• שימוש מסורתי באופיום בטקסי מתים במצרים

    שימוש מסורתי באופיום בטקסי מתים במצרים

    כד שנמצא באוסף הבבלי של אוניברסיטת ייל (Yale Babylonian Collection), ומתוארך למאה ה־5 לפנה״ס, לימי שלטון אחשוורוש הראשון (Xerxes I) – מה יש בו, מה היה תפקידו והאם הוא אחסן חומרים משני תודעה, כמו אופיום?

    הכלי הגיע למוזיאון כבר בראשית המאה ה־20, לאחר שנרכש בפריז ב־1912 על ידי האספן איברהים אליאס גז׳ו. עד לאחרונה, הדעה הרווחת בקרב חוקרים הייתה שהכדים הללו שימשו לאחסון בשמים, שמנים או קוסמטיקה – זאת על סמך הדמיון לצנצנות בושם מצריות. אלא שכמו בתל ערד, הטכנולוגיה מתקדמת, וניתן לבצע בדיקות הדמיה ספקטרומטריות (GC–MS) ומה שגילו, מסתבר, הם שרידים של חמישה אלקלואידים אופיאטיים ברורים – נוסקפין, הידרוקוטארנין, מורפין, תבאין ופפוורין – שהם סמנים כימיים מובהקים לאופיום. מאחר שהכלי הזה נראה כמו כלים אחרים בקבורות מלכותיות, הלכו וחקרו גם את אלה, ומה גילו? במפתיע, גם שם, שרידים דומים.

    אי לכך, עולה השאלה: האם מדובר במסורת מתמשכת? התשובה היא, כנראה שכן. האופיום היה חלק ממערכת חברתית, רפואית ופולחנית מתמשכת, לא שימוש נקודתי. הכדים שנחקרו שימשו לאחסון של ״חומרי מעבר״, שבהם השתמשו בטקסי קבורה, ריפןוי וחיזוי. כנראה כעזרים המסייעים לנשמה במסעה לעולם הבא, או כמדיום ליצירת מצבי תודעה שונים.

    הבאם מדובר במסקנות חד משמעיות והוכחות חותכות? כמובן שלא. ייתכן שחלק מהחומרים נבעו משאריות צמחים רפואיים אחרים שהכילו אלקלואידים דומים. קיימת אפשרות שחלק מהתרכובות נוצרו כתוצאה מתהליכי פירוק של חומרים אורגניים במשך מאות שנים. עם זאת, צירוך המקרים אומר דרשני ומצטרף לממצאים רבים המרמזים כי השימוש בחומרים פסיכואקטיביים ובהם אופיום היה חלק ממסורת תרבותית דתית רחבה, והכיוון הוא כנראה ממצרים לכיוון האימפריה האחמנית.

    הכלים הפרסיים היו כנראה חלק ממערכת של מתנות דיפלומטיות שהועברו מממלכת מצרים לפרס בתקופת השלטון האחמני, כמיסים שנתיים או כמנחות. העובדה היא שכלי חרס קפריסאיים (כמו אלה שנמצאו גם בארץ, גם בתל יהוד לדוגמה) היו מעוצבים בצורה של ראשי פרג, וכנראה שגם הכילו חומרים כאלה, גורמת להניח שמדובר היה בהשפעה מצרית גם כן, שכן מצרים שלטה אז בחופי כנען וממלכת אלשיה (קפריסין) היתה תחת השפעה כלכלית ומסחרית שלה. כמובן, גם חילופי מנחות היו בין הממלכות – הדבר מוכח ממכתבי תל עמרנה.

    למה דווקא כדים מקלציט-אלבסטר? כדים מחומר זה הם ליפופיליים, כלומר נמשכים לשומנים. שטח הפנים שלהם גם גבוה, והדבר מאפשר ספיחה של מולקולות אורגניות כמו האלקלואידים של האופיום. לא ברור אם האחסון בחומרים אלה היה מכוון או במקרי, אבל בתרבויות עתיקות כמו בתרבויות עתיקות, כנראה שאין מקריות ומדובר בידע כימי קדום.

    המאמר פורסם בכתב העת לארכיאולוגיה של מזרח הים התיכון של הוצאת פנסילבניה סטייט. והרי הוא להנאתכם!


  • אופיום, קוקה וטבק כמנועים היסטוריים – סיכום ההרצאה

    אופיום, קוקה וטבק כמנועים היסטוריים – סיכום ההרצאה

    אתמול התקיימה בשעה טובה ההרצאה ״אופיום, קוקה וטבק כמנועים היסטוריים״, או כפי שפרופ׳ זהרה יניב-בכרך קראה למצגת ״צמחים כמנועי מלחמות וכלכלה אפורה״. ההרצאה עסקה בשלושת הצמחים ככוחות ששינו את מהלך ההיסטוריה האנושית, ובתהליך שבו עברו מצמחים פולחניים לסחורה או מה שנקרא בכלכלה commodity, ולבסוף ל״סמים״ גרידא. בעיקר עסקה ההרצאה באופן שבו אותם הצמחים נמצאים בתחום האפור שבין ממסד ואנטי ממסד, מין קרב איתנים בין העולם העליון והתחתון, כשגם כשאנו מכנים את היריבים של העבריינים כ״עולם עליון״, אנו צריכים לסייג את זה מאוד, כי אחרי ככלות הכל אותו העולם הוא שיזם את המלחמות, העבדות וטכנולוגיית השליטה באמצעות עידוד התמכרות. וכשאנו במאה העשרים והלאה, השאלה היא מי אוחז באותה הטכנולוגיה, או איזה שימוש לרעה ניתן לעשות בה, והאם העובדה שניתן לעשות בצמח שימוש לרעה הופך אותו בהכרח לרע.

    מבחינת הסדרה שלנו, שכללה עד כה 11 הרצאות (זו ה-12 במספר), מדובר בסוג של נקודת מפנה. עד כה עסקנו בעת העתיקה, מראשית ההיסטוריה ועוד לפניה, ועד לשלב שבו הדתות המונותאיסטיות התמסדו. לא עסקנו בימי הביניים ולא עסקנו בעת החדשה, בעיקר לא עסקנו בנושאים בני זמננו. לא עסקנו גם בדרום אמריקה, אלא רק בעולם הישן. האופיום הוא צמח של העולם הישן, אך הקוקה והטבק הם מהעולם החדש, כך שהמערב לא היה מודע לקיומם עד לגילוי אמריקה או לפחות עד לשלב שבו הספרדים גילו את התועלת של הקוקה כאשר שמו לב שהאינדיאנים בני הרי האנדים הצליחו לשרוד את תנאי העבודה הקשים במכרות ובשדות למרות רעב, עייפות וחוסר חמצן בגובה רב. הם הבחינו כי הפועלים נוהגים ללעוס עלי קוקה במהלך היום, והבינו שהצמח מעניק להם סיבולת גופנית גבוהה יותר, מפחית רעב, משכך כאבים ומונע תשישות. מכאן ועד לרכב על היכולות של הצמח, ובסופו של דבר להשתלט עליו, הדרך היתה קצרה.

    והשתלטות כזו היא היבט נוסף ולא פחות חשוב שמשקף את המפנה בסדרת ההרצאות. עד כה אמנם עסקנו בסוציולוגיה של הסמים, אבל שלושת הצמחים הללו הם דוגמה מצויינת להדגים כיצד ניתן מצד אחד לנכס צמח מסוים, ומצד שני להקצות אותו, לפחות במובן הזה, שאת היתרונות שלו אנחנו הופכים ל״שלנו״ ואת החסרונות שלו אנחנו הופכים ל״שלהם״. מעבר לעובדה שהחסרון העיקרי של העולם הנוצרי היה יחס המורא הדתי שנתנו הילידים לצמחים הללו, שנחשב לפחיתות מוסרית, תופעות הלוואי שהצמחים הללו גרמו להן, נחשבו בעיני הממסד כסמל של התנהגות לא מוסרית – סבילות כנגד החומר, אלימות ואי ציות. גם השחרת שמו של צמח בעל מסורת קדומה של ריפוי ותודעה, וגם פגיעה בזהות התרבותית של העממים שהחשיבו את אותם הצמחים. ולבסוף, תיוגם, ותיוג למעשה של כל המשתמשים בתוצרי הצמח הזה כפושעים, בורים, עלובים וחסרי מוסר.

    כל אלה הם לא יותר מתוצר של הבניה חברתית, שתכליתה הצגת האדם הלבן, הנוצרי, האירופאי העשיר והפריווילג כאדם עליון. וכל מי שלא, כניגודו. גם אם לא מדובר בקולוניאליסט בפועל, אטום, אכזר ורודף בצע, המלחמה בסמים כולה היא סוג של מנטליות קולוניאליסטית. הדרך להתנערות מן המנטליות הזו עובר בטיהור התדמית של הצמחים הללו, והפנמה של ערכים כגון צניעות, אחריות והכרה בכך שיש דרכים אלטרנטיביות להגיע לחוויה דתית, ולא כולן עוברות דרך צינורות התיווך הכנסייתיים. וכשמדובר על כנסיה לא מדובר בהכרח על האינקוויזיטורים הקתוליים בספרד, כי העובדה היא שדווקא הקלוויניזם, זרם שראה את החברים בו כקבוצת נבחרים, היה זרז רציני יותר בהגברת האופי הנצלני והקפיטליסטי של הקולוניאליזם. ואותו הזרם הדתי, הפרוטסטנטי, פשה באותן אימפריות שהיוו את חוד החנית החזירי: צרפת, הולנד, אנגליה ובהמשך הרפובליקה האמריקאית המוקדמת.

    בעניין הקארמה הדתית שביקשנו להכניס להרצאה שכזו, יש לציין גם את ההגדרה לתהליך שאותו העבירו הקולוניאליסטים הנוצריים את הצמחים הללו, שיש לראות בו כ״חילון״ וכ״גניבת אלים״. למעשה, תחום האנתאוגנים כולו הוא תהליך ארוך של גניבת אלים והתפתחות הטקטיקות שלה. אם בתחילה כשהיית רוצה להפגין עליונות על עמים מנוצחים היית גונב את הסמלים הדתיים שלהם, ומנכס אותם אליך, וכשמדובר בצמחים מקודשים, אז מנכס את הפולחנים הדתיים שלהם והופך אותם לכאלה שיהללו את האלים שלך, ההמשך היה יותר ״אכזרי״. כי אם לפני כן היית שומר על ארשת הקדושה כשאתה ניגש לצמחים כאלה, בשלב כלשהוא, ועל הדבר הזה יש לתת קרדיט ליוונים והרומאים, במקום להתייחס אליהם כקדושים, היית מתייחס אליהם כאל מוצגים מוזיאוניים. לטקטיקה הזו קוראים ״רה-קונטקסטואליזציה״, הדבר הזה עדיין ״משרה מוזה״, עדיין נחשב משהו מעודן, מסוגנן וסוג של טהור, אבל זו טהרה אחרת, ״לא שלנו״.

    היהודים, ובעקבותיהם הנוצרים, לקחו את זה לקיצון – ביטול מוחלט של הרעיון שהדבר הזה משרה מוזה כלשהיא. בתחילה איקונוקלאזם, השמדת האלוהים, ולבסוף דה-קונטקסטואליזציה. מה שלא משתלם להשמיד, אז אם מחלנים אותו, אם הופכים אותו מצמח מקודש ל״תרופה״ או ל״סם״, אפשר עדיין להשתמש בו לתועלת, וטוב יהיה אם התועלת הזו תהיה על חשבון אותם אנשים שראו בצמח הזה כקדוש – מבחינתם, הקרבה האינטימית אל הצמח הזה, עדיין תיחשב כמתנה אלוהית, ואנחנו באמת ניתן להם את אותה המתנה, ניצור (״כריסטיאניזציה״) של המסורת שלהם – אם אתם עדיין רוצים לשמור על קדושה כלשהיא של הקונטקסט, אתם חייבים לעשות את זה לפי התנאים שלנו, לפי הפולחן שלנו. כך, אכן, רבים מהילידים שהתנצרו רואים בפולחניהם ומורשתם התרבותית: אתה לא משתמש בפטריות וקקטוסים לצרכים שמאניים, אלא כחלק מהמיסה. בכל מקרה, התהליך הזה עבד בטורבו בהקשר הדרום אמריקאי.

    ההרצאה החלה בכך שפרופ’ יניב־בכרך, מראשונות החוקרות בארץ בתחום צמחי המרפא, סיפרה על תחילת דרכה במכון וולקני ועל המחקר האתנובוטני שערכה משנות ה־80 לתיעוד מסורות רפואיות בקרב דרוזים, ערבים וצ’רקסים. לדבריה, רוב המרפאים המסורתיים היו קשישים, והידע עמד להיעלם עם המעבר לרפואה המודרנית. המחקר שלה היה איסוף עדויות מהשטח, או לפחות ריכוז של חוקרים האוספים עדויות מהשטח, והעדויות הללו הפכו בהמשך לבסיס לספרה רב-המכר ביחד עם פרופ׳ דן פלביץ׳, ״צמחי המרפא של ארץ ישראל״ שהופיע לראשונה לפני 35 שנה ומאז יוצא מעת לעת במהדורות חדשות.

    מחקר נוסף שמאחוריו עמדה היה נחשב מוצלח ביותר: פיתוח זן חדש של אופיום, שהוא נטול מורפין אבל עשיר במיוחד באלקלואידים אחריים שמהם ניתן להפיק תועלת, כמו לדוגמה תבאין. הם ציפו שהפרג הזה ישמש רק לצרכים מועילים ויסלק את הצרכים המזיקים, כמו גם יהוה סוג של תחליף למורפין ויסייע לגמילת מתמכרים לסמים קשים. משרד המדע תרם למחקר, מתוך כוונה שישראל תהפוך להיות מעצמה בתחליפי סמים, אבל אף מדינה לא רצתה לרכוש את הפטנט. המחקר הצליח ועשה כותרות אבל בשורת ההכנסות, ההמצאה לא הצליחה. הקטע המבדח הוא שאפילו המשטרה לא האמינה שדבר כזה, של אופיום ללא מורפין, אפשרי, ולכן הערימה קשיים בטיחותיים, שהפך את חממות הייצור ומעבדות הייצור למבצר של ממש. אגב, גם רפאל משולם סיפר שכאשר חקר את הקנאביס, המשטרה רדפה אותו ואת החוקרים שסיפקו לו את הקנאביס, כי לא האמינו שניתן לייצר תרופות לתועלת מסמים שליליים שכאלה.

    בקצרה, מהו האופיום: האופיום הוא אחד החומרים הנרקוטיים העתיקים בעולם, ידוע כבר מ־4000 לפנה״ס ונקרא בידי השומרים “צמח השמחה”, למרות ששמחה אין ממש בצמח הזה, כי לא שמחה הוא גורם לה אלא יותר הרפיה. האופיום (ובעיקר המרכיב מורפין) פועל על קולטני ה־μ (מיו) במוח ובחוט השדרה, המעכבים את העברת אותות הכאב. התוצאה היא ירידה בטונוס השרירים, האטת קצב הלב, ירידה בלחץ הדם, ונשימה איטית ועמוקה יותר. המטופל נראה רגוע, שריריו רפויים, ולעיתים גם נרדם. כתוצאה מן ההרפיה,מדוכאות תגובות סטרס, רמות האדרנלין והקורטיזול יורדות, קצב הנשימה והדופק מואטים, ויש הפחתה משמעותית בתחושת מצוקה. במינונים גבוהים יותר האופיום גורם לסדציה (הרדמה חלקית), ירידה בערנות, ולעיתים עד כדי איבוד הכרה. מי שלוקח מנת יתר, מת לא מהחומר עצמו, אלא לרוב מחנק, דיכוי מרכז הנשימה במוח. קצב הנשימה מואט על למצב של היפוקסיה, שגורמת בתורה לדום לב. אבל לפני כן היא גורמת לכל התופעות של היפוקסיה, של אופוריה ותחושת ניתוק, בתוספת קוקטיל של פעולות ״דפרסנטיות״ שמדכאות מערכות אחרות של כאב, כאמור לחץ, וגם, מסתבר, מערכת העיכול. פעולת המעיים הופכת איטית עד למצב של עצירות קיצונית בקרב משתמשים. גם העוררות והיפוכה, השניה, מדוכאים. יש בכך אולי תועלת תודעתית, אבל יש בכך בעיקר אפקט הרסני, שמרגיל את המח לדברים הללו, ויוצר ״זכרון עצבי״ של ״קולטנים מנוונים״ (או יותר נכון שתוכנתו לתפקוד שונה), מה שיוצר סבילות, ולפיכך צורך גם קליני לשימוש חוזר. ואת הצורך הזה גילו אנשים בדרך הקשה, וגילו גם אותם אנשים שניסו לתכנת את האנשים ולהפוך אותם לזומבים.

    שימוש פולחני באופיום זוהה בכמה תרבויות קדומות. כאמור, במסופוטמיה, הפרג שימש בטקסים דתיים ובפולחנים לאלות פריון ולריפוי. נרצה מאוד לומר שלצורך שינוי תודעה, אבל בפועל קל יותר להוכיח שזה היה לצרכים של ריפוי, האופיום היה כנראה תרופה יותר מאנתאוגן, והשימוש בו היה סמלי ומאגי, יותר בקטע של Pars pro toto. במצרים, שגם בה היה שימוש פולחני, האופיום מככב בפפירוסים רפואיים כמו פפירוס אברס – רפואה ופולחן היו בעצם צדדים באותה המטבע, הרופא היה מה שנקרא לו כיום רופא-אליל, או מרפא-שמאן, הרבליסט. ביוון שימש הצמח בפולחני אסקלפיוס, אל רפואה. הטענה שהאופיום שימש כמרכיב בקיקאון היא ספקולטיבית, למרות שאם נרצה להציג את דמטר כמקבילה של אינאנה המסופוטמית שבפולחניה השתמשו כאמור בצמח, גם זה אפשרי. פרופ׳ יובל גדות שהנחה דוקטורנטית שלו, מצא בתל יהוד רמזים לשאריות אופיום בכדים שגם נשאו צורה של פרחי בוסר של אופיום. הכדים יובאו מרחוק, מה שרמז שהם מהווים מוצרי יוקרה, ולפיכך, אולי פולחניים. גם דוד אילן מהיברו יוניון קולג׳ פירש כלי פולחן שנמצאו בתל מגידו ותל דן ככאלה שמעוצבים לא בצורת רימון אלא בצורת אופיום. ממצאים פלישתיים גם רומזים על שימוש פולחני בצמח. בתקופות מאוחרות יותר שימש האופיום חלק מצמחי המרפא המיסטיים במסורות סופיות מסוימות. גם במקרה הזה קל לומר שהשימוש היה עשוי להיות דתי, שכן הסופיים היו ידועים בפרשנותם ההטרודוקסית לאיסור שתיית היין, והתירו שימוש החומרים נרקוטיים שונים.

    האופיום מכיל מעל 25 אלקלואידים, בהם מורפין, קודאין, נרקוטין ופפוורין – כולם משככי כאב, אך גם ממכרים מאוד. את החומרים האופיאטיים ניתן להפיק מחריצת תרמיל הבוסר של הפרח, ואיסוף החלב הנוזל ממנו. אם צורכים חלקים אחרים מהצמח, הריכוז של החומרים הללו זניח או אפסי, וזה מה שמאפשר לנו לאכול עוגות פרג ללא חשש. ומסתבר שגם בזמנים מסויימים מאוד ביום, החומר זמין יותר מאחרים, ולכן לקטים מקצועיים חורצים את התרמיל לא ב-8 לא ב-12, וכמובן לא בערב. דווקא ב-10 בבוקר. גם המדע מאשש זאת.

    מקורו של האופיום באסיה. מהר מאוד הוא התפשט בעולם העתיק, למזרח ומערב. בתקופה הקולוניאליסטית, מאחר שהבריטים ״התמכרו״ לתה, הם ראו צורך להביא לאיזה איזון ושיווי משקל בתלות שלהם בסינים. התכסיס היה לגרום לסינים להתמכר, ואז לספק את צרכיהם. הסינים כצפוי לא אהבו את זה, ובמאה ה-19 פרצו 3 מלחמות בעקבות זה. זו גם היתה הפעם הראשונה שהאופיום הוצא מהחוק, ובעקבות זאת בעצם פרצה ״המלחמה בסמים״, כנגד כל סם שנתפס כממכר. מה שגרם לסינים להגמל מההתמכרות, עם כל הדברים הרעים שעשה מאו טסה דונג, ניתן לזקוף לזכותו את מלחמתו העיקשת באופיום במאה העשרים.

    בתחילה, כשהמערביים הבינו שמהאופיום ניתן להפיק מורפיום, הם השתמשו בו בשדה הקרב. הבעיה היתה שהחיילים הפצועים התמכרו אליו והפכו לשברי כלי. אז המציאו ״שיפור״ מולקולרי, שחשבו שיסייע בכך שלא יגרום להתמכרות, ומהר מאוד גילו שהוא ממכר אפילו פי כמה. כדי לשווק אותו, בהתחשב בכך שמשתמשי המורפיום היו ״נעבעך״, הם מיתגו אותו כסם של גיבורים, ולכן הוא נקרא הירואין. העובדה היא שהמטאמורפזה של המורפיום להירואין פשוטה כל כך, שכל אחד יכול לייצר אותו בבית, ועל כן, בעצם, המלחמה הקשה בצמח – וגידולו החובבני נחשב גם הוא עבירה פלילית. ועדיין, יש מדינות שמייצרות אותו, כי עושים ממנו גם תרופות. אמנם מצילות חיים, כי בכל זאת הוא משכך כאבים ועוזר גם נגד שיעול, אבל הוא בעיקר ממכר. בארה״ב במאה ה-21 מוכרת מגפת האופיואידים, שלמרות פיקוח וריכוז חלוקת המרשמים על ידי הממסד, לא הצליחה למנוע מהמטופלים להתמכר, וזה קורה לטובי בנינו. ועדיין משתמשים בסם, כי אין לו תחליף. וה״אויבים שלנו״ יודעים מזה. אז הם מייצרים ומציפים את השוק, גם באופיום במהדורה הרפואית שלו וגם במהדורה שלו כסם.

    כיום האופיום מגודל ב״משולש זהב״: מקסיקו, דרום מזרח אסיה ואפגניסטן. למרות שניתן להתייחס אל זה כאל אפגניסטן בלבד, שכן היא זו מייצרת 85–90% מהאופיום הבלתי חוקי בעולם. הטליבאן אמנם מנסה בשנים האחרונות (2022 והלאה) מעט להלחם בכך, אך ללא הצלחה. ומאפגניסטן יוצאת אספקה לכל העולם, דרך ערוצים מחתרתיים-ממוסדים: ארגוני טרור, מדינות שונות כמו איראן ופקיסטן. אתם מבינים, הדרך לשייך בין האופיום לבין ה״רעים״, כשאנחנו ה״טובים״, והדרך של אותם ״הרעים״ להתנגח באמצעות טכנולוגיות שליטה, הופכים את הטרמינולוגיה של המלחמה בסמים למערבית – וכך כל מי שאינו מערבי, לא כל שכן, אם הוא מרכז אסייתי או מוסלמי, לסוחר סמים בפוטציה. אבל האמת היא שזה לא רחוק מהמציאות, כי תנאי החיים שם קשים כל כך, שלפעמים לחקלאים עניים אין ברירה אלא לשתף פעולה – זו כלכלתם. אנקדוטה שציינה פרופ׳ יניב היא שבסיני פיתחו גנטית זן אופיום לבן, שבתצלומי אוויר מוסווה מספיק טוב, כדי שיוכלו לגדל אותו לצורך ייצור הסם, מבלי שהוא יתגלה. בסיני, לפיכך, יש גם תעשיית אופיום, שנמצאת בשליטת טרוריסטים, במקרה הזה ״אנסאר בית אל מקדס״, מחוז סיני של דאע״ש.

    %

    עץ הקוקה הוא שיח ירוק הגדל בהרי האנדים, ושימש מזה 5000 שנה את תושבי דרום אמריקה לטקסים דתיים ולחיזוק סיבולת פיזית בגובה רב. עלי הקוקה נלעסו כדי להפחית רעב ועייפות ולהעמיק חיבור רוחני. בקברים עתיקים נמצאו עלים המעידים על קדושתו.

    במאה ה־19 בודד באירופה החומר הפעיל קוקאין, תחילה כחומר מאלחש ואף תרופה נגד התמכרות למורפין. על פרויד מסופר שיד אחת היתה לוקחת אופיום לשיכוך כאבים, ויד שניה קוקה לשיכוך תופעות הלוואי של האופיום. ב־1885 שולב הקוקה במשקה הקוקה־קולה, אך הוצא ממנו בשנת 1903. מדובר בפיתוח של משקה קוקה לא משכר לשימוש המוני, שכן לפני כן היו מתבלים יינות בקוקה. הקוקה קולה, לפיכך, היה תחליף עממי ל- Vin Mariani היוקרתי, שבעצמו היה מתחרה של הג׳ין אנד טוניק. אז במקום ג׳ין השתמשו ביין, ובמקום טוניק בקוקה. בשלב כלשהוא קרנו של הקוקה ירדה, מרגע שהבינו שהוא ממכר ולא סתם ממריץ. אבל עד שקרנו ירדה, הוא היה מין תרופת פלא – לא רק ממריץ אלא אפילו משכך כאבים, גם לדוגמה בטיפולי שיניים ״בהזיית קוקאין״.

    כיום, שוק הקוקאין מגלגל עשרות מיליארדי דולרים בשנה. קרטלי הסמים בקולומביה, פרו ובוליביה שותפים לסחר עולמי רצחני. העלות בקולומביה כ־2,200 דולר לקילו, ובניו יורק מחירו מגיע ל־27,000 דולר. ה“מלחמה בסמים” נכשלה שוב ושוב; סחר הסמים העולמי נאמד בכ־400–600 מיליארד דולר בשנה, ומשמש גם למימון טרור, תופעה שזכתה לשם “נרקו־טרוריזם”. בהקשר הזה שוב ציינו את ה״נרקו-ג׳יהאד״ למרות שבהקשר הדרום אמריקאי מדובר בטרור פלילי בלבד, על אף שלא קשה לראות את הקרבה הרעיונית (אנטי אימפריאליזם וסוציאליזם מהפכני פופולסיטי) בין הקרטלים באמריקה לבין ארגוני הטרור האיסלמיים, וכמובן שלא קשה לראות את הנוכחות הערבית באמריקה הלטינית, והדבר אומר דרשני (סתם. הדבר אומר ״שאקירה שאקירה״!). ולפיכך, שוב יש כאן חלוקה בין ״טובים״ ל״רעים״, או ״ברית מקופחים״, ואינטרס עליון של אותה הברית לנקום במערב באמצעות הפצת אמצעי שליטה עקיפים.

    %

    הטבק מקורו בדרום אמריקה, וכבר אלפי שנים שימש בתרבויות האינדיאניות לצרכים רפואיים, פולחניים ורוחניים. העישון, הלעיסה וההנחה על הגוף נועדו לתקשורת עם האלים, חזיונות והגנה אנרגטית. בתרבות המאיה נמצא הטבק מצויר על כלי חרס, ולעיתים לצד פטריות קדושות – עדות לשילוב סמים שונים בטקסים. למעשה, תפוצתו במרכז וצפון אמריקה, מעידה על התפתחות הסחר הקדום בטבק כבר בתקופות עתיקות.

    עם גילוי אמריקה הפך הטבק ל“זהב החום” של המושבות הבריטיות בווירג’יניה ובמרילנד. גידולו הביא לפריחת הכלכלה הקולוניאלית אך גם לעבדות אפריקנית נרחבת. היה קיים למעשה מעגל קסמים מרושע שבו סחר העבדים עושה דרכו מאפריקה לאמריקה, שם העבדים מגדלים טבק שמיוצא לאירופה, והאירופאים יוצאים לאפריקה כדי לתדלק את הסחר המחודש. לא רק של טבק, אלא גם של כותנה וסוכר. גם בסוכר אגב יש את האפקט ההתמכרותי, למרות שהוא אינו נחשב נרקוטי ולכן הוא ״מתנקש שקט״. לא כמו הטבק שהוא מתנקש קצת יותר רעשני ואקטיבי. תעשיית הטבק מגלגלת למעלה מ־800 מיליארד דולר בשנה, מעסיקה מעל 100 מיליון אנשים, וגורמת למותם של יותר מ־8 מיליון מדי שנה.

    הטבק הוא גם דוגמא מושלמת לכך שלפעמים הממסד משתף באופן מודע פעולה עם סימום המוני, כולל אספקה שוטפת של סיגריות לחיילים בצבא, כי לסיגריות אחרי הכל יש אפקט מועיל – לניקוטין יש השפעה כמעט מיידית (הוא חודר למוח תוך 10–20 שניות), הוא גורם לשחרור אדרנלין ודופמין, יוצר ערנות, ומה טוב יותר מחייל ערני? בעיקר הוא מדכא תיאבון, ומה יותר טוב מחייל שלא זקוק לצאת מדושן וכבד לקרב? ואם כבר קשר בין ניקוטין לסוכר, מדבר על ״קבעון אוראלי״, אנשים מעשנים בדרך כלל מדוכאי תאבון ולכן רזים, וכשנגמלים רעבים ואוכלים מכל הבא ליד, שבעצמו הוא סוכר ממכר, ולכן הם משמינים. מגפת ההשמנה היא לא רק בגלל זמינות אינסופית של סוכרים, אלא גם בגלל רעב קליני.

    בהקשר הזה ניתן להזכיר את ספרו של נורמן אוהלר ״אקסטזה טוטאלית״ (Blitzed), שמהווה מקור חשוב להבנת השימוש הממוסד השיטתי בחומרים פסיכואקטיביים ככלי לשליטה ויעילות במלחמה. ולא רק במלחמה, אלא גם באזרחות. החיילים השתמשו באופיאטים, קוקאין, אמפטמינים וטבק בכמויות עצומות. הדבר הזה המריץ אותם, שמר עליהם ערניים, ובעיקר יצר בהם תלות חזקה באספקה הסדירה. הטבק, בעיקר, היה ״סם חוקי״, והדבר ממשיך לשמש עד היום בשלל צבאות, ושימש מאז ומתמיד – גם את האמריקאים. חלק ממנות הקרב היה סיגריות, ולדבר היה גם אפקט חברתי, בהפגת מתח וביצירה של אחוות לוחמים. למעשה, ככל שהאווירה יותר מתוחה ודחוקה, רואים עליה במספר המעשנים שעושים זאת כדי ״להרגע״, אבל מצד שני זה גם מחזק את הלכידות. הסיגריות הן מין ה״סומה״ של האקסלי, שומר את ההמונים שמחים ומאושרים, אך מסוממים ונשלטים. הממסד במאה העשרים היה יותר ״ממסד דתי תפקודי״, שבו היה חשוב לשמור על ההמונים מתפקדים, נשלטים וצייתנים.

    ואז, תשאל השאלה, האם החומרים האלה רעים בהכרח? אם הם עושים כל כך רע, ושולטים בצורה כל כך זדונית, האם זה לא בגלל הריכוזיות הגדולה של הספקים שלהם? ואולי יש מקום ללגליזציה, שתאפשר מעט לשחרר את ההשגחה ההדוקה, ולתעשה ״דמוקרטיזציה״ של החומרים הללו. כמובן, כשבמקביל מסבירים את המסוכנות שלהם, ומגבירים את האחריות. הדבר עשוי גם לעודד מחקר שיסנתז רק את החומרים היעילים מהצמחים הללו, או לפחות יפתח את אותם הצמחים רק עם חומרים שאינם ממכרים וניתנים לוויסות. בקנאביס זה קרה, למרות שקרה גם הדברק ההפוך, פיתחו זנים פוטנטיים יותר וממכרים יותר.

    הבעיה היא, לפיכך, לא בטכנולוגיה הניתנת לניצול לרעה, אלא בריכוזיות, במחסור באינפורמציה (ובדיס-אינפורמציה), ובעיקר, בעובדה שמדובר בתוצר טבעי, מעטים חוקרים את זה באמת, אי אפשר לרשום על זה פטנט, ואין לחברות אינטרס להשקיע בזה. שוב אנו חוזרים לפוליטיקה ולכלכלה, ולנזקיה של החשיבה הקפיטליסטית.

    פרופ׳ יניב צפויה להרחיב בנושא הכלכלה מאחורי סחורות צמחיות בסדרת הרצאות שתשא בעתיד במסגרת ״הרצאות מהכורסא״. אחד מהפרקים בסדרה יעסוק באופיום, בטבק ובקוקה. וכן: פרקים על תירס, חיטה, קפה, תה וכו׳.


  • כשהזרע הוא שיקוי האלמוות – ליטרלי

    כשהזרע הוא שיקוי האלמוות – ליטרלי

    עוד הערת אגב כלשהיא בקשר לזרע. בהינדואיזם ה-Bindu הוא מקור החיים, הוא רגע האיחוד המוחלט לפני ההתפצלות לשניים, של שיווה ושקטי או של החומר והרוח. תרגומו המילולי, ״נקודה״ או ״טיפה״, והכוונה כמובן לטיפת הזרע האלוהי של שיווה. במונחים פילוסופיים זוהי האחדות לפני הריבוי שהעולם הוא, ובעיקר את אחדות הניגודים. נרצה לקרוא לזה במתמטיקה ״הציר החד מימדי״? אפשר. ביוגה הפכו את זה לשאיפה להאחיד את החומר והרוח, ואף בשאיפה לרומם את החומר לכדי רוח. בטנטרה הפכו את זה למרכז אנרגיה מיקרוקוסמי, שממוקם בראש עמוד השדרה. אנרגיית הקונדליני אמורה לעלות מהקצה השני של עמוד השדרה, צ׳אקרת השורש, אל הבינדו ובכך להביא למצב של התמזגות רוחנית, שמשמעותה הנפשית היא שלווה.

    אבל כיצד עושים את זה? בפוסט קודם דיברנו על טכניקה אחת, הטכניקה של גירוי אותה צ׳אקרת השורש כדי לגרום לפליטת הזרע, שבמין תגובה חשמלית שולחת איתותים לאותו מרכז אנרגיה – האורגזמה היא ההתמזגות. אבל לא כולם סוברים ככה. ישנם גם זרמים (ובעיקר הפלג הנזירי של Natha Sampradaya) שבהם הזרע בהיותו מקור הכל, הוא האנרגיה החיונית, ולכן איבוד הזרע נחשב איבוד אנרגיה רוחנית. לפיכך, שליטה ב־Bindu היא מטרה מרכזית בתרגולים מסוימים.

    עושים את זה בכמה טכניקות: הראשונה, טכניקה להשהייה עד כדי ביטול שפיכה – טכניקה שנקראת Vajroli Mudra. השניה, החזרתו של הזרע פנימה, ובצורה זו דחיפה שלו במעלה עמוד השדרה אל הראש דרך ערוץ שנקרא Sushumnā Nāḍī. השלישית שנקראת Amarolī Mudrā, כוללת שימוש חוזר בהפרשות גוף וצריכה מחודשת שלהם. כלומר, אם אי אפשר להחזיר פנימה זרע, אז מחזירים פנימה הפרשות אחרות. ואם יש הפרשות שלא ניתן לשלוט בגוף כדי למנוע את הפרשתן, או שאי הפרשתן היא מסוכנת, אז פשוט מפרישים אותן ואז שותים אותן. כמה שזה נשמע מגרה, מדובר גם בשתן – זו הסיבה שיש כאלה שסוברים ששתיית שתן בריאה לגוף (יש בו המון מלטונין!).

    הדבר הזה רומז למסורת של שתיית הפרשות, שאולי התבטאה לפני שנאסרה גם בשתיית זרע. אני מקדים את המאוחר כשאני קושר את זה לגנוסטיקה, אבל בהמשך (פוסטים באים) נוכל לראות ששם זה היה נהוג. אכן טוענים שיש קשרים רעיוניים חזקים בין הגנוסטיקה לבין הטנטרה, ואולי הטנטרה היא השפעה מניכאית או פרסית, או אולי הפוך. חלק מהעניין של להעלות את אנרגיית הקונדליני במעלה עמוד השדרה, היא כי לכאורה, כשהיא מגיעה לבינדו, או כשהזרע מגיע לבינדו, הוא הופך לאמריטה, סם החיים. הדבר הזה הופך בעצם את הזרע למין סומה, או סם אלמוות אחר (כאמור, גם במראה הוא מזכיר אותו). מצד שני, זה מזכיר גם את המיתוס לפיו הנשמות הן ניצוצות מקריסטל שנשבר, והן שואפות לשוב אל כור מחצבתן. כך בעצם הזרע שנמצא בצ׳אקרת הבסיס, שואף לחזור אל כור מחצבתו, הבינדו. אבל בכל מקרה, כאמור, שפיכת זרע אינה ראויה. אני מעריך ששותים שתן כי זו ההפרשה הנוספת מאיבר המין ולכן הוא אנלוגי לזרע. ומי שלא רוצה שתן – בשביל זה אולי המציאו את הסומה עצמה, שהיא תחליף קצת יותר בר-שתיה מהפרשת גוף. או שמא זוהי הפרשת גוף של האל, וזה פחות מגעיל.

    חלק מהדימויים של עמוד השדרה ועליית האנרגיה במעלהו, הוא של נחש הנאחז בענף. הנחש מסמל את אנרגיית הקונדליני. שיווה מתואר כמי שנחש כרוך סביב צווארו. הנחש הוא מי שיכול להשיל את עורו, ובכך הוא מסמל מחזוריות אינסופית ולפיכך גם שליטה על הסמסרה. כשהוא עולה מעלה, זו הדרך אל היציאה ממנה – המוקשה. אבל כפי שכתבתי בעבר (למרות שזה היה בקשר לווישנו, ולא לשיווה), הנחש יכול לעכב את נשימתו לפרקי זמן ארוכים, ולפיכך יש לו שליטה על אנגיית החיים, הפראנה. הנשימה, כמו גם פליטת הזרע והשתן, היא רפלקס – אין לנו שליטה עליה, אלא אם כן יש לנו, אם אנחנו יוגים מתקדמים שיכולים לבצע תרגולים (Mudrā) שמונעים את הרפלקס. אבל זה קשה, אולי עד בלתי אפשרי (ולכן עדיפה התנזרות מינית). בכל מקרה, בגלל ששניהם הם היינו הך, רפלקסים,הם שני פנים של אותה האנרגיה. שמירה על נשימה מבוקרת שווה לשמירה על הבינדו, ואכן אחד מהתרגולים העיקריים של אותם היוגים הוא תרגול נשימה. הם שולטים על הזרע באמצעות שליטה על הנשימה עד שמגיעים למצב שבו במקום שהגוף ינסה לנשום בצורה ספוטנית, הוא מנסה לא לנשום בצורה ספונטנית, טכניקה נקראת Kevala Kumbhaka.

    וכן, מסתבר שלנזירים (Sadhu) מזרם ה״נאתה״ יש חיבה עמוקה ביותר לקנאביס.


  • מיתוס בריאת העולם המצרי כדימוי להכנת בירה

    מיתוס בריאת העולם המצרי כדימוי להכנת בירה

    במיתוס המצרי, אתום ברא את העולם באמצעות עיבור עצמי, אבל הצורה שבה הוליד את ילדיו היתה כזו שניתן לפרש אותה מילולית כך שהוא התעטש או ירק אותם החוצה. ומה שהוא ירק היה אוויר ולחות, כלומר, התוצר של אותה הפליטה הוא משהו שנמצא איפה שהוא בין לבין. בפוסטים קודמים ניסיתי להסביר כיצד אוויר יכול להיות קשור בכל זאת לחדירה ושפיכת זרע, דיברתי על נפיחנות נרתיקית ועל גניחות ואנחות ויבבות משל היית שופר. אבל לא צריך ללכת רחוק כל כך, וזה סתם בגלל שהמח שלי נמצא במודוס הצדקה של אפשרות הקיום של מין מקודש כחלק מטכניקות לשינוי תודעה.

    אבל חייבים להבין שזו רק אפשרות, ושיש חוקרים שבזים לתפיסה הזאת ומנסים לדחות אותה בכל דרך אפשרית. חלקם פמיניסטים, חלקם דתיים, חלקם סתם נון קומפורמיסטים ואוהבים לשחוט פרות קדושות. אבל הם קיימים. אחת מהן לדוגמה היא סטפני בודין שדוחה מכל וכל את קיומו של מה שהיא מגדירה ״מיתוס הזנות המקודשת״. אמנם מושג ההיירוגמיה היה קיים, ואמנם יש מי שלקח אותו לכיוונים של קיום יחסי מין מקודשים, אבל אין שום הוכחה שהדבר היה קיים במקדשים קדומים, ואם כבר אז יש הוכחות שלא, יש הוכחות שכהנות היו פרושות מינית, ויש הוכחות ששפחות מקדש עסקו בעבודות של משק בית ולא במין. בודין גם מעלה את האפשרות שהמיתוס הזה התפתח בגלל הפנטזיה המפליגה של חוקרי הדת, בדיוק אותה פנטזיה רומנטיקנית שהופכת, להבדיל, את טקסי החניכה הפסיכדלית השמאניים לכאלה שמתקיימים לכאורה כבר אלפי שנים, למרות שבפועל אולי הם קיימים כמה מאות שנים בלבד – כפי שטוען ברנד ברבק דה מורי.

    כיצד אם כן יסבירו אלה שמנסים לדחוק בחזרה את המין המקודש לקרן זווית, את מיתוס הבריאה המצרי? אפשרות היפותטית היא להסביר את טקס הכנת הבירה באמצעות לעיסה ויריקה. כלומר, היריקה שבראה את העולם לכאורה, אינה אלא ההכנה הראשונה של הבירה, הבירה בראה את העולם, כי הבירה היא משקה האלים, משקה אלכוהולי שניתן כמנחה לאלים, ונשתה בנוכחות האלים, או לפחות בטקסים שבהם מבקשים את נוכחותם. בירה נלעסת ומרוקקת קיימת עד כיום. בדרום אמריקה מכינים גם כיום צ׳יצ׳ה, משקה שנחשב ״טרום אינקה״, אבל יש לו היסטוריה ארוכה בהרבה. יש ראיות ארכיאולוגיות לקיומה של הטכניקה הזו במזרח אסיה, סין של התקופה הניאוליתית. מדובר בטכניקה פרימיטיבית של עידוד תסיסה בבירה, באמצעות החדרת אנזים שמפרק את העמילן בדגנים לסוכרים פשוטים יותר, שבתורם מזינים את השמרים המתסיסים. ברוק האנושי יש אנזים בשם עמילאז שמפרק את העמילנים הללו. דגנים שנלעסו, נפלטו והושרו במשך כמה ימים מסוגלים להגיע לרמת אלכוהול של 4% בנפח.

    נכון, במצרים לא מתועדת טכניקת הכנה כזו של בירה, ולפי מה שנראה הנתיב הגאוגרפי שעשתה הטכניקה עבר ממזרח אסיה לדרום אמריקה, כנראה באותה הדרך שבה האינדיאנים הקדומים הגיעו לשם, מה שאומר שניתן להקדים אותה אפילו לתקופה הפליאוליתית, הטרום-חקלאית, שהרי אחרי הכל שיטות מתקדמות יותר אפשריות רק בחברה חקלאית. התיעודים שיש ממצרים הם מתקופות חקלאיות כאלה, והם טכניקה מתקדמת בהרבה של מאלטינג, כלומר, הנבטת דגנים וריסוקם, ובישולם במים, לעיתים עם מחזקי טעם ותבלינים, ואז התססתם. כך שאין ראיה ישירה שהטכניקה של לעיסה ויריקה היתה ידועה במצרים.

    עם זאת, רק מתבקש, מאחר שמאלטינג היא טכנולוגיה מתקדמת, שלפני שגילו אותה היו משתמשים בשיטות פרימיטיביות יותר. לפיכך, מרגע שגילו שיש טכנולוגיה איכותית יותר, החליטו לזנוח את השיטה הישנה, שאמנם עדיין משמשת בנוכחות של מים, אבל יש לה (לרוק) תחלופה. ואם רוצים עדיין לשמר זכרון כלשהוא, או בחשיבה הפרימיטיבית פרקטיקה שנחשבת עדיין חשובה, אז עושים את זה בצורה שנקראת במדעי הדתות תחלופה או הזחה ריטואלית (ritual substitution, ritual displacement). כך הרגלים ריטואליים נשארים, אבל בשלב כלשהוא שוכחים את הסיבה לריטואל, ומה מקורו, וכך נשארים עם טקס ריק (אך חשוב), לדוגמה, של במקרה של הכנת הבירה העתיקה, ניסוך מים. ניסוך כזה מתועד במקדשים מצריים, כך שרק מתבקש שהוא התבצע שם, מפני שבירה היא מקודשת. וגם מים משמשים להזנה של האדמה, כך ששפיכת מים על האדמה היא פרקטיקה מוכחת לעידוד פוריות, ולכן הרוק מתייתר כאן. המים הופכים לחומר שממנו נוצרה הבריאה.

    תהליך ההכנה של הבירה, לפחות של הצ׳יצ׳ה, כולל לא רק שימוש ברוק, אלא גם בבירה ישנה. תפקידן של השאריות הללו הוא לזרז את התחלת התסיסה של הנוזל הטרי, בדומה לתרבית יוגורט או מחמצת. כך בעצם באופן סמלי הבירה ומולידה את עצמה מתוך עצמה.

    העובדה שהבירה היא דיסה ולפעמים עיסה נוזלית שמצריכה סינון, הצריכה שלב של סינון, ומשם כאמור התפתח הריטואל של ניסוך המים – libation. אבל לא ניסכו רק מים אלא גם חומרים אחרים כמו יין, חלב, שמן וכו׳. מדוע? העובדה היא שהבירה לא ממש טעימה, וכדי שיוכלו לשתות אותה היו צריכים לתבל אותה ולהוסיף מחזקי טעם. משקאות ממוזגים של שיכר ומחזקי טעם אכן נמצאו במצרים העתיקה. חלקם כבר אחרי שהבירה עברה ״חילון״ כמו לדוגמה ה-Bouza, שהיתה מתובלת בדרך כלל עם מנטה, עשב לימון, קצח ושאר עשבי תיבול.

    לפני כשנתיים פורסם כי נמצא קנקן מהתקופה התלמית בצורת האל בס, שהכיל משקה מותסס מתובל בלוטוס, שבר לבן, שומשום, צנוברים, שוש (ליקריץ) ודבש. העובדה שבקוקטיל הזה נמצאו גם שלל הפרשות גוף, כולל רוק, אומרת דרשני, ואולי מדובר בשריד זכרון של מתכון להכנת שיכר.

    העובדה שלפי הציורים שתו בעת העתיקה את הבירה עם קשית, רומזת גם כן לנוכחות של רוק בבירה, ולחלופין לצירוף בין לחות לאוויר. כאשר שותים בירה עם קשית, נדרש לשאוב את הנוזל תוך שימוש בנשימה. פעולה זו מערבת את האוויר כחלק מהצריכה, בלעדי האוויר, הבירה אינה נוזלת מעלה. מדובר בפעולה של יניקה, משל מדובר בשד. הקשית גם מתפקדת בתור הדימוי של ה- narthex שקארל ראק דיבר עליו, מין המקבילה של הרעיון מפרקי אבות ״התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין". כשפרומתאוס גנב את האש מהאלים הוא הניח אותה בתוך ״נרתקס״, שהוא מין קנה חלול. ראק דימה את הקנה הזה ללוע תותח, או יותר נכון לשלב הלימינלי שאותו עובר הכדור מהרגע שקיבל את התאוצה ועד לרגע שנפלט מן הקנה – זהו בעצם אותו ה״עיבור״, אותו הנרתיק שאיבר המין נכנס אליו בדרכו אל הרחם, ולאחר העיבור גם התינוק עושה דרכו את המסלול ההפוך בצאתו לאוויר העולם.


  • תיאולוגיה פאלית

    תיאולוגיה פאלית

    בפילוסופיה יש עקרון שנקרא טריכוטומיה. כמו דיכוטומיה, שבה יש בעצם שני צדדים שמנוגדים האחד עם השני, בטריכוטומיה שני הצדדים נמצאים במשא ומתן האחד עם השני, כשבאמצע יש את התיווך. והשילוש הזה חוזר בכל מערכת תוכן שהיא, שמורכבת משלשות: השלב שלפני, השלב שאחרי, והשלב שתוך כדי. על בסיס זה בנוי גם עקרון הלימינליות. שלב הביניים הוא המרכז, והוא בעצם מהווה את הטרנספורמציה.

    שתי טריאדות חשובות לענייננו: הראשונה היא הטריאדה של הפריון, שמתחילה בהזרעה, ממשיכה בעיבור ומסתיימת בלידה. השניה היא החיים, שמתחילים כשאתה ילד, ממשיכים כשאתה בוגר, ומסתיימים כשאתה קמל וזקן. מאחר שכשאתה ילד, אתה לא ממש יודע מהחיים שלך, ולא מבין דבר, בדרך כלל ילדים שהם על התפר בין ינקות לבגרות מוקדמת, ובשפתנו נערים, בדרך כלל נחשבים כ״ילדים״. יש להם איזו שהיא הבנה, אבל הבנה פרימיטיבית, ואולי הפרימיטיביות הזו היא טובה, רגע לפני שהתרבות השחיתה אותך – culture is not your friend.

    מבחינה פסיכולוגית, אנחנו רוצים להיות בוגרים. כשאנחנו בוגרים אנחנו מתקבלים לחברה. אבל כשאנחנו בוגרים, אנחנו רוצים לחזור להיות ילדים, כי יש בנו תשוקה אל התום. אנחנו גם מפחדים מהמצב ה״זקן״, כי הוא מקרב אותנו אל המוות הטבעי. יש בנו שתי חרדות, החרדה הראשונה היא חרדת המוות, והחרדה השניה היא חרדת הבגרות. בשתי החרדות הללו אנחנו צריכים להתמודד עם אתגרים, או עם ״מצבי תודעה״ שאינם ״ילדיים״, אינם תמימים, אינם מקסימים כפי שחווינו את העולם בהתחלה. אנו נוטים בדרך כלל לחשוב שמצב המוות ומצב הלידה חד הם, ובשניהם אנחנו רחוקים מן ה״השחתה״ של התרבות. בפועל, כשאנחנו חיים אנחנו חרדים מן המוות, כי הוא הדבר הלא מוכר, וכשאנחנו חיים, אנחנו חרדים מן החיים עצמם, כי ידוע לנו שהחיים הם דבר מושחת.

    עד כאן פסיכולוגיה בשקל וממבו ג׳מבו. החשיבה התיאולוגית שלנו גם היא מחולקת לטריאדה – ואת הרעיון הזה הגה רפאל פטאי. האלה האם בדרך כלל מחזיקה בשלוש הופעות: הנערה בעלת השדיים המדהימים, האם בעלת השדיים המלאים, והזקנה בעלת השדיים המצומקים.

    האלה האם היא ההופעה הנשית, אבל כפי שטוענת סטפני בודין מאונ׳ פנסילבניה, בעולם העתיק אנו שוגים לחשוב שכשדיברו על פוריות, דיברו על נשיות, אבל זה לא נכון. למעשה, הגבר הוא היה מקור הפריון, שכן הוא זה שמספק את הזרע ובלי הזרע אין את הניצוץ החיוני – כפי שטען אריסטו. הזרע הוא בעצם סמל הפוריות, ובלי הזרע אישה לא יכולה להתעבר (עד שיחליטו שכן, ראה המשך). ולכן בעצם הטריאדה הראשית אמורה להיות זו הגברית.

    אלוהים מתגלם בשלוש צורות: הנער, הבוגר והזקן. הנער, הפזיז והחלשלוש, אך גם זה שעדיין לא צמחו לו שערות ערווה וכמובן לא זקן. הבוגר, ולפיכך הפורה, הלוחם, השקול, בניגוד לנער. והזקן, שהוא אמנם חלש מבחינה פיזית וגם איבד את כח הגברא שלו, אבל הוא מין ״פטריאך״, יש לו נסיון ובינה, הוא עבר הרבה בחיים, כולם מכבדים אותו – מין סבא חמוד, או לחלופין מין חכם סיני זקן. הזקן הוא אמנם אימפוטנט (וכפי שאריסטו קורא לכך, ״יש לו זרע מעט וחלש״), אבל הגבר הבוגר הוא פוטנטי, יש לו זין גדול וכפי שאוהבים לומר על ה״גדלות״ של רבי ישמעאל ברבי יוסי, איברו כ״חמת בת תשע קבין״. בקיצור, כוכב פורנו.

    בווריאציה אחרת, כשמדברים על פוטנטיות מינית, וכאמור אי אפשר לקיים גבר בלא אישה, גבר לא יכול לעבר את עצמו, ואישה לא יכולה להתעבר בעצמה, והמצב הטבעי הוא בכל מקרה זה הלימינלי, האנדרוגיני, אם אנו רוצים לדבר על עיבור ופוריות אנחנו חייבים לדבר על ״איחוד מקודש״. לפיכך, השילוש האלוהי הוא האב, הבן וההיירוס גאמוס.

    שימו לב מי יודע לעבר את עצמו גם ללא נוכחות של בן המין השני, נחש. הנחש הפך להיות בעצם ה״אמבלם״ של הפוריות. וכיצור ביניים, שמקשר בין המצב של הלידה לבין המצב של המוות, הנחש גם סימל את ההתחדשות: הוא משיל את עורו ובעצם קשור גם ללידה וגם ללידה מחדש. כשנקבת הנחש לא מעברת את עצמה (וזה קורה לעיתים נדירות, אבל קורה. ״טעות של הטבע״, כנראה), יש לה יכולת להטיל עשרות ביצים בעונה, משום כך יוחס לה פריון רב.

    האיחוד המקודש, ובעיקר הסצנריו של האיחוד המקודש, הפתיינות והתשוקה, נחשבו כפסגת השאיפות של הגבר הפוטנטי, שמצד אחד רוצה להביא חיים לעולם, וכאמור, לחקות בכך את הפעולה האלוהית, ומצד שני רוצה לחזור להיות ילד, כך שבעצם באורגזמה שלו הוא מביא גם החיים של עצמו מחדש לעולם. אי לכך, הפעולה האלוהית אינה רק להביא חיים חדשים, אלא גם להפיח מחדש את החיים.

    בהערת אגב אפשר לומר גם שלנחש יש ארס, ואם חולבים את הארס הזה מקבלים "סרום״ שמזכיר בצבעו ובמרקם שלו זרע, ומצד שני גם חלב אם (לפחות בצבע). זרע הוא הפרשת הגוף הגברית המפיקה חיים, וחלב אם הוא הפרשת גוף נקבית המזינה חיים. הם היינו הך, מבחינה זו. נעסוק בכך בהזדמנות אחרת. לענייננו חשוב בעיקר הדמיון בין שלושתם לבין טל. במחשבה העתיקה טל נחשב כתוצר של לחות, כשעושים ניסויים עם כל מיני חומרים ובעיקר כשמחממים אותם, ועל שיפולי הקדרה נמצאים אדים לחים – זהו הטל. הטל נחשב ככח שמימי. בפוסט עתידי נעסוק בקוקטיל חשוב מאוד: טל עם עפר, ובאנלוגיה שלו לזרע וחלב. אבל אל נקדים את המאוחר.

    השילוש הקדוש לפיכך הוא האב (obvious), הבן (obvious) והאיחוד המקודש, שמתרחש כאשר הזרע נכנס לבית הקיבול שלו. זה קורה בדרך כלל כשנושפים אוויר לחצוצרה (או שופר, אם תרצו להשאר במרחב הסמנטי היהודי), הזרע הוא אנלוגי לרוח שיוצאת מהפה, כבר ראינו את הדבר הזה אצל אתום שלכאורה התעטש, ובהמשך נחשב כאילו שהעולם נברא בהבל פה או בדיבור. וכשיש חדירה באקט מיני, יש גם גניחות, או קוויפים. זה מה שנקרא ״רוח הקודש״. מה שבעצם המונותאיזם עשה הוא להרחיק את המין מהתמונה. מעכשיו יש רק אב ובן. יש כמובן גם רוח הקודש, אבל התפקיד שלה מעורפל. ידועה האמרה היהודית שטוענת שרוח הקודש בטלה, או שהנבואה בטלה. מדוע? כאמור, הטקסים הדתיים הקדומים כרכו ביחד חוויות חושניות ומיניות ביחד עם מצבי שינוי תודעה.

    זו גם הסיבה שזרמי הקבלה נחשבים ״יהוויסטים״ וסמי-פגאניים. כי אצלם יש דגש על הנבואה והאקסטזה, על הזיווג העליון בין השכינה והקדוש ברוך הוא. מבחינתם המין עדיין נמצא בתמונה. זה בעצם ההבדל בין יהוויזם לבין מונותאיזם, המקום שנותר לטרנספורמציה רוחנית הידועה בשמה ״פסיכדליה״.

    אגב, שאלתם מה עם הנצרות? בנצרות יש אמנם את הזיווג המקודש, של מריה הקדושה עם האל, אבל המין גם יצא מהתמונה. מריה היא בתולה, והיא הרתה ללא יחסי מין, ללא זרע. אבל בפועל, היא התעברה מרוח הקודש, ושאלתם מהי רוח הקודש? אמור מעתה: נוזל לבן. אתם חושבים על זרע, אבל תחשבו שוב, על חלב הזפק של היונה. כי היונה היא רוח הקודש. אבל גם כאן מסתתר סוד מיני. חלב הזפק מזכיר גם הוא במראהו זרע. ואם כך, גוזלי היונים בולעים אותו בראשית חייהם. ומכאן, כפי שנדון לעתיד, גם הם בולעים למעשה זרע!


  • יחסי מין כטכניקה אפשרית קדומה לשינוי תודעה

    יחסי מין כטכניקה אפשרית קדומה לשינוי תודעה

    הטקסים הדתיים הם בעיקרם מאגיה סימפתטית. מנסים להידמות לאל ובאמצעות כך להדבק בו, וכך בעצם מנסים לשחזר את הפעולות של האל, כשבראש ובראשונה פעולת הבריאה. מאחר שאלוהים ברא את העולם באמצעות הדיבור, מדברים. מאחר שאלוהים ברא את העולם באמצעות קורבן ונתיחה, מקריבים ומנתחים. ומאחר שאלוהים ברא את העולם באמצעות עיבור עצמי…. מאוננים. מאחר שאלוהים הוא דו מיני, אז כנראה שהוא התפצל, ואז מקיימים יחסי מין מקודשים ומתאחדים בחזרה. ואם אלוהים אינו דו מיני, אז מקיימים יחסי מין חד מיניים. ואם אלוהים אינו דו מיני, אבל לא ברור מאיזה מין הוא והוא ממין שלישי… מקיימים יחסי מין עם מישהו שהוא מאותו המין השלישי: טרנסווסטיט, אנדרוגינוס, טרנסקסואל, גאלי, קורגארי, אנראיי, Two-Spirit, קדש, יו ניים איט…

    במסורות רבות, הבריאה הראשונה נעשתה מתוך עיבור עצמי, או מתוך התרקמות פנימית. כל מסורת פירשה את זה בדרך שלה, אבל בגלל שבמחשבה האנושית לא ניתן להתעלם מהקונוטציה המתבקשת למין, ומאחר שגם אם תנסה להיות חסוד ולהפוך את הדבר הזה למשהו לא מיני, איך שהוא הדיון תמיד יחזור להיות מיני, אז גם בדתות שבהן יש מנגנון של דיכוי ליבידו, או לפחות התקה שלו לאנרגיה אחרת, יש מיתוסים כאלה. כמו לדוגמה היהדות.

    אז במסורת המצרית אתום ברא את העולם על ידי אוננות ופליטת זרע/רוק. ההינדואיזם מתאר את פעולת הבריאה של שיווה דרך טיפת ״בינדו״, טיפה מיקרוקוסמית של זרע קוסמי. בחלק מהמיתוסים העולם נברא מנחש שעיבר את עצמו באמצעות מה שנקרא ״פרתנוגנזה״ (עיבור בתולין), והטיל ביצה. כיצד עיבר עצמו הנחש? באמצעות אכילת זנבו, שזה בשפה נקיה, מין אוראלי עם עצמך. מה שנקרא ״אורבורוס״. הנחש, גם כקונוטציה של ידע עליון ודיבור חרישי, וגם כקונוטציה למי שזז גם לאחר שהוא מת, ולכן כביכול הוא חי גם במצב מוות, גם כשהוא נקטע באמצע, וזוחלים או לטאות, בכלל, גם אחרי שמאבדים את הזנב שלהם, הוא גדל מחדש. כך, גם לאחר שביתרת גופה ושיחזרת את בריאת העולם (כפי שמרדוך עשה לתיאמת, נחש בפני עצמה), במקום למות היא עדיין חיה.

    גם ביהדות המיתוס הזה של עיבור עצמי קיים. תורת הצמצום היא כזו, אור אינסוף צמצם את עצמו כדי לפנות מקום לבריאה. ספירת החכמה מעברת את הבינה, שהיא גם רחם עליון ושם מתרחשת ההתהוות הראשונה. במדרש מובא שבבריאת העולם, כשרוח אלוהים ריחפה על פני המים, מדובר היה בעצם ביונה שדגרה על ביצים ובמקום שתמחץ אותן, שמרה על מרווח בטיחות ״כמלוא נימא״ שאפשר להן להוותר שלמות, כך שלמעשה היא ריחפה מעליהם. ואמר בן זומא: צופה הייתי בין מים העליונים למים התחתונים, ואין בין זה לזה אלא שלוש אצבעות בלבד, שנאמר: "ורוח אלוהים מרחפת על פני המים", כיונה זו שמרחפת על בניה ונוגעת ואינה נוגעת. ובקיצור, גם אם תנסה לטשטש את היסודות המיניים, במיתוס המצרי העליון שנוגע ולא נוגע בתחתון, הם גב ונות שנמתחו האחד מעל השניה בתנוחה מיסיונרית. נות נמתחה כקשת מעל גב, כאשר הם נמשכו זה לזה באהבה עזה, אך הופרדו בכוח על ידי אל השמש רע כדי להפריד בין שמיים לארץ. שוב לא הורשו לגעת, אך עדיין היו בקרבה מתמדת, נוגעים ואינם נוגעים.

    כאמור, אתום ברא את העולם באמצעות אוננות. אבל הוא גם נברא על ידי עיבור עצמי. בראשית היה רק נון, ים אינסופי של כאוס מימי. מתוכו עלתה גבעה ראשונית בשם בן-בן ועליה הופיע אתום. על גבעה זו אונן אתום, ופלט את זרעו, וכך נבראו שו שסימל את האוויר, ותפנות שסימלה את הלחות. האוויר שנפלט הוא אנלוגי למילה, הבל פה שיוצא מהפה או נשיפה (ואתם יכולים לקחת את זה גם לכיוון של עישון). מצד שני הוא גם אנלוגי לעיטוש, פליטה בלתי נשלטת מהגוף ואפילו יריקה לא רצונית. שזה בעצם דימוי יפה לפליטת זרע. וגם תפנות אנלוגית לפליטת זרע, הוא-הוא הלחות. מצד שני, לחות היא גם טל, נשוב לכך אולי בפעם אחרת. כשאתה נושם על משטח זכוכית, תגלה אדים שהם גם אוויר וגם לחות. ואולי הכוונה בעצם לקוויף או פלוץ.

    מכל מקום, שו ותפנות הם תאומים זכר ונקבה. הם עצמם מזדווגים, ומולידים את גב ונות. גב ונות אינם נולדים ישירות מהאוננות של אתום, אך הם נולדים כתוצאה מיחסי המין הראשונים. ההתפתחות של העולם היא על ציר של עיבור עצמי ← אוננות ← יחסי מין זוגיים. במערכות מיתולוגיות אחרות השלבים הללו מסודרים מעט אחרת, והעולם מתפתח על ציר שבו מתחיל מיחסי מין זוגיים, ומתפתח דרך סירוס, שבעצמו מתברר כעיבור. במיתולוגיה היוונית, אורנוס (השמיים) שוכב תמידית על גאיה (האדמה), אך מונע ממנה ללדת. גאיה יוצרת חרמש ונותנת אותו לבנה כרונוס, שחותך את איבר מינו של אורנוס וזורק אותו לים. מהטיפות שנופלות על גאיה נולדים יצורים נוספים, ומהזרע שבים, נולדת אפרודיטה. כרונוס יורש את כוח הבריאה, עד שהוא עצמו מסורס על ידי זאוס.

    והסירוס של זאוס, גם הוא סיפור בפני עצמו. כרונוס מקבל נבואה שעל פיה אחד מבניו יפיל אותו (או יסרס אותו) כפי שהפיל (או סירס) את אביו. כדי למנוע את גורלו, כרונוס בולע כל אחד מילדיו מיד כשנולד. יש כאן אנלוגיה לא רק למין אוראלי אלא לבליעת זרע. הרה, הדס, פוסידון, הסטיה, דמטר – כולם נבלעים אל תוך גופו. ריאה אמם ילדה אותם, אבל לא מצליחה למלט אותם לפני שהם נטמעים באביהם. כשזאוס נולד, ריאה ברחמיה מצליחה. היא מוסרת לכרונוס אבן עטופה בבד, כאילו זה הילד. אולי הכוונה לזרע שהקריש והתמצק, לאחר שנחשף לאוויר והתייבש. זאוס מוסתר במערה באי כרתים, וגדל שם בסתר.

    כאשר זאוס גדל, הוא יוצא למסע להפיל את אביו. המאבק מתרחש בשני שלבים: זאוס נותן לכרונוס שיקוי הקאה שגורם לו לפלוט את אחיו מהבטן. בהמשך זאוס מכה את כרונוס עם ברק, ובאמצעותו מביס אותו. הזרע מסומל באור, ופליטתו לפיכך היא כמו שיגור של קרן לייזר, כשהאוננות היא סחיטת ההדק של הרובה. ובאמצעות הקרן הזו, שחותך בחיתוך מדויק, וכוונה אל איבר מינו של כרונוס, כרונוס מסורס. וזו אולי גם מוטיבציה זהה לברית מילה, כפי שציינתי בפוסט קודם. בכל מקרה, סירוס כמוהו כביתור, וכביתור של ״זנב נחש״, ובאמצעות אותו הסירוס, המסרס זוכה בכח הפוריות של המסורס. שוב, אנו רואים, כיצד העולם נוצר באמצעות ביתור. גם אדם וחווה בעצם היו לפי המדרש יצור אנדרוגיני, שלבסוף בותר. ולאחר שאדם נברא, הוא עצמו הקריב קורבן ראשון וביצע לאחר מכן סעודה. ולעתיד לבוא, כמיטב השיבה הנצחית, החיה שהוקרבה בסעודה הראשונה, שהיתה למעשה חלק מצמד תאומים, התאום השני יוקרב וייאכל. אלה הם שור הבר, או הלוויתן וזוגתו, או נחש בריח ונחש עקלתון – כל אחד בשמו.

    אבל נתרכז לרגע במיתוס המסופוטמי, שגם היא מדברת על מלחמה קדומה (תיאומאכיה) כתוצאה מדיכוי מיני שסופה בביתור. תיאמת ואפשו אהבו לקיים יחסי מין, והיחסים הללו הפיקו וולדים לרוב. אבל הילדים עשו רעש והפריעו להורים להמשיך ולקיים יחסים. אפשו התעצבן והחליט להשמיד את ילדיו, כדי שיהיה לו שקט ויוכל להמשיך ולעשות סקס אינסופי. אאה, בעצת אלת החוכמה, החליט לסכל את תוכניתו של אפשו והחליט להרוג אותו. אולי לסרס אותו כדי שלא יוכל לשכב עם תיאמת. התוצאה היתה, בכל מקרה, שתיאמת לא יכולה היתה להמשיך לשכב עם אפשו והיתה מדוכאת מינית. היא החליטה לנקום ולהלחם. מרדוך, בנו של אאה, מתייצב מולה ולבסוף מנצח אותה. הוא לוכד אותה באמצעות רשת קסמים, ואז יורה חץ קטלני לתוך גופה של תיאמת, שחודר את ליבה וממית אותה. כך הוא יכול לבתר את גופה, ולברוא ממנה את העולם. החץ שנורה, כמובן, גם הוא מטאפורה לפליטה וירייה של זרע.

    מוטיב הביתור הזה חוזר גם במערכות מיתוסים אחרות. במזמור הפורושה מה־Rig Veda, פורושה הוא אדם קוסמי (Primordial Man), אשר נשחט ונחתך לחלקים, ומחלקיו נברא העולם וגם ארבע הקאסטות. הקורבן הזה הוא א-מיני, אך קשור בקשר עמוק לרעיון של הקרבה עצמית שמולידה הכל, כמיטב המסורת ההינדית. במיתוס הנורדי, ימיר הוא הענק הראשון, שנוצר מהקרח והאש הראשוניים. מהזיעה שלו נוצרים הענקים הראשונים. האלים אודין, ושני אחיו, וילי ו-וה, הורגים את ימיר ומבתרים את גופו, ובוראים ממנה את העולם. במצרים, אוסיריס, אחיה ובעלה של איסיס, נרצח על ידי אחיו סת, שחותך את גופו ל־14 חלקים ומפזר אותם. איסיס אוספת את האברים ומחייה אותו לרגע קצר, למרות שאת איבר מינו היא לא מוצאת. אז היא מחליטה ליצור לו תותב, במקומו, ומקיימת איתו יחסי מין, וכתוצאה מכך היא היא מתעברת ויולדת את הורוס – שוב, ביתור, סירוס ודילדו קסמים. אני מקווה שהרעיון הובן.

    מאגיה סימפתטית (Sympathetic Magic) היא מושג שטבע ג'יימס פרייזר ב־"ענף הזהב" (1890), והיא מבוססת על הרעיון שיש קשר בין פעולות סמליות לבין תוצאות מציאותיות. היא כוללת שתי צורות עיקריות: חיקוי והידבקות. החיקוי מדמה את הפעולה של התוצאה הרצויה. ההידבקות היא שימוש במושא הקסם, מתוך אמונה שהוא נושא אנרגיה או מהות כלשהיא שהמאגיקון רוצה לרשת. במובן זה, אם אתה מאונן או מוציא זרע, אתה רוצה לשחזר את בריאת העולם. אתה גם רוצה להידבק באובייקט או בישות שנקראת זרע כדי לרשת את האנרגיה שלה. אנרגיה של מה? של פריון, של אורגזמה, של אקסטזה, של התגלות, של נגיעה בנצח – וכו׳ וכו׳. בטנטרה, אגב, האנרגיה הזאת נקראת קונדליני, ופירושה… הנחש הכרוך (कुण्डलिनी). ולא בכדי. וכשאתה מבצע את ה״תרגולים״, אתה ״מעורר״ אותו, ולא רק אותו אלא את האנרגיות של הדינמיות ביקום. שקטי ושיווה – הפוריות והתודעה. אבל אנרגיות זו טרמינולוגיה ניו אייג׳ית, המוטיבציה המקורית של הטנטרה היא כמובן מאגית. אתה לא מעורר אנרגיה, אלא דבק באלים ו״מתכנת״ אותם. פליטת הזרע אינה אלא תכנות של מכונה קוסמית, ובאמצעות מאגיה סימפתטית אתה גם כותב את הקוד, גם מקמפל וגם מריץ.

    הסיבה שאני מזכיר את הקונדליני, היא מפני שמסתבר, כך כתב החוקר הקווירי רנדי פ. קונר (נפטר: 2022) בספרו ״Blossom of Bone – Reclaiming the Connections Between Homoeroticism and the Sacred״, שבטנטרה השתמשו כדי לעורר את אותו הקונדליני בטכניקות של מין אנאלי. הסיבה כנראה נעוצה בכך, שמין אנאלי מגרה את המולהדרה צ׳קרה, שנמצאת בבסיס עמוד השדרה, בקרבת פי הטבעת. המולהדרה צ׳קרה היא הצ'קרה הראשונה מתוך שבע הצ'קרות המרכזיות במסורת ההינדואית והיוגית. היא נמצאת בבסיס עמוד השדרה, באזור הפרינאום (בין איבר המין לפי הטבעת), ולכן לעיתים מתייחסים אליה כאל הצ'קרה של "שורש הגוף".

    הצ׳קרה מיוצגת לרוב כפרח לוטוס, ולכן אם רוצים לעורר אותה ולהעלות את הקונדליני, יושבים בתנוחת לוטוס. התנוחה הזאת היא גם יציבה ומאפשרת לבצע מדיטציה, אבל, גם, ובעיקר, מותירה את עצם הזנב חופשיה ואת הפרינאום במנח ניטרלי. עצם הזנב והפרינאום הם אזורים עשירים בקצות עצבים פרה-סימפתטיים שמחוברים למערכת האוטונומית. כאשר אין דחיסה בעצם הזנב והפרינאום משוחרר, זה מסייע להורדת קורטיזול (הורמון סטרס) ומעודד שחרור אנדורפינים (Kavitha et al, 2024 וכן Katuri et al, 2016). חשוב לציין שאין הוכחה ישירה לכך, והדבר מבוסס על קורלציות ובדיקות אמפיריות.

    במחקר, גם קיימות עדויות חלקיות לכך שמגע מיני אנאלי עשוי לעורר תגובות נוירוכימיות כמו שחרור אנדורפינים, הפעלת אזורים במוח (כגון האינסולה וה-cingulate cortex) ושינוי בדפוסי גלי מוח. מין, בלי קשר לאיזה סוג, גורם לשינוי במתח עצבי, שחרור אופיאטים אנדוגניים, ופעילות בקליפת המוח הרגשית והסנסורית (Ellero and Cast, 2020 וכן Zussman and Pierce, 1998). גם כאן, הטענות הללו נסמכות על מודלים אינטגרטיביים ולא על ניסויים ישירים במעבדה. יש בסיס תיאורטי עם תימוכין חלקיים, אך לא מדובר בראיות קליניות חד-משמעיות ממחקר מבוקר ישיר.

    כך, בעצם, מסתבר שכל הרעיון של הטנטרה, וכל הרעיון של קיום יחסי מין, אינם רק מאגיה סימפתטית שמטרתה לעודד פריון באמצעות חיקוי המעשה האלוהי והזיווג המקודש, אלא יש לה עוד אפקט נוסף, תודעתי. זוהי למעשה טכניקה קדומה לשינוי תודעה, שהיו מבצעים ״מתקשרים״ קדומים בדרכם להתנבא – לעיתים בנוכחות סמים או אפרודיזיאק, שהיתה להם פעולה כפולה: גם ממריצים ומעוררי תשוקה, וגם משני תודעה, מפני שסוף כל סוף, המטרה היא אחת: להתאחד עם הנשגב, ואם אפשר לעשות את זה באמצעות מין, אז למה לא.


  • למה עץ הדעת הוא הקנאביס

    למה עץ הדעת הוא הקנאביס

    במקורות שומריים ואכדיים, הקיסקנו (kiškanu) מתואר כעץ הנטוע בגן ארידו – גן מקודש לאל אנכי (אאה), שמייצג את החכמה. העץ צומח מעל ה-Apsû (תהום מיימית), ויונק מ"מי החיים". הוא נושא תיאורים יוצאי דופן: שורשים לבנים, גזע כחול (כלאפיס־לזולי), ענפים נוטפי אור, פירות כאבני חן.

    מצד שני, אין ייצוגים איקונוגרפיים של העץ הזה, לפחות לא כאלה המתארים אותו במפורש. למה? יש הסוברים שזה בגלל מסורת דתית, שהיתה קיימת פעם ובחלק מהדתות קיימת עד היום, של דיסקרטיות. ידע טקסי – שמות, חומרים, תהליכים, אובייקטים וצמחים – נחשב לידע האסור לחשיפה ציבורית, ומועבר בעל פה בלבד. בחלק מהמקרים אסור אפילו לבטא אותו מרוב קדושתו, ובחלק מהמקרים גם לא ניתן, והדבר היחיד שניתן הוא העתקים לא נאמנים שלו, בצורה של רמזים, סמלים או ייצוגים. אתם מכירים את זה, גם שמו של יהוה סודי, ואפילו יש סיכוי שיהוה הוא לא השם האמיתי שלו, אלא רק תיאור חלקי ביותר של יכולותיו.

    בכל מקרה, אין שום מקום שבו כתוב ״זהו עץ הקיסקנו״. מה יש לעומת זאת? בתקופה האשורית הדת ״התמסדה״, ונראה שהאשורים ניכסו לעצמם את העץ הזה והחלו לייצג אותו. אבל לא לייצג אותו כ״קיסקנו״ אלא כ״עץ החיים״. האם התיאור של עץ החיים נאמן לאיך שהקיסקנו מתואר? ספק. ספק אם גם היה אינטרס לעשות את זה, אבל בעיקר ספק אם הצליחו לשחזר משברי רמזים שאף אחד גם ככה לא מעוניין לספר, את מה שהיה באמת. ולכן לא ברור מהו.

    עץ החיים מתואר כעץ מסוגנן, בעל גזע סימטרי ופריחה מסודרת, לרוב בתבנית של שבעה פרחים או פירות לכל צד, לעיתים בצורת כוכבים, אצטרובלים או עיגולים קונצנטריים. בראשו של העץ יש כתר או סימן שמימי כלשהו, כגון דיסק מכונף, ירח סהר, או צביר כוכבים. משני צידיו של העץ ניצבות דמויות מכונפות, ישויות רוחניות בעלות גוף אדם וראש נשר או כנפיים – אשר מחזיקות קונוסים וסלים קלועים, ולפעמים נראים כאילו הן מבצעות "האבקה" של העץ או את משיחת המלך שלפניו הם ניצבים. לעיתים מופיע המלך עצמו בתווך, כשהוא מקבל שפע או סמכות מהעץ, או מתווך בינו לבין האלים. הדמויות הכורעות שלצד העץ נראות לעיתים כאילו הן עוסקות בפעולה טקסית – שאיפה, משיחה, הנחת פרחים תחת אפו של המלך.

    הקיסקנו מתואר כעץ בתוך גן, שעל פניו הוא ההשפעה לגן עדן. מצד שני, עץ החיים נדמה גם הוא כדימוי של עץ כזה. וכך, סוברים, מדובר בעצם כתולדה – עץ החיים עוצב על פי הקיסקנו, ושניהם מתארים את אותו הדבר. אכן, גם בתורה, עץ החיים מוקף בישויות רוחניות מכונפות, בעלות סוגי פרצופים שונים, שאחד מהם הוא נשר, הכרובים. הכרובים היו מונחים בבית המקדש, אל מול מנורה בעלת שבעה קנים שעליהה משוקדים כפתור ופרח. יחזקאל מתאר בפרק כ״ח את ״כרוב ממשח הסוכן״ הנמצא ב״הר קודש אלוהים״ ומתהלך בתוך ״אבני אש״, אבנים הכוללים שלל אבני חן, שנמצאות כולן גם בחושן של הכהן הגדול, במקרה או לא. ומדגיש ״בעדן גן אלוהים היית, כל אבן יקרה מסוכתך״, כאילו שבית המקדש הוא-הוא גן העדן. בית המקדש, לכאורה, הוא תעתיק ארצי של גן העדן. אבל השאלה היא למי הוא מיוחס.

    הקיסקנו מיוחס לאנכי, אל זכר. עץ החיים לעומתו מיוחס לאישתאר, אלה נקבה. לרוב היא מתוארת כעץ המוקף בשני יעלים, שאוכלים מענפיה. המסקנה היא אחת משתיים, או שתיהן גם יחד: (1) הדימוי הזה של העץ הוא דימוי דו מיני, ובא לסמל בעצם את האיחוד המקודש בין המינים (היירוס גמוס), (2) הדימוי הזה הוא במקור בן מין אחד, ובהמשך עבר ״הגירה״ למין השני. ומכאן: אם רוצים להקיש בין הפולחן המסופוטמי לפולחן יהוה, יסתבר שהיתה ליהוה במקור בת זוג, אשרה, והמאפיינים שלה נוכסו ליהוה, אבל במקור הפולחן בבית המקדש היה זוגי.

    בין אם כן ובין אם לא, בפוסט קודם הסברתי למה הקיסקנו אמור להיות התמר. ולמה היעלים בעצם ״אוחזות בסנסיניו״. אבל זה לא חייב להיות. קיסקנו מקורו האטימולוגי הוא כאמור ב״gis" שמסמל עץ (ויכול להיות שהוא המקור האטימולוגי למילה, כמו שע׳זה במקור זה מגאזה. ו-צ׳ היא צורה כלשהיא של ס׳), ובמילה שמזכירה את הביטוי המתאר קנאביס, ״קאנו״, או בשמו האשורי qunnubu – עשב החיים ששימש גם כקטורת, גם כבושם, גם כשמן ששימש למשיחה של מלכים, גם כסיב ששימש לקליעת סלים – כולם שימושים מקדשיים. האצטרובלים והסלים הקלועים המצויירים בידי הישויות שסביב העץ, אולי הן מסמלות את הקנאביס: אולי בעצם מדובר במיכלי איסוף של תפרחות הצמח, שצורתן מזכירה אצטרובל. הדמויות המחזיקות את האצטרובלים נראות כמריחות אותן. האצרטרובלים שופעים שרף נוצץ שמזכיר את הברק של אבני החן. הדמויות מחזיקות קונוסים ודלי, לא כדי להאביק אלא דווקא כדי לאסוף את הפולן והשרף, ולהגיש אותו בהמשך למלך. לעלים שלהם יש שבע אונות, המזכירים את צורת העלים המופיעים בתבליטים האשוריים. שבעת ״קני״ המנורה, נקראים כך בדיוק מפני שכל אחת מהאונות נקראת ״קנה״.

    וכמובן, היעלים, או יותר נכון, עזי הבר, שמתוארים כמי שאוחזות באותם הקנים, אוהבות מאוד לאכול ולרחרח את תפרחת הקנאביס. הדבר ממסטל אותן וגרם להן לא לפחד מבני האדם, ואולי משום כך הן הפכו למקודשות, משום שכך האדם גילה את התכונות של הקנאביס.

    למה ״עץ״ אם קנאביס הוא שיח? ובכן, קנאביס סאטיבה בטבע יכול להגיע לפעמים לגובה של 6 מ׳. ועמוד התפרחת שלו לעיתים מפוצל בצורה שמזכירה מאוד את מה שאנו מכירים מ״מנורת המרווה״, כך שהעיזים לא ממש צריכות להתכופף כדי לאכול את התפרחות שלו אלא ההפך, לטפס עליו.


  • ההתגלות כסמל

    ההתגלות כסמל

    הטרמינולוגיה של חווית ההתגלות היא רב משמעית, ושואלת מונחים הן מתחום המין והן מתחום המטלורגיה. ההתגלות כתוצאה משתיה של שיקוי פסיכדלי, שנדמה מצד אחד כזרע או כחלב אם, ומצד שני כנתך שמקבל את הצורה של כלי הקיבול שאליו הוצק. השדה הסמנטי שמכסה ההתגלות, מקשר בין כוכבים, מתכות ונוזלי הגוף – משל היה אלכימיה הרמטית, שבה כמו שמלעלה כך שלמטה. וברגע שאנחנו עורכים את האנלוגיה בין נושא זה לנושא זה, אנחנו מבצעים למעשה תאורגיה שמטרתה אחת: לשחרר את כח החיים, לשחזר את הבריאה, להידמות לאלים על ידי כך שאנו מבצעים את פעולתם.

    עצם העובדה שמדובר בנוזל, לרוב בצבע לבן או זהוב, חצי עכור וחצי צלול, חצי שקוף וחצי עמום, שנשתה באמצעות קש, או כל כלי פאלי אחר, ונכנס אל תוך הפה, או כל מיכל לח אחר – הופכת את הכל לאנלוגיה לאקט מיני הכולל חדירה. גילוי העריות, ערוות הזכר הפאלית וערוות הנקבה הוולוואלית, ה״גילוי״ נקרא כך בדיוק משום שמדובר בגילוי של דבר נסתר.

    ולאחר שההזרעה מתבצעת, והעיבוד מתרחש, נוצר הוולד. התוצר של ההתגלות, סודות שנתגלו, כמוהו כלידה. וכשהאלה חולצת צד, ומגלה את דדיה, או-אז מתרחש שוב גילוי, וההכנסה של הנוזל הלבן-צהבהב לפיו של הצרכן, כמוה כיניקה מצינורות השפע.

    אבל ההשפעה של הידע העליון, אינה רק דימוי של זרעון שחודר לביצית ומפרה אותה, אלא של קרן לייזר שחורצת באופן מדויק את המשטח הקשה של התודעה. לחלופין, את המשטח הזה יש לראות כ״רקיע״, כלומר

    מטיל מתכת שהחרש הכה עליו בפטיש, ריקע אותו, ושיטח אותו עד דק, עד הרגע שבו ייחרץ. ודרך אותו החריץ, יוכל לעבור האור, ואז במקום שהמתכת תחזיר אותו, הוא יחדור אותה ויישבר. האופן שבו אותה החדירה מתבצעת באמצעות קרן אור, אותה קרן שמציצה מן החרכים ונשברת, מתפזרת למניפה של צבעים, ומגלה את עצמה בשלל גוונים – שוב, טרמינולוגיה של גילוי של אור הגנוז מן הרקיע.

    מקור אותו האור היא השמש, שבמקרה או לא גם צבעה באותו צבע חצי צהוב וחצי לבן. גם זהב מרוקע, מרוב שהוא דק, הצבע שלו הופך בהיר יותר ויותר, עד כדי כך שהוא הופך לחלבי, חצי צהוב וחצי לבן.

    לא קשור לכלום אבל מצורפת תמונה של סכין מילה זהוב, לומר: העובדה שמדובר בחיתוך, של איבר מין זכרי, שבאמצעות הזרע שנשפך ממנו משחזרים את פעולת הבריאה, שמי כמונו יודע שהיתה באמצעות ״מילה״, דיבור, והדיבור הזה היה ״יהי אור״ – אולי היא בעצם הסיבה לכך שאת ברית המילה אנו עורכים באמצעות מילה, חיתוך מדויק של איבר המין.


  • שיווה והבהאנג

    הקשר בין שיווה ובין צמח הקנאביס, ובמיוחד בהאנג (bhang), מעוגן במסורת ההינדית לאורך דורות. שיווה, אחד משלושת האלים המרכזיים בהינדואיזם, הוא אל הסגפנות, המדיטציה וההתעלות הרוחנית. הוא לא חי בארמון, אלא מתבודד בהר קאילאש, עטור סמליות כמו נחש על צווארו, סהר ירח על ראשו ונהר הגנגס הנובע משערו.

    צמח הקנאביס מופיע כחלק בלתי נפרד מהפולחן הדתי והחגיגות של מאמיני שיווה. באמצעות שתיית הבאנג, נזירים (sadhu ו-yogi) ואנשי דת צורכים אותו כדי להגיע לאותו מצב נפשי של שיווה, של שקט נפשי, חיבור פנימי וניתוק מהעולם החומרי.

    אחד הסיפורים המרכזיים שמתארים את הקשר בין שיווה לקנאביס הוא מיתוס חביצת ים החלב (Samudra Manthan), שבו שיווה שתה רעל קטלני כדי להציל את העולם. לפי חלק מהגרסאות, הבהאנג שימש לקרר את גרונו לאחר השתייה, מה שמקנה לו מעמד קדוש. כך נולד המיתוס על "שיווה אל הקנאביס". בהאנג מוכן, לפיכך, מעלי ופרחי קנאביס, מעורבב עם חלב, יוגורט ותבלינים. כך גם עושים סומה, אבל לא ברור אם הסומה והבהאנג הם אותו הדבר, למרות שמי שמבקש לזהות, יש לו על מי להסתמך. וכמובן, כריס בנט הוא אחד מהטוענים לכך. והבהאנג גם עבר לזורואסטריות כ״מאנג״ ומתואר כהאומה (המקבילה לסומה, ס׳ הופכת ל-ה׳).

    במהלך חגיגות כמו מאהא שיוורטרי, הבהאנג מוקרב לשיווה ונצרך על ידי מאמינים כסגולה לטיהור רוחני. הוא נשפך על פסלי השיוולינג (כלומר, הלינגאם – शिवलिंग ), כסמל להתמסרות מוחלטת. במדינות כמו וראנסי, רג'סטאן והימצ'אל פראדש, הבהאנג הוא חלק בלתי נפרד מהפולחן והחיים הדתיים – עם הבדל ברור בין שימוש טקסי לבין שימוש פנאי.

    בהאנג הוא חוקי בכמה מדינות בהודו ומותר לשימוש בחנויות מורשות בתקופות מסוימות. לעומת זאת, גנג'ה (הפרחים) וג'ראס (שרף) מוגדרים כסמים ונמצאים תחת פיקוח חוקי. מקור.


  • יסודות הדת בפסילוסיבין שבפטריית הסיבית…

    יסודות הדת בפסילוסיבין שבפטריית הסיבית…

    מחקר גרמני חדש שפורסם לאחרונה מערער על ההנחות הקודמות בנוגע למוצא האבולוציוני של הפסילוציבין. צוות בראשות פרופ’ דירק הופמייסטר מאוניברסיטת פרידריך שילר ביינה גילה כי שני סוגי פטריות, Psilocybe ו־Inocybe, פיתחו באופן בלתי תלוי מנגנונים ביוכימיים שונים לחלוטין לייצור פסילוציבין. מדובר בתופעת אבולוציה מתכנסת – מצב שבו אורגניזמים שונים מפתחים בנפרד פתרונות זהים לאותה פונקציה.

    בפטריות Psilocybe מוכרת כבר קבוצת הגנים psi, האחראית לייצור הפסילוציבין. אולם במחקר החדש, בבדיקת Inocybe corydalina, נמצאה קבוצה שונה לחלוטין של גנים, שכונתה ips, היוצרת את אותו מולקולה באמצעות אנזימים אחרים לגמרי. החוקרים שיחזרו את פעילותם של גנים אלו בבקטריות ומצאו שהם מסוגלים לייצר פסילוציבין שלב אחר שלב, הוכחה לכך שמדובר במסלול ביוסינתטי עצמאי. האנזימים בשני הסוגים ממלאים את אותן פונקציות מטבוליות אך אינם קרובים זה לזה מבחינה אבולוציונית. Inocybe מייצרת גם נגזרות של פסילוציבין, כמו baeocystin, מה שמעיד על גיוון כימי נוסף.

    המצאות פסילוציבין ב-Inocybe ידועה, אבל עד כה היא היתה מבוססת רק על ראיות כימיות, אך לא הובנה המערכת הביוסינתטית שעמדה מאחוריה. כבר בשנות ה־1980 וה־1990 זוהו כמה מינים של Inocybe שמכילים פסילוציבין ופסילוצין: Inocybe aeruginascens, Inocybe corydalina, Inocybe calamistrata. כולם גדלים ביערות ממוזגים – בגרמניה, סקוטלנד, יפן, קנדה ורוסיה.

    פטריות אלה נקראות בעברית, מסתבר, סיבית, בגלל הסיבים שעל פני הכובע והרגל שלהן. הן אוהבות לגדול ליד עצים כי הן חיות איתם בשיתוף פעולה: השורשים של העץ נותנים להן סוכר, והן עוזרות לעץ לשתות מים ולספוג מינרלים מהאדמה. זה נקרא מיקוריזה, או יותר נכון ״אקטומיקוריזה״, מצב בו הפטרייה עוטפת את שורשי העץ מבחוץ כמעטפת.

    העצים העיקריים שאיתם הן חיות הם אלון, אשור, אורן, אשוח, ערמון, אלמון, ליבנה/שדר וכו׳. מה שמייחד את העצים הללו, כפי שאתם בטח שמים לב, הוא שהם מקודשים בתרבויות שונות. החל מהקלטים והנורדים (Yggdrasil), עבור בסלאבים, ברומאים וביוונים (דודונה), וכלה כמובן ביהודים. לא ארחיב כאן, אתם יודעים לבד על אלון מורה, אלון צעננים, קורות בתינו ארזים ורהיטי ברותים, בית הארזים וכו׳. כולם עצים ממשפחות האלוניים והמחטניים, משפחות שהפטריות הללו מעדיפות. הן בררניות מאוד. סוג זה צומח במשפחה זו, וסוג זה באחר. אבל באופן כללי, הפטריה והמיקוריזה שלה מרוכזים ביערות, וזו אחת מהסיבות שהעצים הללו צומחים בחורשות, או ביערות, בעיקר ב״יערות טייגה״, וב״יערות ממוזגים״, שתי מערכות שייחודיות ליבשות הצפוניות.

    הפטריות Inocybe זקוקות לקרקע חומצית או נייטרלית, עשירה בחומר אורגני אך לא מוצפת. הן מתפתחות היטב ביער וותיק ויציב, כלומר, כזה שלא נכרת או הופרע במשך עשרות שנים. מאחר שהעצים השותפים להן נושרים או מחטניים ארוכי חיים, נוצרת סביבם שכבה עבה של עלים ומחטים מתפרקים – תנאי מצוין לצמיחת קורים. מכאן נובע שבאופן טבעי, Inocybe כמעט לא תופיע בשדות פתוחים או באדמות מעובדות – היא “אוהבת יערות אמיתיים”.

    מכאן, אפשר אולי להבין מדוע למרות שהעצים הללו צומחים גם באקלים ים תיכוני, אנו לא מוצאים פטריות פסיכדליות באיזור זה. האקלים הים תיכוני ״קשה יותר״, שבו מתרחשות יותר שריפות ויותר ״התחדשויות״ יערניות, ולכן בגלל שהיערות לא מספיק ותיקים, הפטריות הסתגלו למצבים האלה ופיתחו מוטציות שונות שמחזיקות מעמד בתנאים יבשים, חמים וחשופים. כלומר, פטריות סיבית עדיין צומחות שם, אבל הזנים הים תיכוניים לא פסיכדליים.

    באיזורים הללו, יש בצורות מפעם לפעם, ולכן האדמה מתייבשת. הפטריה זקוקה לקרקע עשירה, לא יבשה מדי, עם לחות קבועה וצל חלקי. מקומות כאלה קיימים רק בהרים הגבוהים יחסית, בעלי לחות מהטל או מערפל הרים, שבהם חורש צפוף יחסית, וקרקע חומצית יחסית. מקומות כאלה קיימים בחוף הים התיכון: הרי הלבנון, הרי הטאורוס בטורקיה, הכרמל וכו׳. שם אכן מוצאים את הפטריות הללו, אך כאמור, לא פסיכדליות.

    האם היו קיימות פטריות פסיכדליות באיזורים הללו? א. בתקופות דלות ביישוב ובאיזורים דלים, שבהם היערות היו יכולים להתפתח ולהתמצק. ב. בתקופות קרירות יותר, כמו לדוגמה בתקופות קרח קטנות, שיש מדי פעם בפעם בלבנט. כמו לדוגמה, באמצע האלף השני לפנה״ס. תקופת קרח רצינית יותר, היתה קיימת בערך לפני 20,000 שנה, והסתיימה בערך בתקופה שבה החלה החקלאות (שהחלה מן הסתם בגללה). ככל הנראה גם בלבנט, גם בכנען, היה זכרון רחוק כלשהוא מהתקופה הנאוליתית שבה יכלו למצוא פטריות פסיכדליות ביערות, וסביב זה התפתחה הדת הקדומה הכמו-שמאנית.

    ואולי ג׳ון מרקו אלגרו לא טעה עד כדי כך. ביערות הללו צומחות לא רק פטריות פסיכדליות מסוג Inocybe, אלא גם צורות שונות של אמניטה. לדוגמה: אמניטה מוסכריה, המוכרת באירופה לא פחות מהסיבית. אלגרו טען שהנוצרים הקדומים השתמשו באמניטה מוסכריה, למרות שבארץ ישראל אין פטריות כאלה. עם זאת, בארץ ניתן למצוא אמניטה, ואפילו יש אגדות על אמניטה פנתרינה (אמנית מנומרת) שגדלה בין ״אלוני הבשן״ ברמת הגולן. ומי יודע אם האמניטות בארץ ״נוונו״ בתקופות שאינן קרירות, כפי שקרה ב-12000 השנים האחרונות, ולפני כן גם הן היו קיימות?


שמרו על קשר

אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו.

אנו מקיימים דיונים פוריים בנושא בקבוצת הפייסבוק שלנו ״אנתאוגנים וצמחים מקודשים״.

לפרטים נוספים ולפתרונות, אתם מוזמנים לפנות לאבי לבקוביץ, 0507929746.

    נובמבר 2026
    א ב ג ד ה ו ש
    1234567
    891011121314
    15161718192021
    22232425262728
    2930  
    ×