פטריות, פסילוציבין, Inocybe, מיקוריזה, דת

יסודות הדת בפסילוסיבין שבפטריית הסיבית…

מחקר גרמני חדש שפורסם לאחרונה מערער על ההנחות הקודמות בנוגע למוצא האבולוציוני של הפסילוציבין. צוות בראשות פרופ’ דירק הופמייסטר מאוניברסיטת פרידריך שילר ביינה גילה כי שני סוגי פטריות, Psilocybe ו־Inocybe, פיתחו באופן בלתי תלוי מנגנונים ביוכימיים שונים לחלוטין לייצור פסילוציבין. מדובר בתופעת אבולוציה מתכנסת – מצב שבו אורגניזמים שונים מפתחים בנפרד פתרונות זהים לאותה פונקציה.

בפטריות Psilocybe מוכרת כבר קבוצת הגנים psi, האחראית לייצור הפסילוציבין. אולם במחקר החדש, בבדיקת Inocybe corydalina, נמצאה קבוצה שונה לחלוטין של גנים, שכונתה ips, היוצרת את אותו מולקולה באמצעות אנזימים אחרים לגמרי. החוקרים שיחזרו את פעילותם של גנים אלו בבקטריות ומצאו שהם מסוגלים לייצר פסילוציבין שלב אחר שלב, הוכחה לכך שמדובר במסלול ביוסינתטי עצמאי. האנזימים בשני הסוגים ממלאים את אותן פונקציות מטבוליות אך אינם קרובים זה לזה מבחינה אבולוציונית. Inocybe מייצרת גם נגזרות של פסילוציבין, כמו baeocystin, מה שמעיד על גיוון כימי נוסף.

המצאות פסילוציבין ב-Inocybe ידועה, אבל עד כה היא היתה מבוססת רק על ראיות כימיות, אך לא הובנה המערכת הביוסינתטית שעמדה מאחוריה. כבר בשנות ה־1980 וה־1990 זוהו כמה מינים של Inocybe שמכילים פסילוציבין ופסילוצין: Inocybe aeruginascens, Inocybe corydalina, Inocybe calamistrata. כולם גדלים ביערות ממוזגים – בגרמניה, סקוטלנד, יפן, קנדה ורוסיה.

פטריות אלה נקראות בעברית, מסתבר, סיבית, בגלל הסיבים שעל פני הכובע והרגל שלהן. הן אוהבות לגדול ליד עצים כי הן חיות איתם בשיתוף פעולה: השורשים של העץ נותנים להן סוכר, והן עוזרות לעץ לשתות מים ולספוג מינרלים מהאדמה. זה נקרא מיקוריזה, או יותר נכון ״אקטומיקוריזה״, מצב בו הפטרייה עוטפת את שורשי העץ מבחוץ כמעטפת.

העצים העיקריים שאיתם הן חיות הם אלון, אשור, אורן, אשוח, ערמון, אלמון, ליבנה/שדר וכו׳. מה שמייחד את העצים הללו, כפי שאתם בטח שמים לב, הוא שהם מקודשים בתרבויות שונות. החל מהקלטים והנורדים (Yggdrasil), עבור בסלאבים, ברומאים וביוונים (דודונה), וכלה כמובן ביהודים. לא ארחיב כאן, אתם יודעים לבד על אלון מורה, אלון צעננים, קורות בתינו ארזים ורהיטי ברותים, בית הארזים וכו׳. כולם עצים ממשפחות האלוניים והמחטניים, משפחות שהפטריות הללו מעדיפות. הן בררניות מאוד. סוג זה צומח במשפחה זו, וסוג זה באחר. אבל באופן כללי, הפטריה והמיקוריזה שלה מרוכזים ביערות, וזו אחת מהסיבות שהעצים הללו צומחים בחורשות, או ביערות, בעיקר ב״יערות טייגה״, וב״יערות ממוזגים״, שתי מערכות שייחודיות ליבשות הצפוניות.

הפטריות Inocybe זקוקות לקרקע חומצית או נייטרלית, עשירה בחומר אורגני אך לא מוצפת. הן מתפתחות היטב ביער וותיק ויציב, כלומר, כזה שלא נכרת או הופרע במשך עשרות שנים. מאחר שהעצים השותפים להן נושרים או מחטניים ארוכי חיים, נוצרת סביבם שכבה עבה של עלים ומחטים מתפרקים – תנאי מצוין לצמיחת קורים. מכאן נובע שבאופן טבעי, Inocybe כמעט לא תופיע בשדות פתוחים או באדמות מעובדות – היא “אוהבת יערות אמיתיים”.

מכאן, אפשר אולי להבין מדוע למרות שהעצים הללו צומחים גם באקלים ים תיכוני, אנו לא מוצאים פטריות פסיכדליות באיזור זה. האקלים הים תיכוני ״קשה יותר״, שבו מתרחשות יותר שריפות ויותר ״התחדשויות״ יערניות, ולכן בגלל שהיערות לא מספיק ותיקים, הפטריות הסתגלו למצבים האלה ופיתחו מוטציות שונות שמחזיקות מעמד בתנאים יבשים, חמים וחשופים. כלומר, פטריות סיבית עדיין צומחות שם, אבל הזנים הים תיכוניים לא פסיכדליים.

באיזורים הללו, יש בצורות מפעם לפעם, ולכן האדמה מתייבשת. הפטריה זקוקה לקרקע עשירה, לא יבשה מדי, עם לחות קבועה וצל חלקי. מקומות כאלה קיימים רק בהרים הגבוהים יחסית, בעלי לחות מהטל או מערפל הרים, שבהם חורש צפוף יחסית, וקרקע חומצית יחסית. מקומות כאלה קיימים בחוף הים התיכון: הרי הלבנון, הרי הטאורוס בטורקיה, הכרמל וכו׳. שם אכן מוצאים את הפטריות הללו, אך כאמור, לא פסיכדליות.

האם היו קיימות פטריות פסיכדליות באיזורים הללו? א. בתקופות דלות ביישוב ובאיזורים דלים, שבהם היערות היו יכולים להתפתח ולהתמצק. ב. בתקופות קרירות יותר, כמו לדוגמה בתקופות קרח קטנות, שיש מדי פעם בפעם בלבנט. כמו לדוגמה, באמצע האלף השני לפנה״ס. תקופת קרח רצינית יותר, היתה קיימת בערך לפני 20,000 שנה, והסתיימה בערך בתקופה שבה החלה החקלאות (שהחלה מן הסתם בגללה). ככל הנראה גם בלבנט, גם בכנען, היה זכרון רחוק כלשהוא מהתקופה הנאוליתית שבה יכלו למצוא פטריות פסיכדליות ביערות, וסביב זה התפתחה הדת הקדומה הכמו-שמאנית.

ואולי ג׳ון מרקו אלגרו לא טעה עד כדי כך. ביערות הללו צומחות לא רק פטריות פסיכדליות מסוג Inocybe, אלא גם צורות שונות של אמניטה. לדוגמה: אמניטה מוסכריה, המוכרת באירופה לא פחות מהסיבית. אלגרו טען שהנוצרים הקדומים השתמשו באמניטה מוסכריה, למרות שבארץ ישראל אין פטריות כאלה. עם זאת, בארץ ניתן למצוא אמניטה, ואפילו יש אגדות על אמניטה פנתרינה (אמנית מנומרת) שגדלה בין ״אלוני הבשן״ ברמת הגולן. ומי יודע אם האמניטות בארץ ״נוונו״ בתקופות שאינן קרירות, כפי שקרה ב-12000 השנים האחרונות, ולפני כן גם הן היו קיימות?

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×