כל תקשורת פרא-פסיכולוגית אחרת, שבשל המאורע שבו היא מתקיימת, נקראת לפיכך ״כישוף״.

    בגישה שאני מכנה ״המתירנית״, תומכת האנתרופולוגיה ובגישה שאני מכנה ״השמרנית״ תומכים המקורות הטקסטואליים, אבל אנחנו שוכחים, שהתפתחות הכתב, והעיור, ומוסד המקדש, והלבלרים והסופרים שעבדו מטעם המלך, היו משוחדים לטובתו, ולטובת התעמולה שלו והנראטיב שהוא מכתיב, והצרכים שלו היו בעיקר להצדיק את שליטתו בפולחן והצדקת מעמדו, כשחלק מהעניין היא להקטין פולחנים עממיים אם לא לעשות דמוניזציה למושאי הפולחן הללו – בדיוק כפי שתיארתי בפוסט קודם שמלכי יהודה עשו.

    כך גם עשו מלכי הערים. הם ניכסו לעצמם את טקסי הכישפו, וערכו בו רפורמות שנועדו להאדיר את עצמם ואת מקורות ההשראה שלהם. זמרי לים, מלך מארי, לדוגמה, ערך טקסי כישפו לרוחות מלכים אגדיים כגון סרגון מאכד, כדי לסמן את עצמו כיורש ישיר שלו. כל מלך שרצה לקבל לגיטימציה היה צריך להשתתף בטקסי כישפו של המלך השני, כדי לקבל בעצם את מרותם של אבות המשפחה שלו, או כאמור של מקורות ההשראה שלהם, אם לא היו ממשפחת המלוכה אלא סתם ממשיכים דמיוניים של שושלת, או כאלה שקיבלו בסמכות אלוהית את הממלכה (סרגון עצמו היה כזה).

    בקיצור: כל ההוכחות שחוקרי הגישה השמרנית מביאים, אינן מספקות, כי הן לא מתייחסות לאנשים הפשוטים, או לאנשים המקוריים, אלא רק לאנשים החשובים המאוחרים, אלה שכתבו את ההיסטוריה לצרכיהם. מיותר לציין שלצורך המחקר שלנו על פולחן האבות אין לנו אלא להצמד לגישה המתירנית יותר, שמוכיחה, כביכול, שהשימוש במשני התודעה, קדום לתרבות העירונית, ולפיכך לדת הממוסדת. תפקידה של הדת הממוסדת הוא לערער על הסמכות של המסורת המשפחתית, מתוך השקפה שהעיר כולה היא משפחה אחת גדולה, ולה אבא אחד: המלך, שהוא התגלמות עלי אדמות של האל, האל האמיתי ולא המתחזים המשפחתיים.


  • הממצא המוקדם ביותר של חיצים מורעלים

    הממצא המוקדם ביותר של חיצים מורעלים

    ממצאים ארכיאולוגיים חדשים מדרום אפריקה חושפים כי בני אדם קדמונים השתמשו ברעל לצורך ציד כבר לפני 60,000 שנה, תגלית המקדימה את העדויות הקודמות בעשרות אלפי שנים.

    הממצאים אותרו במחסה הסלע אומלאטוזאנה (Umhlatuzana) שבמחוז קוואזולו-נאטאל בדרום אפריקה (דרום מזרח). חוקרים זיהו שיירי רעל המופק מצמח ה-Boophone disticha (משפחת הנרקיסיים) על ראשי חץ מאבן קוורץ, המעידים על יכולות תכנון מורכבות והבנה כימית מתקדמת. הרעל המופק מצמח זה משמש ציידים ילידיים באזור עד לימינו, מבני הסאן, מה שמצביע על רצף תרבותי וטכנולוגי יוצא דופן של עשרות אלפי שנים.

    השימוש ברעל אפשר לציידים להכניע חיות גדולות באמצעות פגיעה שטחית בלבד, תוך מעקב אחר הטרף עד לקריסתו. האלקלואידים המצויים בבצל של הצמח הזה משפיעים על מערכת העצבים המרכזית וגורמים לשיתוק שרירים, כשל נשימתי, ובמינונים גבוהים – למוות מהיר. עבור צייד פליאוליתי, השימוש ברעל זה פתר בעיה טכנולוגית קריטית: ראשי החץ מהקוורץ היו קטנים מדי (מיקרוליתים) כדי לגרום למוות מיידי של חיה גדולה רק באמצעות הפגיעה הפיזית. הרעל הפך את החץ לקליע כימי, שבו הפציעה היא רק אמצעי להחדרת הרעל למחזור הדם.

    הממצא המוקדם ביותר של חוד חץ עם שרידי רעל ישירים תוארך לכ-6,700 שנים לפני זמננו (יותר מ-50,000 שנה אחרי התגלית הנוכחית). על חודי חץ מעצם שנמצאו באתר זה זוהו שרידים של גליקוזידים לבביים (כמו בהרדוף). מאוחר יותר, בערך מ-4,000 לפני זמננו נמצאו חודים של חיצים עם אותם חומרים בקברים מצריים. ממצאים עקיפים נמצאו גם במערת Border (מאותו איזור, דרום אפריקה): "מוליך רעל" (כלומר כלי למריחת רעל) המתוארך ללפני כ-24,000 שנה מצמח שלא ברור לחלוטין מהו (אולי קיקיון), גוש דונג דבורים המתוארך ללפני כ-35,000 שנה עם שרידי שרף חלבלוב.

    בקרב בני הסאן קיימת מסורת ארוכת שנים של שימוש ברעלים מן החי, כמו לדוגמה מזחלי חיפושיות Diamphidia nigroornata. אך הוא נחשב קטלני פחות, ומשפיע משעות ועד ימים ולא בתוך דקות (או עשרות דקות לחיות גדולות יותר).

    המחקר טוען שהעובדה שהמוות של הטרף אינו מיידי אלא מושהה גרם לבני הסאן להתייחס אל הרעל כאל קללה על הטרף. או ליתר דיוק, שההכנה המדוקדקת של החץ והטיפול ברעל היו מלווים בידיעה שמדובר בכח מושהה או בזמן דחוי ולכן היה לזה מין הילה של קשר לעולמות נסתרים. באופן כללי, היחס שלהם לרעלים היה יחס סמלי וטקסי, על פניו גם מאגי. הציד נחשב לפעילות בעלת יוקרה רבה הדורשת הכנה: כמו לדוגמה פיזור אבקה כקמע למזל, טאבו על שימוש בצמחים מסוימים שעשויים לקלקל את הציד וכו׳.

    ועוד אנקדוטה שקשורה בקשר כלשהוא לציד, כל הבנות רצו להתחתן עם ציד – גם עשיר וגם חכם. בקרב קבוצת ה-Ju|ʼhoan (בשפת קליק ״ג׳וטוואן״), חצים מורעלים ניתנים לעיתים כמתנה טקסית בין בעל לאישה, מה שמדגיש את תפקידם בחיזוק קשרים משפחתיים ושותפויות ציד-זוגיות.


שמרו על קשר

אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו.

אנו מקיימים דיונים פוריים בנושא בקבוצת הפייסבוק שלנו ״אנתאוגנים וצמחים מקודשים״.

לפרטים נוספים ולפתרונות, אתם מוזמנים לפנות לאבי לבקוביץ, 0507929746.

    נובמבר 2026
    א ב ג ד ה ו ש
    1234567
    891011121314
    15161718192021
    22232425262728
    2930  
    ×