• מונותאיזציה פגאנית של קמעות

    מונותאיזציה פגאנית של קמעות

    אחד המהלכים המרכזיים במעבר למונותאיזם הוא האופן שבו מאפיינים שהיו במקורם נשיים, ובייחוד אפוטרופאיים, כלומר מגנים – הועברו לדמויות גבריות, בראשן יהוה. דוגמה סמלית ומובהקת לכך היא דמות ה"צור" – מונח שמסמל את יהוה ככוח מגן, אך שורשיו נטועים במסורות עתיקות של פולחנים ואמונות באלות מגוננות, שמזוהות עם אבני חן וקמעות.

    גם מגן דוד וגם חותם שלמה, שני סמלים המזוהים כיום עם היהדות, מעוצבים כתבניות גיאומטריות המייצגות מבט עליון על אבן צור, ובכך הם למעשה ממשיכים מסורת של ייצוג קמעות מגינים מאבנים – במיוחד אבני חן – שהיו מקובלים כבר בעת העתיקה כסמלים נגד עין הרע ומזיקים. הדימוי הזה מתקשר ישירות לתפקידים אפוטרופאיים שהיו בשימוש לאורך הדורות, ומושגים כמו "צור ישראל" הם בעצם עדות לתהליך שבו סמל פגאני של הגנה – האבן – קיבל גיור ונהפך לסמל של האל האחד.

    הקשר לשלמה המלך נובע ממסורת מאוחרת, שבה נטען כי לשלמה היה קמע באמצעותו שלט בשדים. אלא שמעיון מדוקדק במסורות אלו, מתברר כי המהות של אותו קמע לוטה בערפל: בחלק מהגרסאות מדובר באבן חן, באחרות מדובר בשורש צמח. אמוץ דפני מראה שמדובר בעצם באגדה שסופרה במקור על טבעת אפוטרופאית (שבמרכזה שורש דודא) שהיתה לאלכסנדר הגדול, שהפך במסורת היהודית לשלמה המלך. גם האגדה וגם עצם קיומו של קמע כנגד שדים, עברו ״גיור״ של תופעה פגאנית מובהקת.

    מגן דוד הוא הקסגרמה, וחותם שלמה הוא פנטגרמה. מדובר בגלגול של קמע של אלות מסופוטמיות כמו אישתאר, שזוהתה עם כוכב ונוס. אישתאר, ששמה נגזר מ־star, הייתה הגרסה האכדית של האלה אינאנה, שתרגומה המילולי בשומרית הוא "מלכת השמיים". אינאנה הייתה אלה רב־תפקודית: אלת אהבה, אך גם מלחמה ופריון, שני תחומים הדורשים הגנה ממזיקים. ההגנה הזאת הגיע באמצעות זיהויה עם הכוכב המנצנץ, שבצורתו הגרפית הוא מתומן, אוקטגרמה. האוקטגרמה הפכה ברבות השנים להפטגרמה, להקסגרמה, ולבסוף לפנטגרמה.

    מקבילתה של אינאנה במיתולוגיה היוונית היתה אתנה – אלת פריון ואלת מלחמה. לאתנה היו משרתות, גורגונות. אחת מהן היתה מדוזה. למדוזה יש סיפור מעניין שלא כל כך משנה מהו, אלא רק העובדה שהיא נענשה והפכה למפלצת. העובדה שהיא הפכה ליצור מעורר אימה, ומשמעותה המילולית של גוגרונה ביוונית הוא גם מעורר אימה, רומזת על כך שמדובר ביצור דו פרצופי דמוי שד. וכשהשד הזה הביט בך, הפכת לאבן. יש הסוברים, שמדובר בעצם במטאפורה לקישיון אברים, מצב שבו השרירים מתקשים ומהווה את אחד מסימני המוות – דבר הרומז על כך שמדובר בעצם בחווית סף מוות שאינה אלא ״מלחמה בשדים״, והפסד במלחמה הזאת הוא מוות.

    קישיון, היות משהו רך לפתע קשה, ובעיקר המעבר שלו מקשיות לרכות ובחזרה, היה לפיכך, סמל לאותו המוות, או סף המוות והשיבה לתחיה. בהקשר היהודי ניתן לראות את זה כמטה של משה שהפך לנחש, ובחזרה למטה. ולא סתם הנחש נכנס כאן לתמונה: הנחש הוא סמל לדו פרצופיותו של הרעל, המסוגל לגרום לאותו מוות או שגעון, אך יש גם מצבים שבו האדם שנטל אותו, החלים ושב לאיתנו. נחשים היו גם שערות ראשה של מדוזה.

    אבל מדוזה היתה כאמור משרתת, ומסתבר שהגורגונות לא היו רק בשירותה של אתנה. הן היו גם בשירותו של זאוס – טבועות על המגן שלו, ה-Aegis – כך כתוב באיליאדה. מה שרומז על כך שהן היו למעשה קמע. התרגום המילולי של ״אייגיס״, הוא אמנם "סערת רוחות עזה" (סופת ברקים ביוונית: קטאיגיס, καταιγίς), שמתקשר בהחלט עם האטריבוט של זאוס, הברק. אך חשוב לציין, המשמעות היא גם "עור עזים" (αἴξ, aix), כדי לסמל את היותו של הקמע בעצם שריון עור או מגן – אטריבוטים של לוחמים.

    בהקשר הזה נציין גם אלת פריון לוחמת נוספת, ארטמיס, שזוהתה עם עורות. ארטמיס מתוארת כבתולה, בתולין היה תכונה של משרתותיה של האלה הרעיה. כך, לדוגמה, ברומא: הסטיה, שמשרותותיה נקראו הבתולות הווסטיליות, ותפקידן היה לשמר את האש הקדושה, שסימלה את האח הבוער – אטריבוט של האלה הרעיה. מדוזה, אגב, היתה בתולה. בדיוק בגלל זה אתנה כל כך הזדעזעה כשמקדשה חולל בידי פוסידון, שאנס את מדוזה. לכן היא החליטה, לפי המיתוס, להעניש אותה בהופעה מאיימת.

    רפאל פטאי כזכור טוען שלאלה הרעיה יש בעצם שלושה מופעים שהם אחד: בתולה בעלת שדיים מדהימים, אם בעלת שדיים שופעים ומלאים בחלב, וזקנה בעלת שדיים מצומקים ונפולים. מדובר בעצם ב״שילוש הקדוש״, כשבכל אחד מהמופעים יש סמל אחד שמבדיל מופע מן האחר: השדיים, סמל פריון. עטינים מלאות בחלב, הן סימלה של העז, לה אגב גם יש זקן – הדבר הופך אותה לסוג של אנדרוגינוס, בעל מאפיינים נשיים (שדיים) וגבריים (זקן). אט אט נשים לב לכך, שבעצם למימד הדמוני יש מאפיינים אנדרוגיניים, הן מפני שמדובר במרחב לימינלי ופלואידי, והן ובעיקר מפני שמהותו של הפולחן הוא איחוד קדוש, היירוגמיה, בין הזכר לנקבה.

    זו גם התזה העיקרית של רפאל פטאי בספרו ״האלה העבריה״. במרכז פולחן הפוריות, יש שתי דמויות: דמות הגבר, ה״בעל״, ודמות האישה, הרעיה. האיחוד ביניהם, איחוד של שני האלים, נקרא לפיכך ״אלוהים״ והוא פולחן זוגי – וזה היה הפולחן המקורי של ה״יהוויזם״. זו גם הסיבה שהקבלה היא סוג של יהוויזם, שכן היא מעלה על נס את הזיווג העליון בין האל לבין השכינה, או ה״מטרוניתא קדישתא״. מרווין פופ, אגב, טען שזה מה שעומד במהותו של שיר השירים, שם הרעיה נקראת ״שולמית״. זו הסיבה שמי שכתיבת הספר מיוחסת לו, נקרא לפיכך ״שלמה״, מאותו השורש. ואולי, ההיירוגמיה נקראת לפיכך ״שלום״, ובעגה האורתודוכסית ״שלום בית״.

    רפאל פתאי הגה את הרעיון הזה הרבה לפני שנתגלו בהמשך ראיות ארכיאולוגיות לכך שהפולחן הכנעני, ולפיכך, היהודאי, היה בעצם פולחן זוגי ל״יהוה ולאשרתו״. הממצאים מכונתילת עג'רוד, חירבת אל-כום ותל ערד רק מחזקים את טענתו של פטאי: האל לבדו לא היה מספיק – הוא נזקק לפונקציה הנשית כדי להיות אל מלא. והאלה, ולמעשה שני האלים, מתבטאים בצורה של ״מצבות״, שאינן אלא אבנים.

    מה שקרה במונותאיזם, הוא שכביכול, האלמנט הזה של המצבות הוכחד, וכל ראיה לכך שהיה פולחן זוגי הושמט. במסגרת זו המאפיינים הנשיים הועתקו אל האל היחיד, הזכר, ובמסגרת זו גם המוטיב האפוטרופאי. האם מדובר ברעיון יהודי גרידא? כנראה שלא, מסתמן שההעתקה של התכונות האפוטרופאיות לגבר החלו עוד לפני כן, והמיתולוגיה היוונית היא הוכחה לכך. זאוס, אל אולימפי, ירש את התכונות של אלת הפריון, הכתונית בעיקרה. כך, ה״אייגיס״ שלו, הקמע, לבש את ה"אמבלם" שלו במקום שילבש את זה של האלה הנקבית. ברק במקום כוכב, ואם זה מזכיר לכם את הטיארה של וונדר וומן אז זה בדיוק משום שמדובר בעצם בצורה המקורית של הדיאדמה, סרט ראש שאפיין מלכים זכרים, למרות שמקורו בעצם בסרט שנתלה על פסלה של אלת הפריון במקדשה. והסיבה שהיה צריך לשים על ראשה סרט הוא כדי לקשור באמצעותו קמע, של אותו הכוכב.

    הסרט הזה היה צבוע גם בצבעים ייחודיים בגווני אדום: שני, תכלת וארגמן. את הסרטים הללו היו אורגות כהנות מקדש. חלקן היו בתולות, חלקן היו ״קדשות״ ותפקידן היה, אולי, לקיים סימולציה של היירוגמיה עם ייצוגו של האל הגברי, המלך. חלקן, אגב, היו אנדרוגיניות, אבל שלא נסטה מהנושא עליו אנו מדברים: אפוטרופאיות. הציץ של הכהן הגדול היה מין קמע שכזה שמקובע בסרט מבד שכזה: המצנפת, שהסרט שקשר אותה היה מתכלת. הציץ היה אולי בצורה של דודא, כפי שמדווח יוסף בן מתתיהו, אולי היה כתוב עליו שם השם המפורש, כמו שכתוב בשבת ס״ג עמ׳ ב׳. אבל בכל מקרה, תפקידו היה אפוטרופאי, והתפקיד של המגן המאגי היה של האל הזכרי, שגם לו היתה דיאדמה כזו, כנאמר במסכת חגיגה י״ג עמ׳ ב׳, שסנדלפון היה ״קושר כתרים לקונו״. הדיאדמה הזו, אגב, גם מדווחת בשיר השירים בדיוק מאותה הסיבה – הפיכת הנקבה לזכר, שלמה מקבל את העטרה, ״שעטרה לו אמו״.אם חיפשנו עוד סמלים קבליים יהוויסטים, אז ראוי לציין שהשכינה, או יותר נכון, מקום השכינה, נקרא במגילת איכה ״עטרת״. בספר היכלות נאמר שמטטרון, מכהן בעצם ככהן הגדול בבית מקדש של מעלה, ועל הציץ שלו כתב ה׳ את האותיות שמהן נבראו שמים וארץ. אלה, הם כנראה ה״כתרים״ שהקדוש ברוך הוא בעצמו קושר לאותן האותיות, כמתואר במסכת מנחות כ״ט עמ׳ ב׳ – כך מצא אותו משה רבינו כשעלה למרום.

    נשוב לעניין האבנים. הרמס הוא דוגמה נוספת לנושא תפקיד אפוטרופאי גברי, שאולי ירש את תפקידו מאישה. לפי מרטין נילסון, הרמס נולד כהאנשה זכרית של גלי אבנים (cairn) שהוצבו בדרכים, ונקראים ביוונית ״הרמיון״. אבל ההתפתחות הזו היתה מאוחרת יחסית, וכנראה הרמס הפך לזכר רק לאחר שהיוונים נתקלו באל תחות. מתי זה קרה? אולי בתקופה ההלניסטית, אולי במפגש אחר של היוונים עם המצרים, והדבר מתועד החל מהמאה השביעית לפנה״ס, אז הוקמה נאוקרטיס. לפני שהרמס זוהה עם תחות, האטריבוטים שלו שויכו לאל פאן, שהיה סוג של תיש, כמו שמתארים את דמויות השדים כיום. מיותר לציין שראשי השדים,גם בספרות ההיכלות כמו לדוגמה בספר חנוך, נקראים על שם העז: עזא ועזאל, וכנראה לא סתם. תאורים מאוחרים מתארים את השטן בדמות עז, וידוע במיוחד ״בפומט״, שהיה כביכול הדמות לה סגדו הטמפלרים, אבירי היכל שלמה. אולי לא סתם, הרי גם לו על ראשו היה תלוי פנטגרם, חותם שלמה. אותו בפומט מתואר גם כבעל שדיים, ויושב בתנוחה של כריעה, כאילו מדובר בצלמית פריון. יש סברה ששמו הוא בעצם קוד אתב״ש של המילה ״שופיא", תעתיק ארמי של המילה היוונית לחכמה – אכן, שלמה נחשב החכם באדם.

    הרמס היה כאמור ישות הרמיונית, אך היה במקור דמות נקבית. כשהישויות ההרמיוניות הומצאו, הן היו גם נשיות: הקטה הקדימה את הרמס, מבחינה הזאת כ"אלה שומרת" המגולמת בגלי אבנים בצמתי הדרכים, ואסור להביט בה או שצריך להסיט ממנה מבט (בדיוק כמו מדוזה). לפני הקטה, ארטמיס הוגדרה ככזו, גם שומרת וגם פסטורלית, כמו פאן, וביוונית "אם החיות" "פוטניה ת'רון". שלושת האלים הללו, ארטמיס, הרמס והקטה, שימשו שלושתם כאלים "העומדים בשער" ומגנים על עוברי הדרכים, בתקופה ההלניסטית, "פרופילאיוס", מסיבה זו – אפוטרופאיים.

    התכונות האפוטרופאיות, הגנה מפני עין הרע ושמירה בדרך, עברו תהליך תרבותי ודתי של ״פטריארכיה״, ואולי לא סתם המילה ״Pater״ שמשמעותה אב, מזכירה במצלול ובכתיב שלה את המילה ״Petra״ שמשמעותה אבן. פטרוס השליח, מתואר בבשורה על פי תומאס, כמי שהתרעם על כך שישו לימד את מריה מגדלנה, וטען שהיא אינה גבר. ישו ענה לו שיכול להיות שהיא אפילו יותר גבר ממנו, דבר הרומז על המוטיבציה המונותאיסטית לנכס לגברים את התכונות הנשיות של חכמה והגנה. במקור, התכונות הללו היו נחלתן של הנשים בלבד, והתכונות של החוזק והקשיות יוחסו לגבר – גם אלה תכונות של אבן. ואולי פשוט כי אבן בעצם מסמלת את הפריון, כמו קונכיה שממנה יוצאת הפנינה. במיתולוגיה היוונית, מסופר שאבן האומפאלוס היתה האבן שנתנה ריאה לקרונוס, והציגה אותה כזאוס, כשאת זאוס עצמו היא מילטה והסתירה במערה, שם הנימפות השקו אותו… בחלב העז. המקבילה היהודית של האומפאלוס היא אבן השתיה, המקום ממנו ״נשתת העולם״.

    אבן מפורסמת נוספת שיוחסו לה כוחות מאגית היתה אבן ״בית אל״ (baetylus) שנחשבה ייצוג לא פרסונלי של האל. האומפאלוס היה כזה, הכעבה היא כזו, ומן הסתם גם אבן השתיה. אבן שחורה באופן כללי, נחשבה כקמע פריון – לרוב אוניקס (שוהם). נשים היו יולדות על אבנים, כסגולה. לא ברור אם לזו הכוונה בשמות א׳ ״בילדכן את העבריות וראיתן על האובניים״. במיתוסים על אלות פריון כמו לדוגמה קיבלה, נאמר שהן נולדו מתוך אבנים כאלה. אבן שחורה כזו הובאה לרומא מפריגיה בהוראת הסנאט, כדי להגן על רומא מפני צבאו של חניבעל. נאמר עליה שהיתה ייצוג של קיבלה, אלת הפריון הפריגית, שמקדש הוקם לכבודה בגבעה הפלאטינית, שהיה מפורסם בכהניו האנדרוגיניים, ה״גאלי״.

    לא מצאתי קשר בין האבן השחורה של קיבלה, לבין אבן שחורה נוספת שהוצבה ברומא, בפורום, במקדש האל וולקן. עם זאת, על האבן השחורה הזאת Lapis Niger, גם יש מיתוס ייסוד: שם יוסדה המדינה הרומית, כשרומולוס חתם את הסכם השלום בין הלטינים והסבינים.

    לסיום, יש הטוענים שעל אבני ״בית אל״ קיימו יחסי מין היירוגמים, כמו אלה שהיו כביכול בבעל פעור. פעור נקרא כך מלשון ״פעור״, אולי אבר מין נשי. בספר איוב, נאמר ״פערו עלי בפיהם בחרפה״, והדבר רומז לכך ש״פער״ מקושר לבושת,בושת במובן של איבר מין, ואולי גם במובן של מחלת מין (״ביש״). הקשר בין בעל פעור לבין בושת נרמז בירמיהו, שם כתוב ״ובוש מואב מכמוש כאשר בושו בית ישראל מבית אל מבטחם״, כשהמילה ״בוש״ היא כפל לשון, ומכוונת גם לבושה במובן של נטישה.


  • פולחן מתים כריטואל פסיכדלי

    פולחן מתים כריטואל פסיכדלי

    הדת היא בראש ובראשונה מנגנון אנושי להתמודדות עם אנומליות, חריגות שהשכל והניסיון היומיומי אינם מצליחים להסביר. והאנומליה הראשית היא מוות. המוות מפר את "סדר הדברים" בכך שהוא גוזל אדם מהקהילה ומערער את הזהות החברתית והאישית. אם המת היה חכם, הוא מותיר את הקהילה ללא חכמה. אם מיומן, הוא מותיר את הקהילה ללא מיומנות. אם מנהיג, הוא מותיר את הקהילה ללא הנהגה. וכאשר הקהילה נבוכה, מתבקש פתרון.

    הפתרון הוא העולם שמעבר, ״מקום אחר״ שלשם עוברים המתים, ויש בו איזו שהיא המשכיות, ומתוך ההנחה שהמתים ממשיכים להתקיים, התפתח גם הרעיון שיש טעם לתקשר איתם. ויש דרך לתקשר איתם, באמצעות הגעה למצב סף מוות, או דמוי מוות, מצב בו ניתן לגעת בקצהו של המוות אך לחזור. המתים נתפסו כבעלי חכמה וניסיון מצטבר ועל כן לדמויות סמכותיות. מפגש איתם היה סוג של ייעוץ, והחזרה היתה יישום של אותה העצה, לצורך המשכיות של הקהילה ״בעולם הזה״.

    מובן, אם כן, שהדת היא בראש ובראשונה כלי חברתי. כלומר, רק בעלי חיים חברתיים מסוגלים לתחזק דת. ורק בעלי חיים שיש להם מודעות למוות, חרדה מהמוות, ויכולת להתאבל ולהתנחם. בעלי חיים מגלים אמנם את חלק מהמאפיינים הללו, אך אי אפשר לדעת באמת אם יש להם יכולת חשיבה מופשטת שיכולה להציג רעיון של ״עולם שמעבר״. בשביל דבר כזה, צריך דמיון סמלי ושפה מורכבת, שיארגנו את החרדה מהמוות למערכת מוסדית של טקסים, סמלים ואמונות מתמשכות. הדת, אם כך, היא מנגנון אנושי, דווקא משום שהיא מאפשרת את הנחמה, ריטואלים שמוכיחים שיש דרך להמשיך הלאה, ושניתן לשאת את האובדן. המוות אינו כאוס מוחלט, אלא רק אפיזודה בתהליך גדול יותר, שחלק ממנו הוא גם ההירפאות מהמוות.

    הרעיון ועל פיו חרדת המוות היא המניע הדתי והחברתי, נקרא בפסיכולוגיה אבולוציונית ״ניהול האימה״ Terror Management Theory. הרעיון ועל פיו חוויות הלימינליות משמשות כמנגנון גישור שמאפשר לעבד אנומליה, ולהשיב את הנורמה, נוסח על ידי ויקטור טרנר בתור ״הדרמה החברתית״. שני אלה מסבירים דבר פשוט: הפסיכדליה אינה אלא כלי המאפשר לחוות מוות מבוקר ולחזור ממנו, ובכך לייצר "הוכחה חיה" לכך שהמוות אינו סיום מוחלט אלא שער אל העולם שמעבר.

    טקסים פרימיטיביים של קבורה, כללו נסיון ״להנכיח״ את המתים, מתוך רצון לתקשר איתם באמצעות פרקטיקות שהיום אנו קוראים להן פאראפסיכולוגיות, אבל אז נתפסו כתקפות ואמינות – מן הסתם מפני שחלקן כלל שינוי תודעה. הטקסים היו מתמשכים: לא רק הקבורה עצמה, אלא גם מפגשים מתוזמנים עם המת. פעם בכמה זמן, היו ״עולים לקבר״, או מטפלים בגופה, קוברים אותה בקבורה משנית, לעיתים גם לוקחים מזכרת ממנה בצורה של איבר מסוים, שאפשר לעשות בו שימוש מאוחר יותר – לרוב דקורטיבי, אך בחלק מהמקרים נקרומנטי, כלומר האיבר הזה היה ״מוליך״ רוחני, או מדיום שאיתו אפשר לתקשר עם המת. לרוב האיברים הללו היו הגולגולת, שנתפסה כ״בית הרוח״. ואם לא היו יכולים לקחת את הגולגולת של המנוח עצמו, השתמשו ב״סרוגייט״, גולגולת ״כללית״, או בכלל לא גולגולת אלא סתם עצם, ולפעמים אף לא עצם אדם, אלא עצם של חיה, בין אם מדובר בעצם של חיית טוטם, או סתם חיה. כל הדברים האלה, כדי ״להידרש״ אל המת, ולהנכיח אותו, ואפילו באופן סמלי.

    הפסיכונאוטים הקדומים מצאו מגוון של דרכים לתקשר עם המתים שלהם, כך שלא תמיד הנקטרומנטיה היתה צריכה לכלול ״מזכרת״ ממת, ונראה שככל שטכנולוגיית התקשור התפתחה וגילו שניתן להפגש עם המת גם במימדים אחרים שאינם המוחשי, סוגים אלה של מפגשים הפכו למועדפים.

    אמנם איננו דנים כעת בכך, אך הדתות המונותאיסטיות, שאסרו ״לדרוש אל המתים״, הקישו בין מפגשים באמצעות סרוגייט למפגשים שלא באמצעות סרוגייט. לא ברור אם הם צדקו, ולא ברור אם פסיכונאוטים שמבקשים לחקור את נבכי נפשם ולהפגש עם ה״מוות״, ולא עם ה״מתים״, אכן עונים להגדרה הרחבה של ״לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף, וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים״. אבל על זה אנו מדברים, באופן כללי.

    בריאן מוררסקו, שכתב את רב המכר ״The Immortality Key״, ניסה להוכיח שטקסי מתים כאלה היו קיימים ברציפות עוד מהפרה-היסטוריה ועד להווסדה של הנצרות לפחות, ושטקס המיסה אינו אלא גלגול מונותאיסטי של טקס מתים פסיכדלי שכזה, שדווקא המיקום שלו על התחום האפור, והדמיון שלו לטקסים אסורים, הביא את הכנסיה לצנזר אותו ולהשתמש ביין ולחם לא-פסיכואקטיביים כ״פלצבו״.


  • ההיפוקסיה כטכניקה פסיכדלית קדומה

    היפוקסיה יזומה – כלומר הפחתה מכוונת של אספקת החמצן לגוף – נראית כטכנולוגיית תודעה קדומה ששימשה תרבויות פרה־היסטוריות ועתיקות ליצירת חוויות פסיכדליות. היא אינה תלויה בצמחים או חומרים פסיכואקטיביים, אלא במניפולציה על מנגנון בסיסי: הנשימה. הקשר בין נשימה, אספקת החמצן – לבין נשמה, הרציפות של החיים – נבנה כבר אז, כאשר מחסור זמני בחמצן נתפס כמעבר רגעי לעולם שמעבר, ושיבה ממנו נתפרשה כלידה מחדש.

    במערות בתקופה הפליאוליתיות, למשל, ניכר שהחוויות הללו שימשו חלק מהותי. הירידה למעמקים חשוכים, הדלקת אש במקומות סגורים ואטומים, והשהייה הארוכה בהם יצרו תנאים של חוסר חמצן. הבעירה שצורכת את האוויר, פולטת עשן ומביאה לירידה ברמות החמצן, הולידה תחושות של אופוריה, בלבול וחוויות לימינליות על סף המוות. לא במקרה נבחרו חללים בעלי הדהוד אקוסטי, כמו במערת שובה בצרפת, שבה ציורי החיות והצללים הרוטטים יצרו תחושה של נוכחות ישויות אחרות. הכל כדי לעורר, ובאופן יזום, חוויה הפסיכדלית. תהיה אשר תהיה הסיבה.

    המסורת הזו ועל פיה היפוקסיה קשורה למונומנטים כתוניים הקשורים לאדמה ולשאול, המשיכה בתרבויות מאוחרות יותר. באגם אוורנוס באיטליה, אדים גופרתיים גרמו לאובדן הכרה ולעיתים למוות – והאתר נחשב "שער השאול". בפולחנים האטרוסקים בהר סורקטה, כהנים נכנסו למערות ושאפו גזים רעילים כחלק מטקסי חניכה, ואף נודעו כ"כהני הזאב".בנקרומנטיון (Nekromanteion) שבאפירוס התקיים פולחן ירידה לעולם המתים שנעשה במקדש שנבנה על סדקים גאולוגיים. מקורות קלאסיים מספרים על "אדים שחורים" המעלים חזיונות של רוחות. וכמובן, האוראקל מדלפי, פיתיה, ישבה מעל ה״אדיטון״, ושאפה אדים שעלו ממנו. היוונים האמינו כי זהו "נשימתו של אפולו", ומפה לשם נבנתה סביב פרשנות דתית לתופעה אפשרית של גזים נדיפים.

    אבל היפוקסיה יזומה לא חייבת להיות בהכרח קשורה לתת הקרקע. יש דרכים אחרות ליצירת היפוקסיה, אחת מהן היא גם הסבר שניתן לסוטול של פיתיה בדלפי. אחד מההסברים למה גרם לפיתיה להתמסטל הוא היפוקסיה. על פי הצעה זו, היא השתמשה בתכשיר של הרדוף, המכיל גליקוזיד קרדיאלי שמאט את פעילות הלב עד למצב שבו נוצר שיתוק נשימתי. שיתוק זה גורם בתורו למחסור בחמצן במחזור הדם, ואחת מתופעות הלוואי, לפחות ההתחלתיות, היא היפוקסיה (שבהמשך עשויה להתפתח לכדי דום לב). במצבים כאלה, טכניקות כמו הנשמה מפה לפה או עיסוי לב, לכאורה היו יכולים לעזור.

    כך ניתן לומר שכל הגעה יזומה למצב של היפוקסיה עשויה היתה לשמש כטכניקה פרימיטיבית לשינוי תודעה: חניקה חלקית, הטבעה, קבורה בחיים וכדומה, כשכמובן, חודלים רגע לפני שזה מביא לכדי תאונה. המוטיבציה, עם זאת, זהה. טקס המעבר כולל הגעה יזומה למצב לימינלי של בין חיים למוות, עם עדיפות לערפול חושים על סף ההזיה. טקסי חניכה שמביאים אל סף מוות מוכרים ברחבי העולם, והיו גם מקרים שבהן קרו תאונות. למעשה, טקסי ה״זובור״ המודרניים, מבוססים עליהם ובעיקר על טקס ה״אגוגה״ הספרטני, שביקש לטפח בקרב הנחנכים את כושר הסיבולת.

    הוצע גם שנוהג ה״הוט-בוקס״ הסקיתי, המוזכר אצל הרודוטוס, שבו עישנו קנאביס בחלל אטום, נועד כדי ליצור אפקט כפול: גם שימוש בחומר משנה תודעה, וגם דילול יזום של החלל מחמצן ומילויו בעשן, מה שעשוי לעורר היפוקסיה. טקס נוסף שהמוטיבציה לקיומו עשויה להיות זהה, כלומר מולטי-אפקט של שינוי תודעה, הוא טקס ה״קפקוצ׳ה״ של בני האינקה, במסגרתו הוקרבו ילדים בשיטות שונות שהביאו אותם למצבי סף מוות הקשורים בחנק ובמחסור בחמצן. בין השאר כלל הטקס הבאתם למצב של איבוד הכרה (חנק או מכה) ואז קבורה בחיים בהיותם מחוסרי הכרה, או נטישתם על פסגות הרים דלות חמצן וקרות. כל אלה לאחר שסוממו כהוגן, כך שבשלב שבו הכרתם תשוב אליהם (וזו המטרה), הם יוותרו במצב של הכרה מעורפלת, בין חיים למוות.

    כל מקום שבו אי אפשר לנשום, ולפיכך שהות בו (גם אם למשך זמן מוגבל) נחשבת לימינלית ועלולה להביא במהרה למצב של היפוקסיה, נחשב כמשכנם של האלים. פסגות הרים, כמובן, שבהם האוויר דליל, אך גם מעמקי המים, או לחלופין מעמקי האדמה. טקסים פולחניים בתרבויות בעלות אלים כאלה, התקיימו לרוב במקומות אלה: בין אם מדובר בבורות (mundus) של האלה קרס, הסנוטות (Cenote) בתרבות המאיה, או ההרים המקודשים במונגוליה ובסיביר בכלל, שם מסופר על שמאנים שעלו במסע מפרך לראשי ההרים כדי לתקשר עם האלים. טיפוס הרים, כביכול, הוא חילון של נוהג דתי בעיקרו, שהיה באיזורים דלי חמצן בכוונה תחילה.

    היפוקסיה יכולה גם להתקבל באמצעות תרגילי נשימה, ועצירת הנשימה עד למצב של שינוי תודעה. במסורת היוגית, לדוגמה, תרגול ה־Pranayama כולל טכניקות של עצירת נשימה (Kumbhaka). המטרה היא שליטה בתודעה, הארכת החיים, והשגת מצבי טראנס. לעיתים יש עצירות ארוכות עד גבול היכולת הפיזיולוגית, מה שיכול לגרום להיפוקסיה קלה, שנתפסה כפתיחת “שערים” לתודעה אחרת. בבודהיזם הטיבטי, טכניקות נשימה של טומו (Tummo) ופרקטיקות אחרות כוללות שליטה בהכנסה והוצאת אוויר, ולעיתים עצירה יזומה כדי לשנות את מצב התודעה.

    אם היו בנמצא דרכים נוספות להגיע למצב של היפוקסיה, גם הן היו הופכות למוסד חברתי מוכר – בין אם כטקס מעבר ובין אם כפרקטיקה דתית. ההיפוקסיה הייתה למעשה הדרך הראשונה והמקורית שבאמצעותה הצליח האדם להגיע למצבי תודעה משתנים, והיא זו שקשרה לראשונה בין שני מושגים בסיסיים: נשימה ונשמה. כל עוד זו מתקיימת, מתקיימת גם זולתה. ברגע שזו נפסקת, גם זו נפסקת. ואם תחודש, יקום החווה לתחיה. זהו הרעיון המרכזי.


  • פולחן פוריות דג-שור בארמניה

    פולחן פוריות דג-שור בארמניה

    אבני הווישאפ הן מצבות אבן פרהיסטוריות שהוצבו ברמות הגבוהות של ארמניה החל מן התקופה הכלקוליתית (4200–4000 לפנה"ס לערך). הן מפוזרות ברחבי הרמה הארגמנית, לאו דווקא במקום אחד, אך עדיין ניכר שיש ריכוז מסוים שלהם שמראה תבניתיות מסויימת – כולן מוצבות במיקומים אסטרטגיים – סמוך למעיינות, אגני שלגים, נחלים, תעלות השקיה וכו׳. גובהן של המצבות נע בין מטר אחד לחמישה וחצי מטרים ומשקלן הגיע אף לשישה טון. הניתוח הסטטיסטי של מיקומי האבנים מגלה דגם דו־שיאי מובהק: ריכוז אחד בגובה כ־1900 מ׳, סמוך לעמקים מיושבים ומערכות השקיה, וריכוז נוסף בגובה כ־2700 מ׳, קרוב לקו השלג הקבוע ולמקורות הנביעה הגבוהים. החלוקה הזו אינה מקרית: בגבהים הנמוכים יותר מתבטאת הגישה המעשית למים – השקיה, שימוש יומיומי ונביעות קבועות. בגבהים הגבוהים, לעומת זאת, משתקפת ההכרה במים כמשאב ראשוני שמקורו בהפשרת שלגים. מכאן מעלם את ההשערה לגבי משמעותן: מדובר במונומנטים שסביבם נבנו טקסים עונתיים ועליות לרגל, שבהם הוענקה למקורות המים משמעות מיתית. האבנים סימנו את נקודות המפגש הללו ויצרו מרחב פולחני מוגדר. כמובן, לא רק העליה לרגל היתה אירוע, גם הצבת האבנים העצומות האלה שניכר שחציבתן והבאתן דרשו מאמץ רב. ובכן, לשם מה?

    המונח הארמני ווישאפ (Վիշապ) פירושו "דרקון" או "נחש מיתולוגי". במסורת הפולקלור הארמני, הווישאפ היה ישות עוצמתית הקשורה במים, עננים, גשמים וברקים – מעין מפלצת נחש־דרקון שחוסמת או משחררת את המים. כמובן שהדמות המיתית הזאת אינה ייחודית רק לארמניה. במיתולוגיה השוואתית ניתן לראות מגוון תרבויות שדרקונים או נחשים מיתולוגיים מחזיקים בתפקיד דומה: הם שומרים או חוסמים מקורות מים, הם מזוהים עם פריון ועם מחזור החיים – היכולת להתחדש, להחליף עור, להשתקם. הם מייצגים גבול בין חיים למוות, בין הכאוס לסדר. זהו מין כח ראשוני שמצד אחד הוא אימתני אך מצד שני הוא מקור הברכה.

    שלוש צורות טיפוסיות זוהו באבני הווישאפ: piscis – דג, vellus – עור בקר מתוח (או יותר נכון דמות שניכר שהיא שור, אבל חלק מאיבריה תלויים), ו־hybrida – שילוב ביניהם, כלומר דמות כלאיים של דג ושור. הדימוי הדגי מגלם את יסוד המים עצמו, דימוי העור מסמל את רעיון ההתחדשות דרך הקורבן. כלומר, האופן שבו משילים מהחיה המוקרבת את העור הוא אקט מאגי שנועד לדמות את השלת העור של הדרקון-נחש. במסגרת האקט הפולחני הזה ניסו הרועים להביא להתחדשות מקורות המים.

    כמובן, העובדה שמדובר בשור לא נעלמה. השור הוא בן דמותו של אבי האלים, ומסמל את הכח והאנרגיה הגברית (ולפיכך, פריון). העובדה שהשור נקשר עם מקומות גבוהים (אם לא עם השמים), הפכה אותו בחלק מהתיאורים למכונף. אנו מכירים את זה בדמות הלמסו האשורי – דמויות שור עם כנפי עיט. העיט היה אטריבוט שנמצד בדרך כלל אל אבי האלים, בעיקר בהופעתו כאל סערה. אבל לא רק השור היה מכונף. הדג, שיש לו סנפירים, לעיתים הם נדמים כמו כנפיים. סנפירי הגחון נראים כמו כנפיים קטנות, בעיקר כשהדגים מתוארים כ״קופצים״ במים. כך, לוויתנים שנחשבים כחיות ענק ועל כן יצורים מפלצתיים, תוארו לעיתים כמעופפים. המשקל הרב שלהם שמתנגש חזרה במים, כמו גם הכאות הזנב שלהם, נחשבו כמחוללי רעידות אדמה. סנפיר הזנב עצמו, כמו גם סנפיר הגב, מעוצבים בצורה שמזכירה כנף של עיט, בדיוק מסיבה זו: גם הדג הוא ישות מעופפת וקשורה לשמים. כך תוארו ה-Apkallu, שבעת החכמים שלימדו את בני האדם את המלאכות והחכמות – לעיתים כאנשים עם קשקשי דג, לעיתים כאנשים עם מקור וכנפי עיט. ההכלאה בין השור לבין הדג, לפיכך, באה לסמל את אותו הדבר. כזה, כנראה היה גם האל דגון. ואולי משום כך, גם ישו וחבריו נחשבו דייגים והצלב המקורי כאדרת דג.


  • החניטה הקדומה ביותר: בעישון

    החניטה הקדומה ביותר: בעישון

    מנהג החניטה הקדום ביותר בעולם התגלה. לא במצרים או בדרום אמריקה, אלא בדרום סין, וייטנאם ואינדונזיה – כבר לפני כ־12,000 שנה. כך עולה ממחקר חדש שפורסם ב-PNAS. החניטה, מסתמן, נעשתה באמצעות עישון של הגופה והיא קדומה באלפי שנים למקרים מקבילים של חניטה שנתגלו בצ׳ילה (7000 שנה) ובמצרים העתיקה (4500). לפי ההשערה של צוות החוקרים יש קשר בין צורת החניטה הזו לחניטה שנעשית עדיין בימינו בפפואה גינאה החדשה. החניטה שנעשית במהדורה המודרנית לוקחת עד שלושה חודשים לטיפול במומיה אחת.

    עד כאן הממצאים. כעת, המשמעות. למה לחנוט? קודם כל, מבחינה רגשית, אחרי שאדם מת, אתה רוצה מזכרת ממנו. אתה יודע שאם לא תחנוט, הוא יתכלה ולפעמים בתוך זמן מאוד קצר. כדי לשמר אותו, ובעיקר כדי לשמר אותו לדורות, חונטים אותו. במקרים גרועים, הגופה תשמר לאורך מאות שנים. במקרים טובים, אפילו אלפים. אבל דת אינה עניין רגשי, אלא עניין רוחני. גופה שמתכלה היא גופה שגם מהותה מתכלה, ואם המשכיות החיים לאחר המוות ונוכחות של רוח הנפטר היא מה שחשוב – צריך לעשות כל מה שניתן כדי למנוע התכלות של האדם החשוב הזה, ולשמר את נוכחותו. את זה עושים באמצעות חניטה. ואיך מבצעים את החניטה? דרך האש. אך יש לדייק. לא מדובר על אש אלא על עשן, ולא האש היא שמשמרת את הגופה אלא החום. כך שהגופה לא הופכת חרוכה אלא משומרת. העצמות לא מושחרות, אלא שומרות על צורתן והגופה נראית חיה.

    האש עצמה מזוהה במסורות רבות עם התגלות אלוהית, טיהור והרס. העשן לעומת זאת נושא סמליות אחרת – הוא נתפס כגשר בין עולמות, כחומר שעולה ונעלם מן העין וכאמצעי להעברת מסרים אל האלים, כמין פורטל. כך, גופה שהתכסתה עשן במשך שבועות או חודשים לא רק נשמרה פיזית אלא גם נטענה במשמעות רוחנית: היא הועברה למצב לימינלי מתמשך, בין החיים לבין המתים. היא גם עברה באמצעות העשן לדומיין האלים, אבל מצד שני היא עדיין נמצאת כאן בצורה ובחומר. כלומר, היא הופכת למין מתווך, חפץ מקודש.

    התגלית הזו מרמזת שהחניטה החלה בצורה של עישון. מה אם כן קרה שהטכניקה השתנתה? כנראה שהסיבה היא האסתטיקה, והתפיסה שחניטה ״לא אסתטית״ לא רק שאינה מכובדת ולא ייצוגית אלא גם טומנת בחובה טעם לפגם. במקומות יבשים או קרים מדי, לפעמים לא היה צורך בתהליך מלאכותי שיביא לשימור הגופה, כי הגופה היתה משתמרת גם ככה בצורה זו או אחרת. כך הדבר היה הופך לאסתטי יותר. חניטה בעשן היתה ״מנוולת״ את הגופה והופכת אותה לדהויה ומכווצת, כך שהיה לה מראה פחות חי. חניטה בעשן היתה גם תהליך ארוך ומפרך, ולפעמים עיסוק רב מדי במוות ובמגע איתו. הדבר הזה גם אינו טהור, וגם, מסתבר, מסוכן. שימוש בחומרים שונים כמו נתר, שרף או ביטומן היה מהיר יותר, וגם מן הסתם אנטיספטי ובטוח יותר. הבעיה היא שלא תמיד היתה יכולת להשיג את חומרי הגלם האלה. לכן, ככל שאנו רואים מסחר מפותח יותר, וככל שאנו רואים דת עם מודעות יותר גדולה לאסתטיקה, כך אנו רואים שיטות חניטה מתקדמות יותר, ו״פשוטות״ פחות.


  • האם הכתב עתיק משנדמה?

    לפי הנראטיב ההיסטורי המקובל, הכתב נוצר לראשונה במסופוטמיה ובמצרים לפני כ־5,000 שנה. עם זאת, במערות באירופה – בצרפת, ספרד, פורטוגל וסיציליה – תועדו עשרות אלפי ציורים וחריטות מתקופת הקרח, בני 10,000–40,000 שנה.

    לצד ציורי הסוסים, הביזונים ושאר בעלי החיים המפורסמים, נמצאו גם סימנים גאומטריים מופשטים: נקודות, קווים, משולשים, ריבועים, זיגזגים, מלבנים, צלליות ידיים, ואף צורות מורכבות יותר כמו "tec­ti­form" (דמוי עמוד עם גג), ״clav­i­forms״ (דמוי מפתח) ו"pen­ni­form" (דמוי נוצה).

    העובדה שמדובר בחזרה לאורך עשרות אלפי שנים, במרחבים עצומים, מעלה את האפשרות שמדובר במערכת קדם-כתבית. ממצאים דומים מופיעים גם באתרים רחוקים באינדונזיה ובאוסטרליה, מה שמרמז על מקור קדום אף יותר – ייתכן באפריקה, עם יציאת האדם המודרני. המשמעות היא שלא מדובר ב"קשקושים" אקראיים אלא במערכת סמלית מוסכמת, אולי מנגנון ראשוני של תקשורת גרפית.

    עם זאת, אין לראות בכך כתב של ממש: לא היה די תווים כדי לייצג שפה שלמה, ולא ניכרת חזרתיות קבועה שמאפיינת אלפבית. ייתכן שמדובר בשילוב של סימני ספירה, ציורים סכמטיים של תופעות טבע, סמלים שמימיים או מיני חפצים.

    על אף שאי אפשר לקרוא לזה כתב, הדבר מעלה את האפשרות שמה שכן מוכר לנו ככתב לא הגיע יש מאין. הן נשענות על מסורת עתיקה של תקשורת חזותית שמקורה אלפי שנים קודם לכן. יצירתיות וחשיבה מופשטת היתה קיימת עוד בראשית האנושות.


  • ההקשר הזורואסטרי של פרשת הסנה הבוער

    ההקשר הזורואסטרי של פרשת הסנה הבוער

    אתמול התקיימה ההרצאה החמישית בסדרת "מקדש התודעה", והועברה בידי ד"ר גד ברנע מאוניברסיטת חיפה. לצערי ההקלטה של האירוע נקטעה באמצע ואין ביכולתי לשווק או לשתף אותה. אבל אני מצרף את המצגת מההרצאה, ביחד עם הערות קצרות, כך שזה סוג של תמלול של ההרצאה. המצגת באדיבותו של ד״ר ברנע, שהעלה אותה לחשבון שלו באתר ״אקדמיה״.

    ראשית, המוטיבציה של ההרצאה. המוטיבציה היא כמובן לסמן את הפרשנות הפסיכדלית־רוחנית של סיפור הסנה הבוער, למרות שההרצאה עצמה לא טוענת את זה. מי שטוען את זה הוא אני, בעיקר על רקע רמזים מסוימים שאפרט מיד. מה כן ההרצאה טוענת? בקצרה, שהפולחן היהודאי באי יב היה בעל מאפיינים המושפעים מזורואסטריות, והדבר מעיד על וריאנט לא ידוע מספיק של היהדות שנקרא יהוויזם, שהיו לו יחסי גומלין עם הזורואסטריות בעקבות זהות בכמה עקרונות תאולוגיים וביסודם מהותו העל זמנית של האל, ההתגלות של האל מסומלת באש, ונוכחותו בקיומה המתמיד של האש.

    גד ברנע הוא עמית מחקר במחלקה לתולדות עם ישראל ומקרא באוניברסיטת חיפה, בנישה חדישה ופורצת מוסכמות, שעיקרה הקביעה שלאורך קיומה של היהדות, היה קיים לצידה זרם דתי שנקרא יהוויזם Yahwism. המונח הזה משמש חוקרים לתיאור האמונה והפולחן של יהוה כאל המרכזי, לא בהכרח הבלעדי. כלומר, יש הבדל בין מונותאיזם לבין יהוויזם. ביהוויזם האל מתקיים לצד אלוהים אחרים ולא פוסל אותם, מונולטרי. ביהוויזם יש גמישות גם כלפי אתנרופומורפיזם של האל, כוחות מתחרים לו, ובעיקר התגלות שלו בעולם הפיזי – במקומות, בתופעות טבע, ובאפקטים פיזיקליים שונים, רובם על גבול הפרדוקס.

    אנחנו מכירים את היהדות הרבנית, אבל היהדות הרבנית היא התפתחות מאוחרת יותר ואינה זהה ליהוויזם. היהדות הרבנית ניסתה להלחם בביטויים לא מונותאיסטיים ביהוויזם, ולקחת ממנו רק את ההיבט הפרדוקסלי, בלי לציין שהוא מתגלם בעולם הפיזי. העקרונות האלה הוגדרו רק בשלב מאוחר מאוד, ונוסחו סופית על ידי הרמב״ם. עד אז, היהוויזם היה קיים ובועט, בחלק מהמקומות באופן בוטה יותר (הקבלה, לדוגמה) ובחלק באופן לטנטי. חשוב להבדיל בין הזרמים והאלה ולהבליט את קיומו של היהוויזם ואת ההבדלה שלו מה״יהדות״ – וזוהי שליחותו של ד״ר ברנע.

    הזורואסטריות היא דת ששורשיה נטועים במסורת ההודו אירופית. ההבדל העיקרי בין המסורת הזו למסורות דתיות אחרות הוא התפיסה לגבי החיים לאחר המוות. דתות כתוניות ראו באדמה את יסוד החיים, ואת הקיום כמעגליות שבה לאחר המוות, הגוף חוזר לאדמה, שיוצרת ממנו חיים חדשים – המעגליות הזו מתבטאת כלידה מחדש. דתות הודו-אירופיות לעומת זאת לא ראו את המוות כהחזרה לאדמה, אלא כהחזרת הנשמה לאש הקוסמית שמקורה בשמיים. האש נתפסת כיסוד שמימי־נשמתי, ולכן גם השריפה ולא הקבורה שימשה כדרך פולחנית נפוצה. הדת לא עוסקת באדמה ומה שמתחת לאדמה, אלא בשמים ומה שמעל לשמיים, הידוע בשמו היווני ״אמפיריאן״.

    המוקד בדתות אלה הוא הקשר בין האדם לסדר הקוסמי. כדי לקיים את שיווי המשקל הזה, יש לקיים טקסים תיאורגיים, שלאדם יש אחריות על הקפדה על פרטים בהם לצורך הצלחתם. ההפקדה הזאת יוצרת שדה תודעתי־דתי שבו מתקיים מפגש עם האל העליון אהורה מזדה. הקפדנות אינה רק כדי ליצור את הקשר אלא בעיקר לתחזק אותו, כנגד מסיחים. המסיחים הללו מתוארים ככוחות-נגד. החיים הם מין הליכה על חבל דק. כדי לא לאבד את שיווי המשקל צריך קואורדינציה רבה וריכוז, צריך להקשיב לגוף ולהיות במודעות לכל תנועה קלה. זה ההגיון בחיי המעשה.

    אחד מהטקסים החשובים ביותר בזורואסטריות הוא טקס הכנת ההאומה (haoma) ושתייתה. לא ברור כל כך מה כלל הטקס ומה היו המרכיבים. על פי הרמזים משערים שמדובר היה בחומר פסיכדלי שחלק מההכנה שלו היא כתישה וסחיטה. הטקס הזה קדום מאוד וכנראה שהיו בו הרבה תמורות. אפילו הצורה שהיתה עדכנית למתי שהכתבים הזורואסטריים עלו על הכתב היתה מאוחרת יחסית, ולכן מדובר בתעלומה שאי אפשר להסיק ממנה דבר. כל מה שאנו יודעים זה כתוצאה מהנדסה לאחור, על פי ארכיאולוגיה של טקסטים שבידינו, ומיצגים שונים, ובהם כאלה שמתארים טקסי אש. בטקסי האש הללו מופיעות שתי דמויות, נותן חסות וכהן. הכהן יחף. בין שניהם יש מכתש ועלי (המסמל את הכנת ההאומה) ומזבח-אש, או יותר נכון מיכל שמעליו נדמית דמותו של האל. בכך בעצם מתבטאת ההתגלות שלו בעולם. הסיבה שהכהן יחף היא טכנית, מדובר במצבע שדרך על לכלוך. לכלוך הוא טומאה, וכדי לשמור על טהרת האש יש להסיר אותן. ההתרה מסמלת גם כניעה באמצעות ״הסרת קליפות״, הכניעה היא כלפי יסוד האדמה המקודשת (Armiati).

    האל מתואר בכתבים כמי שיש לו הוויה נצחית, או יותר נכון לא מישהו פסיבי שכל הזמן נמצא שם, אלא מישהו שבכל רגע בורא באופן אקטיבי, ובכך ממשיך את ההוויה שלו בכל פעם מחדש. האל הוא פעולה, והפעולה הזאת מתרחשת כל עוד האש מתקיימת. זו החשיבות שבקיום אש התמיד, ברגע שהאש נעלמת, ההמשכיות נפסקת. באמצעות שתיית ההאומה, אנו למעשה מקיימים את ההמשכיות הזאת ומתדלקים את האל כשאנחנו מעניקים לו את היכולת להמשיך וליצור. כאן הדמיון גם לצורה שבה האל מתואר בפרשת הסנה הבוער. בעברית כמו גם בשפות שמיות אחרות, אין צורת הווה בגוף לראשון לפועל ה.י.ה, ולכן הדרך היחידה לתאר את זה היא בצורת עתיד. ״אהיה אשר יהיה״ בעברית, שבתרגום השבעים כתוב בלשון הווה, אינו אלא מקבילה לצורה של ההוויה התמידית שמתוארת בכתבים הפרסיים. הדבר היה יכול להכתב בצורה של ״אני אשר יש״, אבל זו לא עברית תקנית. לעומת זאת ביוונית זה נכתב ״egō eimi ho ōn״, ״אני הוא ההווה״, ״אני הוא הקיים״.

    שני היסודות הללו, של השלת הנעליים מעל לאדמה הקדושה, שלצידה האל מתגלה מתוך האש, אל שמסרב להזדהות והדבר היחיד שהוא מסכים לספר על עצמו זה שיש לו מהות נצחית של קיום והתחדשות, מופיעים בסיפור הסנה הבוער. לאחר מכן יש דפוס ששייך לז׳אנר ההתנגדות, שבו הגיבור נושא ונותן ומנסה להשתכנע שפעולתו מוצדקת. כל הבלוק הזה של ההתגלות באש של האל הספציפי הזה, וההתנגדות, מסתמן כתוספת מלאכותית. בהסרת הבלוק הזה, מסתבר שיש המשכיות בין שני החלקים המקיפים אותו, פרק ב׳ פס׳ כ״ג-כ״ה, ופרק ג׳ פס׳ ז׳-י׳. הטקסט ההמשכי מציג את האל רואה את סבל בני ישראל ובוחר במשה להושיע אותם ולהעלות אותם אל הארץ המובטחת.

    הבלוק המדובר הכרחי כדי לספר את הסיפור, והתווסף רק כדי להעניק לכל הסיפור הזה נוף התגלותי. תוספת זו היא כנראה של המקור הכהני, טוען ד״ר ברנע. כלומר, התוספת של המקור הכהני, היא תוספת ״יהוויסטית״ שנועדה לתת זיקה לברית בין עם ישראל לאלוהיו, להתגלות באש ולמהות דמותו של האל. זו היתה הצורה המקורית של היהדות, וההוכחה לכך היא מזבח האש שמוזכר בתעודות יב. מזבח האש הזה, מקור שמו הוא בפרסית, והוא נקרא ״אתרודן״ (מלשון Ātar) שמשמעות ״מקום האש״. אילו רצו לטשטש את הקשר הפרסי, היו יכולים לכנות אותו בארמית, אבל לא בחרו לעשות את זה, והדבר אומר דרשני.

    המקדש ביב הוא מקדש יהוויסטי, הוכחה לכך שלפחות במאה החמישית לפנה״ס, הזרם הדומיננטי ביהדות לא היה הזרם הרבני, וכנראה שאת הנוסח המוכר לנו של התורה, הם לא הכירו – לא משה, לא מצוות, לא שבת או פסח. רק את יהוה וייחודו. אפילו האל שנעבד שם היה בעל ניחוח פוליתאיסטי, ענתיהו. האם המניפולציה הזורואסטרית היא תוצר של השלטון הפרסי בתקופה במצרים? כנראה שלא. יש עדויות להשפעות זורואסטריות עוד הרבה לפני שהאימפריה הפרסית התפתחה, וד״ר ברנע סובר שמדובר היה בסך הכל בזהות אינטרסים ואי אפשר לומר שמדובר בהשפעה ישירה, בטח לא בווריאציה של זורואסטריות.

    עד כאן הרעיונות שד״ר ברנע אומר במפורש. מה הוא לא אומר במפורש? ובכן, הסנה הבוער הוא מיתוס מייסד של היהדות, או של היהוויזם. ביהדות יש כמה מיתוסים מייסדים, והתורה היא מין סינתזה שמנסה לשבץ את כולם בפסיפס הייסוד של האמונה הישראלית. התורה התקבלה גר בהר סיני/חורב (פרקים י״ט, כ״ד), אבל גם מעל למקור מים (תהלים קי״ד), או באר (במדבר כ״א). הסלע נוכח בו, אבל במקומות שונים משה צופה ביהוה מתגלה מעליו (פרק ל״ג), משה משליך אליו עץ (פרק ט״ו) או מכה בו (פרק י״ז). הסלע נוכח גם בסיפור הסנה, כאטריבוט. אמנם בשלב מאוחר יותר, כשמשה נמצא ״במלון במדבר״, אבל הוא חלק מסט הסיפורים על התגלות בחורב.

    הסנה הבוער הוא סיפור ייסוד, שעל פיו בעצם ההתגלות היתה רק למשה, ולא לכל העם. בסיפורים אחרים היא היתה מול כל העם, כשמשה הוא רק מנחה הטקס. אבל עדיין, הסנה הבוער הוא מיתוס של קבלת התורה. ועל סמך מה אני אומר את זה? ובכן, באחד מהספרים החיצוניים, שלא ברור למה הוא נדחה, מתואר עזרא כמי שיש לו סדרת התגלויות. הספר נקרא ״חזון עזרא״, מדובר למעשה בסדרת ספרים, שבביקורת המקרא מתוארים כעזרא הראשון, השני, השלישי וכו׳. מחלקים את זה ל-6, מסיבות אלה או אחרות, חלק מה״ספרים״ הללו הם בכלל בעלי קונוטציות נוצריות, וזו אולי הסיבה שהוא נדחה. אבל יכול להיות שהוא נדחה מסיבה אחרת.

    לדוגמה: אחד מהחזיונות הוא חזיון בו המלאך מתגלה לעזרא מתוך הסנה ומצווה עליו לתמלל את הטקסט הנאמר לו, ל-94 ספרים, 24 מהם הם התורה שבכתב המוכרת לנו. הוא היה צריך לכתוב את זה, כי התורה נשכחה וכמעט אבדה. מה שקרה שם הוא נס שבמהלכו היא נתגלתה מחדש. מה זהותו של המלאך, לא נאמר. באחד מהחזיונות מוזכר אוריאל, אותו המלאך שנגלה גם לחנוך, ובשמו מתגלה ה׳ באש (אוריאל, אש ה׳). כאמור, בחזיון זה לא מוזכר השם, אבל כן מוזכר משקה אותו המלאך מורה לעזרא לשתות. המשקה מתואר אמנם כנוזלי, אך כזה ש״עינו כעין האש״. הרטוריקה הזאת, רטוריקה של אש, מוכרת לנו מהזורואסטריות. מה שקורה למי ששותה משקאות אש, עובר חוויה של התגלות, בהירות רוח, וסודות טמירין מתגלים לו. כלומר: שינוי תודעה לכדי תודעה צלולה.

    המלאך, שנתגלה באש, ואומר לעזרא לשתות משקה טקסי שבאמצעותו תתגלה לו התורה, מנסה להציג את סיפור הסנה הבוער כטקס קבלת התורה. כאילו שעזרא עצמו קיבל את התורה, ואם לא קיבל אותה, אז לפחות שחזר וייסד אותה לאחר ש״שכחום וחזרו ויסדום". היסוד הזה מוכר גם ביהדות הרבנית המיינסטרימית, שעל פי התורה היתה כמה פעמים בסכנת שכחה, וגיבורים מסויימים ייסדו אותה מחדש. למעשה, יש מחלוקת מפורסמת האם תוכן שני הסטים של לוחות הברית היה דומה או לא. אחת מהדעות (עירובין נ״ד) היא ״אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל". כלומר, התורה המקורית היתה בלוחות הראשונים, מה שהיה בלוחות השניים זו תורה אחרת לגמרי. התורה המקורית נכתבה על ידי האל בכבודו ובעצמו, והתורה שבלוחות השניים היא מעשה ידי אדם. היתה רגרסיה במשך הדורות, ולכן העולם זקוק לתחיה מחודשת. מי אחראי על התחיה הזו? במקורות נרמז שעזרא הוא זה ששחזר את התורה ומעלתה.

    מה הדבר הזה אומר? לא משנה כל כך לענייננו, איני רוצה להסיט את נושא השיחה. עזרא הוא אבטיפוס של דמות המשיח, המשיח הוא זה שצפוי להביא את אותה התחיה לעתיד לבוא ולהביא תורה חדשה. זו חלק מה״שלישיות״ במיתוס המשיחי, שכוללת מונומנט שהיה קיים פעם ראשונה, נחרב והוקם פעם שניה ואז נחרב שוב, וצפוי להבנות בפעם השלישית ולהיות קיים לנצח. אתם מכירים את זה מבית המקדש, אבל הדבר הזה קיים גם בתורה. הדבר הזה הוא גם מה שנמצא ביסודה של ״הברית החדשה״ של הנוצרים.

    לצורך העניין, עזרא נחשב כמי ששחזר את התורה. היהדות הרבנית לא אוהבת את העניין הזה שהיתה פעם תורה אחרת, שהרי הדבר שקול כפירה. ולכן היא מתמודדת עם העניין בצורה אלגנטית. מה שנשכח הוא לא התורה, אלא אופן הכתיבה שלה. גם כאן יש חוטר סורר שמדבר על זה ש״אות חסרה״ שהופכת את המשמעות של התורה נשתכחה. אבל היהדות הרבנית הרבה יותר עדינה. אופן הכתיבה הוא בסך הכל הפונט. לפני השינוי כתבו את התורה בפונט שלא כולל אותיות סופיות, אחרי החידוש כותבים עם אותיות סופיות (מגילה ג׳ א׳). לחלופין, מה שהיה לפני השינוי היה שהתורה נכתבה בכתב דעץ, ומה שנשתנה הוא שהיא נכתבה ב״כתב אשורי״, כלומר באותיות מרובעות (סנהדרין כ״א ב׳). את כתב דעץ השאירו להדיוטות, והדבר בא לומר שהמהדורה השומרונית אינה קבילה. והדבר תקף גם לפונטים אחרים, או שפות אחרות: תרגום השבעים לדוגמה, לא תקף כי הוא כתוב ביוונית. ורק מה שכתוב ב״אשורית״ הוא קדוש (משנה ידיים ד׳ ה׳).

    בקיצור, גם היהדות הרבנית סוברת שעזרא קיבל את התורה. אבל היהדות לא סוברת שמדובר היה בתורה שונה, אלא שמדובר באותה התורה, עם טוויסט קטן ומסוים שמייחד את הגרסה היהודית הרבנית והופך את כל השאר ללא תקף. אבל לא זה מה שניתן להבין מחזון עזרא. מחזון עזרא ניתן להבין שיש היקש בין שני סיפורי הסנה הבוער: בין התורה הראשונה שנתקבלה אצל משה, ובין התורה השניה שנתקבלה אל עזרא. שתי הקבלות הללו, שתי ההתגלויות בסנה, אחת הן, ושתיהן, מסתבר, היו באמצעות טקס אש שבמרכזו שתיה של משקה אש מקודש ששתייתו מביאה להתגלות. טקס השתיה נעדר מפרשת הסנה הבוער ״המקורית״ אצל משה, אבל היא המרכיב הזורואסטרי החסר בתמונה, כפי שמציג אותה ד״ר ברנע. מדוע ברנע לא טוען את זה? כי זהו פרלליזם, לפחות כל עוד אין הוכחה חותכת. זהו פרלליזם בדיוק כפי שאת השטן ועזזאל יש לקשור עם דמויות דמוניות (דוות, Daeva) בזורואסטריות כמו אהרימן וחבר מרעיו. זה צעד אחד יותר מדי, כי מדען שרוצה להראות רצינות לא יכול ליפול למשהו שהוא לא חד משמעי.

    זו היתה השורה התחתונה בהרצאה זו. את הרפרנס הפסיכדלי אני נותן. את העובדה שבמרכזו של הזורואסטריות עומד טקס ההאומה – זה ברור. האם ההאומה פסיכדלי? האם ההאומה מזוהה? זהו פרלליזם, וזוהי ספקולציה. ספקולציה בדיוק כפי שפרופ׳ בני שנון, סייג מראש כשטען שהסנה אינו אלא השבר הלבן, שגם לו אגב יש מקבילה בזורואסטריות. הוא נקרא esfand ויש לו תפקיד בגירוש רוחות רעות, הוא כביכול קשור לאותה ישות של אדמה קדושה, Spenta Armaiti.


  • ״אפקט הליקווידטור״

    ״אפקט הליקווידטור״

    אתמול בכנס "מדברים פסיכדליה" דיבר ד״ר עידו הרטוגזון על המונח "הורמזיס", הרעיון ש"מה שלא הורג מחשל". העיקרון של חיסון הוא להדביק בכוונה את הגוף בפתוגן ולתת לגוף להלחם בעצמו בו, כדי לחזק את המערכת החיסונית. העיקרון של אימון כושר הוא להכניס את הגוף למצב יזום של דחק, ועל ידי כך להביא לשיפור מנגנון ההסתגלות (והתיקון העצמי) של הגוף. את העיקרון הזה מיישמים גם בפסיכדלים, אלו המעדיפים את חוויית שינוי התודעה, גם אם היא כרוכה בייסורי נפש, מפני שהם בסופו של דבר תורמים למנגנון החוסן. נטילת סמים פסיכדלים בדרך המייסרת מעמידה את המתנסה בעמדת יתרון, על פני מי שעושה את אותו הדבר בצורה סטרילית, שתיישם את היתרונות הרפואיים של אותם הסמים, מבלי לתת לו את מה שנתפס כ"דבר האמיתי".

    ובמעבר חד אל הדת. ככלל, לפעמים משתלם לסבול על מנת להיות חזקים מאוחר יותר. וכשמעתיקים את העיקרון הזה למישור הפסיכולוגי, נולד הרעיון שהדרך להשתלמות נפשית כרוכה בייסורים, מי שמקבל את הייסורים האלה באהבה, נפשו תזדכך. הייסורים הם אלה שעומדים בבסיס הטהרה, ולכן יש היגיון בסיגוף עצמי במסגרת החוויה הדתית: התנזרות מתענוגות כמו מין ואוכל זה לחלשים, אנחנו מדברים על פאקירים ו"אתלטים של המשיח".

    אני מצרף תמונה של שטף דם שהתקבל כתוצאה ממכה כדי להדגים מדוע הצבעים אדום כחול וסגול הפכו למקודשים, ובכך לספק עוד הסבר עם רפרנס פסיכדלי. אלה בעצם התכלת הארגמן ותולעת השני הגופניים. לא מדובר רק במטאפורה לדם היולדת, כי אם במטאפורה לאותו מתאגרף שבדרכו לזכייה באליפות חטף המון נוקאאוטים. אותה חבורה, אותו פנס בעין, הוא-הוא "עינו של הנמר"

    עקרון הסבל המקודש, הוא גם מה שהפסוק "אכן חלינו הוא נשא ומכאבינו סבלם, ואנחנו חשבנהו נגוע מכה אלהים ומעונה" מתכוון אליו. ככל שאתה סובל יותר ככה אתה מתחשל יותר. וככל שאתה מתאמץ יותר להתעלות כך גם אחרים יוכלו להנות מהפירות שאתה קוצר, ולכן בעצם אתה "סובל למענם" ו"נושא את חוליים". כשאתה בא להרביץ לבריונים שהציקו לאח שלך בבית הספר וחוטף בעצמך מכות, זה לא אומר שהבריונים לא יבינו שאח שלך לא פראייר. שזו אגב הפרשנות היהודית המקובלת. "המשיח הסובל" הוא צוללן ביוב מיומן שקופץ לבור הספיגה כדי לפתוח את הסתימה. הוא כמו מארק רנטון בטרנספורטינג, שצולל בשירותים הכי מזוהמים בסקוטלנד כדי להציל את מנת הסם שלו.

    הסובל הקדוש הוא בעצם מה שמתואר כליקווידטור, בפרשת פיצוץ הכור הגרעיני בצ׳רנוביל. הליקווידטורים הם אזרחים, כבאים ואנשי צבא שנאלצו לכבות ולנקות את תחנת הכח, ולמנוע נזקים נוספים. כל הדבר הזה נעשה בשקט, מבלי שהעולם יגלה, אפילו מבלי שהליקווידטורים עצמם יגלו וידעו עם מה הם מתמודדים. זו הסיבה שלא נתנו להם ציוד הגנה, ובגלל שמדובר בפיצוץ אטומי, רובם נפגעו מקרינה מייננת שהיתה ברמה קטלנית, ובהתאם מתו. שלושה שלא מתו, הם הליקווידטורים המפורסמים שגם קיבלו אחר כך אותה גבורה מברית המועצות, ונשלחו לצלול במים הרדיואקטיביים כדי לפתוח את השערים ולרוקן את המים על מנת למנוע פיצוץ קטלני נוסף. הם סיכנו את חייהם, אך צלחו את המשימה ושרדו כולם. כך רואה את עצמו הסובל הקדוש, כליקווידטור, בין אם זה ברמת המיקרוקוסמוס הנפשי, ובין אם זה ברמת המקרוקוסמוס, כמושיע קוסמי. זו מהות המשיחיות.

    במסורת היהודית יש את דמותו של יוסף הצדיק שדווקא בזכות צדיקותו והיותו מומחה, נשלח רדת למ״ט שערי טומאה, להתפתות על ידי אשת פוטיפר, להכנס כתוצאה מכך לכלא, ואחר כך גם להתחתן עם מצריה וכמובן לסעוד עם מצרים ולאכול אוכל לא כשר. העקרון הזה שבו יוסף ״ירד לקליפות כדי לדלות ניצוצות״ או שהוא ״היפך הרע והעלה אותו לקדושה״, הפך מרכזי בעיקר בקרב הכתות האנטינומיסטיות היהודיות שבהן ראו את ביטול הדת כצו השעה, ״מצווה הבאה בעבירה״. גרשום שלום כתב על זה מאמר מכונן, שמדגים את הפרדוקסליות של מה שאני מכנה כ״אפקט הליקווידטור״. זו בעקרון התפיסה הדתית של היסורים הממרקים.


  • פולחן ״האלה הרעיה״ במזרח הקדום

    פולחן ״האלה הרעיה״ במזרח הקדום

    האלה הרעיה (consort goddess) הייתה אלה חשובה במזרח הקדום, במיוחד באזור הכנעני והלבנט. דמותה מזוהה עם תכונות נשיות: פוריות, חיבור לטבע, הגנה על הבית, וביטוי של אלוהות אם. תפקידה במערכת הפולחן השתנה והתפתח עם הזמן ועם המגעים בין תרבויות.

    ברחבי המזרח היא נקראה בשמות שונים: עת׳רת, אישתאר, אישחרה, אינאנה, אסטרטה, עשתורת, ענת וכמובן אשרה. אמנם לא כל החוקרים מסכימים לכך שהן ״אותה האלה״ בדיוק — יש הבדלים תרבותיים, תיאולוגיים, שמות מקומיים ותפקידים משתנים. השמות, הפולחן והאטריבוטים משתנים בהתאם לשפה המקומית, התקופה, הפולחן, התרבות, אך נדמה שבתיווך של סינקרטיזם, סחר, נדודים, אימפריאליזם וסביבה גאוגרפית ותרבותית – נוצרה זהות כלשהיא ביניהן. בכתבי אוגרית האלות נזכרות יחד (או לפחות בתפקידים מקבילים) ונדמה שמדובר בהיבטים שונים של אותה האלה. המיתולוגיה ההשוואתית סוברת שמדובר בהיבטים שונים של הנשיות הדו פרצופית, המשקפים את הניגודים של הסדר והכאוס, כך מצד אחד נתפסה האישה כחכמה ומצד שני כקלת דעת, מצד אחד כפתיינית ומצד שני כחסודה, מצד אחד כפרועה ומצד שני כחסודה, מצד אחד כפראית ומצד שני כמגוננת. הפטריאכליות ביקשה להבליט את הצד הכאוטי, ומיוצגת על ידי המונותאיזם. אבל הוא לא היה קיים תמיד, וטרם השתלטותו, גם צד זה של האישה נסגד, כחלק מהטבע ההכרחי, בדיוק כפי שהצד הכאוטי של אל הסער הגברי נסגד.

    כך, למעשה נוסד הפולחן של ״האלה האם״. בת הזוג של ״האל האב״, שהיה לרוב אל הסער. האל מקושר לתפקידים הגבריים והאלה לנשיים. בכלל זה להיבטי החיים וההמשכיות הדמוגרפית. הדבר מתבטא בבריאות ורפואה, בעיקר רפואת נשים, שמשמעה לידה והמחזור החודשי. כמו כן מתבטא הדבר בגידול הילדים ועבודות הבית, הכנת אוכל, תפירת בגדים, שימור הבית, חינוך והגנה אמהית. מאחר שהגבר היה עסוק בציד, לחימה וסחר, הדמות האמהית היתה הדומיננטית בבית ובשלבי החיים המוקדמים היתה הנוכחות ההורית העיקרית. לפיכך גם בפולחן היתה לה נוכחות משמעותית. נוכחות זו מתבטאת הן במרחב הציבורי והן בביתי. במרחב הביתי, היא נחשבה כמי שמבטיחה פוריות ובריאות – פולחנה התבטא בהגנה אפוטרופאית, פסלוני נשים, צלמיות, קמעות, מרשמים ותפילות בפינות פולחן ביתיות. במרחב הציבורי הנוכחות שלה בלטה במקדשים, אתרי פולחן מרכזיים ואתרי נוף חריגים, בעיקר כאלה הקשורים למים ואדמה – חורשות, מעיינות, נהרות וכו׳.

    מקורה של האלה האם על פי הזרם המרכזי במדעי הדתות הוא ״כתוני״, כלומר קשור לנוף הטבעי. חלק מהסצנריו הכתוני הוא מעמקי האדמה, ומה שנקרא ״השאול״, והדבר הזה מסביר מופעים של אלות אמהות שונות בהקשר של מסע אל השאול, ובעיקר שיבה ממנו, שנחשב כתחיה או כלידה מחדש. האלה האם נחשבת הן כמחוללת החיים, והן כמחוללת החים מחדש, הן כיולדת והן כיולדת מחדש. לעומת זאת, בהקשר המסופוטמי, יש דמות שנקראת ״איננה״, שנחשבת כאלה האם השומרית, שהאטימולוגיה של שמה הוא ככל הנראה nin-an-ak, שמשמעו ״מלכת השמיים״. איננה אומצה בהמשך על ידי האכדים, ולפיכך גם על ידי הבבלים ולבסוף האשורים. באכד השתנה שמה לאישתאר, שמקור שמו הוא כנראה ״כוכב״. על אף שהאכדית היא שפה שמית, נראה שהאטימולוגיה של המילה הזאת הוא דווקא הודו-אירופי. יחד עם זאת, משם התפתחה המילה השמית עשתורת/עת׳רת/אשרה. האטימולוגיה של המהדורה האמורית, השמית-מערבית, ענת, לא ברורה ויכולה להיות קשורה הן למילה המקבילה ל״כח״ (השורה ע.נ.ה במשמעות נחלש או נכנע), והן לוריאציה של אינאנה. מקבילות של האלה הזו בתרבויות שאינן מסופוטמיות או לבנטיניות, קשורות גם הן לאסוציאציות הדואליות של האלה האם, בצורה זו או אחרת, כמו סחמת המצרית שהפכה לחתחור, או ארתמיס היוונית שנחשבה הן אלה לוחמת והן אלת פוריות.

    בתפיסה העתיקה הופיעה האלוהות הנשית בשלושה ייצוגים – עלמה, אם וזקנה (רפאל פטאי). ייצוגים אלה אמנם שונים אך משלימים האחד את השני. הם מייצגים שלבים שונים בחיי האישה, והם מבטאים תפקודים נשיים שונים: נעורים ופריון, אימהות ויצירה, חכמה וזקנה. את תפיסה זו ניתן לראות גם ברחבי המזרח הקרוב, ולטענת ג׳ון גריי הדבר מתבטא גם בתנ״ך, כשיש בלבול, לעיתים מכוון, בין ענת, עשתורת ואשרה. הן, וגם ״מלכת השמיים״, שמופיעה בירמיהו, אחת הן, והסיבה לבלבול ביניהן היא התפיסה שהן חופפות האחת לשניה. ההחלפה יכולה להיות גם בשל סינקרטיזם, בהקשרים טקסיים שונים הדמויות מתחלפות ביניהן, אבל לא מדובר בשלוש ישויות נבדלות, אלא בפנים שונות של ישות נשית כוללת אחת.

    האשרה מתוארת בדרך כלל בהיבט האמהי. אלת פריון אמהית מאופיינת באיקונוגרפיה כבעלת אברי מין בולטים, אגן גדול, שדיים בולטים, רחם רחב וכו׳. לרוב הידיים תומכות בשדיים, ומשמעות הדבר היא שהשדיים נפולים, מה שיכול להיות מהשפעה של הריונות מרובים או לחלופין מכך שהם מלאים בחלב. לרוב האם מלווה בסמלי פריון מהפלורה והפאונה של אותו איזור. הפלורה, כלומר עץ פורח, המסמל חיים וצמיחה (״עץ החיים״), החיות המסמלות לידה ללא כאב, כמו הפרשנות הנפוצה לשמות א׳, ״כי חיות הנה״. או הכינוי היווני ״Pótnia Therón״, גבירת החיות. הסמל הזה הוא סמל מאגי ואפוטרופאי, כלומר סגולה, להריונות מוצלחים מרובים, וצלמים של נשים שופעות ושל חיות, אוחסנו בדרך כלל בבתים וליוו את עולם התוכן של הנשים (השוכנות בבתים). החיות הנפוצות שסימלו פריון הן חתוליים למיניהם, נמרות ולביאות, כלביים כגון כלב, זאב ותן, ומכפילי פרסה למיניהן, בין אם חיות מבויתות כגון פרה ועז, או החיות מהן בויתו כגון יעל, תאו וראם. בשל התכונות של מקביליהן הזכריים – כישורי ציד (אומץ וזריזות), או כח רב (וקרניים) – היה נח גם לתאר את בני זוגן של האלות כמהדורות הזכריות של אותן החיות: אריה וזאב, איל ושור.

    מתוך קרבתה של האלה האם לתפקיד האם בבית, גם תפקידיה המגדריים היו נשיים, כאמור: בישול ואפיה, טוויה ואריגה, נגינה וריקוד, קישוט ואיפור וכו׳. כך הפכו אובייקטים כגון קדרה ותנור, פלך וכישור, תוף, שיער קלוע, סיכות, בשמים וכו׳ לאטריבוטים. בהקשר הצמחי הפכו צמחים ששימשו ליצירת כלים מעולמות התוכן הללו ל״אנתאוגנים״, כלומר לחומרי גלם מקודשים הקשורים אסוציאטיבית לפולחן האלה האם. בין חומרי הגלם הללו ניתן למצוא צמחים הקשורים לויסות המחזור החודשי או להקלת כאבי לידה, בשמים למיניהם ובעיקר תבלינים (כלומר בשמים בעלי טעם, שמסמלים גם בישול), תכשיטים ואבני חן, וסיבים, כולל כאלה שאינם צמחיים כגון צמר. מאחר שהטקסטיל היה תכונה נשית, פיגמנטים למיניהם נקשרו גם כן באלות הפריון, הן משום שאיתם צבעו את הבגדים, והן משום שהצבעים היו לרוב כאלה שכהותם הזכירה את דם היולדת, או הווסת – סמלים נשיים. הפיגמנטים ממקורות צמחיים היו לרוב חלשים ונדיפים, ולכן היתה העדפה לפיגמנטים שאינם דוהים, מינרלים למיניהם או פיגמנטים מן החי. זו סיבה נוספת לכך שאבני חן היו סמלי פריון. פיגמנטים מן החי היו בחלקם ימיים, וכך קונכיות וצדפים הפכו גם הם לסמלי פריון. המחשבה הפרימיטיבית גם קשרה בין אובייקטים אלה לצורת אבר המין הנשי, כלומר גופים קעורים, מעוגלים ובעיקר כאלה שמסמלים הסתרה וגילוי. צדפה הסגורה על פנינה או גוף רך נסתר אחר, היתה אלגוריה לרחם המגוננת על העובר.

    היבט חשוב של האלה הרעיה הוא כאמור הניגודים המהותיים בנשיות. לא רק רחם מוליד ואמהות מזינה אלא גם מיניות פתיינות ופראית. האישה סימלה לא רק את החיים והבניה אלא גם את המוות וההרס, ובעיקר את החיבור ביניהם, את התחום הלימינלי שמחבר ביניהם. כאמור, החוויה הזו של סף המוות כמוה כלידה מחדש. האישה סימלה הן את הלידה והן את הלידה מחדש, ומשום כך דברים שסימלו חציית גבולות או מפגש בין ניגודים שיקפו את פולחנה.

    כחלק ממערך סמלי זה, מופיעים בדתות פריון רבות כוהנים וכוהנות בעלי זהות מגדרית חוצה — טרנסווסטיטים, אנדרוגיניים או "סריסים מקודשים". במסופוטמיה ובאנטוליה, כהני אינאנה, אישתאר ובהמשך קיבלה כונו kurgarru ו־gala, והם תועדו כשהם לובשים בגדי נשים, מבצעים ריקודים אקסטטיים, שירה פולחנית, ולעיתים אף מסורסים פיזית. עצם קיומם שבר את ההבחנה הקלאסית בין גבר לאישה, ובכך גילם את אותו עיקרון שמאפיין את האלה: הוויה שאינה ניתנת לסיווג, מהות שמשבשת כל היררכיה. הכוהן האנדרוגיני לא היה חריג במובן השולי, אלא להפך — הוא היה הטיפוס הארכיטיפי של המתווך בין הקודש והחול, בין הארץ לשמים.

    חציית הגבולות של הכוהנים הללו לא הסתכמה בזהות המגדרית. הם חצו גם גבולות תודעתיים: נכנסו למצב טראנס, דיברו בלשון נבואה, ולעיתים נטלו חומרים משכרים שתרמו לשבירת גבולות העצמי. הם גם חרגו מהגדרות מוסריות וחברתיות רגילות, שכן עבודתם כללה לעיתים גם פרקטיקות של מין פולחני, עירום ציבורי, ושירה ארוטית לכבוד האלה. כל אלה לא נתפסו כחטא, אלא כטכניקה מיסטית, שבאמצעותה שיחזרו את ההתהוות, המוות וההתחדשות — של האדמה, של הגוף, ושל הרוח. כך, הדמות האנדרוגינית במקדש אלת הפריון לא הייתה סתם חריגה או סמל לאי־סדר. היא הייתה סמל לסדר אחר, שמבוסס על מעגליות, תנועה בין קצוות, והכרה בכך שכל פריון נולד מהכאוס.

    ברוב המקרים האובייקטים המקודשים או ה״אנתאוגנים״ ששימשו בפולחן האלה האם, במקרה הכנעני אשרה ובמקרה האשורי אישתאר, היו כאלה שמשלבים אחד או יותר מההיבטים שתוארו לעיל. במקרה של טקסטיל, לדוגמה, הקנאביס היה אנתאוגן שכזה. חוץ מלטוות סיבים שלו, השתמשו בו גם כמשנה תודעה בטקסי טראנס. טקסי הטראנס הללו כללו גם מין פולחני, ריקודים ופציעה עצמית, שסימלו מצד אחד שכרון חושים, ומצד שני הולדה וכמובן דם. חלק מהסצנריו כלל גם בדים אדומים, משום שבמצבים של התרגשות, גירוי ועוררות, הגוף מסמיק. כלומר, הצבע האדום קשור לעניין גם מבחינה ביולוגית ופסיכולוגית. הצבע הסמוק הפך להיות לפיכך סמל של טרנספורמציה, קורבן, שכרון, ריגוש ובעיקר דבקות. הכהנות התאפיינו בצבעים כאלה, התאפרו כך, וצבעו את הטקסטיל אותו טוו וארגו בצבעים כאלה של תכלת, ארגמן ושני.


  • ארכיטיפ האש בנראטיב המשיחי והמיתולוגי, והאלכוהול כאש

    ארכיטיפ האש בנראטיב המשיחי והמיתולוגי, והאלכוהול כאש

    האנתרופוקן הוא מונח גיאולוגי המתאר את התקופה שבה האדם שינה באופן יסודי את המערכות הגלובליות של כדור הארץ, למעשה התקופה שבה האבולוציה התרבותית החלה, ועדיין מתקיימת, עד לאירוע הקץ. אירוע הקץ הוא מקום דמיוני בציר הזמן שבו תתרחש אפוקליפסה, במובן הכי מילולי של המילה: אחרי ההתגלות, או יותר נכון אחרי הסרת הלוט מן העתיד. כלומר, אותו ההסתר, ה״קליפסיס״ הוא בסך הכל המבט קדימה בציר הזמן אל עבר הלא נודע, ובאופן מובלע, כשאנחנו מתארים לעצמנו את האפוקליפסה, אנחנו מניחים שאנחנו חיים בהווה בעייתי, שעלול להוביל לעתיד בעייתי עוד יותר, ואין בידינו אלא ״לקחת את עצמנו בידיים״ ולשפר אותו. זוהי מהותה של ״הפילוסופיה של הטכנולוגיה״, שמניחה שאנחנו חיים ב״עידן חשבון״, Age of Reckoning.

    את המונח הזה הגה פרופ׳ דייויד רודלנד, גיאולוג מאוניברסיטת מאסקינגם שבאוהיו. כגאולוג, אין כמוהו להעיד על כך שכדור הארץ מורגל למחזורי חיים ומוות ול״אתחולים היסטוריים״, כלומר לאירועים קוסמיים שבהם העולם נחרב ונבנה מחדש. זהו טבע העולם, ולא מן הנמנע שגם אנחנו נגיע אליו. והסיבה שלא מן הנמנע שנגיע אליו, היא כי בעצם מתוך לידת התרבות שלה צמח זרע הפורענות – וזרע הפורענות אינו אלא שחרור בלתי מבוקר של פחמן דו חמצני ושאר גזים לאטמוספרה ויצירת אפקט חממה. הדבר הזה נולד מתוך ניצוץ החיים, תרתי משמע, האש. כלומר, האש עוד לפני שהפעילה את קסמיה על הגזע האנושי והניעה את האבולוציה התרבותית, היא חרב פיפיות.

    האש היא כוח חיים וכוח מוות בעת ובעונה אחת. דרכה ניתן להבין כיצד אותו ניצוץ שהניע את התודעה והטכנולוגיה, הוא גם זה שמאיים היום להפוך אותנו לעדים לאפוקליפסה של "עידן החשבון".

    האש היא הטכנולוגיה הראשונה של האדם, אך גם הסמל הראשון של דת. ברגע שבו קדמונינו הצליחו לשלוט באש, היא הפכה לסימן מובהק של כוח עליון. היא חיממה, הגנה, אִפשרה בישול ושינתה את הגוף והחברה האנושית. באותו הזמן ממש היא הייתה מסוכנת, מכלה, מאיימת. מכאן נולדה הדו־פרצופיות הדתית: האש כמתת אלוהית וכאיום מקולל. האש מופיעה כמעט בכל מיתולוגיה כיסוד קדוש, פולחני אש היו קיימים עוד בעידן הפרה-היסטורי.

    במעבר ליישובי קבע, האש הפכה לחלק מהמרכז החברתי־פולחני. דהיינו, מצד אחד היא שימשה כמרכיב בהקרבת הקורבנות, אבל מצד שני היא גם שימשה במלחמה. המשותף לשניהם הוא שליטתה על הסדר החברתי. ככל שאנו מתקדמים בהיסטוריה, אנו רואים את האש הולכת ותופסת מקום מרכזי יותר בטכנולוגיה האנושית, ושולט בכל היבטי החיים. מספיק להכיר בכך שאנרגיית הקיטור היא אש, אנרגיית החשמל היא אש – כל היבט שמאפשר לנו להתגבר על זמן ומקום, הוא אש.

    את השלב שבין הגילוי והשליטה באש, ושימוש בה לעיצוב נוף וציד, לבין המהפכה החקלאית, תולה רודלנד בגילוי האלכוהול, שהביא להתפתחות החקלאות והדת – דימוי אש בפני עצמו. מעבר לכך שאלכוהול כמובן הוא נוזל דליק, האלכוהול מחמם את הגוף, ובחלק מהמקרים מייצר גם תחושת בעירה. אם האש שחררה את האדם מבחינה פיזית, האלכוהול שחרר אותו מבחינה רוחנית. האלכוהול מכלה את התודעה הקודמת ויוצר מצב תודעתי חדש, ולכן אפשר לראות בו ״אש פנימית״, בדומה לאש החיצונית שמבשלת מזון או מחשלת מתכת. כמובן, האלכוהול הוא גם דו פרצופי, ומסוגל להביא לאובדן שליטה, אלימות וחורבן.

    האנלוגיה לא נגמרת ברמה הסמלית, אלא מתבטאת גם ברמה הכימית. האש גורמת לבעירה. חומרים דליקים, שכמגיעים למצב של בעירה, משחררים אנרגיה בצורה של חום ואור. הדבר קורה גם בעולם הפיזי, כשחומר אורגני ״פחמני״ מתחמצן והופך לפחמן דו חמצני, מים וחום. הדבר קורה גם במיקרוקוסמוס הגופני, הנשימה התאית גורמת לכך שגלוקוז מתחמצן, וכך משתחררת אנרגיה לגוף שלנו אך גם נפלט פחמן דו חמצני – לכן אולי הנשמה נחשבת כאש, כי זה מה שקורה בעצם בגוף. וכך גם בשתיית אלכוהול. כשאנו שותים אותו, האתנול מגיב עם חמצן. כשהוא מגיע לכבד, הוא מתחמצן בכבד, וכך האתנול הופך לאצטאלדהיד, ואז לחומצה אצטית, שמשתלבת באנרגיה הגופנית. זהו תהליך ביוכימי "מקביל" לבעירה, אך בשליטה אנזימטית ועדינה הרבה יותר. ועדיין, בעירה.

    בכל מקרה, רודלנד מדגים כיצד ההתקדמות הטכנולוגית מביאה למצב של פליטת גזי חממה ומביאה אותנו באופן הכרחי לחשבון נפש, שמציע לנו להתנהג ב״קיימות״. יש לנו ברירה לציית לעקרון זה, וכך בעצם לייצב את העולם ולהביא לגן עדן עלי אדמות, ויש לנו גם ברירה להכשל, ולהגשים את חזון יום הדין. זהו בעצם העניין של האסכטולוגיה, התמודדות עם שאלת הקיימות, ובעצם מה שרודלנד מנסה לומר הוא שזו התמודדות גם עם שאלת ההיבריס. הוא מדגים זאת באמצעות שני דימויי אש שמייצגים את השניות של האש: דרקון ופניקס.

    הדרקון מגלם את צד ההרסני של האש. הוא יושב על אוצרו ונושף להבות, מסמל חמדנות, אגירה ואובססיה לכוח. בהקשר המודרני מדובר באש של תעשייה כבדה, דלקי מאובנים, נשק גרעיני או בינה מלאכותית שאינה מרוסנת. זהו הכוח הטכנולוגי שמייצר עוצמה אדירה, אך שורף את הקרקע מתחת לרגלינו. הדרקון מסמן את האפשרות שבעידן החשבון ניכשל במשימה – במקום לרתום את האש לטובת חיים, נבחר לתת לה לכלות אותנו.

    מנגד, הפניקס מציע קריאה אחרת של האש. גם הוא נשרף בלהבות, אך מתוך האפר קם מחדש. כאן האש היא לא של חמדנות אלא של טרנספורמציה. היא מכלה את הישן כדי לפנות מקום לחדש, מייצגת לידה מחדש, ריפוי ויצירה. הפניקס מסמל את הבחירה האנושית להפוך את משבר האנתרופוקן להזדמנות – להשתמש באנרגיה, בטכנולוגיה ובידע כדי לחדש את עולמנו במקום להחריבו.

    אנחנו יכולים לשים לב שגם במיתולוגיות השונות שתי החיות הללו מופיעות. כלומר, הדרקון האימתני שמסמל את הכאוס שיש לגבור עליו, והציפור הענקית שמסמלת את החכמה, הריפוי וההתחדשות.ביהדות: הלוויתן וזיז שדי, בזורואסטריות זהאק וסימורג, במצרית אפופיס ובֶּנוּ – וכן הלאה.

    Rodland, David L. “What’s Past Is Prologue: The Dragon, the Phoenix, and the Golden Spike”. In Planet Work: Rethinking Labor and Leisure in the Anthropocene, edited by Ryan Hediger, pp. 35–50. Lewisburg, PA: Bucknell University Press, 2022.


שמרו על קשר

אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו.

אנו מקיימים דיונים פוריים בנושא בקבוצת הפייסבוק שלנו ״אנתאוגנים וצמחים מקודשים״.

לפרטים נוספים ולפתרונות, אתם מוזמנים לפנות לאבי לבקוביץ, 0507929746.

    נובמבר 2026
    א ב ג ד ה ו ש
    1234567
    891011121314
    15161718192021
    22232425262728
    2930  
    ×