מחקר חדש שפורסם בכתב העת Communications Biology מציג את הראיות הקדומות ביותר אי פעם לשימוש בצמח שבר לבן (Peganum harmala) לשם הפקת קטורת ועשן – שימוש שנעשה ככל הנראה לצרכים רפואיים, תברואתיים, ואולי גם לשם שינויי תודעה. הממצאים שהתגלו בנווה המדבר הקדום קוראיה שבצפון־מערב ערב הסעודית, מתוארכים ללפני כ־2,700 שנה, ומציגים לראשונה עדות חומרית ברורה לשימוש בצמח זה בדרך זו בתקופת הברזל.
המחקר נערך בהובלת ד"ר ברברה הובר מהמכון לאנתרופולוגיה גיאולוגית של מקס פלאנק ופרופ' מרתה לוצ'יאני מאוניברסיטת וינה, בשיתוף פעולה עם רשות המורשת של משרד התרבות הסעודי. החוקרים ניתחו שאריות אורגניות שנשמרו בתוך כלי קטורת עשויים חרס, שנמצאו בחפירות באתר, הידוע גם בזכות הקדרות המעוטרות שלו, המכונות "קדרות מדייניות", אשר זוהו גם באזורים אחרים כמו מכרות הנחושת בתמנע וברחבי סיני.
מהממצא הארכיאולוגי עולה בבירור כי השימוש בשבר לבן התקיים בהקשרים ביתיים בלבד – בחצרות, מרתפים ואזורים המיועדים לבישול – ולא באתרי קבורה או מבני פולחן. ממצא זה מעיד על כך שהשימוש בצמח נעשה לצרכים יום־יומיים, ייתכן כטיפול רפואי עצמאי, טיהור מרחבים, או אמצעי הדברה, ולא כחלק מטקסים דתיים ציבוריים. לעומת זאת, צמחים אחרים שזוהו באתרי קבורה סמוכים – כגון שרפים ריחניים ממשפחת הקומיפורה (כלומר: המור המקראי) – מצביעים על הבחנה ברורה בין הצמחים ששימשו בפולחן לבין אלו שנועדו לשימוש יומיומי. אף שבמסורות מאוחרות, למשל באיראן, מוכר השימוש הפולחני בשבר לבן נגד עין רעה או לטיהור רוחני, בהקשר הנוכחי לא נמצא לכך כל ביסוס ארכיאולוגי.
הצורה שבה השתמשו בצמח הייתה באמצעות שריפת זרעיו במבערי חרס – קטורת שנועדה לייצר עשן. לא נמצאה עדות לצריכה אוראלית ״פומית״ (כגון חליטה) או למריחה חיצונית. שיטת הקטורת מאפשרת חשיפה מתונה לחומרים הפעילים בדרך נשימתית, תוך הפחתת הסיכון לרעילות שמאפיינת את הצריכה הפנימית של הצמח במינון גבוה. זהו מאפיין חשוב במיוחד, שכן חלק מהחומרים הפעילים בשבר לבן – בהם הרמין והרמן – ידועים כמעכבים של האנזים MAO-A ומשפיעים על רמות הסרוטונין והנוראפינפרין במוח. כתוצאה מכך, חשיפה מבוקרת לחומרים אלה עשויה להשפיע במידה מסוימת על מצב הרוח או על תחושת הרפיה.
חשוב להדגיש שהמינון האפשרי בשיטה זו של עישון לא מספיק כדי להביא לאפקטים הזייתיים, ולכן סוברים שאולי אפשרי שהיו לחומר השפעות פסיכוטרופיות, אבל זה לא היה לצורך פולחני מובהק, כי אם הקלה על כאבים כרוניים כמו כאבי שיניים, ראש או פרקים, טיפול במצבים נפשיים כגון דיכאון או עצבנות, סיוע בשמירה על היגיינה תברואתית במרחב הבית – כולל חיטוי אוויר, הפחתת זיהומים וחיידקים – ואף הרחקת מזיקים, כלומר, הדברה, ולא בהכרח רוחות רעות, למרות שזה נחשב אותו הדבר בתקופה זו.
לעיל צוין כבהערת אגב הקשר בין קוראיה למקדשים חסרי ייצוג האל שנמצאו בערבה ובסיני – מה שנחשב בעיני חלק מהחוקרים כפולחן המקורי של יהוה. כעת, כשמסתבר שהחרמל, השבר הלבן, היה בשימוש נפוץ גם במסגרת פולחן ביתי. כמובן, אם ניתן לשאול את המושג הלקוח מרומא העתיקה, גם אל המזרח העתיק – הרי שמדובר בפולחן לכל דבר. זה מה שיכול להסביר את השימוש ה״סימפטטי״ של הצמח לצרכים של מאגיה, כלומר, האמונה שלצמח יש ״כח״ שמגולם בו, של חיטוי, ריח דוחה כדרך של דחיית מחלות, מזיקים ואולי גם רוחות.
ברומא העתיקה היה קיים פולחן ביתי, שהיה חלק מוסדר ורשמי מהדת הרומית העתיקה. הפולחן כלל הצבת מזבחות קטנים (lararium), הצעת מזון, קטורת ויין, והדלקת נרות או עשן כמחווה של כבוד ובקשה להגנה על הבית. היו אלים מיוחדים שנחשבו כאלי הבית, ובהם גם אלים ששומרים על המשפחה ועל ה״כח המוליד שלה שנקרא ״גניוס״ (אותו המקור האטימולוגי של לידה, שבט וכו׳).
הדבר היה קיים גם במסופוטמיה, שבהם הישויות הביתיות נקראו ״למסו״ או ״שדו״, ותוארו בצורה של בן כלאיים של אדם, ציפור, ושור או אריה – במקרה, או לא, כמו התיאור של יהוה בחזון יחזקאל וישעיהו. לצד הלמסו היו גם שדים מסוכנים כמו לילו (לילית) שכדי לסלק אותן שימשו לחשים, קטורת, קמעות וכו׳ שאינם אלא טקסטים רפואיים מאגיים שכוללים צמחי מרפא או ״שורשים״ – מרשמים שניתנו על ידי אנשי מקצוע מיוחדים שנקרא ״אשיפו״, כלומר ״אשפים״. אלים ביתיים היו גם ביוון, כמו הרמס שהיה ״שומר על הפתח״ או הסטיה אלת האח – בשני המקרים מדובר היה בדיימונים (daimon), ישות ביניים חצי אלוהית שמשגיחה מפני דיימונים מרושעים, שלא קשורים באותו קשר אינטימי עם הפרט הסוגד להם. אותם הדיימונים נקראו בתרבות הערבית המאוחרת יותר ״ג׳ינים״ (jinn), וכדי ״לשמור איתם על השלום״ היו מקטרים להם.
אינינו יודעים דבר על התרבות הביתית בחצי האי ערב של העת הארכאית (כלומר זו שלפני התקופה ה״קלאסית״, שבה כבר יש תיעוד מסודר. בדרך כלל מקבילה לתקופה הקלאסית וההלניסטית היוונית). אבל הדברים האלה עושים קצת סדר. בסך הכל, 2700 שנה אחורה זה חופף לתקופה של ממלכת ישראל ושל הומרוס. אנחנו לא מדברים פה על פרה היסטוריה רחוקה.
בכל מקרה, בבואנו לסבור שהשבר הלבן היה פאקטור בהתגלות הראשונה למשה רבנו בסנה הבוער. משה כידוע, נמלט למדין (אולי קוראיה?), ואם מדובר בצמח שמבעירים, מן הסתם כקטורת, הרי שיש לנו קייס לומר שיהוה התחיל בתור סוג של ג׳ין או דאימון, שהלך והתפתח לכיוון הרמס ואפילו ״זאוס סוטר״. ברומא, המשפחה אורגנה במבנה היררכי פטריאכלי שבראשה עמד האב שהוא בעל הסמכות המוחלטת על כל הקשור לפרטי הבית ולחייהם. לכל בית היה גניוס, שלעיתים היה מזוהה עם נשמת האב, ולעיתים עם רוח בלתי־נראית שנכנסת לראש המשפחה ומייצגת את כוחו. סוג של אנרגיית ה״קא״ שעוברת מפרעה ליורשו במצרים ומגלמת את הכח החיוני שלו, ישות אלוהית שמוענקת בהכתרה ובכך בעצם פרעה מייצג את אלוהים. המשפחה נבנתה כתמונת מראה להיררכיה האלוהית, שבה למשפחת האלים יש ראש בית אב, יופיטר (או זאוס). כך בעצם המשפחה האנושית שיקפה סדר קוסמי – ולהפך. ויופיטר היה בעצם הפטרון של הגניוס. כך יהוה היה הפטרון של הבית, או לפחות של בית האב של ישראל ושבטיו.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה