• שמאניזם הדת הנצחית

    פודקאסט עם ד״ר מנוויר סינג מאוניברסיטת קליפורניה בדייויס שכתב את הספר ״Shamanism: The Timeless Religion״. סינג מגדיר שמאניזם על פי 3 קריטריונים: 1. מצב תודעה לא רגיל, 2. אינטראקציה עם ישויות ממימדים אחרים של המציאות, 3. שירות לקהילה.

    מצב תודעה לא רגיל לא חייב להיות פסיכדלי, במובן של שימוש בחומרים פסיכדליים. הוא כמובן פסיכדלי במובן שהוא מצב תודעה זר לתפקוד אנושי נורמלי, אבל טראנס מתאים יותר לתיאור, וטראנס לא מגיע רק באמצעות סמים. למעשה, ואנחנו יודעים את זה, מירצ׳ה אליאדה לדוגמה ראה בטראנס באמצעות סמים במצב תודעה לא רגיל נחות.

    סינג מתעקש ששמאניזם לא ייחודי רק לתרבויות עתיקות. גם כיום יש רעב לחויות שמאניות, כי השמאניזם הוא פונקציונלי ופותר את בעיית ההתמודדות עם אי וודאות. כלומר, ברגע שאתה זקוק רגשית לעזרה בבעיה שאין לך וודאות מוחלטת משימוש בפתרון הקונווציונלי, אתה פונה לפתרונות לא קונוונציונליים כי מה יש לך להפסיד. לפעמים אפילו מלכתחילה, רבנים, מתקשרים, נומרולוגים וכו׳.

    סינג מכנה את זה ״בניית אמינות באמצעות אחרות״ otherness. והוא מגדיר מהי אותה האחרות. ראשית, ריחוק פסיכולוגי מהקהילה (אותה הפסיכולוגיה שדיברתי עליה קודם: פתרונות לא קונוונציונליים, כי קונוונציונליים זה קרוב לקהילה). שמאן הוא גם מישהו שעבר את הסף, עבר טרנספורמציה ונמצא ״שם״. טרנספורמציה באמצעות ״מעבר״, דרך ייסורים, סיגוף, חניכה וכו׳.אחרי שהוא עבר ל״שם״ הוא אדם שונה, ויש לו גישה למה שנמצא ״שם״, וזה מקנה אמינות. טראנס הוא ״דרמה של זרות״, שנועדה להוכיח שהשמאן מסוגל דברים שאדם רגיל אינו יכול לעשות. אחרות היא גם שונות פיזית, ובאופן כללי שונות בעלת משמעות מטאפיזית, שנבנתה מתוך טרנספורמציה פיזית.

    אחת מההוכחות שהשמאניזם נדרש גם כיום קשור באותה אחרות – אגב, את זה הוא לא אומר בהכרח בספר או בפודקאסט אלא במאמר אחר. נרטיב גיבורי-העל, לדוגמה, משקף את דפוס החניכה השמאני. כפי ששמאן עובר אירוע טרנספורמטיבי, כמו מוות ולידה מחדש או ייסורים, כדי לזכות בכוחותיו, כך גם גיבורי-על כמו ספיידרמן (עקיצת עכביש רדיואקטיבי) או ה-X-Men (מוטציה גנטית) עוברים שינוי המפריד אותם מהאנושות הרגילה ומעניק להם סמכות "על-טבעית".

    דמויות קולנועיות רבות מציגות "אחרות" ביולוגית כדי להסביר את כוחותיהן, בדומה לטענות השמאנים על איברים חדשים או קריסטלים שהושתלו בגופם,. דוגמאות בולטות כוללות את הג'דיי (Jedi) ב"מלחמת הכוכבים", שסמכותם נובעת מריכוז גבוה של "מידי-כלוריאנים" בדם, ואת הדמות הראשית ב"אלמנט החמישי", המציגה DNA בעל ידע גנטי אינסופי.

    מנהלי כספים ואנליסטים מוצגים לעיתים כ"שמאנים פיננסיים". סרטים כמו "הזאב מוול סטריט" או "וול סטריט" מדגישים את ה"אחרות" של דמויות אלו (דרך נהנתנות קיצונית או היעדר צורך בשינה), דבר המעניק להן הילה של "מנחשי עתידות" המסוגלים לחזות את התנהגות השוק הבלתי צפויה.

    כלל, הניבוי הזה הוא חלק נצרך ב״פסיכולוגיה השל המאגיה״. אנשים שמהמרים רוצים להרגיש כל יכולים, ואנשים שזקוקים להצלחה שכרוכה בהוכחה שהם כל יכולים, מתרגלים בעצמם טכניקות של הימורים, כמו ספורטאים שמתחזקים אמונות טפלות לפני משחקים – מסיבה זו, שמאניות היא דימוי של שליטה בתוצאות חשובות אך אקראיות.

    ניתן לומר שחלק מהפנטזיה הטרנס-הומניסטית היא אותה מוטיבציה: לעבור את הסף, להשתיל אקסטנציות של הגוף שמתפקדות באופן דטרמיניסטי, וכל הדברים הללו יקרו לאחר שכולנו נעבור חוויה טרנספורמטיבית של חציית הסינגולריות.


  • הגילוי האחרון של השמאניזם ״המקורי״ בסיביר, במאה ה-18, טרם ההתנצרות הכפויה

    הגילוי האחרון של השמאניזם ״המקורי״ בסיביר, במאה ה-18, טרם ההתנצרות הכפויה

    מחקר גנטי חדש על מומיות קפואות חושף כי היקוטים בסיביר הצליחו לשמר את זהותם התרבותית והביולוגית למרות הכיבוש הרוסי החל מהמאה ה-17. הממצאים מלמדים כי בניגוד לאוכלוסיות ילידיות אחרות בעולם, היקוטים לא התערבבו גנטית עם הכובשים ולא חוו קריסה דמוגרפית, ככל הנראה בשל תנאי האקלים הקיצוניים באזורם. ניתוח של רובד השן והתזונה הראה יציבות מפתיעה, המעידה על עמידות בפני השפעות זרות לאורך מאות שנים. ולא רק מבחינה תרבותית הם החזיקו מעמד, יחסית. גם מבחינה דתית. וכאן זה כבר לא בגלל תנאי שטח אלא בגלל אמירה של ממש.

    האתגר הדתי המרכזי של היקוטים בעקבות הפלישה הרוסית (שהחלה ב-1632) היה ניסיון הכפייה של הנצרות האורתודוקסית על חברה שהייתה מסורתית, אנימיסטית ושמאניסטית,. לצד הסוחרים שהגיעו לאזור, הגיעו גם מיסיונרים נוצרים שביקשו להמיר את דתם של התושבים המקומיים. היקוטים המשיכו לשמור על תרבותם המסורתית, גם ברגעים של משבר, וכעת נמצאת ראיית הזהב, גילוי יחסית מאוחר של קבורה של שמאנית שמראה שעוד במאה הסוף המאה ה-18 השמאניזם נותר איתן. למעשה, גם אחרי שהוא נחלש, הוא עדיין לא הוכחד לגמרי, ועד היום היקוטים משמרים סוג של סינקרטיזם, שמתחזק ככל שאנו מתקרבים לזמננו.

    אבל אנו נתמקד כמובן בגילוי האחרון של שמאניזם ״הארדקור״. ראשית, מה קרה באותה התקופה. החל מאמצע המאה ה-18, השלטון הרוסי הגביר את השפעתו על מערכות האמונה המקומיות ואף נקט בצעדים משפטיים נגד מסורות רוחניות מקומיות כדי לקדם את הנצרות האורתודוקסית. גם ה״אמנסיפציה״, כלומר שילוב יקוטים במבנה האימפריאליזם והענקת אזרחות למנהיגים הפעיל לחץ נוסף על המבנים המסורתיים.

    ובכל זאת, מציאתה של הקבורה השמאנית, מראה כיצד היקוטים נאבקו לשמר את תרבותם. השמאנית, המכונה UsSergue1, נקברה עם סממנים שמאניסטיים מובהקים בתקופה שבה הנצרות כבר הייתה בעלייה. החוקרים מפרשים זאת כניסיון מכוון של השבט שלה לשמר את המסורת הרוחנית אל מול השינויים החיצוניים. בין המאפיינים השמאניסטיים ניתן למנות "חגורת כלה" (Bride's belt), דיסק שמש מברונזה שמותקן על כובע ״אושנקה״ מסורתי.

    בסמוך לקברה נמצא בור ובו שלדי שלושה סוסים, כאשר אחד מהם עוטר באביזרים שתאמו בעיצובם את בגדיה. שימוש בסוסים לצורכי קבורה ופולחן היה נדבך מרכזי בתרבות וברוחניות היקוטית. נמצא גביע ״צ׳ורון״, גביע עץ מסורתי ששימש לשתיית חלב סוסים מותסס (קומיס) בטקסים רוחניים. הצ׳ורון הונח על חזה כמנחת קבורה. הלבוש הרב-שכבתי שלה כלל מחממי רגליים מעור עד גובה הירך ותכשיטים ייחודיים. היא נקברה בארון קבורה שעשוי מגזע עץ חלול – שיטה שמאפיינת מסורת מוקדמת ביקוטיה, ולמעשה מה שרואים כאן הוא נסיון להשתמש דווקא בטכניקות ומסורות קדומות, כדי להדגיש את החיבור למקורות. דווקא על רקע ההתרופפות ממנה חששו וכנגדה מחו.

    מה היה מיוחד בשמאנית הזו חוץ מכמובן האביזרים שנקברה איתם, מפתיע לא פחות. ניתוח ה-DNA גילה כי הוריה היו קרובי משפחה מדרגה שנייה. בדרגה שניה הכוונה לדוגמה, חצאי אחים, דוד ואחיינית, דודה ואחיין, או סב/סבתא ונכד/ה – ובקיצור: גילוי עריות. זהו ממצא מפתיע וייחודי בהשוואה לשאר הקברים שנבדקו, שבהם נצפו נישואי ״חוץ״ – בתוך השבט אמנם אבל לא בקרבה משפחתית, לא משהו שמפר את ה״טאבו״. הממצאים הגנטיים מאששים כי זיווג בקרב קרובי משפחה לא היה תנאי הכרחי לתפקיד השמאן. יחד עם זאת, העובדה שהאישה בעלת רמת נישואי הקרובים הגבוהה ביותר היא גם "הנושאת האחרונה של חפצים שמאניים מסורתיים" שנקברה "באחד הקברים העשירים ביותר", מרמזת על האפשרות שהיא השתייכה לאליטה כה מבודדת עד שנהגה באנדוגמיה.

    ה-DNA שלה קישר אותה גנטית לשבט (clan) החזק והעשיר ביותר באותה תקופה, שבט בוזקוב. שבט בוזקוב מאזור אט-דבאן (AtDaban) עלה לגדולה במהלך "תור הזהב" של היקוטים (1689–1750) והשיג שליטה על הסחר בפרוות. העושר של קברה ומשפחתה בא לידי ביטוי בבגדיה היקרים ובקבורת סוסים טקסית לצד קברה. הדבר עשוי לסמן על כך שהשבטים החזקים היו אלה שעמדו במוקד המאבק לשמירה על המסורות הרוחניות והתרבותיות של היקוטים. עם זאת, המעניין הוא שכשמדברים על ״בגדים יקרים״ מדברים על שמלת צמר אדומה עשויה משמיכות שיובאו מאירופה, דבר הרומז על שימוש בכל זאת ב״שירותים הרוסיים״, הסחר עם מקומות מרוחקים (ובמקרה של יקוטיה, המרוחקים מאוד).

    התקופה שבין 1800 ל-1922 נחשבת כשלב שבו מסעות המרת הדת לנצרות הגיעו לשיאם ונעשו נפוצים בכל רחבי האזור. האמנסיפציה פגעה עוד ועוד במבנה המסורתי, אך המקסימום שהוא היה יכול זה רק לפגוע במוסדות החברתיים. מבחינה ביולוגית לעומת זאת הם הראו חוסן ביולוגי משמעותי, שמייחד אותם על פני ילידים אחרים כמו אלה באמריקה. המיסיונרים הנוצרים הצליחו בסופו של דבר להמיר את דתם של האוכלוסיות האנימיסטיות והשמאניות ברובן לנצרות, ומאז המאה ה-19 היקוטים המודרניים נחשבים לנוצרים. כך, למעשה השמאנית שקברה נתגלה, היא הגילוי המשמעותי האחרון של הדת הטהורה – בפני עצמה גילוי מאוחר מאוד של תרבות שמאנית מיינסטרימית טהורה.


  • שריפת הגופות המוקדמת ביותר

    שריפת הגופות המוקדמת ביותר

    עד לאחרונה, התמונה הארכיאולוגית הצביעה על כך שטקסי הקבורה של הציידים-לקטים באפריקה היו בעיקר הטמנות פשוטות. שריפת גופות נחשבה לתופעה נדירה ביותר, שהופיעה אלפי שנים מאוחר יותר, ובדרך כלל קושרה לחברות חקלאיות או רועים, כלומר מאלפי השנים האחרונות. בקרניה נתגלתה שריפת גופות לפני כ-3300 שנה. ההנחה היא שמורכבות פולחנית וסמלית הדורשת מאמץ קבילתי גדול כמו שריפת גופה מבוקרת לא נחשבה למאפיין של חברות הציידים-לקטים הקדומות ביבשת.

    ואז, במלאווי נתגלתה מדורה מיוחדת. באתר Hora 1 בצפון מלאווי נחשפה מדורת קבורה מלפני 9500 שנה. זוהי מדורת הקבורה הקדומה בעולם שנמצאה באתר החפירה המקורי ושהכילה שרידי אדם בוגר.

    האתר הוא מחסה סלע למרגלות הר הורה, גבעה מבודדת המתנשאת לגובה של 110 מ׳ מעל העמק, נקודת ציון בולטת וחריגה בנוף, כך שבחברות קדומות היתה לו גם ככה משמעות סמלית מיוחדת. האתר שימש כאתר קבורה במשך אלפי שנים, בתקופה של סביבות 10000 שנה, אבל כל הקבורות שנתגלו באתר היו שלמות. והנה, גופה שרופה.

    הגופה נמצאה בתוך מבנה אפר מורכב ועבה של 10-15 ס״מ. עובי שכבת האפר (בין 10 ל-15 ס"מ) והיקפה (לפחות 2.5 על 1.5 מטרים) מעידים על שימוש בכמויות עצומות של עצי הסקה ועשב – לפחות 30 ק"ג של חומר בעירה.

    בתוך אותה ערימה נמצאו שרידי אדם. שרידי האדם אותרו כי באמצע הערימה התבצעה בעירה לא שלמה, וכך הגופה לא נשרפה עד אפר. הדבר נובע אולי מלחות מהבשר או מעטיפה כלשהי שהגנה על הפחם, מה שמחזק את ההשערה שהגופה הונחה על המוקד כשהיא עדיין שלמה או "טרייה", כלומר נשרפה מיד לאחר שמתה (או הומתה).

    צפיפות הממצאים בתוך האפר הייתה נמוכה ביחס לסביבה, מה שמעיד על הצטברות מהירה מאוד של אפר בזמן אירוע הבעירה. הדבר נגרם בשל שימוש בכמויות דלק אדירות בפרק זמן קצר, חימום בטמפרטורה גבוהה, וכן ניהול ותחזוקה פעילה של האש. הדבר רומז לכך שמדובר היה בטקס מושקע, לאורך שעות שבכל כמה זמן ״מטפלים בגופה״ מזיזים אותה ממקום למקום, כנראה עם מלקחיים או מקלות. בנוסף, השליכו לאורך הטקס חפצים שונים למדורה כמו אוכל ואבנים, חלקן כנראה מסותתות. גם ביחד עם הגופה נקברו על מיני חפצים. תחזוקת האש יצרה חוויה חושית עוצמתית של חום, אור, עשן וריח, שהייתה ככל הנראה חלק בלתי נפרד מהטקס והותירה רושם עמוק על הזיכרון הקולקטיבי של הקבוצה.

    מהממצאים, סימני חיתוך חדים שנמצאו על 8 שברי עצמות גפיים, נדמה שהגופה עברה ״טיפול מקדים״ גם לפני השריפה. כנראה הפשטת בשר או ביתור. למרות שלא ברור לגמרי אם הדברים נעשו לפני השריפה או במהלכה. מה שברור הוא שהחודים והלהבים שבאמצעות הדבר נעשה נזרקו גם כן לתוך המדורה.

    לאחר אירוע הבעירה, השכבה כוסתה כנראה במהירות על ידי משקעים אחרים כמו אדמה או פשוט אפר משריפות נוספות שהיו בדיוק באותו מקום. מסתבר שהקהילות חזרו לאותה נקודה להדליק מדורות נוספות במשך מאות שנים לאחר מכן, כך שאולי מדובר בפולחן אש, פולחן אבות, או כמובן שניהם גם יחד, זה באמצעות זה.

    מי נקבר שם? ניתוח שברי העצמות מצביעות על כך שמדובר באדם יחיד. אישה, בוגרת, לא ברור באיזה גיל. הערכת המין מבוססת על מימדי העצמות הקטנים והעדינים. האישה היתה נמוכת קומה, אבל לא ברור מה היה הגובה היחסי שלה. לא נמצאו עצמות גולגולת ושיניים – האם הראש של האישה הוסר לפני השריפה? הממצאים האילמים לא אומרים כלום, אבל הדבר אכן מתאים לפולחן אבות.


  • פולחן האבות הסוגסטיבי

    פולחן האבות הסוגסטיבי

    אנחנו עוסקים בפולחן אבות, מתוך הנחה שמה שקרה בעצם בטקסי החניכה, או ב״אזכרות״ שעשו לאבות היה לקיחת סמים וב״טריפ״ הלכו לפגוש את האבות, לשאול אותם שאלות ולקבל תשובות ועצות טובות. כלומר, אנחנו מניחים שבסט וסטינג מסויימים אפשר להנדס מפגש עם אדם שנפטר במסגרת חוויה פסיכדלית. והשאלה היא כמובן אם הדבר הזה אפשרי ומוכח במחקר. ומסתבר… שכן.

    אני מסתמך על מאמרים הנוגעים לטיפול באבל בעזרת פסיכדלים ובעיקר באייהווסקה, שהופך את המסע למפגש עם ישויות הנפטרים, כלומר לא מפגש חי עם הנפטרים, המטופלים יודעים שהם לא נפגשים באמת עם הנפטרים אבל עדיין חשים את קרבתם. אני מסתמך גם על מאמרים מתחום הפסיכולוגיה שבוחנים את תופעת האיחוז או הדיבוק מבעד לעדשה של מצבי תודעה משתנים. אני מסתמך גם על עוד מאמרים ממאמרים שונים, שכולם מדגישים את מקומם המכריע של הסט והסטינג בעיצוב או ב״הנדוס״ החוויה, ומדגישים שהדבר הזה יכול רק להגדיל את הסיכוי אבל לא להבטיח את המפגש, ובטח לא את איכותו.

    זאת, מתוך הנחה שסמים הם רק ״מגברי משמעות״, והדבר רומז לכך שבראש ובראשונה, מבנה האישיות והטיפוח של הציפיה, הם אלה שקובעים מה יהיה. כלומר, קיומם של מפגשים שכאלה, הוא בגדר לשכנע את המשוכנעים. אדם שלא מאמין שהדבר יכול להיות, לא יפגוש בשום מקרה את האבות שלו. אדם שמגיע מתרבות שבה הדבר הזה לא רק נוכח אלא גם חלק מהזהות שלו, סביר להניח שזה גם מה שהוא מצפה, ואם זה מגיע במסגרת ריטואל שלם, לא מן הנמנע שחלק מהחוויה שלו תהיה התגשמות של הציפיה. מה תהיה איכותה? לא ברור. אבל זוהי בדיוק המשמעות של ברכה או קללה מצד האבות המבקרים. אם ריצית אותם, יברכו אותך. אם הרגזת אותם, הם יקללו אותך. ובטח אם קיללת אותם, הם יודעים את זה כי אתה בעצמך יודע את זה, ולך יבולע.

    המחקרים עומדים על כמה מונחים. הראשון הוא באופן מתבקש, ״סוגסטיה״. חומרים פסיכדליים יוצרים מצב של רגישות יתר להשפעה, כלומר הם היפר-סוגסטיביליים. במצב הזה, המח מוכן לקבל נרטיביים חיצוניים ולחוות אותם כמציאות. הציפיה היא לא רק תקווה אלא גם לעיתים כוונה ממוקדת ומעוצבת, שנבנית לעיתים במשך חודשים של הכנה, או חיים שלמים אפילו.

    השני הוא ״ספיגה״ (Absorption). ספיגה היא תכונת אישיות המודדת נטיה ״להבלע״ בחוויה חושית או דמיונית. אנשים עם רמת ספיגה גבוהה מטשטשים ביתר קלות את הגבול בין העולם הפנימי והחיצוני. לפי המחקרים, התכונה הזו היא מנבא חזק של חוויות רוחניות דמויות הזיה, כמו שמיעת קולות וכמובן מפגש עם אנשים, בדמיונך אמנם, אבל זה מרגיש לך אמיתי.

    יש גם כמובן את המרכיב של ההטיה, אמונות קודמות לגבי יעילות החומר והחוויה, וכמובן ההוכחה החברתית. אם ראית אחרים שהיו להם חוויות מוצלחות, או אם הם סיפרו לך גם בלי שראית, ואתה סומך עליהם, הסיכוי שלך תהיה חוויה מוצלחת, גבוהה. השאלה היא כמובן אם מוצלחת היא אכן חוויה חיובית או לא, כאמור, אין שום הבטחה, והדבר הזה קשור יותר בסטינג מאשר בסט.

    במחקרים יש לחוויה עוד מרכיב כמובן, לא רק הסט והסטינג אלא כמובן גם ה״מדיום״, המנוע הפרמקולוגי שהשתמשת בו. המחקרים מדברים אמנם בעיקר על חומרים פסיכדליים למיניהם, ולא על אלכוהול – כאן אולי החסרון שלהם. אבל מצד שני, גם אף אחד לא מבטיח שהקדמונים, בטקסי מתים למיניהם לא תיבלו את היינות שלהם בחומרים בעלי השפעות כאלה. אנו מכירים חומרים הן ״סרוטונרגיים״ (פסילוסיבין, לדוגמה) והן ״אנטיכולינגיים״ (דודאים, לדוגמה) שהיו לכאורה בשימושים קדומים או לפחות בהישג ידם של הקדמונים. יש עדויות לכך שבמסופוטמיה השתמשו באופיום (״צמח השמחה״, שנוי במחלוקת אם זה באמת זה. אבל בקפריסין זה ברור שהשתמשו), אין ראיות שהשתמשו ב-DMT, למרות רמזים אפשריים בתנ״ך. ויותר מהם, נרמז (והגיוני) שהיה שימוש בדודאים. אין לדעת, אבל זה אפשרי בכל אחד מה״מדיומים״. בכל מקרה, לכל אחד מהם יש את ההשפעות שלו.

    וזה מתחלק בערך ל: חומרים סרוטונרגיים ״קלאסיים״ מחלישים את המסננים של המח והמאפשרים למידע להציף את התודעה. כך, זכרונות סמויים, פנטזיות, ושאר דברים שאתה רוצה והמסננים גורמים לך ״להבין״ שהם לא אפשריים (כמו לדוגמה לפגוש את אבותיך) צפים, וגורמים לך אם לא להאמין בהם אז לפחות לקחת אותם בחשבון, רגע לפני ש״תתעשת״ שוב. אבל כנראה שלא תתעשת, אם זה מה שאתה מצפה לו, כי זה מה שאמור להיות. במקרים כאלה החוויות אינן חיות או מעוצבות, אלא פשוט נותנות לך תחושה חזקה שזה שם, באופן מופשט. אתה פוגש ישויות ולא דמויות אמיתיות שגורמות לך לתחושות פיזיות, כמו מגע, כאב וכו׳. מה שאין כן בחומרים החוסמים קולטנים של אצטילכולין ובכך גורמים לדליריום, ובכך גורמים לך לתפוס את החוויות כאמיתיות לחלוטין, מבלי שאתה יכול בכלל לסווג אותן כ״לא מציאותיות״. יש עוד סוג של חומרים: אופיאטיים, שמאפשרים לך להרגיש בתוך חלום צלול שבו הנראטיב ש״בחרת״ מנחה אותך.

    כיצד הסטינג יכול להשפיע? חלק מהעניין של ההכנה לטקס, יוצרת ״מסגרת סבירות״ (plausibility framework) ליצירת החוויה. הכנות כגון צום, מוסיקה, תפילה, שירה אפית, חווית חניכה לפני הטקס וכו׳.הכנות כגון שמירת מזכרת מן המת, ואם לא מן המת אז מיצור חי אחר ש״מזכיר״ את המת. כלומר, אם לא הצלחת להשיג גולגולת כדי לכייר אותה ולהותיר ״סימן חצי חי״ מהמת, אתה לוקח עצם אחרת מהמת, ואם לא הצלחת להשיג עצם מהמת, אתה לוקח עצם של אדם אחר, ואם לא של אדם אחר אז של חיה, ואם לא של חיה, אז אתה לוקח חפץ אחר שיש לו צורה של עצם, כמו מקל, או ״קיסם״ בלשון העתיקה, ומכאן נוצרה המילה ״קסם״. והטקס עצמו, כאשר הוא מתנהל בנוכחות אותה מזכרת ולאחר ההכנות, נקרא ״כישפו״ (kišpu), ומכאן המילה ״כשפים״. האווירה היתה נקרומנטית.

    וכמובן, הטקסים התקיימו בחדרים חשוכים, בין אם אוהל חשוך, חדר חסר חלונות, או פשוט מערה. והדבר גרם לחסך חושי ולדלדול קוגניטיבי. כך, המח ייצר מידע מעצמו. אולי, לכן, קישרו את ה״שאול״, העולם התת קרקעי, והחושך בכלל, לרוחות (והעובדה שמדובר בפולחן ״רפאים״, ל״רוחות רפאים״).

    הדבר הזה כמובן אינו המצאה של החברה העירונית והיה קיים עוד בתקופה הפרה-היסטורית. מה שנוסף לעניין הוא כנראה תפאורה, כחלק מהיותם של המתים גיבורים, לגיבורים יש ארגז כלים שכולל כלי נשק מ״טכנולוגיה עילית״ ומזונות מעובדים, משלל צמחים שבעצמם מכילים ״טכנולוגיה פנימית״ – מרפאה או ממסטלת, או איך שתרצו לקרוא לפעולת אלקלואידים למיניהם. כשאתה מאכיל את המתים, אתה לא בהכרח מצייד אותם בצידה לדרך. לכולם ברור, כנראה, שהמתים לא באמת זקוקים ל״דלק״ באותו מצב צבירה של החיים. הדלק הוא אותה הטכנולוגיה, או המהות שלה, הכח המסתורי שהיא מספקת. זו הסיבה שקברו את הגיבורים עם אותם החומרים (מתכות, תכשיטים וכמובן צמחים)

    לסיכום: פולחן המתים היה חלק בלתי נפרד מהחוויה הקדמונית. אנשים חונכו על כך שהתופעות הלא מוסברות של החוויה הפסיכדלית, הן בעצם מציאותיות, קורות באמת, אובייקטיביות, ובעלות משמעות גם לעולם הארצי. לכן, יש ביכולתנו, הארציים מעולם החיים, להשפיע על עולם המתים באמצעות ״שוחד״, ובאמצעות התנהגות נאותה. אותה התנהגות, אותן הכנות ״חומריות״, היו חלק מהמנגנון שתחזק ותדלק את ה״סט״ וה״סטינג״, כל אחד בתורו. מדובר היה למעשה ב״תנועה נצחית״ שמדלקת את עצמה, אתה מייצר את הציפיות בכל רגע, ואז כשאתה מעמיד את הציפיות במבחן, הן מתגשמות, כי שם המשחק של ההגשמה של הציפיות הוא בהכנה הנכונה שלהן. ואת זה כהני הדת עשו, זה היה התפקיד שלהם. תפקיד חדש, יש לומר: לתחזק את מכונת הפולחן, פולחן המתים.


  • שני מודלים של פולחן הגיבורים, מי קדם למי?

    שני מודלים של פולחן הגיבורים, מי קדם למי?

    שאלת הליבה העומדת במרכזו של חקר פולחן הגיבורים בעולם העתיק היא מורכבת ורבת פנים: האם מדובר בתופעה שצמחה במרכז אחד והופצה לאחרים, או שמא בהתפתחויות מקבילות? פולחן גיבורים היה קיים גם אצל ההודו-אירופיים (ימנאיה) וגם אצל השומרים – בשתי תרבויות אלה אנו רואים גם מירוץ אחרי ״מפתח האלמוות״, כלומר המתכון שבאמצעותו ניתן ״לבשל״ חווית אלמוות, ובעצם לשלב בין החיים והמוות: לחוות מוות תוך כדי חיים ובעצם ״להוולד מחדש״, ומצד שני גם לחוות חיים תוך כדי מוות, ברגע שאתה מת ועדיין יש לך תהילת עולם, ואנשים נזכרים בך בזכרונות מלאי חיים (vivid), כאילו שהדבר הזה קרה עכשיו, ברגע שהם מספרים עליך אגדות, אתה נמצא איתם. תחשבו על השיר ששמעתם של אלביס או של מייקל ג׳קסון. הם לא באמת מתו.

    בעוד שקיימת הסכמה רחבה לגבי קדמותה של המסורת השומרית, כבר מאיזור האלף הרביעי לפנה״ס, לא ברור עדיין מה יחסי הגומלין שלה בתקופה זו עם העולם ההודו-אירופי, מי היה ראשון, מי השפיע על מי ואיך בכלל. העובדה היא רק שאנחנו מכירים שני מודלים של פולחן גיבורים: האחד של האדם המתעלה באמצעות עזרים פרמקולוגיים לרמת אל, ובכך זוכה לטעימה מהעולם האלוהי (הידוע בשמו: פולחן הגיבורים ההודו-אירופי), והשני של האדם המקיים בגבורתו את שיווי המשקל בין הסדר הארצי לסדר הקוסמי, ולפיכך יש לו תפקיד חצי אלוהי או אלוהי לגמרי (זה שיהיה ידוע להלן כ״מודל השומרי״).

    בשלב כלשהוא המודלים הללו התערבבו, אבל לאורך השנים אנו רואים גילויים נפרדים שלהם, והשאלה מה קרה שם, באיזה סדר, מתי נפגשו, מי הפגיש אותם וכיצד, ובסופו של דבר מה ה-DNA של השלב האחרון שאנחנו מכירים בפולחן הגיבורים, של השליט ההלניסטי. או יותר נכון יש אחריו אפילו שלב יותר מתקדם שבו השליט אינו רק מושיע ברמה החומרית אלא גם ברמה הרוחנית, אמונה גרידא בו מביאה גאולה – כך נולדה הדת הנוצרית.

    ראשית כל, מה הבעיה שלנו? הקושי לקבוע בוודאות כרונולוגית מי קדם למי – פולחן הגיבורים השומרי או ההודו-אירופי – נובע משילוב של פערי תיעוד, מגבלות ארכיאולוגיות ומורכבות בהעברה תרבותית. בעוד שקיימת קדימות כרונולוגית ברורה של הכתב השומרי, המחקר מתקשה להכריע לגבי המקורות המוקדמים ביותר של המסורות שבעל-פה. הסיבה המרכזית היא שבתקופה שבה השומרים כבר החזיקו בכתב ובמבנים עירוניים מבוצרים (החל מהאלף ה-4 לפנה"ס), העמים הפרוטו-הודו-אירופיים היו עדיין שבטים נוודים או חצי-נוודים ללא כתיבה. הישרדותם של טקסטים שומריים מעניקה להם קדימות כרונולוגית מובהקת במחקר, אך אין זה מוכיח שהפולחן עצמו לא התקיים במסורות הודו-אירופיות עתיקות שלא הועלו על הכתב. כמובן, חלק מהמסורות ההודו-אירופיות (כמו הוודות או השירה ההומרית) נשמרו בעל-פה מאות שנים לפני שנכתבו, מה שמקשה על תיארוך מדויק של ראשיתן.

    קל מאוד לאחר אותן, אבל באמת שאי אפשר לדעת. לפי מחקרים שנעשו על אבוריג׳ינים, מסורות בעל פה יכולות לשרוד אלפי שנים באופן מהימן, ועשרות אלפי שנים כשיש גרעין היסטורי בר הוכחה. כאן אנחנו מדברים על אלפים בודדים של שנים, ואפילו פחות מהם. אם כבר בתפר האלף השני לפנה״ס יש לנו עדויות על מפגש בין התרבויות בפלישה החיתית (המאה ה-20 לפנה״ס), ולקראת אמצע האלף, כבר יש ממלכות (כלומר מוסדות חברתיים) כלאיים כמו ממלכת מיתני והממלכה החיתית – מהם אלף וקצת שנים עד לשושלות הקדומות של שומר, שהתקיימו באמצע האלף הרביעי לפנה״ס? פחות מאלפיים שנה.

    לפיכך, אין לנו אפשרות לדעת על מפגש קדום מכך, או על זרימת מידע מכיוון לכיוון. אין לנו גם לדעת על שליחים או מטיפים נודדים שפגשו את שתי התרבויות. האמת? תעזבו דיבורים על מטיפים נודדים, זה נחשב פסבדו מדע, כל הדיבורים על קווי ליי שעליהם בנו מיסיונרים פרה-היסטוריים מגליתים. יש גם תאוריה על כך ששמאנים סיבירים נדדו אלפי קילומטרים, ואף לצפון אמריקה, והעבירו את מסורות ״האוהל האפל״ (או ״האוהל הרועד״) שבו בעצם הם מקיימים מסעות רוחניים בחושך.

    הסברה המקובלת יותר מדעית היא שקיים איזה שהוא תת מודע קולקטיבי, שהביא את האדם לגבש מודל כלשהוא של דת, או יותר נכון של מיתולוגיה ודפוסי מחשבה. מיכאל וויצל (Michael Witzel) קרא לזה ״מיתולוגיה לאוראסית״, מתוך הנחה שהדבר קרה לפחות אצל האדם שחי בעולם הצפוני יותר – והוא גם זה שרלוונטי לענייננו.

    יש כיום גם זרם בהיסטוריה ובמיתולוגיה ההשוואתית שמדבר על ״פסיכוביולוגיה״ או על ״נוירולוגיה דתית״, שטוען שהמבנה הגנטי של האדם הנבון, לפחות המאוחר יותר, אפשר לו לחשוב בדפוסים מסויימים, ועל כן סביר שישנם כמה רעיונות דתיים שנוצרו באופן כלשהוא, טבעי, במוחם של אנשים כמו לדוגמה פולחן מתים, השימוש באנתאוגנים לתקשורת איתם וכפועל יוצא, פולחן גיבורים. ובעצם, מדוע שלא נשתמש במדע המימטיקה, או ברעיון האגרגור, כדי להחשיב את הדת והטכנולוגיה כרעיונות שמתפתחים מתוך עצמם באופן אורגני?

    אם בכל זאת אנחנו לא חושבים שהמפגש היה מאוד מוקדם, או שהמפגש בכלל לא היה, ושהרעיונות התפתחו אבולוציונית בגלל יד נעלמה כלשהיא, נאלץ להדרש לגישות המחקריות המובילות כיום, שמתחלקות ל-3: הראשונה נקראת פוליגנזה, שטוענת שכמו באבולוציה, שבנסיבות כלשהן, תופעות מסוימות יכולות להתפתח באופן ספונטני בשל אילוצים שונים וכאסטרטגיות אסקפרימנטליות להשרדות, שבשל הצלחתן ״התמסדו״ והתקבעו – כך גם באבולוציה התרבותית. כלומר, לא מן הנמנע שבמקרה, ממש במקרה, התפתחו שני סוגים של פולחן גיבורים. שני נביאים התנבאו באותה הנבואה.

    השניה נקראת ״דיפוזיה״, שטוענת להשפעה ישירה. השאלה היא מאיזה כיוון לאיזה כיוון. ודיברנו עליה כבר בפסקאות הקודמות. אלא שלטענתם המפגש היה מאוחר יותר, ובעיקרו הוא השפעה מזרחית על המערב. או יותר נכון השפעה שומרית על ההודו-אירופיים, שקרתה לאחר שההודו-אירופיים אימצו את מודל התיישבות הקבע (וזה קרה כבר אחרי הפלישה שלהם לאירופה, בהיותם מערביים). מצד שני, יכול להיות שכנוודים, ההודו-אירופיים העריצו כח מתפרץ, ורעיונות דתיים של סגידה לכח שכזה הגיעו דווקא מההודו-אירופיים. דהיינו, המסופוטמים העריצו סדר, ההודו-אירופיים העריצו כח. רעיונות כמו אל הסער, רעיונות כמו גיבורים בעלי כוחות על-אנושיים ששוברים את מחסומי הזמן והמרחב, הגיעו מההודו-אירופיים. אז אי אפשר לומר חד משמעית מי השפיע על מי, אבל הרעיון הוא שהיתה השפעה חד צדדית בכל רגע נתון.

    השלישית טוענת שכמו בכימיה ובפיזיקה, הדיפוזיה אינה חד צדדית אלא דווקא דו צדדית, ואולי בכלל ניתן לקרוא לה אוסמוזה. בתקופת הברונזה המאוחרת היה מפגש בין התרבויות הללו בעקבות נדידות עמים והתפתחות של מסחר, שהביאה את המרחב כולו שבו התרחשו אותם מפגשים, חופי הים השחור רבתי (קווקז, בלקן, אנטוליה וכו׳) להיות תשתית להחלפת רעיונות שהביאה למצב שבו יש שפה תרבותית אחידה יחסית שהתקיימה בין ציווילזציות שונות. בתקופה ההלניסטית השפה הזו נקראה, לפיכך, ״קוינה״. אז גם בתקופת הברונזה היה קוינה כזה, ושם התפתח בעצם פולחן הגיבורים האמיתי. עד אז, היו באמת מודלים נפרדים.


  • המיתראיזם כפולחן פסיכדלי

    המיתראיזם כפולחן פסיכדלי

    פולחן מיתרס היה אחד מפולחני המסתורין המשמעותיים באימפריה הרומית, החל מהמאה הראשונה לספירה ועד להתבססות הנצרות. הוא זכה לפופולריות עצומה, במיוחד בקרב חיילי הצבא הרומי, ומקדשיו התת-קרקעיים, המכונים "מיתראום" (Mithraeum), נחשפו לאורך כל גבולות האימפריה, מבריטניה ועד סוריה. אופיו הסודי והאזוטרי של הפולחן, שהיה פתוח לגברים בלבד, הותיר אחריו מעט מאוד עדויות כתובות, ועיקר הידע שלנו אודותיו נסמך על ממצאים ארכיאולוגיים ואיקונוגרפיים.

    התפשטותו של הפולחן קשורה באופן הדוק לצבא הרומי. חיילים שהוצבו בפרובינקיות המזרחיות, בעיקר באזורי טורקיה וסוריה של ימינו, נחשפו לפולחן המקומי של האל הפרסי מיתרה. הם אימצו והתאימו אותו לעולמם הרוחני, וכאשר שבו לרומא או הוצבו במקומות אחרים, הפיצו אותו ברחבי האימפריה.

    עד כדי כך היה המיתראיזם מרכזי בצבא הרומי שאפילו קיסרים תמכו בו. הקיסרים הרומים לא ראו במיתראיזם איום, אלא להפך – הם אימצו אותו כרכיב יסודי ומשלים לחזון הפוליטי והצבאי שלהם. בניגוד לנצרות, שנתפסה בתחילתה כגורם חתרני המאיים על הסדר הציבורי, המיתראיזם השתלב בערכי האימפריה והיווה עמוד תווך במבנה הכוח שלה. מיתרה נחשב כאל הפטרון של הבריתות – הוא קידם משמעת, נאמנות וציות, שהם ערכים רצויים בצבא. מאחר שכוחו של הקיסר הוא בתמיכת הצבא, היה לקיסרים גם אינטרס לצדד ברצונות הצבא, בטח כשמהות הפולחן היא ישועה, ובתקופה זו כשחייל נלחם בשם מישהו הוא תופס אותו כמושיע.

    המיתראיזם זיהה את מיתרס עם השמש הבלתי מנוצחת (Sol Invictus). זיהוי זה שירת את הקיסרים שביקשו לקשור את דמותם לאלוהות קוסמית מנצחת. קיסרים כמו נירון ויוליאנוס ראו בעצמם התגלמות של מיתרס עלי אדמות. בשנת 307 לספירה, הקיסר דיוקלטיאנוס אף הקדיש את האימפריה כולה תחת חסותו של מיתרס כ"מגן האימפריה". גם קונסטנטינוס הגדול היה כנראה חניך במיתראיזם לפני שהתנצר, ואת הנס הגדול שלו יש הרואים כבעל משמעות מיתראית מעורפלת. יוליאנוס הכופר, כשביקש להשיב את רומא לפולחן פגאני, ביקש להקים לתחיה את המיתראיזם, והקים מיתראום בתוך ארמונו.

    באשר לנירון, מסופר עליו שהוא נחנך בשנת 66 לספירה, בידי המלך הארמני טירידאטס הראשון, שהגיע לרומא עם אמגושיו והכריז בפני נירון שהוא מציע את עצמו כעבד לאלוהותו של הקיסר, כהתגלמות של האל מיתרה. פליניוס הזקן מעיד שהתקיימה במסגרת חניכתו סעודה אותה הוא מגדיר כ-cenis magicis, סעודת קסמים. נכון אמנם שהאמגושים נקראו magi, ועל שמם נקרא הקסם, וחשוב לציין גם שככה הם נתפסו כברברים בידי היוונים והרומים, שלא בדיוק הבינו את הטקסים הדתיים שלהם והידע המדעי שלהם באסטרונומיה ולכן על קדושה דתית שניתנה ל״אצטגנינות״ נקרא על ידיהם כקסם – עם זאת, מאחר שהטקסים האלה ידועים ככאלה שכללו שימוש במשני תודעה כדוגמת ההאומה, אין מניעה לראות בטקסים כאלה, טקסי קסם. וכך גם טוען קארל ראק בספרו ״Mushrooms, Myth and Mithras The Drug Cult that Civilized Europe״ (שיצא ב-2009).

    אבל ראק הוא פרשן נועז, ופרשנותו לא מקובלת במיינסטרים המדעי, שעדיין נאמן לגישה ה״אצטגנינותית״. והנפקא מינא הוא בעיקר בתיאור האיקונוגרפיה המיתראית שמתארת סצנה קבועה, החוזרת על עצמה כמעט בכל מקדש: הריגת השור ה״טאורוקטוניה״ (Tauroctony).

    הסצנה מתארת את האל מיתרס, לבוש בטוניקה, מכנסיים פרסיים, גלימה מתנפנפת וכובע פריגי לראשו. הוא כורע על גבו של שור, בדרך כלל כשרגלו הימנית מצמידה את רגלו האחורית של השור לרצפה. בידו השמאלית הוא אוחז בנחיריו של השור או בקרניו ומושך את ראשו לאחור, ובידו הימנית הוא נועץ פגיון בצווארו או בכתפו של השור. מיתרה מתואר לעיתים קרובות כמי שמסיט את מבטו מהשור בזמן השחיטה.

    השור מתואר תמיד כלבן. במיתולוגיה המיתראית, הוא נחשב ליצור קוסמי קדום שמותו מעניק חיים; דמו וגופו נתפסו כיוצרי חיים חדשים, מה שמסומן לעיתים קרובות על ידי זנב השור שהופך לשיבולת חיטה (או שיבולים בוקעות מהפצע).

    לצד מיתרה הנאבק בשור ושוחט אותו, מופיעים אטריבוטים נוספים: את אשכיו של הפר עוקץ עקרב, את דמו הניגר מלקק כלב, לצדו נחש מזדקף, אולי כדי ללקק גם כן את הדם. עורב מעופף מעל הסצנה או יושב על גלימתו של מיתרה. את הסצנה מאגפים שני עוזריו של מיתרה, קאוטס (Cautes) המחזיק לפיד מורם וקאוטופאטס (Cautopates) המחזיק לפיד מורד.

    הלפיד המורם מסמל זריחה, והמורד שקיעה. לחלופין, המורם מסמל אביב, והמורד סתיו. ובכל מקרה, אלה וגם אלה מקבלים פרשנות אסטרולוגית – כאילו שכל האטריבוטים והסצנה הכללית המתוארת מסמלות אירוע קוסמי שבו מיתרס שולט במחזוריות הקוסמית ובגרמי השמיים, וכך הוא משליט סדר על הכאוס. החיות המתוארות לצידו הן בסך הכל סמלים לקבוצות כוכבים: שור, עקרב, כלב, נחש, עורב וכו׳.

    פרשנות זו, על אף קבילותה, היא הסבר חלקי במקרה הטוב. היא אינה מספקת תשובה מספקת לשאלות היסוד של הפולחן: מה היה טבעה של החוויה הדתית העמוקה שמשכה אליה אלפי מאמינים? מהו פשר הסודיות הקיצונית? ומדוע התרכז הפולחן בטקסים אינטימיים במערות נסתרות?

    ביחד עם העובדה שגם לא נמצא באף מיתראום, מאלה שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות, שריד כלשהוא של עצמות שור, עולה השאלה: האם הטקס עצמו כלל הריגת פר בפועל, או שהריגת הפר היה מטאפורית, והטקס כלל את אותה המטאפורה בלבד? ומהי בכלל המטאפורה? אם אין שרידים של עצמות, מן הסתם גם לא נאכל שם בשר, מה בכל זאת נאכל שם, אם בכלל נאכל?

    התשובה המתבקשת היא: חומרים אורגניים שמתכלים עם הזמן, או אחרים שלא מותירים עכבות. כמו לדוגמה, לחם ויין. את הסברה הזו מחזקת העדות של יוסטינוס מרטיר, אב הכנסיה בחיבורו "האפולוגיה הראשונה", שם הוא משווה את הטקס המיתראי לאוכריסטיה הנוצרית, ומציין שהדמיון הוא כי הסעודה המיתראית היא ״חיקוי שטני של המיסה״. ומאחר שהוא מרשה לעצמו בכלל להשוות, ראשית כל, זו הוכחה שמה שהתקיים בטקס הוא סקרמנט, ושנית שהסקרמנט דומה מאוד מבחינה חיצונית למיסה – כלומר מזון ומשקה רגילים, לפחות כלפי חוץ, אבל כאלה שיש להם משמעות סימבולית ותכונות מיוחדות שנועדו לחולל שינוי תודעתי.

    ראק ממשיך ומעלה ספקולציה שבגלל החשיבות של הצבע האדום ועוד כל מיני שברי רמזים, פיגורטיביים וסמליים, סיכוי סביר שמה שלקחו שם הוא אמניטה מוסכריה. יש לו גם אינטרס להקים לתחיה את התאוריה של גורדון וואסון. ובכל מקרה, הטיעונים שלו מעניינים ומשכנעים, ספר שלם הוא משקיע בנימוקים מנימוקים שונים, שעיקרם הרעיון שדם הפר הנשתה אינו אלא מיצוי נוזלי של משנה תודעה שנשתה כשיקוי.

    כאמור, טיעונים משכנעים מאוד, אבל אני מסתפק בלהציג את כל הטקס הזה כשתיית קוקטיל של יין מחוזק בסם כלשהוא. איזה סם? לא משנה ממש. אנחנו יכולים להניח שבגלל המקור הפרסי, אכן יש קשר להאומה, אבל מהי ההאומה? אולי בגלל זה הטקס היה סודי, כדי לא לגלות. מצד שני, האם באמת היתה חשובה זהותו של משנה התודעה? פולחן מיתרס, מבחינתי, לא היה יותר מוריאציה הלניסטית של פולחן הגיבורים המזרחי, שאני לא קורא לו כנעני, כי הוא לא כנעני בהכרח. בכל מסופוטמיה היה נהוג משהו דומה, ומקור פולחן המתים הוא בטקס שהיה נהוג שם ונקרא Kispu, ובעברית: ״כישפו״. על שמו נקרא הכישוף, שמקושר בכתובים הן להעלאה באוב, כלומר דרישה למתים, והן לתזנונים, כפי שאומר הנביא נחום ״מרוב זנוני זונה טובת חן בעלת כשפים, המוכרת גויים בזנוניה ומשפחות בכשפיה״.

    אנטוניו אסקוהוטדו, בספרו "ההיסטוריה הכללית של סמים", מציין כי למיתראיזם היה פוטנציאל היסטורי כה כביר, עד שהוא מצטט את ההיסטוריון ארנסט רנן שקבע כי "אם הנצרות הייתה נעצרת בגידולה בשל מחלה קטלנית כלשהי, העולם היה הופך למיתראיסטי". ובקיצור, אם לא הנצרות היתה מנצחת, במקרה או לא, היינו חיים בעולם שבו הדת הרשמית של האימפריה היתה נותרת מיתראית, והמיתראיזם היה הדת הגדולה בעולם. רק לציין שהדמיון בין הנצרות למיתראיזם לא נשאר רק בפרטים הקטנים של הטקס, אלא הוא חולק גם את ה-25 בדצמבר כיום הולדתו של האל, ״סול אינוויקטוס״, השמש הבלתי מנוצח. כך שקונסטנטינוס לא היה צריך לעשות הרבה כדי להעלות את קרנה של הנצרות על פני המיתראיזם, שכאמור, היה כנראה שותף לו. השינוי היה רק סמנטי, וקשור בזיהוי של הנסגד, וזה מה שהפך את הרומאים לקלים להשתכנע.


  • על הרפואה

    מאמר חדש פורסם השבוע בכתב העת ״British Dental Journal volume״, מהווה חלק ראשון ממאמר מקיף על רפואת השיניים בתרבויות עתיקות, כולל בתרבות העברית. כדאי לעיין. בין השאר הוא כולל גם כמה דוגמאות על רפואה מאגית ממסופוטמיה שתהיה קשורה לעניננו, ותובנה שלי בעקבות קריאה בו על מהותה של הרפואה באופן כללי.

    בתנ״ך, שיניים בריאות נחשבו לסמלים מובהקים של יופי וכוח, בעוד ששיניים רעועות סימלו חולשה, כפי שמתואר בספר משלי, ״שן רועה ורגל מועדת, מבטח בוגד ביום צרה״. החשיבות של שלמות השן הייתה כה מהותית עד שהיא הוכנסה לקוד הענישה המקראי – "שן תחת שן" (שמות כ"א), מה שמעיד על הערך הרב שייחסו לשמירה על איבר זה. כחלק מהדאגה לאסתטיקה של הפה המוזכרת במקורות, התלמוד מציע כמה תרופות המסייעות לשמור על היגיינית הפה, להוסיף למזון תבלינים כמו מלח, פלפל או קינמון כדי להילחם בריח פה רע. תערובת של שום, שמן ומלח שימשה לשיכוך כאבים, חומץ שימש לטיפול בחניכיים פצועות, רטיות מלח שימשו לצורך היגיינת הפה וכו׳.

    החשיבות על שמירת היגיינת הפה קשורה כנראה לכך שבתרבויות הסביבה, חוסר היגיינה נחשב טומאה ומקום שבו נמצאים מזיקים ושדים. שדים ורוחות רעות נמשכו לדברים רקובים ומסריחים. לכן, היו משתמשים לדוגמה בקטורת ובשמים שישמשו כנשק מאגי לגירוש שדים באמצעות ריח "טהור". כך במצרים וכך במסופוטמיה, השתמשו גם בעשבי מרפא ריחניים וגם במאגיה, לחשים שמסלקים מחלות. המאמר עצמו נותן כאמור דוגמאות קונקרטיות ממסופוטמיה, ואחת מהדוגמאות שנותנים היא רפואה לברוקסיזם, שחיקת שיניים, ״הקהיית שיניים״. במקרה זה טיפלו באמצעות "כישופים מעל גולגולת אדם" וענידת שקיקי עור שהכילו אבקות צמחים כ"קמעות מניעתיים".

    העובדה שבטיפול מחלות וכאבים השתמשו במאגיה ולחישות לצד רפואה של ממש, מסבירה את הפסוק, ״המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה׳ רופאך״. כשלחשו, לחשו בשם אלים שונים ומשונים, ועל כן התורה מורה שאין להשתמש ברפואות הללו, אלא אם זו רפואה בשם ה׳. אפשר גם להבין שההתרחקות מלחישה במסגרת הרפואה, יכולה היתה להיות הפעם הראשונה שהרפואה התבססה על צמחי מרפא בלבד, ללא מרכיב מאגי, עוד לפני היפוקרטס.

    ובגלל שאנחנו עוסקים לאחרונה בפולחן הרפאים, שכלל משיחה בשמן, יש להזכיר שאחת מהמשמעויות ל״רופא״ הוא ״חונט״, או יותר נכון אותם האנשים במצרים שבמסגרת הטיפול במתים היו מושחים אותם לצורך שימור הגופה. יש הרואים בכך, כאמור, את מקורה של המילה ״רופא״ באותם החונטים, למרות שיותר נכון יהיה לראות את מקור המילה ״רופא״ במי שמושח, ותוך כדי ששם בעצם את משחת המרפא והרטיה על הפצע, לוחש גם תפילות כלשהן, וכותב קמעות. פולחן הרפאים כביכול הוא ״מידה כנגד מידה״ – אנחנו מטפלים בכם, המתים, באמצעות חניטה שלכם, ששולחת אתכם לעולם המתים, ואתם תטפלו בנו, הנחנכים באמצעות משיחה שלנו, שתשלח אותנו לביקור קצר בעולם המתים ושיבה ממנו.


  • אף אתה הכהה את שיניו

    הסרטון הזה משמן אצלי כמה גלגלי שיניים חורקים. ואני לא סתם משתמש במילה ״שיניים״. הטענה היא שעל פי הפסוק ״ויאמר אליהם רבשקה, העל אדניך ואליך שלחני אדני לדבר את הדברים האלה? הלא על האנשים הישבים על החומה לאכל את חריהם [צואתם] ולשתות את שיניהם [מימי רגליהם] עמכם״, צואה היא שפה נקיה ל״חרא״, ו״מי רגליים״ היא שפה נקיה למילה המקורית לשתן, ״שין״, או ״שיניים״. וכשאומרים ״משתין״, הכוונה לא לפועל הפעיל לפועל ש.ת.ן, אלא לפועל התפעל לפועל ש.י.ן, כלומר במקור זה היה ״התשין״ אבל בגלל שיכול עיצורים כתוצאה מהאות ש׳ ב-פ׳ הפועל, העיצורים הוחלפו ל״השתין״.

    ולפי זה, בגלל שהשתן הוא בצבע זהב, וזהב הוא נוצץ (בעבר עסקנו בכך), אז מקור המילה האנגלית shine, הוא בשתן. בדיוק כפי שמקור המילה הלטינית Aureus היא ביוונית χρυσός שמקורו ב״חרוץ״ הפניקי/עברי. מקור המילה shine היא בפועל הפרוטו הודו-אירופי *(s)ḱeh₁y- , שבעצמו קשור למילה נוספת שמשמעותה דווקא הפוכה: *(s)ḱeh₃-, כהה, כמו σκότος ביוונית.

    בהגדה של פסח כתוב ״הקהה את שיניו״, על פי הפסוק ״אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה״, אבל אולי לפי משחק המילים הזה המשמעות היא מלשון כהה, כלומר, העונש לאותם בנים הוא שהשתן שלהם יהיה כהה במיוחד, ויאבד את הברק שלו. מתי זה קורה?

    יש כמה גורמים לשתן כהה, ובהם בעיות כבד ודרכי מרה, ומה שנקרא ״תמס שריר״ (Rhabdomyolysis). ואיך מקבלים את הדברים האלה? ובכן, פטריות הפוגעות בכבד גורמות לצהבת קשה ולפירוק כבד, מה שמוביל לשתן חום כהה (בגלל בילירובין). פטריות שכאלה לדוגמה הן פטריות האמנית (Amanita) ובעיקר אמנית המוות. כשמלקטים פטריות קל מאוד להתבלבל ביניהן. חלק מהפטריות הללו הן פסיכואקטיביות, כמו האמניטה מוסכריה או אמניטה פנתרינה. אמנית קיסרית היתה מעדן בעת העתיקה. הרבה פעמים התבלבלו ביניהן לבין אמנית המוות, ואנשים שאכלו את הפטריות הללו הורעלו למוות.

    לא רק פטריות גורמות לשתן כהה, אלא גם הרעלה של אלקלואידים טרופאניים שגורמת לתסמונת אנטי-כולינרגית ("Anticholinergic toxidrome"). אלקלואידים שכאלה נמצאים לדוגמה בהנביין, דודא ודטורה.

    הרעלה קשה מדטורה גורמת לעיתים קרובות לאגיטציה קיצונית (אי-שקט פיזי), דלריום, פרכוסים, והתכווצויות שרירים בלתי נשלטות. המאמץ השרירי האדיר הזה גורם לפירוק רקמת השריר, מה שנקרא כאמור ״תמס״. במצב כזה, החלבון מיוגלובין משתחרר לדם, מגיע לכליות ויוצא בשתן. גם היפרתרמיה מה שהחומרים הללו גורמים לה, מביא להתייבשות וכתוצאה מכך הכליות מנסות לחסוך במים והשתן הופך כהה (ואת זה כולכם מכירים).

    בקיצור, מנת יתר של החומרים הללו יכולה להביא לקריסת כליות, או כבד במקרה של פטריות, שתוצאתן שתן כהה מאוד. במצב כזה, גם אם ״התנבאת״, אם אכן הנביאים הקדומים התנבאו בתיווך פטריות או דודא, בסופו של דבר זה הרג אותך, ואם זה הרג אותך, סימן שמי שנתקלת בו מאחורי הפינה לא היה הקדוש ברוך הוא אלא דווקא השטן הרשע, והמסע האסטרלי שלך היה בעצם מסע אל השאול והסטרא אחרא.


  • פולחן הרפאים כחטאי סדום ועמורה

    פולחן הרפאים כחטאי סדום ועמורה

    בפוסט קודם שבו עסקנו בפולחן הגיבורים, עלה רעיון לקריאה מחודשת ומהפכנית של טקס המרזח, שמזהה בו חוליה חסרה שמשנה את משמעותו: לא רק משתה עם המתים, אלא סיומו של תהליך חניכה (איניציאציה) הרואי. טקס המרזח המוכר שכולל משתה שאליו מוזמנים הגיבורים המיתיים שעברו האלהה ואליהם הנחנך מצטרף באמצעות שתיה של חומרים משכרים, הוא רק החלק השני של המשוואה. החלק הראשון, שהוזנח או נשכח, הוא המבחן המקדים: שליחתו של המועמד לגיבור אל השממה – המדבר, אזור הכאוס והמוות. כך בעצם הוא לא רק חווה מוות תוך כדי חיים באמצעות השכרון, או המצב הגבולי שאליו הוא מגיע, שבו הוא מקיא את נשמתו ושוקע בתוך הצואה של עצמו. הוא עובר לפני כן גם מוות סימבולי שבו הוא נשלח אל מחוץ לישוב, אל הטבע האכזר, שם הוא נאלץ לשרוד ללא הגנות החברה. זהו מבחן פיזי ונפשי שנועד לחשל את הרוח והגוף. כך, בעצם, הוא הופך ל״שריד״ ו״פליט״. שריד, מי ששרד את אימת השממה ואת מבחן ההישרדות. פליט, מי שנפלט מתוך החברה אל השממה, אך חזר אל עולם החיים. המשתה של המרזח הוא למעשה "מסיבת הסיום" או טקס הקבלה מחדש של הגיבור. רק מי שהיה "שריד ופליט" – כלומר, מי שנשלח אל השממה וחזר ממנה בחיים – זכאי לשבת במרזח, לשתות את היין ולהיחשב לגיבור מקודש.

    הטיעון עצמו מאוד נחמד, אבל אין עליו דיווחים בתורה ובתנ״ך בכלל, וכל מה שיש הוא רמזים. אנחנו חופשיים לפרש אאותם כמובן כיצד שנרצה, אבל אני מעוניין להביא כמה ״ראיות לכך״ שבעצם התיאורים של הגיבורים, ובעיקר הנצחון הגיבורים, מתאר את המנצחים, שהם כמובן תמיד בני ישראל ומושיעיהם, ה׳ או שלוחיו, כמי שלא מותירים להם שריד ופליט. לרוב אותם הגיבורים הם אנשים שחטאו בחטא היוהרה, ו/או עבדו עבודה זרה. לא מפורט תמיד מה העבודה הזרה, אך כשכן כתוב, נדמה שמדובר באנשים שחטאם כולל אלמנטים מפולחן האבות הנהוג במרזח, הכולל את ״כל חטאות ארץ כנען״. למעשה, כמעט בכל המופעים של המילה ״שריד״ בתנ״ך, ובעיקר במקורות הנקראים ״דויטרונומיסטיים״ עוסקים ב״חרם״ והרג ״לפי חרב״ שבני ישראל עושים באויביהם, או לחלופין בצורה שבה ה׳ יעניש את החוטאים לו, או העניש את מי שחטא לו, בית אחאב. החטאים האלה, אם לא כחטאים של סדום עצמה, שקולים להם, שהרי ענבי הרוש ואשכולות המרורות המוזכרים בשירת האזינו, הם ״מגפן סדום ומשדמות עמורה״. כשה׳ מעניש את הגויים, זה השכר. כשהוא יעניש את ישראל, זה יהיה העונש, מידה כנגד מידה – את הגויים הוא העניש כי חטאו כחטאי כנען, ואת ישראל הוא יעניש כי חטאו כחטאי כנען, או כחטאי סדום ועמורה. אולי אפילו יותר מהם, כפי שאומר יחזקאל ט״ז: ״חי אני נאם אדוני ה' אם עשתה סדם אחותך היא ובנותיה כאשר עשית את ובנותיך״.

    השאלה שתישאל היא למה סדום, מה הקשר בין סדום לבין פולחן המרזח. אפשר להיעזר בישעיהו ג׳ כדי לנחש. ישעיהו מתאר את תהליך הקריסה של ירושלים, בכך שההנהגה שלה, כל מה שנחשב לגורם יציבות – ״גיבור ואיש מלחמה, שופט ונביא וקוסם וזקן״, והמילים הללו חשובות לנו מאוד – קרס, ונוצר ואקום שלטוני. במקום המנהיגים המנוסים שנעלמו, עולים לשלטון אנשים חסרי ניסיון, בגרות או יכולת, נערים בעלי תעלולים, שבנוסף לזה שהם עושים שטויות הם גם חצופים, מבזים את הזקנים והמכובדים, וכאלה שביהירותם איבדו כל מצפן מוסרי, ״דרך אורחותיהם בילעו״ (גם המילה הזאת חשובה לנו). והדבר הכי גרוע הוא, שהם אפילו מתגאים בכך, ולא מנסים להסתיר את רוע מעשיהם: ״הכרת פניהם ענתה בם וחטאתם, כסדום הגידו לא כחדו, אוי לנפשם כי גמלו להם רעה״.

    ירמיהו כ״ג מוסיף ומפרט, ״ובנביאי ירושלים ראיתי שערורה, נאוף והלוך בשקר, וחיזקו ידי מרעים, לבלתי שבו איש מרעתו, היו לי כלם כסדום ויושביה כעמרה״. ירמיהו מתאר זאת בהקשר למורת רוחו, ורוח ה׳, מנבואת השקר הפושה בארץ. וכשהוא מתאר את מורת רוחו, הוא מדגיש ״הייתי כאיש שיכור וכגבר עברו יין מפני ה׳ ומפני דבר קודשו״, ״כי מנאפים מלאה הארץ… ותהי מרוצתם רעה וגבורתם לא כן, כי גם נביא וכהן חנפו, גם בביתי מצאתי רעתם״. ומה יהיה עונשם: ״הנני מאכיל אותם לענה והשקתים מי ראש, כי מאת נביאי ירושלים יצאה חנופה לכל הארץ״ (ראש, רפרנס ל״כי מגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה, ענביהם ענבי רוש״,וכן ״פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה׳ אלוהינו ללכת לעבד את אלוהי הגוים ההם, פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה״. הראש כסמל לסם רעיל, הלענה כסמל לסם מר)

    מדבריו של ירמיהו ניתן להבין שהוא מנגיד את נבואתו, נבואת האמת, לנבואת השקר של נביאי הארץ. נבואת השקר של נביאי ירושלים שקולה לחטאי סדום, על פניו כי הם ״מנאפים״, אבל בהנחה שכל עבודה זרה נקראת בעיני ה׳ מעשה זנות, והעניין נאמר באותה נשימה של ״הלוך בשקר״, ניתן שלא לפרש את המילה ״זנות״ ו״ניאוף״ כפשוטם. בעיקר מפני שבמקומות אחרים מתוארת הזונה כמי שחושפת את גופה, ערומה. למעשה, העונש שהנביאים צופים ל״בתולת ישראל״ הוא שהעירום הזה שבתחילה נעשה ברצון, יהפוך לכורח, ושהזנות שבתחילה נעשתה לתיאבון כמעשה אהבה, יהפוך לאונס. המשחק הוא סביב העירום, והוא מרפרר לטקסים אחרים שנעשים בעירום, ובנוכחות חומרים משכרים שבעתים אחרות משמשים כאפרודיזיאק.

    כדי לראות לכך דוגמה, לא צריך ללכת רחוק. ישעיהו ג׳ עצמו שדיבר על חטאי ירושלים כסדום, מזכיר מיד את ההיפוך הזה שיעשה ה׳, ממצב שבו בנות ציון הלכו ״נטויות גרון ומשקרות עיניים, הלוך וטפוף תלכנה וברגליהם תעכסנה״, למצב שבו ״ושיפח אדוני קודקוד ציון, וה׳ פותן יערה״. – לערות פות, הכוונה לגלות את הערווה, את איבר המין הנשי. דווקא כי עיניהן היו ״משקרות״, אבל מדובר כאן במשחק מילים, כפי שהתנ״ך אוהב לעשות, לשנות אות אחת במילה ולהפוך את משמעותה, דווקא בגלל שהמשמעות המקורית היא משמעות בזויה.

    המשמעות המקורית של ״עיניים משקרות״, היא ״חכלילי עיניים״, כלומר עיניים שמרוב יין הפכו לאדומות, מרוב שאתה שיכור, רואים על העיניים שלך את זה. הבוז לדבר הזה גרם למשורר לשנות את המשמעות באמצעות שימוש ב-ק׳, שקר, כמו נבואת שקר. והעיניים זה רפרנס למה שנאמר קודם לכן בפרק, ״כי כשלה ירושלים ויהודה נפל, כי לשונם ומעלליהם אל ה׳ למרות עיני כבודו״. כשאדם מתנבא, הוא מתמוטט מרוב שכרון, כפי שקרא לבלעם, ״נופל וגלוי עיניים״. ומי שעושה את זה, נקרא גבר. גם ירמיהו מכנה עצמו ״גבר עברו יין״. גם על בלעם נאמר, ״נאם הגבר שתום העין״. אנו יכולים להניח שמכאן גם הקשר לטקס שבו השיכור הופך ל״גיבור״, בעל גבורה.

    ויש להתעכב על שתום עין, הכוונה היא לא עיניים סגורות אלא דווקא עיניים פקוחות. בלשון חז"ל, הפועל "לשתום" משמעותו לעשות חור או לפתוח פתח, למשל, "שותמין את החבית" – פותחים את הפקק של חבית היין. המונח הרפואי הטכני המתאר מצב שבו העפעפיים אינם נסגרים לחלוטין. במצב של עילפון עמוק, הרעלה (אלכוהול/סמים) או תרדמת (קומה), השרירים שאחראים על סגירת העין (שריר Orbicularis oculi) רפויים לחלוטין או משותקים זמנית, והרפלקס הטבעי של המצמוץ נעלם. התוצאה היא שהעיניים נשארות פקוחות או פקוחות למחצה, למרות שהאדם חסר הכרה. לדבר הזה קוראים בעגה הרפואית ״לאגופתלמוס״, מחקרים הראו מתאם גדול בין שינה בעיניים פקוחות, ״לאגופתלמוס לילי״,לבין צריכה מופרזת של אלכוהול.

    במקרה ששרירים רפויים, כתוצאה מאלכוהול וסמים מדכאי מערכת עצבים, גם הלשון עלולה לצנוח,מה שנקרא בצורה העממית ״לבלוע את הלשון״. במצב כזה עשוי להווצר מצב של חנק, הן בשל חסימת נתיב אוויר, הן בשל חנק מקיא, או מבליעת רוק. הדבר הזה קורה גם באפילפסיה, אגב, ולכן שייכו חולים באפילפסיה למצבי טראנס,או לתקשורת עם העולם שמעבר, שדים או אלוהים. אבל הרעיון הוא שנבואה לה׳ היא נבואה ״בסדר״, אבל נבואה לאלוהים אחרים, היא נבואה ״לא בסדר״. ירמיהו מתאר בהקשר זה של נבואת שקר את הבעל, וגם כאן יש משחק מילים,כי בשיכול אותיות, ״בעל״ הוא ״בלע״. אי לכך, המילים ״בלע״ ו״נפל״ קשורות שתיהן למרחב הסמנטי של עבודה זרה, ועל כן חטא סדום ועמורה נחשב אצל ישעיהו כ״אורחות בלע״.

    לא סתם שמות המלכים במלחמת המלכים בבראשית י״ד משתמשים במילים השאולות מהמרחב הסמנטי הזה: ״ברע מלך סדום וברשע מלך עמורה… ומלך בלע היא צוער״. ועליהם נאמר, ״וינוסו מלך סדום ועמורה ויפלו שמה, והנשארים ההרה נסו״. כשארבעת המלכים מפסידים, לוט נלקח בשבי, ומי שמיידע את אברהם הוא ״הפליט״.לכאורה, לא ברור מי זה, ומסמיכות הדברים ניתן להבין שהפליט הוא מאלה שנסו ההרה. בהמשך נגיע לכך שהמדרש מזהה את הפליט עם עוג מלך הבשן.אבל בינתיים עוד לא נכניס אותו לתמונה. אברהם שומע כי נשבה אחיו ויוצא למרדף, ומשיג את המלכים ומכה אותה, ומשיב את הרכוש. כאות תודה יוצאים אליו מלך סדום והמלכים אשר איתו, וגם מלכיצדק מלך שלם שמוציא אליו…לחם ויין. כבר בפוסט קודם הזכרנו זאת, מלכיצדק ומלך סדום מנסים לשכנע את אברהם להשתתף בסעודת מרזח ולצרף אותו לפנתאון הגיבורים, שהרי הוא גיבור.

    המעניין הוא שיחזקאל ט״ז, שקודם דיברנו עליו שהשווה בין חטאי ישראל לאלה של סדום ועמורה, ומתאר את החטאים כזנות בעירום ״ואת כל תועבותיך ותזנותיך לא זכרת את ימי נעוריך, בהיותך עירום ועריה מתבוססת בדמיך היית״. בפוסט קודם הזכרנו את החלק הראשון של הנבואה, ההתבוססות בדם הזאת, היא בעצם רפרנס לטקס המרזח, שבו הנחנך עובר ״מקלחת דם״, לא ברור אם דם שלו או דם של שור שחוט, או שדם הכוונה בכלל ליין. אבל העניין הוא שיחזקאל מתאר את עוון סדום ״גאון שבעת לחם ושלוות השקט״ – כלומר, חלק מהעניין בסדום הוא לא רק יין אלא גם לחם, כפי שהוציא מלכיצדק בנוכחות מלך סדום. בהערת אגב, הזכרנו שור, ולא ידעתי ועדיין איני יודע אם זה קשור לטקס המסתורין של מיתרה, ששם חוץ מחניכה פסיכדלית (לפי קארל ראק) גם שחטו שור ועשו מקלחת בדמו. אבל שיעקב מברך את בניו, דווקא בשמעון ולוי, שהרגו את אנשי שכם ״לפי חרב״ כי מחו על כך שעשה את אחותם ״כזונה״, הוא נוזף ״בסודם אל תבוא נפשי… כי באפם הרגו איש ורצונם עיקרו שור״. המילה ״סודם״ כתובה בכתיב חסר, והיא הפעם היחידה בתנ״ך שהמילה הזאת מופיעה שלא בהוראת העיר ״סדום״, ומה קרה אז? הם ״הרגו איש ועיקרו שור״. אז אולי בכל זאת מה שהיה שם זו שחיטה של שור. לא ברור (אגב, בבראשית מ״ט כשמדברים על חכלילי עיניים מיין, מדברים גם על ״כיבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה״ – מחזק את ההשערה שלא מדובר על שור אמיתי, אלא על יין)

    כעת בקצרה לפעמים היחידות שבהם מופיעה המילה ״שריד״ בתורה. בספר במדבר, במלחמה בעוג מלך הבשן, נאמר ״ויכו אותו… עד בלתי השאיר לו שריד״. בספר דברים ב׳ הדבר נאמר גם על סיחון, שם מתוארת הצורה בה בני ישראל החרימו את העיר ולא השאירו שריד. בפרק ג׳ בדברים, מסופר שעוג מלך הבשן, שבני ישראל הכו אותו ואת כל עמו עד בלתי השאיר לו שריד, היה למעשה מ״יתר הרפאים״. כלומר, העם של עוג הוא הרפאים, ועוג עצמו היה ״יתר״ (כאמור בפוסט הקודם הנ״ל, כביכול חניך בטקס המעבר לאחר שהושלם).

    בתהלים קל״ז כשמספרים על מלחמות עוג וסיחון, נאמר ״למכה מלכים גדולים… ויהרוג מלכים אדירים״. ובשירת דבורה נאמר ״אז ירד שריד לאדירים עם, ה׳ ירד לי בגיבורים״. כלומר, יש הקבלה בין אדירים לגיבורים, וניגוד בינם לבין ה׳. אלא שבתהלים ט״ז נאמר ״לקדושים אשר בארץ המה, ואדירי כל חפצי בם. ירבו עצבותם אחר מהרו, בל אסיך נסכיהם מדםובל אשא את שמותם על שפתי״. משמע (כך טען החוקר האמריקאי Mitchell Dahood) המילה ״אדירים״ מרפרר לפולחן הגיבורים, שהוא בעצם פולחן מתים, שהם אבות שאחרי מותם חיים עדיין באדמה, בשאול. רפאים הוא שמם האחד, ״אדירי השאול״ הוא כינוי אחר שלהם. בכתבי אוגרית הם מכונים Rp'um, qdšm ו- 'adr. כלומר, ״רפאים״, ״קדושים״ ו-״אדירים״. מכתבים אלה ניתן ללמוד א. שהפרק בתהלים מדבר במקור על רוחות אבות אלוהיות ולא על צדיקים בני אנוש ; ב. שבפולחנם היו ״עצבים רבים״, כלומר פסילים או אלילי בית, ״תרפים״ שהיו בעצם מדיום שעימם תקשרו עם האבות ; ג. שבפולחנם היו נסכי דם, אבל שוב לא ברור אם מדובר בדם אמיתי או שמא בחומר אחר שמנסכים, ולרוב מנסכים על האדמה, שמן ויין.


  • כיצד הסוכר מיישם את מודל מחזור החיים של האנתאוגן

    כיצד הסוכר מיישם את מודל מחזור החיים של האנתאוגן

    היום נבחן את הסוכר באמצעות מודל מחזור החיים של האנתאוגן. חשוב לציין שבחינת המודל לא תהיה מושלמת, כי הסוכר הגיע רק לשלב השני במודל של הדמוניזציה, בניגוד לחומרים אחרים שכבר הגיעו לשלב הרנסנסי. מצד שני, גם החומרים האחרים, אלה מהם שהגיעו כמובן, הגיעו אליהם רק בעשורים האחרונים, אז לא ברור בכלל מה אמינותו של המודל הזה. אבל אם הסוכר הוא בשלב השני בלבד, המודל אומר שבאיזה שהוא שלב, כשהסוכר יודר לחלוטין וכולנו נהיה בריאים כי נתנזר מסוכר, ולא יהיו לנו מחלות, כי ״הסוכר הוא הגורם העיקרי למחלות בעולם המערבי״, פתאום ייצא איזה מחקר שימצא את היתרון באכילת סוכר, או ייצא סיפור על ההוא ששתיית קוקה-קולה הצילה את חייו, ואז התדמית של הסוכר תשתפר פלאות. ואז פתאום אנשים שוב יתייחסו אליו כאל התגלמות הטוהר, ואולי אכילת הסוכר תהפוך שוב למעלה. או שבעצם עכשיו כשכולנו מכורים לקולה זירו ואספרטיים, פתאום מגלים שאספרטיים הרבה יותר מסוכן מסוכר ואולי בעצם עדיף כבר לשתות קולה רגילה עם כל הסוכר שיש בה, ובעצם הסוכר כבר הגיע לשלב השלישי (לא)

    אז זהו סיפורו של הסוכר. על ההיסטוריה הדתית המוקדמת כבר סיפרתי בפוסט קודם. לא סיפרתי רק שבגלל נדירותו של הסוכר הוא הפך להיות מוצר מותרות, שמי שמחזיק בו, יש לו סמל סטטוס. באירופה המציאו את פסלי הסוכר כדי להשוויץ בסוכר, הגישו אותו כ״סוטלטה״, כלומר מתאבן יוקרתי. לפעמים אפילו השתמשו בתדמיתו הטהורה כדי לנגח את מתנגדי המלוכה הלא טהורים, שבמקרה או לא הם גם מתנגדים דתיים – לדוגמה הלולארדים באנגליה, שהפכו גם לאיום פוליטי על המלוכה. הנרי השישי הציג פסל סוכר שמציג את קיסר האימפריה הרומית הקדושה כמי שסייע לו במאבקו נגדם. כך הפך הסוכר לכלי תעמולתי.

    חצי סיפרתי על הצורה שבה סוכר הפך לרפואה. סיפרתי שהוציאו פסק הלכה שמתיר לאכול אותו בימי התענית כי הוא לא באמת אוכל. לא סיפרתי שאלה שהיו להם את האמצעים, האביסו את החולים בסוכר כדי לזרז את החלמתם, כמו המלך אדוארד הראשון באנגליה. בצרפת של שנת 1353, צו מלכותי אסר על רופאים להחליף סוכר בדבש במרשמים רפואיים. זה השלב הראשון ב״חילון״ של האנתאוגן, ההתערבות המדיקלית. קנאביס הוא תרופה, ולכן כדי לקבל אותו צריך מרשם רופא, קוקאין ואופיום הם משככי כאבים וכו׳.

    כך הביקוש לסוכר הלך וגבר, והיה צורך לייבא אותו. המערב השתמש בבסיסים המזרחיים שלו, בתחילה הממלכה הצלבנית ובסוף קונסנטינופול, כדי לסחור בסוכר, באדיבות אימפריות מסחר כמו ונציה וגנואה, שבימי הביניים השתלטו על סחר התבלינים באופן כללי. כאשר חומר נחשק הופך למטרה אסטרטגית, הוא מגויס על ידי כוחות פוליטיים וכלכליים והופך לכלי להשגת עוצמה. ככל שהמצאי של הסוכר הלך וגדל, כסמל סטטוס, כך יותר ויותר נובורישים הלכו והשתמשו בו, וכך זוהרו הועם. בהמשך, כשהסוכר יהפוך לנפוץ הרבה יותר מכך, הוא אפילו לא יהיה סמל סטטוס, והשימוש היוקרתי בו ייזנח לעד. והנה, שוב, סממן מובהק של מחזור החיים של אנתאוגן – דמוקרטיזציה של הצמח, שמסמלת דמוקרטיזציה של ידע דתי, מזנה את הידע הזה ומתפרשת על ידי ״כהני הדת״ כהצבת צלם בהיכל. ובשפה החילונית, מתפרשת על ידי העשירים, כהזניה נובורישית של כל מי שרוצה להרגיש מעט פריסטיז׳ה, פלישה להיכל האסור של גינוני האצולה, משתמש בו.

    כיבוש קונסטנטינופול על ידי העות'מאנים בשנת 1453 היווה נקודת מפנה קריטית בהיסטוריה של הסוכר, אשר דחפה את האירופים לפתח תעשיית סוכר עצמאית ולשכלל את השימוש בעבדים עוד בטרם גילוי אמריקה. כיבוש קונסטנטינופול על ידי העות'מאנים חסם את נתיבי המסחר היבשתיים המסורתיים למזרח. חסימה זו הקשתה מאוד על ייבוא סוכר, תבלינים ועושר אחר מאסיה לאירופה. המצב החדש אילץ את המעצמות האירופיות, ובראשן פורטוגל וספרד, לחפש דרכים לעקוף את המתווכים המוסלמים ולגדל סוכר בעצמן. כתוצאה מכך, החלו הפורטוגלים והספרדים להקים מטעי סוכר באיים האטלנטיים (כגון מדיירה, האיים הקנריים, סאו טומה וכף ורדה), מה שהפך לאב-טיפוס לקולוניאליזם של הסוכר בעולם החדש.אגב, לא מדובר בספרדים ובפורטוגלים, אלא בשלוחות של ונציה וגנואה. אל לנו לשכוח שקולומבוס היה בעצם איש גנואה, בשירות הספרדים. קולומבוס יחזור ממש עוד מעט.

    העיבוד האירופי, שהתפתח באיים האטלנטיים, התאפיין במספר חידושים ארגוניים וכלכליים ובראשם ה״אינחניו״ (ובפורטוגזית ״אינז׳ניו״. כמו ״מנוע״). הרעיון שלצד מעט הסוכר חייבים להקים מפעל שלם של טחינה וזיקוק סוכר, כדי למקסם את הרווחים מהסוכר. אם לא עושים את זה כמעט מיד לאחר הקציר (24 עד 48 שעות), הסוכר יכול להרקב ולהיהרס. וגם כשמזקקים יוצאת המון פסולת, מולסה וקצף, שבעקרון אין מה לעשות איתם, אלא אם כן עושים בהם שימוש, שבבא הזמן גילו שהוא יכול להפוך לרום, אז כל הקומפלקס הזה כלל גם מפעל לייצור רום, ואם אפשר לשלם לפועלים ברום, ועל הדרך ליצור אצלם תלות בו, אז אפשר גם לחסוך שכר. ובקיצור: כך נולד הקפיטליזם. גם לזה נחזור עוד מעט.

    העבודה קשה מאוד, בכל אחד מהשלבים במחזור החיים של הסוכר. וגם מסוכנת, בין אם עקב תאונות עבודה (אם לא המצ׳טות, אז מלכודות מוות במכונות למיניהם), או תנאי עבודה לא אידאלים (אם לא חום השמש, אז החום ממתקני ההרתחה). הרבה פועלים מתו, והאחרים שניסו למחות קיבלו מכות (ואז מתו, או הוצאו להורג). בקיצור: הדבר הזה עודד עבדות. והעבדות החלה עוד לפני גילוי אמריקה. בתחילה הילידים היו העבדים, אבל אחרי שאלה מתו ממחלות ותשישות, כמו הגואנצ'ים באיים הקנריים, היה צורך בתגבור כח האדם – שגם הוא היה מת, אז היתה תחלופה גבוה, וזרם מתמיד של עבדים. בהתחלה שבויי מלחמה, וגם ״נוצרים חדשים״ (יהודים, בקיצור) וילדיהם שקיבלו עונש בגלל בוגדנותם של הוריהם (חיפשתם את ההקשר הדתי). בשנת 1493, כאשר פורטוגל שלחה 2,000 ילדים יהודים (שנלקחו מהוריהם שסירבו להתנצר) לאי סאו טומה כדי לעבוד במטעי הסוכר, רק כ-600 מהם שרדו את השנה הראשונה. ב-1441, החל מפעל חטיפת אפריקאים והעברתם למפעלי הסוכר. המודל הזה עבר רק בהמשך לאמריקה. בין השאר בתמיכתם של סוחרים עשירים מגנואה, שמימנו מפעלים וסיפקו להם תחמושת לוגיסטית – בעלי מקצוע מיומנים, ו.. כח עבודה זול.

    הסחר בעבדים החל במקור עקב המחסור בידיים עובדות לאחר "המוות השחור", כששבויי מלחמה הועסקו, כאמור, במטעי הסוכר. משבויי מלחמה זה הפך ל״שבויי מלחמה״, כשמלחמות הן פשיטות אקראיות של צבאות אירופיים באפריקה, או של ערבים שמכרו ״שבויי מלחמה״. כלומר, ההצגה של אנשים שנחטפו מביתם כשבויי מלחמה, היתה לצורך הלבנה של הסחר בהם, וה״יישוב שלהם מחדש״, כאקט מוכר וידוע של הגליה בעת מלחמה.

    זוכרים את קולמבוס? קולומבוס, מסתבר, היה שותף למפעלי אינחניוס במדיירה, אבל נכשל. הוא עבר לקנריים, וגם שם נכשל. זה מה שהביא אותו לנסות אפיקים חדשים ולפזול מערבה. אז הוא נסע מערבה וגילה מקום חדש שבו יוכל להקים מפעלים בלי תחרות. במסעו השני ב-1493 הוא הביא ייחורי קנה סוכר מהאיים הקנריים לעולם החדש (השני, כי בראשון הוא גילה את המקום). קולומבוס פיקח באופן אישי על נטיעת הקנים הראשונים ביישוב איזבלה שבאי היספניולה. הוא התפעל מהמהירות שבה נקלט הקנה וניבא שתוצרת הסוכר לא תיפול מזו של המושבות ה״ותיקות״ יותר. המפגש שהוביל קולומבוס עם בני הטאינו והקריב (על שמם נקראים הקריביים) המקומיים הוביל לשיעבודם ולחיסולם הכמעט מוחלט כתוצאה מעבודת פרך, התעללות ומחלות אירופיות. אותו גורל של הגואנצ׳ים. הכחדת כוח העבודה המקומי יצרה ואקום שהוביל לצורך בייבוא עבדים מאפריקה. עוד לפני ההכחדה, הוא שלח 500 ילידים למכירה בשוק העבדים בסביליה.

    כדי לפתח את תעשיית הסוכר בעולם החדש, קולומבוס הגה מודל כלכלי. הוא הזמין אירופאים להתיישב בעולם החדש, בתמורה למענק: קרקעות יחד עם התושבים שעליהן ככוח עבודה כפוי. המודל נקרא "אנקומיינדה" (encomienda). כך הפכו אירופאים לבעלי קרקעות, וכתוצאה מכך לבעלי עבדים. וכשהעבדים הפכו בעצם למשאב, כאמור, היה צורך לתחזק אותו. המודל הזה הצליח הרבה מעבר למצופה, ובתוך זמן קצר התעשיה הקריבית האפילה על התעשיה הסף-אירופאית. הפורטוגלים יישמו מודל דומה בברזיל.

    בשלב כלשהוא התעשיה השתכללה, ויצרני הסוכר השכילו לעשות שימוש גם בפסולת הסוכר. הם גילו שאם מתסיסים ומזקקים את הפסולת הזו, אפשר לייצר רום, משקה אלכוהולי. למעשה, עד היום הסוכר נקרא על שם האיזור הגאוגרפי העיקרי שבו נעשה שימוש בפסולת הזו, חבל דמררה, השוכן על גדת נהר בשם זה בגיאנה.

    אמנם הסוכר הוא תעשיה בפני עצמה, אבל כשמדברים על המהפכה התעשייתית, מדברים בעיקר על הביטוי שלה באירופה. באירופה, הסוכר הפך ממותרות למצרך יסוד עבור פועלי המהפכה התעשייתית, שצרכו אותו בתה הממותק כדי לקבל אנרגיה זולה וזמינה לעבודה מפרכת. למרות שמסתבר שהמודל הזה של לשלם לעובדים בסוכר, התפתח עוד באמריקה. חלק מהעניין לחסוך כסף היה לשלם לפועלים ברום, עוד שכלול קפיטליסטי. אתה עובד בפרך כדי לייצר לעצמך את המשכורת, ובפני עצמה היא ממכרת אותך וכופה עליה להיות זקוק לעוד מהסוג הזה של המשכורת, ועוד ועוד עד כדי כך שאתה פוזל לגנוב מהמפעל. אבל כשתופסים אותך מתעללים בך ואף הורגים אותך, למען יראו וייראו. וכשאתה מבין שאתה לא יכול להשיג שלא ביושר, אתה הופך לגמרי תלוי בסם הזה. כך הסוכר הפך לטכנולוגיית שליטה באמריקה, אבל במובלע גם באירופה. כבר במאה ה-18 לא היה ניתן לתאר את מעמד הביניים ללא סוכר. גם הבורגנים וגם הפרולטריון. והסוכר גם השתלב בטקסים של בני המעמדות הללו, החל מטקסים דתיים וכלה בטקסים חילוניים ואזרחיים. זה התת-שלב האחרון של השלב השני, הטמעה בכל היבטי החיים, כולל ב״סקרמנטים״ שבלעדיהם הטקס כולו מאבד ממשמעותו: תארו לעצמכם יום הולדת ללא עוגה, אין חגיגה בלי עוגה. תארו לעצמכם שאתם מזמינים במסעדה מנה כלשהיא ואז אתם מגלים שהיא מלוחה או מרירה מדי, כי אין בה מספיק סוכר – אתם זורקים את המנה, או לפחות מתלוננים למלצר והוא נותן לכם מנה חדשה. הסוכר הופך לטקס חברתי, לעיתים הכרחי. הסוכר מגדיר את הטקס, הוא אנתאוגן שמעצים את החוויה החברתית.

    במאה ה-20 האסטרטגיה של הטמעת הסוכר בקרב ההמונים כחלק מטכנולוגיית שליטה השתכללה – שליטה, הן לשם פיתוח תלות לצורך תמרון, והן לצורך הגברת הצריכה. אנו נוהגים להתייחס אל תעשיית המזון כגוף לצורך מטרות רווח, מבלי לתת את הדעת על כך שהיא בסך הכל כלי שרת בידי ״הממסד״. כשאנחנו מספרים לעצמנו שהממסד שם פלואור במי השתיה כדי להפחית את העששת, אנחנו לא מתייחסים לכך שההנחה היא שהציבור ימשיך לצרוך סוכר שיתחזק את העששת, שאנשים באמצעות הידיעה שהפלואור מעט יפחית מהם את הלחץ הפסיכולוגי, יתירו לעצמם לצרוך אפילו עוד יותר סוכר בשביל הסיפוק והתחושה הטובה. אחרי הכל, המנגנון ההורמונלי שמפעיל הסוכר הוא גם שחרור דופמין וגם שחרור אופיואידים אנדוגניים שמצד אחד נותנים היי ומצד שני מעודדים התמכרות. הסוכר גם מייצר אנדוקנבינואידים שמגבירים את התאבון, וכך גם אם אדם שבע הוא מסוגל להמשיך ולצרוך עוד ועוד סוכר. האבולוציה לא ציידה אותנו ב"מפסק כיבוי" לצריכת סוכר, וכך כשאנחנו צורכים סוכר ומרגישים שאנחנו מבזבזים את הכסף שלנו, הממסד מעמיד פנים כאילו שהוא מועיל לנו שהוא מחלק לנו סוכר בחינם, או לפחות מסבסד את הסוכר כמוצר בסיסי.

    מה שקורה אז הוא שאנחנו צורכים עוד ועוד סוכר, ומפתחים עוד ועוד תלות בממסד (מה יקרה לדוגמה כשהוא יפסיק את הסבסוד?), וכשאנחנו הופכים לחולים בגלל הסוכר, אנחנו גם צריכים את סיוע הממסד באספקת ״רפואה״ לסוכר, ולרוב גם זה מסובסד, נמצא ב״סל התרופות״, כחלק ממדיניות רווחה. כמה טוב לחיות בדמוקרטיה ליברלית שיש בה מדיניות רווחה, נכון? אבל רווחה של מי היא בדיוק? אתם מכירים את ״עולם חדש מופלא״ של האקסלי. ה״סומה״ משווק כבטוח, למרות שצריכה מופרזת שלו היא קטלנית (אמא של ג׳ון הפרא נפגעה ממנו). אבל הממסד לא מגלה את זה להמונים. האזרחים מותנים מילדות להאמין שסומה היא דבר חיובי, מרגיע ומביא אושר. כשהמשטרה נתקלת במהומה ומרססת את האזרחים בסומה, הם רואים בכך "עזרה ראשונה" רגשית. בטח שלא האבסה בחומר רעיל.

    מה שקרה במאה ה-20 הוא התפתחותה של הסוואה. קוקה-קולה הומצא במקור כתרופה, או יותר נכון כתחליף לא אלכוהולי ליין מחוזק בקוקה, כשקוקאין הוא אותה התרופה. אבל קוקאין אין בקוקה-קולה, סוכר יש. יותר נכון, היה פעם, אבל מהר מאוד הסירו אותו. הטעם נשאר כשהיה, הסוכר. אבל סוכר לא נתפס כדבר רע. התעשיה שיווקה אותו דווקא כמצרך בריא, מזין ואפילו כמסייע לירידה במשקל, "דלק" חיוני לגוף, נותן אנרגיה, קורנפלקס זה טוב, ״בשבילו זה דני ובשבילך חלב״, מה שמזיק זה בכלל לא הסוכר אלא דווקא הכולסטרול. אתם יכולים להיות בריאים אם תצרכו דל-שומן. גם כשהתחילו להבין שיותר מדי סוכר זה לא טוב, והתחילו לשווק משקאות דיאט עם תחליפי סוכר, לא סיפרו לנו שצריכת תחליפים כאלה לא מפחיתה את הסיכון להשמנה ומחלות לב, לא סיפרו לנו שחלקם מסרטנים, לא סיפרו לנו שחלק מהעניין הוא לשנות את הרגלי התזונה, והחכמה היא לא ללכת עם (משקאות ממותקים) ולהרגיש בלי (סוכר), אלא פשוט להגמל. כי אין להם אינטרס שנגמל, גמילה היא יציאה מן המטריקס.

    טרנד אורח החיים הבריא משווק אמנם כ״וולנס״, אבל יש בו יסודות אנטי-קפיטליסטיים ואפילו אנטי-קולוניאליסטיים. ואכן, כבר במאה ה-18 היתה באי צריכת סוכר אמירה אנטי-קולוניאליסטית. בסוף המאה ה-18 ובמאה ה-19 קמה תנועת החרם (Abstention), שצידדה במחאה כנגד הסוכר. הסוכר, טענו, הוא מחולל עבדות, וצריכתו מממנת אותה. הקווייקר ויליאם פוקס (William Fox) פרסם חישוב מפורסם לפיו כל ליברה (כ-450 גרם) של סוכר קולוניאלי שווה לצריכה של שתי אונקיות של בשר אדם. בשיא החרם בשנת 1792, כ-400,000 בריטים נמנעו מצריכת סוכר קולוניאלי כאמירה של מחאה כלכלית. קידמו גם צריכת מייפל במקום סוכר. הנשים עמדו בחזית המאבק הזה, כאמירה פמיניסטית. רוצים שהמטבח יחזור לתפקד? הפסיקו את העבדות. ללא עבדות, הסוכר יהיה טהור והמטבח ישוב להיות מתוק. ואז, נצרוך סוכר ״חופשי״. במסגרת זו קידמו גם צריכה של סוכר שמיוצר במודל אחר, לא עבדותי, כמו לדוגמה סוכר מהמזרח. הם לא חשבו רק על זה שגם במזרח זה סוג של עבדות. כשאתם קונים ב״עלי אקספרס״ אתם לא בדיוק תומכים בחופש.

    סוף דבר, או יותר נכון מעט חזרה לאמצע. החיבור לדת. בימי הביניים ראינו כיצד אימפריות מסחר כמו ונציה וגנואה תחזקו את ערוצי האספקה של הסוכר. תחילת התחזוקה היתה באמצעות מפעל דתי בעיקרו: הצלבנים. לאחר שקונסטנטינופול נכבשה, המפעל הקולוניאליסטי קיבל את ברכת הכנסיה כל עוד היא משמשת להפצת הנצרות. היא הקימה את ״הקהילה להפצת האמונה״ (ובקיצור: הפרופגנדה), כדי לנצר את הילידים באמריקה ובאפריקה, ובעצם בכל מקום. כל תחנת מסחר אכלסה בראש ובראשונה מיסיונרים. הכנסיה גם הצדיקה את העבדות בטענות אלה, של ניצור העבדים וגאולתם, ואני בכלל לא מדבר על כך שהאפריקאים הם בני חם, שאמורים להיות עבדי עבדים לאחיהם. והברכה הזאת היתה על ידי הסוכר, באמצעות הסמל הטהור והתרופה, דווקא כי הרע צריך לשרת את הטוב. יש סיכוי שהסוכר נותר ״מולבן״ עד המאה ה-20 דווקא בגלל שהיה לו מוניטין כל כך חיובי בעיני הכנסיה. כל סם שליטה אחר, ניקח לדוגמה את הקפה והטבק, קיבל גוון עברייני, סחר או שימוש בו היה סממן עברייני, כנראה כי מי שמשתמש בו הוא כופר – בין אם הוא מוסלמי ובין אם הוא אינדיאני. אבל הסוכר לא עומד בקריטריון העברייני, בטח כשהוא משמש את הממסד. כל מה שמשמש את הממסד, כל זמן שמשמש את הממסד, הוא מולבן. גם האופיום כששימש אותו, נחשב כמבורך. והסוכר שימש את הממסד בהפצת הנצרות, או בהפצת תרבות המערב, או בהפצת וואטאבר שטוב יותר לממסד.

    אני מצטער שאני נשמע כמו נועם חומסקי, אבל אולי במודל הזה של ״מחזור החיים של האנתאוגן״ יש אלמנט מובנה של אנרכיזם… אקו אנרכיזם, אולי.


שמרו על קשר

אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו.

אנו מקיימים דיונים פוריים בנושא בקבוצת הפייסבוק שלנו ״אנתאוגנים וצמחים מקודשים״.

לפרטים נוספים ולפתרונות, אתם מוזמנים לפנות לאבי לבקוביץ, 0507929746.

    נובמבר 2026
    א ב ג ד ה ו ש
    1234567
    891011121314
    15161718192021
    22232425262728
    2930  
    ×