• מבני בזלת מעגליים עצומים נחשפו ברמת הגולן, אתרים פולחניים ולא אסטרונומיים

    מבני בזלת מעגליים עצומים נחשפו ברמת הגולן, אתרים פולחניים ולא אסטרונומיים

    למעלה מ-20 מבני בזלת מעגליים עצומים שטרם תועדו נחשפו ברמת הגולן, במרחק לא רב מ״גלגל רפאים״. המבנים נתגלו באמצעות חישה מרחוק, צילומי לוויו רב עונתיים וניתוח צלליות וצמחיה. כולם חולקים את אותה שפה אדריכלית, שזה אומר מעגלים קונצנטריים, לעיתים גם מורכבים עם קירות מחברים, בקטרים של בין 50 ל-250 מטר. חלקם נבנו סביב חרוטים געשיים, סביב מקורות מים, בערוצי נחלים וכו׳. רובם שזורים בשדות של דולמנים או רגמים (רוג׳ום). בהכללה, ניתן להפריך את התאוריה האסטרונומית שסוברת שאלה היו מצפי כוכבים או לפחות מבנים שנועדו ללכוד אור בימים מסויימים בשנה. יותר נדמה שמדובר באתרים פולחניים ששילבו פולחן טבע, ושופצו פעם בכמה זמן בהתאם לצרכים החברתיים של השבטים שחיו שם, שברוב המקרים ניכסו לעצמם מונומנטים של תרבויות שקדמו להם, או שהם בעצמם ״הורישו״ וזו היתה הדרך שלהם לנכס אתהאדמה, ניכוס המונומנטים הפיזיים שלהם.

    בלי קשר במקרה התפרסם גם מחקר שטוען שבני היימנאיה, אבותיהם של השבטים ההודו-אירופיים, עשו את אותו. הדבר לתושבים הקדומים אותם ״הורישו״ בערבה הפונטית: ניכסו לעצמם מקומות פולחן כדי לעשות בהם שימוש חוזר ומותאם לדתם, ובכך בעצם ״שיפצו״ אותם, והותירו אותם עדיין בשימוש מקורי, פולחן אבות, אבל אחר. שזה אומר עיצוב מחדש של אמנות סלע, שימוש חוזר במצבות, קבורה על גבי קבורה (כלומר קורגן על גב תל קבורה) וכן הלאה.


  • היסטוריה, מדעי החברה וארכיאולוגיה מולקולרית: ניתוח פסיכולוגי-אקולוגי של דת ואלימות קדומה

    היסטוריה, מדעי החברה וארכיאולוגיה מולקולרית: ניתוח פסיכולוגי-אקולוגי של דת ואלימות קדומה

    אני משתתף בימים אלה בסמינר בנושא היסטוריה ומדעי החברה, והיום העברתי מצגת שמיישמת נושאים שנידונו במאמרים שקראנו במשך הסמינר, כדי לנתח נושאים שונים בהיסטוריה. הנושא שאני בחרתי הוא חקר האנתאוגנים, וספציפית המנגנון הפסיכולוגי שעומד בבסיס פולחן האבות, וכיצד כתגובה למשברי סביבה, אקלים והגירה ״הותקה״ האנרגיה השומרת ״מאנה״ מפולחן חומרי לפולחן התנהגותי, שנקרא בימינו ״דת״. או בקיצור, כיצד לאורך תהליך ״משך ארוך״ (Longue durée) נוצרה הדת כמנגנון הסתגלות פסיכולוגי-אקולוגי. ולמען האמת לא גיליתי לאף אחד שהוא מבוסס על פוסט שכתבתי כאן. לא לגלות. המסמך/מצגת/אתר בנוי בצורה ״טכנית״ אמנם, עם ביטויים שלהדיוטות יכולים להיות לא מובנים. בגלל שאני בטראנס עם עצמי, לי הכל נראה מובן ולא הרחבתי על זה. אם מישהו מבקש הבהרה, אני מבקש ממנו שיבקש אותה בקול רם, כדי שאוכל להבהיר בשמחה.

    בהערת אגב למצגת שלי אני מצרף מחקר שהגיע למסקנות היסטוריות מרחיקות לכת מאוד באמצעות ארכיאולוגיה מולקולרית, ומוכיח כיצד ניתן לשלב את מדעי הרוח הדיגיטליים במחקר היסטורי, במקרה הזה ביג דאטה. שני קברי אחים נחקרו באתרים בעמק הריין בשם אכנהיים וברגהיים, מלפני 6300 שנה. באחד מהם יש גופות מרוטשות עם סימני אלימות קשים ובשני יש גופות ללא סימני טראומה אבל עם יד שמאל כרותה. נשאלה השאלה למה ומדוע. ומה שהניתוח הראה הוא שהגופות המרוטשות הם אנשים שהובאו מרחוק, כנראה שבויי מלחמה, והאחרים היו אנשים ״מהסביבה״. כך בעצם הסיקו שהשבויים הוצאו להורג בצורה טקסית והידיים השמאליות של המקומיים ניתנו כ״פרסי נצחון״ וכסמל לעוצמה. מסיבות פרגמטיות, כנראה, הפגינו יותר אלימות כלפי מי שרחוק יותר ויכול פחות להתנקם. מי שקרוב יותר, התייחסו אליו יותר ״בקרוב״, ולא השתמשו בגופות שלו באלימות טקסית כחומר גלם, אלא פשוט קברו אותו ״כמו שצריך״, ובמקרה שלנו ״כמו שצריך״ זה לא להשחית את הגופה. עדיין צריך מזכרת, שדומה מאוד ל״ציד הראשים״ באמזונס.

    הדבר הזה מראה כיצד חברות מאמצות אלימות קיצונית לצורך שימוש בטקסים חברתיים, שמטרתם לגבש את הזהות. והחברה עושה את זה בצורה פרגמטית, ככל ש״רחוק מהעין״, כך״רחוק מהלב״, במובן הזה שאנשים שגרים רחוק עוברים דה-הומניזציה, ואנשים שגרים קרוב נחשבים קצת יותר בני אדם. ואם המבנה של הנפש האנושית נותר זהה ב״היסטוריה הגדולה״, כתקופה אבולוציונית קצרה, זה אומר שהדחף האלים הזה קיים גם אצלנו, דפוסי אלימות טקסית לצורך גיבוש זהות משותפת, ע״ע לינצ׳ים וירטואלים ושיימינג כיום, או הוצאות המוניות להורג בימי הביניים. ה״אגרגור״ של הגניוס, כפי שאמר ג׳ורג׳ אורוול במאמר שציטטתי שם, מביא למצב שבו ההזדהות שלך עם הקבוצה האנושית, בתביעה לנקודת אחיזה, היא ״מעבר לטוב ולרע״, וגורמת לך להיות חסר עכבות. אתה אפילו לא צריך חומרים משכרים בשביל זה.

    אבל הי, אולי זו הנקודה, אולי בכל זאת היו חומרים משכרים בסיפור. הן מצד המתעללים, שהרי א. אדם, אולי, לא מסוגל להיות כזה אכזרי ללא חומרים מטשטשי עכבות, ב. האלכוהול או כל סם אחר שמטשטש עכבות היה בשימוש דתי בכל מקרה אז אולי האלימות היא פועל יוצא או אפקט לוואי, ג. במסגרת ההכנה הדתית, הסטינגס, הוא נצרך בלי קשר, ד. גם בטקסים של ציד ראשים באמזונס היה שימוש במשני תודעה שניתנו לקורבנות עצמם, כך שהן מבחינת הקורבנות. סביר מאוד שלפני שכרתו ללוחמים הקרובים, לכאורה, את היד והרגו אותם, גם סיממו אותם. שמא עשו בידיים גם שימוש מאגי. ואני לא מדבר על קניבליזם, מהתקופה הזאת יש עדויות על קניבליזם מאגי אפילו מאותה סביבה, קניבליזם מאגי קיים עד היום, ראינו שבליבריה רק לפני 20 שנה אכלו לבבות של יריבים. אני מדבר על זה שבזרועות שלהם השתמשו בתור מקלות מעוצבים, כפי שבגולגלות באמזונס השתמשו ככוסות.

    שימוש בעצמות זרוע קיים גם הוא, במסגרת פולחן אבות. ההיפותזה אומרת שהמילה ״קסם״ היא מלשון ״קיסם״, או מקל קסמים (magic rod), שהוא בעצם וריאציה צמחית ״סרוגייט״, של שימוש בזרוע שנראית כמו מקל. השתמשו בעצמות של האבות לצורך דיווינציה. כולנו מכירים את הגולגלות המכויירות. או את הידעונים ש״משתמשים בעצם של ׳ידוע׳ ומקטירים, ועושים מעשיות אחרות, עד שיפלו כנכפים״. במקרה הזה העצם היא של עוף, כי גם זה ״סרוגייט״, כלומר עצם חלופית שאינה של אדם.


  • הקשר העמוק בין אדם לכלב: מעבר לשיתוף מזון

    הקשר העמוק בין אדם לכלב: מעבר לשיתוף מזון

    בפעם הבאה שאתם חולקים ביס מהאוכל שלכם עם הכלב… תזכרו שאתם ממשיכים מסורת עתיקה.

    ובכן, מחקר או אפילו כמה מחקרים שמתפרסמים בגליון החדש של המגזין נייצ׳ר (651) מספרים על ההיסטוריה הרחוקה של הכלבים ומקורותיהם הגנטיים, ועל הדרך גם מספרים על הקשר העמוק והקדום של בני האדם עם הכלבים, עד כדי שיתוף במזון, סיעוד של כלבים חולים ואפילו קבורה ביחד ופולחני מוות זהים.

    באתר בון-אוברקאסל (Bonn-Oberkassel) בגרמניה, נמצאה עדות לכלב שסבל מפתולוגיה קטלנית, אך שרד בזכות טיפול וסיעוד אנושי ממושך. בני האדם הקדמונים השקיעו משאבים, זמן וחמלה כדי לרפא כלבים חולים.

    באתר פינארבאשי (Pınarbaşı) בטורקיה, נמצאו עדויות לכך שבני האדם האכילו את הכלבים באופן פעיל מדגי מים מתוקים שניצודו עבור הקהילה. במערת גוך (Gough's Cave) בבריטניה, בדיקות איזוטופיות הראו שלכלבים ולבני האדם הייתה רמת אומניבוריות (תזונה אוכלת-כל) דומה מאוד, המעידה על חפיפה תזונתית מלאה.
    בשני אתרים אלה נמצאו גם פולחני מתים מעניינים. באתר פינארבאשי נקברו גורי כלבים יילודים וצעירים באותו אזור שבו נקברו בני אדם בני אותה התקופה. במערת גוך נמצא כי כלבים שולבו בפולחני מוות זהים לחלוטין לאלו של בני האדם. השרידים שלהם עברו מניפולציות פיזיות, כולל ניקוב פולחני וייעודי של עצם הלסת של הכלב, כחלק מאותם טקסי אבל (שכללו גם קניבליזם פולחני) שבוצעו בבני האדם.

    ונשאלת השאלה מה מקור הקשר האינטימי הזה? המחקרים לא עוסקים בכך, כי אלה מחקרים שמנתחים ממצאים ולא מנסים להבין למה. כתבתי כאן כבר כמה פעמים, הקדמונים ראו בכלבים "פסיכופומפים" (מלווי נשמות) ושומרים רוחניים, ולא רק שומרים פיזיים של המחנה. הכלבים נתפסו כישויות רוחניות שתפקידן ללוות את האדם גם במסעו אל העולם הבא, והדבר מסביר מדוע הם זכו לקבורה משותפת ולמקום של כבוד בפולחני המוות והמעבר. טיפול בכלבים, האכלה שלהם, היא בדיוק כמו טיפוח מקדשים, חורשות מקודשות וכמובן פסלי אלים והאכלה שלהם.


  • צמחי מחט, אמונה ושינויי תודעה במסופוטמיה

    צמחי מחט, אמונה ושינויי תודעה במסופוטמיה

    במסופוטמיה (אשור ובבל), קבלת החלטות מדיניות וצבאיות נשענה באופן עמוק על תקשורת עם האלים. מי שהופקדו על משימה קריטית זו היו ה"בָּארוּ" (Bārû) – מנחשים וחוזים מקצועיים אשר שימשו כאנשי חצר בכירים, וששמם נגזר מהפועל האכדי שמשמעותו לבדוק, לחקור ולבחון.

    שיטת הניבוי היוקרתית והנפוצה ביותר היתה אמנם הפטיסקופיה (ניבוי על פי הכבד), ובשיטת הניבוי הזו שולב שימוש בחומרים פסיכואקטיביים שונים, בצורה של שאיפת קטורת או לעיסה. היו אלה הערער והארז אשר פוזרו או נלעסו כדי לזמן את האלים למקום. מעבר להיבט הסמלי של "טיהור", חומרים אלו היו מסוגלים לחדד את חושיהם של המנבאים, להשרות עליהם מצב תודעתי מוגבר, ולסייע להם להתרכז בפרטי הקרביים הקטנים באור הבוקר החלש.

    הערער היה נשרף כאמור כקטורית, ויש לנו מקבילות לאופן שבו נעשה בו שימוש בטקסים שמאניים באזורי מרכז אסיה וההימלאיה. עץ ארז היה נעלס לאורך הטקס. נטילה פנימית של שמן ארז יכולה להיות בעלת השפעה פסיכואקטיבית, אשר מחדדת את החושים ומשפרת משמעותית את הראייה והשמיעה. באמצעות החידוד של החושים היו יכולים הנביאים לבחון ביתר דיוק את הקרביים של הקורבנות באור החלש של שעות הבוקר המוקדמות. תפילה בבלית עתיקה מתארת כיצד הכוהן מקרב את קטורת הארז אל פיו ומכריז כי פעולה זו תזמן אליו את האלים הגדולים.

    עץ מחט נוסף שמוזכר בספרות עליה אני מתבסס הוא הברוש. השימוש בו היה כחומר ארומטי בעל שימוש רפואי. אבל הוא לא נחשב פסיכואקטיבי אלא "רק" כרפואה לקדחת. עם זאת, במסגרת התרופה היו עושים שימוש ביחד עם ארז וערער. היו טוחנים את שלושת קליפות הגזע של העצים הללו ביחד עם רכיבים פשוטים יותר (כמו עדשים וקליפות תמרים) לכדי בצק, שאותו חבשו לראשו המגולח של המטופל כדי לקרר את ראשו.

    מקור: Wisnom, Selena. The Library of Ancient Wisdom: Mesopotamia and the Making of History.

    %

    המחטניים מוזכרים כמה פעמים במיתולוגיה: יער הארזים הוא מקום משכנם של האלים שנשמר על ידי המפלצת חוממבה. גילגמש ואנכידו רוצים לכרות ארזים מהיער כדי לבנות מקדש, ולכן הורג את חוממבה כדי שיוכל לעשות את זה. כיצד הוא הורג את חוממבה? הוא מחליש אותו באמצעות שוחד, הוא מבטיח לו שייתן לו חפצים שונים (ובהם אבני חן, חפץ מאגי) בתמורה לכך שיוותר על ההגנות הבלתי מנוצחות שלו. ההגנות הללו הן ״הילות״ (Melammu) שאינן אלא דמויות המפוסלות מעץ ארז. מסופר שכאשר חומבבה משתמש באחת מההילות שלו, הוא מצליח להמם את גילגמש ואנכידו. גילגמש נופל למעין תרדמת או מצב של איבוד הכרה זמני. תיאור זה של "הילה" המשתקת את החושים יכול להתפרש כשינוי תודעה.

    עץ מחט נוסף, לפחות כך מניחים, הוא עץ ה״חולופו״, עץ שמסמל לעיתים קרובות את עץ החיים עצמו המסמל התחדשות ופריון. אם הוא מחטני, זה בגלל שמחטניים מתחדשים בדרך כלל אחרי שרפות, ולכן כאילו מת וקם לתחיה. המונח השומרי המלווה לעיתים את החולופו הוא Mes (או Mesu באכדית). עץ המסו נחשב במסורת המסופוטמית לעץ שממנו מופק "בשר האלים". הוא שימש כחומר הגלם העיקרי ליצירת פסלי פולחן של אלים, ובכך סיפק את הנוכחות הגשמית שלהם בעולם. לכאורה כשיחזקאל ממשיל את אשור לעץ האלוהים, הוא מדבר עליו, ומכנה אותו ״אשור ארז בלבנון״, כלומר משווה את אשור לעץ הארז. גם דניאל ד׳ מדבר עליו, נבוכדנצאר חלם על אילן שמלאך ה׳ מצווה לגזוז אותו, דניאל מפרש את החלום כך שהמלך יגורש, יחיה כחיה ויאכל עשב כשור.כריס בנט מביא את טענתו של ג׳יימס קרייטון שטוען שמדובר ברפרנס לטריפ פסיכדלי רע, למרות שהוא מקשר את המילה עשב היא רפרנס לקנאביס, וטוען שמדובר ב-Qunnubu האשורי. בנט גם מביא את הדוגמא מהמשנה במסכת שבת ״המקנב בירק״, ש״קנב״ משמעו לנקות ולקצוץ עלים יבשים ולא אכילים מירק. כך שיכול להיות שהנמשל של דניאל הוא כעין המשל, שהרי נבוכדנצאר חשש מהמלאך בחלומו הקורא ״גודו אילנא וקצצו ענפוהי״ (תגזזו את האילן וקצצו את ענפיו).

    בחלום נבוכדנצאר העץ מתואר כמי שמכלכל את החיות והן חוסות בצילו. במיתוס על איננה, בסיפורי גילגמש, מתואר העץ כמי שנעקר משפת הפרת ביובלים העליונים שלו ונסחף בזרם למטה עד שאיננה מצאה אותו. אחרי שמצאה אותו, שתלה אותו בגנה בארך. בתוך העץ מתגוררים יצורים מיתיים: נחש בבסיסו, הציפור המפלצתית אנזו בצמרתו, והשדה לילית במרכזו. גילגמש עוזר לאיננה להרוג את הנחש ולגרש את היצורים, ואז כורת את העץ כדי לבנות לה כיסא ומיטה. כאמור, מעצי המחט בנו בדרך כלל פסלים של אלים ומקדשים (בתים) לאלים, ולכן אין מניעה מלקשר אותו לארז. למרות שבעקבות שמואל נח קרמר טוענים שזהו עץ צפצפה, כי מחטניים לא צומחים במסופוטמיה. אבל כאמור, בהרי הזגרוס כן.

    איננה היא המקבילה לאלה החורית שאושקה. רק לאחרונה הבאנו כאן את הדוגמא של החול שהובא למקדש אישתר (הלא היא המהדורה האשורית לאיננה) מהרי הזגרוס, שנחשבו לטריטוריה תחת חסותה של שאושקה. במיתוס השומרי "איננה והר אביח" (Inanna and Ebih), איננה נאבקת באל אביח שמזוהה עם ההאנשה של Hamrin שנמצא ברכס הזגרוס – כך בעצם ישנו מקור מיתי לשיוך שלה עם ההרים הללו. וכמובן, הערער צומח שם.

    במיתוס המבול, לא כתוב מאיזה עץ בנה אותנפישתים את התיבה למרות שכתוב שהוא משח בשרף את התיבה על מנת להקל את השקתה במים. השרף ספציפית נקרא Šamnu, והוא כנראה שרף של ״עץ שמן״, אולי אורן. למרות שהשתמשו בשרף של ערער וארז לצרכי בישום. בשני השרפים הללו השתמש אותנפישתים כדי להקטיר את הקורבן לאחר שיצא מהתיבה. האלים, שהיו רעבים כי לא היה מי שיקריב להם בזמן המבול, מתוארים כמי שמתקהלים סביב ריח הארז והערער "כמו זבובים״. אני לא יודע אם הרפרנס לזבובים הוא בגלל אמנית הזבובית שצומחת לכאורה ביערות הללו (ע״ע גורדון וואסון).

    %

    ובשיפט חזק אל היהדות: מדוע אם כן היתה הערצה כל כך גדולה לעצי מחט? בית המקדש הראשון ורהיטיו נבנו בעיקר משלושה סוגים של עצי מחט מרכזיים, אשר הובאו מלבנון על ידי חירם מלך צור עבור שלמה המלך: ארז, ברוש ו"עצי שמן", שהם כנראה אורן. מסתמן (וכבר דיברנו על זה לפי מה שאני זוכר בקבוצה בעבר) בגלל שמבחינה בוטנית ומיקולוגית, ישנן פטריות פסיכואקטיביות שצומחות באופן מובהק בחורשות מחטניים, כמו לדוגמה האמניטה לסוגיה – מוסקריה ופנתרינה. מעניין שדווקא בחורשות של ברושים לא, אם כי בחורשות ברושים יש פטריות אחרות פסיכואקטיביות כמו פסילוסיב למינהו שנזונות מחומר אורגני מת ועשויות לצמוח על גבי שכבות של רקבובית עץ מחטני או שבבי עץ באשר הם.

    יש לציין שהדבר הזה גם קורה בחורשות של אלוניים, שקיימות בלבנט ובארץ ישראל בשפע, למרות שכותב התנ"ך היה מודע לשמעם של הארזים בלבנון, ולכן כיוון לשם. כנראה כי ארץ ישראל "דרומית" וחמה מדי, ומזג האוויר בה לא מתאים להתפתחותן של פטריות כאלה מספיק, אבל באיזורים הממוזגים יותר בהרי הלבנון כן. האם ניקח את זה הלאה כדי לומר שהמסופוטמים, הכנענים ובעקבותיהם הישראלים העריצו את העצים האלה בנסיבות שמאניסטיות? אני אומר שכן.

    המתנגדים להיפותזה הזו יטענו שבשום מקום, כולל במקורות שהבאתי, לא כתוב שהיה שימוש פסיכואקטיבי בעצים האלה, והשימוש כנראה היה לצורך ארומה ובישום, בעיקר משום שטומאה מסומלת באמצעות ריח רע ומונעת מהאלים "להזדמן", ולכן צריך לטהר את האיזור על מנת ש"החללית של האלים שמש ואדד יוכלו לנחות בבטחה". מה גם ששמן ארז או ערער אינם מוכרים כפסיכואקטיביים חזקים. מכילים טרפנים (כמו תויון Thujone בערער) שיכולים להשפיע על מערכת העצבים בריכוזים גבוהים. תויון לדוגמה נמצא גם בלענה ובמרווה, אבל בערער השיעור שלו נמוך בהרבה. הטענה שהם שימשו לחידוד הראייה כדי לראות את הקרביים באור חלש היא השערה מעניינת, ויש לה סימוכין מסוימים במחקרים על שמאניזם, אבל היא נגועה ב"פרללומניה". קודם תוכיח, יאמרו האשורולוגים, שהמערכת הרוחנית במסופוטמיה ובלבנט אכן היתה מושפעת ממרכז אסיה. גם הטענה על הערצת הפטריות בחורשות המחטניים היא השלכה של מודלים ממרכז אסיה על הלבנט.

    התשובות האפשריות: ההודו-אירופיים הם החוליה החסרה. על פי ההשערה הקורגנית, עמים אלו הגיעו במקור מהערבה הפונטית-כספית והתפשטו לעבר קזחסטן וסיביר, שם הכילה דתם הקדומה אלמנטים שמאניים מובהקים. יש גם את מי שסובר שהאמניטה עמדה בבסיס פולחנם (וואסון), כך שיש על מי לסמוך למרות שהמעמד של התאוריה הזו מעורער.

    קשר של מסופוטמיה לעמים הללו עשוי היה לעבור דרך ממלכת עילם. ידוע כי עילם שימשה כצינור מרכזי (אם כי לא יחיד) שקישר את מסופוטמיה לתרבות עמק האינדוס, קשר שהשפיע עמוקות על חיי הרוח והחומר במסופוטמיה (כפי שניתן לראות בהערצה לחומרים כמו לאפיס לזולי ובדיל מהמזרח). אף שתרבות עמק האינדוס עצמה אינה הודו-אירופית, ייתכן שעילם הייתה ה"חוט המקשר" שהעביר למסופוטמיה השפעות דתיות, ובכלל זה גם את יראת הכבוד לעצי המחט; "קו דמיוני" מחבר בין מסורות אלו דרך עילם, כאשר הרי הזגרוס — מהם צרכו העילמים והמסופוטמים עצי מחט ושרפים — היוו את זירת המפגש המתבקשת עם התרבויות הצפוניות יותר, ההודו-אירופיות.

    השפעות אלו עשויות להיות קדומות אף יותר, וקשורות לפלישותיהם של הגותים (Gutians) והכשים למסופוטמיה. אמנם עמים אלו אינם מזוהים כהודו-אירופיים במקורם ומידע רב על דתם חסר, אך בשמות האצולה והאלים של הכשים נמצאו רמזים הודו-אריים בלתי משתמעים לשני פנים, כמו האל סוריאש (התואם ל-Surya, אל השמש ההודי) ומרוטאש (התואם ל-Marut, אל הסערה).

    הנדבך השלישי והמכריע בטיעון זה הוא הופעתם של החורים והחיתים, ובהמשך ממלכת מיתני. לגבי החיתים, מחקר שפתם מוכיח מעבר לכל ספק את מוצאם ההודו-אירופי, מה שמשליך ישירות על תשתית אמונתם הדתית. בממלכת מיתני, שבה שלטה עלית הודו-ארית על אוכלוסייה חורית, אנו מוצאים בפנתיאון שמות אלים "ודים" קלאסיים כגון אינדרה ומיתרה.

    בנוסף, כפי שטענתי כאן בעבר, בתקופת הקרח האחרונה, האקלים במזרח התיכון היה קר ורטוב יותר, מה שאולי אפשר את קיומם של יערות מחטניים ופטריות פסיכואקטיביות (כגון פסילוסיב) בתפוצה רחבה יותר, בדומה לאזורים בדרום אירופה כיום. ייתכן כי פולחן העצים והחומרים המופקים מהם בתקופות מאוחרות יותר הוא בבחינת "זיכרון תרבותי עמום" של התושבים המקוריים, שנשמר והתמזג עם ההשפעות השמאניות שהגיעו מאוחר יותר מהצפון.


  • עדויות אנימיסטיות וטוטמיסטיות מהתקופה המזוליתית בגרמניה

    עדויות אנימיסטיות וטוטמיסטיות מהתקופה המזוליתית בגרמניה

    באתר הארכיאולוגי Lüchow LA 11 שבביצת דובנזה (Duvensee Moor) בצפון גרמניה, התגלו ממצאים יוצאי דופן מהתקופה המזוליתית המוקדמת, מלפני כ-10,500 שנה, המספקים עדויות לאמונות אנימיסטיות וטוטמיסטיות בקרב חברות ציידים-לקטים.

    העדות המרכזית היא גולגולת שלמה של שור הבר (Aurochs) שהתגלתה כשהיא משופדת על עמוד עץ אורן. הגולגולת נמצאה באזור שהיה בעבר מכוסה במים רדודים, במרחק של מטרים ספורים מקבר שריפה, הנחשב לקבר השריפה העתיק ביותר המוכר בצפון גרמניה. על הגולגולת לא נמצאו סימני שחיטה או שבירה מכוונת, נתון המעיד על כך שהחיה לא נועדה למאכל אלא לשימוש פולחני וטקסי. בנוסף לכך, באותו אזור התגלה מוקדם יותר עמוד עץ נוסף העשוי מצפצפה, מה שמרמז על קיומם של אלמנטים טקסיים נפרדים בסביבת הקבר.

    הארכיאולוגים סבורים שההצבה החריגה של הגולגולת שימשה כחלק מטקס קבורה מורכב. ההשערה המרכזית היא שקבר השריפה היה מוקף במקור במספר גולגולות של בעלי חיים שהוצבו על עמודי עץ, במטרה ליצור מחסום סמלי או מרחב הגנה רוחני עבור המת.

    פרקטיקות אלו משקפות מערכות אמונה אנימיסטיות וטוטמיסטיות, לפיהן הטבע נתפס כבעל נשמה, ובעלי חיים נחשבו לישויות רוחניות או לסמלים של אבות קדמונים הקשורים בקרבה רוחנית לקבוצות האנושיות. ממצאים אלו מהווים ככל הנראה את העדות הארכיאולוגית הברורה הראשונה למסורות פולחניות ורוחניות מסוג זה בצפון אירופה, בראשית תקופת ההולוקן (התקופה הגיאולוגית הנוכחית)


  • חלב אם: תרופת עיניים קדומה ורפואה מודרנית

    חלב אם: תרופת עיניים קדומה ורפואה מודרנית

    בפפירוס הרפואי "אברס" (משנת 1550 לפנה"ס) מדווח שהמצרים הקדומים השתמשו בחלב אם לצורך רפואת עיניים. הבסיס המיתולוגי לטיפול קשור לאלה המצרית איזיס. על פי האמונה הקדומה, חלבה של איזיס הזין את בנה הורוס וניחן בכוח פלאי שהשיב לחיים את בעלה המת, אוסיריס. משום כך, הדרישה הספציפית בפפירוס להשתמש ב"חלב של אישה שילדה בן" נחשבת לפנייה סמלית לכוחות הריפוי האלוהיים הללו. הפפירוס ממליץ על חלב אם כדי לטפל ב"דם בעיניים", "לפתוח את הראייה", ולרפא דלקות עיניים ומצבי עיוורון מסוימים.

    חוקרים עכשוויים חקרו ומצאו אישוש ביולוגי לכך שזו תרופה שעובדת. הם מציעים שההנחיה להשתמש בחלב של אישה שילדה בן לא הייתה בהכרח רק סמל דתי, אלא אינדיקציה מעשית פשוטה לכך שמדובר באישה מיניקה. ייתכן שהרופאים המצרים הקדמונים פשוט הבחינו בפועל בהשפעות הריפוי האמיתיות והביולוגיות של חלב האם כשהוא נמרח על פני העין, והשתמשו בו מסיבות רפואיות לחלוטין.

    החלב הראשוני המיוצר על ידי האם מיד לאחר הלידה נקרא קולוסטרום. הוא ניחן בתכונות אנטי-מיקרוביאליות חזקות והוא עשיר במיוחד ברכיבים חיסוניים כמו אימונוגלובולינים (נוגדנים) וליזוזומים. פעולתם של הרכיבים והנוגדנים הללו דומה לטיפולים מודרניים ויקרים המבוססים על סרום דם. במחקר שנערך על מודל עכברים הסובלים מתסמונת העין היבשה (DED), נמצא כי מריחת חלב אם מנעה את הידלדלות עובי אפיתל הקרנית ושמרה עליו ביעילות המשתווה לתרופת המרשם המובילה "ציקלוספורין". יעילות זו בלטה במיוחד לאור העובדה שטיפולים עממיים אחרים שנבדקו, כמו מיצוי צמח הצבר, התגלו כלא יעילים כלל.

    קולוסטרום קיים לא רק בבני אדם אלא גם ביונקים אחרים כמו לדוגמה פרות, ולכן באופן עקרוני ניתן לייצר טיפולים כאלה גם מפרות אם רוצים משהו זמין יותר וזול יותר, חוקרים גם בודקים את האפשרות הזאת. אבל בשביל שזה ייצא לפועל העניין חייב לעבור רגולזציה וגם ניסויים קליניים מבוקרים בבני אדם כדי לאשר את בטיחות ויעילות הדבר הזה, שעדיין לא נערכו.


  • סקירת צמחים מקודשים: פולחן, ריפוי ושינויי תודעה

    סקירת צמחים מקודשים: פולחן, ריפוי ושינויי תודעה

    החוקרת אנה מריה רוסו, המזוהה עם אוניברסיטת בואנוס איירס ומתמחה בהיסטוריה של הרפואה ואגיפטולוגיה, פרסמה מאמר סקירה מקיף תחת הכותרת "צמחים מקודשים וסגולותיהם הפלאיות או המרפאות". המאמר התפרסם כטיוטה ראשונית (Preprint v1) בפלטפורמת הפרסום המדעי הפתוחה Qeios. הוא לא מחדש הרבה (בעבורי) אבל עדיין למי שמחפש מעט מידע מזוקק ובר סמכא בתחום האתנובוטניקה האנתאוגנית, הוא מומלץ.

    במאמר היא חוקרת את תפקידם ההיסטורי והאתנובוטני של צמחים פסיכואקטיביים בפרקטיקות של דת, פולחן וריפוי, וכיצד תרבויות שונות ניהלו את מצבי התודעה המשתנים שצמחים אלו מחוללים. התוכן ממפה את התפוצה הגיאוגרפית של צמחים משני תודעה ברחבי העולם (כגון קנאביס, דטורה, קאווה ופטריות קסם), אך מתמקד לעומק בהשוואה בין שני צמחים מרכזיים, הפיוטה בעולם החדש והמנדרגורה (דודאים) בעולם הישן.

    רוסו טוענת כי ההשפעות הפנטסטיות של צמחים פסיכואקטיביים היו כה עוצמתיות עבור האדם הקדמון, עד שייתכן והן אלו שהולידו את עצם הרעיון של אלוהות וקשר עם עולמות רוחניים. בחברות מסורתיות, השימוש בצמחים אלו נעשה במסגרת פולחנית מבוקרת ושימשו כעין "טכניקות אקסטזה", תחת הדרכתו של מומחה שאמאן או מרפא. מסגרת זו מונעת סכנה ומשתמשת במצבי התודעה המורכבים לצורך אבחון, ריפוי טראומות ואינטגרציה חברתית. לעומת זאת אופן הצריכה המערבי המודרני, שהחל בשנות ה-60, מוציא את הצמחים (הפיוטה, במקרה הזה) מההקשר המקורי שלו, הקשר פולחני וקפדני, אל עבר הקשר פנאי הדוניסטי, והדבר מוביל לסכנות פסיכיאטריות, טריפים רעים, וכמובן לסכנת הכחדה אקולוגית של הצמחים עקב תיירות סמים וקציר לא חוקי. מלבד הפגיעה בתרבויות שקידשו את הצמחים הללו, זה גם מוציא שם רע לצמחים והופך אותם ל"סמים מסוכנים", כלומר מתייג אותם כשליליים. אם וכאשר נעשה בהם שימוש חיובי, זה בסגרת פסיכיאטריה ממסדית אבל גם היא מוותרת על הצמחים הללו בגלל הקונוטציה הזו.


  • פסיכדליה באקדמיה: שיחות עומק על תורת הנסתר, מיסטיקה ודת

    הסדרה "Academic to Academic" היא סדרה של הערוץ השוודי Axess TV, המפגישה חוקרים לשיחות מעמיקות על תחומי דעת משיקים. איני יודע אם זה מכוון או לא, אבל עד כה, מרבית הנושאים עוסקים בתכנים המתאימים לקבוצה זו וכוללים דיונים על תורת הנסתר (אזוטריקה), מיסטיקה, מצבי תודעה אלטרנטיביים והניסיון האנושי לחקור חללים מעבר למציאות החומרית היומיומית. בשבוע האחרון עלו שני פרקים בנושאי פסיכדליה, שמדגימים כיצד התחום הזה כבר מזמן לא נמצא בשולי האקדמיה.
    הראשון שעלה לפני 7 ימים, עוסק ב״זרמים היסטוריים בפסיכדליה״ מפגיש בין ד״ר ג׳וזף כריסטיאן גריר מאונ׳ סטנפורד לבין מייק ג׳יי שהוציא בשנה שעברה ספר רב רושם על ההיסטוריה של הפסיכדליה ״Psychonauts: Drugs and the Making of the Modern Mind״. בשיחה שניהם מדגישים שההיסטוריה של הפסיכדליה לאמתרכזת רק בסיפורים של אנשים בודדים כמו אלברט הופמן, אלדוס האקסלי וטימותי לירי, וגם לא בתרבות הנגד של שנות השישים כמו שכולנו נוטים לחשוב, אלא היא הרבה יותר רחבה. ג׳יי לוקח את ההיסטוריה אחורה עד למאה ה-19 ואף מוקדם מכך לימי המהפכה המדעית. גריר טוען שהפיצוץ הגדול היה דווקא בשנות השמונים והתשעים עם עלייתו של עמק הסיליקון, תרבות המגזינים והרייב. גריר טוען שהגישה האנתאוגנית מוליכה שולל, ושוגה בהנחת המשוער ואינוס ממצאים.

     

    השני והיותר מעניין הוא בין ג׳פרו ברו מהארוורד דיוויניטי ונטלי בלוך מאונ׳ לונד בשבדיה שדנים על פסיכדליה ודת. ברו חוקר כנסיות פסיכדליות ובלוך חוקרת את המיסטיקה היהודית דרך פריזמה פסיכדלית, כאילו שכל תיאורי המקדש ובעיקר ״מקדש של מעלה״ (שהרי במשך התפתחות המיסטיקה היהודית המקדש בירושלים כבר היה חרב) כ״פורטל תודעתי״. הם דנים במחקריהם כמובן, בתקפות של שאלונים פסיכדליים-רוחניים מדעיים קלאסיים כמו השאלון ששימש בניסוי יום שישי הטוב, ובגורמים המעצבים את החוויה הרוחנית, האם מדובר במשהו תלוי תרבות או בתת מודע קולקטיבי שכזה.


  • ממלכת הפטריות: הכוח הנסתר בעיצוב הציוויליזציה

    ממלכת הפטריות: הכוח הנסתר בעיצוב הציוויליזציה

    במשך שנים ארוכות דיברו על עצים, חיטה ובקר ככוחות שעיצבו את הציוויליזציה, אבל כמעט התעלמו מממלכת הפטריות. כתבה חדשה ב‑New Scientist מציגה מחקר ארכיאולוגי שמנסה לתקן את העוול הזה, ומראה איך פטריות ליוו את האדם הקדמון כמעט בכל צעד.

    אחד הממצאים הדרמטיים הראשונים היה בכלל "תקלה" במדע: בשנות ה‑40 חפרו בביצת כבול ביורקשייר שבבריטניה וגילו חבילת פטריות חתוכות, מיובשות ומסודרות בקפידה, בנות כ‑11,000 שנה. בגלל הצורה והסידור שלהן החוקרים משערים שהן שימשו כערכת אש ניידת לציידים‑לקטים מזוליתיים, חומר הצתה יעיל שקל לשאת ממקום למקום.

    הסיבה שלא שמענו הרבה על פטריות בחפירות ארכיאולוגיות פשוטה: הן מורכבות ברובן ממים ומתפרקות מהר, ולכן כמעט לא נשמרות ברקורד המאובנים. רק בעשורים האחרונים נכנסות טכנולוגיות חדשות כמו ניתוח DNA סביבתי, בדיקה מיקרוסקופית של שאריות על כלים, ביגוד ושיניים. שימוש בטכנולוגיות אלה חושף את טביעות האצבע הפטרייתיות בחיי היומיום של אבותינו.

    ומה מתחיל להתגלות? ראשית, פטריות שימשו כמזון משלים חשוב: מקור חלבון, מינרלים וקלוריות בעונות של מחסור, במיוחד ביערות ובאזורי ביצה. עדויות עקיפות מראות שימוש בפטריות בעלות תכונות אנטי‑בקטריאליות ונוגדות דלקת, הרבה לפני שהומצאו אנטיביוטיקות מודרניות. אבל ובעיקר פטריות שימשו להצגת אש, בעיקר כשהם מיובשות, וכך שימשו כמעין גפרורים פרהיסטוריים.

    הכתבה מדגישה גם את ההיבט החברתי: השימוש המשותף בפטריות, איסוף עונתי, ידע שעבר מדור לדור לגבי מה אכיל, מה רעיל ומה "מיוחד". כל אלה יצרו רשת של ידע ומנהגים ששימשה דבק חברתי בקהילות נאוליתיות. הטענה הרחבה היא שממלכת הפטריות תרמה ליכולת שלנו לבנות הבנה משותפת של הסביבה, לשתף ידע ולארגן את החברה, תשתית שבלעדיה קשה לדמיין את עליית הציוויליזציה.

    ואף מילה על "היפותזת הקוף המסטול", כנראה בשל זהירות אקדמית. אבל לפחות יש אישוש כלשהוא להשערותיו של קארל ראק על פטריות האש.


  • מסמרים בקברות רומא: עדות לקבורה מאגית הגנתית

    מסמרים בקברות רומא: עדות לקבורה מאגית הגנתית

    חפירות הצלה בבית הקברות העתיק ויה אוסטיינזה (Ostiense Necropolis) בדרום רומא מעלים ממצאים הרומזים על קבורה מאגית. בחלק מהקברים באוסטיינזה התגלו שלדים שעל מרכז החזה שלהם הונח במכוון מסמר ברזל בודד. המסמר אינו חלק ממבנה הארון או מקורות אחרים, ולכן פורש כרכיב טקסי מודע. החוקרים מציעים שמדובר בפולחן הגנתי אפוטרופאי שנועד "לקבע" את המתים או להגן על החיים מפני רוחות רעות. במסורת הרומית והאטוסקית, מסמרים נתפסו כבעלי כוח "לקבע" מצב, לסמן סיום מחזור או להרחיק כוחות מזיקים. בהקשר קבורה, הנחת מסמר על/בגוף יכלה לייצג ייצוב מעבר המת, או מניעה מפני "שיבה" של רוח חסרת מנוח – רעיון הידוע גם ממקורות ספרותיים וקבורות אחרות שבהן נתגלו סימנים של ״נקרופוביה״, כמו לדוגמה בקבורה קיסרית בסגלאסוס שבתורכיה, שם התגלו מסמרים מכופפים ו"חומת" לבנים וסיד סביב מדורת שרפה. כך מצטייר מארג שבו דת רשמית, אמונות עממיות ומאגיה מגוננת נשזרים בטקסי הקבורה הרומיים.


שמרו על קשר

אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו.

אנו מקיימים דיונים פוריים בנושא בקבוצת הפייסבוק שלנו ״אנתאוגנים וצמחים מקודשים״.

לפרטים נוספים ולפתרונות, אתם מוזמנים לפנות לאבי לבקוביץ, 0507929746.

    נובמבר 2026
    א ב ג ד ה ו ש
    1234567
    891011121314
    15161718192021
    22232425262728
    2930  
    ×