juniper berries, evergreen, conifer, botany, shrub

צמחי מחט, אמונה ושינויי תודעה במסופוטמיה

במסופוטמיה (אשור ובבל), קבלת החלטות מדיניות וצבאיות נשענה באופן עמוק על תקשורת עם האלים. מי שהופקדו על משימה קריטית זו היו ה"בָּארוּ" (Bārû) – מנחשים וחוזים מקצועיים אשר שימשו כאנשי חצר בכירים, וששמם נגזר מהפועל האכדי שמשמעותו לבדוק, לחקור ולבחון.

שיטת הניבוי היוקרתית והנפוצה ביותר היתה אמנם הפטיסקופיה (ניבוי על פי הכבד), ובשיטת הניבוי הזו שולב שימוש בחומרים פסיכואקטיביים שונים, בצורה של שאיפת קטורת או לעיסה. היו אלה הערער והארז אשר פוזרו או נלעסו כדי לזמן את האלים למקום. מעבר להיבט הסמלי של "טיהור", חומרים אלו היו מסוגלים לחדד את חושיהם של המנבאים, להשרות עליהם מצב תודעתי מוגבר, ולסייע להם להתרכז בפרטי הקרביים הקטנים באור הבוקר החלש.

הערער היה נשרף כאמור כקטורית, ויש לנו מקבילות לאופן שבו נעשה בו שימוש בטקסים שמאניים באזורי מרכז אסיה וההימלאיה. עץ ארז היה נעלס לאורך הטקס. נטילה פנימית של שמן ארז יכולה להיות בעלת השפעה פסיכואקטיבית, אשר מחדדת את החושים ומשפרת משמעותית את הראייה והשמיעה. באמצעות החידוד של החושים היו יכולים הנביאים לבחון ביתר דיוק את הקרביים של הקורבנות באור החלש של שעות הבוקר המוקדמות. תפילה בבלית עתיקה מתארת כיצד הכוהן מקרב את קטורת הארז אל פיו ומכריז כי פעולה זו תזמן אליו את האלים הגדולים.

עץ מחט נוסף שמוזכר בספרות עליה אני מתבסס הוא הברוש. השימוש בו היה כחומר ארומטי בעל שימוש רפואי. אבל הוא לא נחשב פסיכואקטיבי אלא "רק" כרפואה לקדחת. עם זאת, במסגרת התרופה היו עושים שימוש ביחד עם ארז וערער. היו טוחנים את שלושת קליפות הגזע של העצים הללו ביחד עם רכיבים פשוטים יותר (כמו עדשים וקליפות תמרים) לכדי בצק, שאותו חבשו לראשו המגולח של המטופל כדי לקרר את ראשו.

מקור: Wisnom, Selena. The Library of Ancient Wisdom: Mesopotamia and the Making of History.

%

המחטניים מוזכרים כמה פעמים במיתולוגיה: יער הארזים הוא מקום משכנם של האלים שנשמר על ידי המפלצת חוממבה. גילגמש ואנכידו רוצים לכרות ארזים מהיער כדי לבנות מקדש, ולכן הורג את חוממבה כדי שיוכל לעשות את זה. כיצד הוא הורג את חוממבה? הוא מחליש אותו באמצעות שוחד, הוא מבטיח לו שייתן לו חפצים שונים (ובהם אבני חן, חפץ מאגי) בתמורה לכך שיוותר על ההגנות הבלתי מנוצחות שלו. ההגנות הללו הן ״הילות״ (Melammu) שאינן אלא דמויות המפוסלות מעץ ארז. מסופר שכאשר חומבבה משתמש באחת מההילות שלו, הוא מצליח להמם את גילגמש ואנכידו. גילגמש נופל למעין תרדמת או מצב של איבוד הכרה זמני. תיאור זה של "הילה" המשתקת את החושים יכול להתפרש כשינוי תודעה.

עץ מחט נוסף, לפחות כך מניחים, הוא עץ ה״חולופו״, עץ שמסמל לעיתים קרובות את עץ החיים עצמו המסמל התחדשות ופריון. אם הוא מחטני, זה בגלל שמחטניים מתחדשים בדרך כלל אחרי שרפות, ולכן כאילו מת וקם לתחיה. המונח השומרי המלווה לעיתים את החולופו הוא Mes (או Mesu באכדית). עץ המסו נחשב במסורת המסופוטמית לעץ שממנו מופק "בשר האלים". הוא שימש כחומר הגלם העיקרי ליצירת פסלי פולחן של אלים, ובכך סיפק את הנוכחות הגשמית שלהם בעולם. לכאורה כשיחזקאל ממשיל את אשור לעץ האלוהים, הוא מדבר עליו, ומכנה אותו ״אשור ארז בלבנון״, כלומר משווה את אשור לעץ הארז. גם דניאל ד׳ מדבר עליו, נבוכדנצאר חלם על אילן שמלאך ה׳ מצווה לגזוז אותו, דניאל מפרש את החלום כך שהמלך יגורש, יחיה כחיה ויאכל עשב כשור.כריס בנט מביא את טענתו של ג׳יימס קרייטון שטוען שמדובר ברפרנס לטריפ פסיכדלי רע, למרות שהוא מקשר את המילה עשב היא רפרנס לקנאביס, וטוען שמדובר ב-Qunnubu האשורי. בנט גם מביא את הדוגמא מהמשנה במסכת שבת ״המקנב בירק״, ש״קנב״ משמעו לנקות ולקצוץ עלים יבשים ולא אכילים מירק. כך שיכול להיות שהנמשל של דניאל הוא כעין המשל, שהרי נבוכדנצאר חשש מהמלאך בחלומו הקורא ״גודו אילנא וקצצו ענפוהי״ (תגזזו את האילן וקצצו את ענפיו).

בחלום נבוכדנצאר העץ מתואר כמי שמכלכל את החיות והן חוסות בצילו. במיתוס על איננה, בסיפורי גילגמש, מתואר העץ כמי שנעקר משפת הפרת ביובלים העליונים שלו ונסחף בזרם למטה עד שאיננה מצאה אותו. אחרי שמצאה אותו, שתלה אותו בגנה בארך. בתוך העץ מתגוררים יצורים מיתיים: נחש בבסיסו, הציפור המפלצתית אנזו בצמרתו, והשדה לילית במרכזו. גילגמש עוזר לאיננה להרוג את הנחש ולגרש את היצורים, ואז כורת את העץ כדי לבנות לה כיסא ומיטה. כאמור, מעצי המחט בנו בדרך כלל פסלים של אלים ומקדשים (בתים) לאלים, ולכן אין מניעה מלקשר אותו לארז. למרות שבעקבות שמואל נח קרמר טוענים שזהו עץ צפצפה, כי מחטניים לא צומחים במסופוטמיה. אבל כאמור, בהרי הזגרוס כן.

איננה היא המקבילה לאלה החורית שאושקה. רק לאחרונה הבאנו כאן את הדוגמא של החול שהובא למקדש אישתר (הלא היא המהדורה האשורית לאיננה) מהרי הזגרוס, שנחשבו לטריטוריה תחת חסותה של שאושקה. במיתוס השומרי "איננה והר אביח" (Inanna and Ebih), איננה נאבקת באל אביח שמזוהה עם ההאנשה של Hamrin שנמצא ברכס הזגרוס – כך בעצם ישנו מקור מיתי לשיוך שלה עם ההרים הללו. וכמובן, הערער צומח שם.

במיתוס המבול, לא כתוב מאיזה עץ בנה אותנפישתים את התיבה למרות שכתוב שהוא משח בשרף את התיבה על מנת להקל את השקתה במים. השרף ספציפית נקרא Šamnu, והוא כנראה שרף של ״עץ שמן״, אולי אורן. למרות שהשתמשו בשרף של ערער וארז לצרכי בישום. בשני השרפים הללו השתמש אותנפישתים כדי להקטיר את הקורבן לאחר שיצא מהתיבה. האלים, שהיו רעבים כי לא היה מי שיקריב להם בזמן המבול, מתוארים כמי שמתקהלים סביב ריח הארז והערער "כמו זבובים״. אני לא יודע אם הרפרנס לזבובים הוא בגלל אמנית הזבובית שצומחת לכאורה ביערות הללו (ע״ע גורדון וואסון).

%

ובשיפט חזק אל היהדות: מדוע אם כן היתה הערצה כל כך גדולה לעצי מחט? בית המקדש הראשון ורהיטיו נבנו בעיקר משלושה סוגים של עצי מחט מרכזיים, אשר הובאו מלבנון על ידי חירם מלך צור עבור שלמה המלך: ארז, ברוש ו"עצי שמן", שהם כנראה אורן. מסתמן (וכבר דיברנו על זה לפי מה שאני זוכר בקבוצה בעבר) בגלל שמבחינה בוטנית ומיקולוגית, ישנן פטריות פסיכואקטיביות שצומחות באופן מובהק בחורשות מחטניים, כמו לדוגמה האמניטה לסוגיה – מוסקריה ופנתרינה. מעניין שדווקא בחורשות של ברושים לא, אם כי בחורשות ברושים יש פטריות אחרות פסיכואקטיביות כמו פסילוסיב למינהו שנזונות מחומר אורגני מת ועשויות לצמוח על גבי שכבות של רקבובית עץ מחטני או שבבי עץ באשר הם.

יש לציין שהדבר הזה גם קורה בחורשות של אלוניים, שקיימות בלבנט ובארץ ישראל בשפע, למרות שכותב התנ"ך היה מודע לשמעם של הארזים בלבנון, ולכן כיוון לשם. כנראה כי ארץ ישראל "דרומית" וחמה מדי, ומזג האוויר בה לא מתאים להתפתחותן של פטריות כאלה מספיק, אבל באיזורים הממוזגים יותר בהרי הלבנון כן. האם ניקח את זה הלאה כדי לומר שהמסופוטמים, הכנענים ובעקבותיהם הישראלים העריצו את העצים האלה בנסיבות שמאניסטיות? אני אומר שכן.

המתנגדים להיפותזה הזו יטענו שבשום מקום, כולל במקורות שהבאתי, לא כתוב שהיה שימוש פסיכואקטיבי בעצים האלה, והשימוש כנראה היה לצורך ארומה ובישום, בעיקר משום שטומאה מסומלת באמצעות ריח רע ומונעת מהאלים "להזדמן", ולכן צריך לטהר את האיזור על מנת ש"החללית של האלים שמש ואדד יוכלו לנחות בבטחה". מה גם ששמן ארז או ערער אינם מוכרים כפסיכואקטיביים חזקים. מכילים טרפנים (כמו תויון Thujone בערער) שיכולים להשפיע על מערכת העצבים בריכוזים גבוהים. תויון לדוגמה נמצא גם בלענה ובמרווה, אבל בערער השיעור שלו נמוך בהרבה. הטענה שהם שימשו לחידוד הראייה כדי לראות את הקרביים באור חלש היא השערה מעניינת, ויש לה סימוכין מסוימים במחקרים על שמאניזם, אבל היא נגועה ב"פרללומניה". קודם תוכיח, יאמרו האשורולוגים, שהמערכת הרוחנית במסופוטמיה ובלבנט אכן היתה מושפעת ממרכז אסיה. גם הטענה על הערצת הפטריות בחורשות המחטניים היא השלכה של מודלים ממרכז אסיה על הלבנט.

התשובות האפשריות: ההודו-אירופיים הם החוליה החסרה. על פי ההשערה הקורגנית, עמים אלו הגיעו במקור מהערבה הפונטית-כספית והתפשטו לעבר קזחסטן וסיביר, שם הכילה דתם הקדומה אלמנטים שמאניים מובהקים. יש גם את מי שסובר שהאמניטה עמדה בבסיס פולחנם (וואסון), כך שיש על מי לסמוך למרות שהמעמד של התאוריה הזו מעורער.

קשר של מסופוטמיה לעמים הללו עשוי היה לעבור דרך ממלכת עילם. ידוע כי עילם שימשה כצינור מרכזי (אם כי לא יחיד) שקישר את מסופוטמיה לתרבות עמק האינדוס, קשר שהשפיע עמוקות על חיי הרוח והחומר במסופוטמיה (כפי שניתן לראות בהערצה לחומרים כמו לאפיס לזולי ובדיל מהמזרח). אף שתרבות עמק האינדוס עצמה אינה הודו-אירופית, ייתכן שעילם הייתה ה"חוט המקשר" שהעביר למסופוטמיה השפעות דתיות, ובכלל זה גם את יראת הכבוד לעצי המחט; "קו דמיוני" מחבר בין מסורות אלו דרך עילם, כאשר הרי הזגרוס — מהם צרכו העילמים והמסופוטמים עצי מחט ושרפים — היוו את זירת המפגש המתבקשת עם התרבויות הצפוניות יותר, ההודו-אירופיות.

השפעות אלו עשויות להיות קדומות אף יותר, וקשורות לפלישותיהם של הגותים (Gutians) והכשים למסופוטמיה. אמנם עמים אלו אינם מזוהים כהודו-אירופיים במקורם ומידע רב על דתם חסר, אך בשמות האצולה והאלים של הכשים נמצאו רמזים הודו-אריים בלתי משתמעים לשני פנים, כמו האל סוריאש (התואם ל-Surya, אל השמש ההודי) ומרוטאש (התואם ל-Marut, אל הסערה).

הנדבך השלישי והמכריע בטיעון זה הוא הופעתם של החורים והחיתים, ובהמשך ממלכת מיתני. לגבי החיתים, מחקר שפתם מוכיח מעבר לכל ספק את מוצאם ההודו-אירופי, מה שמשליך ישירות על תשתית אמונתם הדתית. בממלכת מיתני, שבה שלטה עלית הודו-ארית על אוכלוסייה חורית, אנו מוצאים בפנתיאון שמות אלים "ודים" קלאסיים כגון אינדרה ומיתרה.

בנוסף, כפי שטענתי כאן בעבר, בתקופת הקרח האחרונה, האקלים במזרח התיכון היה קר ורטוב יותר, מה שאולי אפשר את קיומם של יערות מחטניים ופטריות פסיכואקטיביות (כגון פסילוסיב) בתפוצה רחבה יותר, בדומה לאזורים בדרום אירופה כיום. ייתכן כי פולחן העצים והחומרים המופקים מהם בתקופות מאוחרות יותר הוא בבחינת "זיכרון תרבותי עמום" של התושבים המקוריים, שנשמר והתמזג עם ההשפעות השמאניות שהגיעו מאוחר יותר מהצפון.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×