הדת היא בראש ובראשונה מנגנון אנושי להתמודדות עם אנומליות, חריגות שהשכל והניסיון היומיומי אינם מצליחים להסביר. והאנומליה הראשית היא מוות. המוות מפר את "סדר הדברים" בכך שהוא גוזל אדם מהקהילה ומערער את הזהות החברתית והאישית. אם המת היה חכם, הוא מותיר את הקהילה ללא חכמה. אם מיומן, הוא מותיר את הקהילה ללא מיומנות. אם מנהיג, הוא מותיר את הקהילה ללא הנהגה. וכאשר הקהילה נבוכה, מתבקש פתרון.
הפתרון הוא העולם שמעבר, ״מקום אחר״ שלשם עוברים המתים, ויש בו איזו שהיא המשכיות, ומתוך ההנחה שהמתים ממשיכים להתקיים, התפתח גם הרעיון שיש טעם לתקשר איתם. ויש דרך לתקשר איתם, באמצעות הגעה למצב סף מוות, או דמוי מוות, מצב בו ניתן לגעת בקצהו של המוות אך לחזור. המתים נתפסו כבעלי חכמה וניסיון מצטבר ועל כן לדמויות סמכותיות. מפגש איתם היה סוג של ייעוץ, והחזרה היתה יישום של אותה העצה, לצורך המשכיות של הקהילה ״בעולם הזה״.
מובן, אם כן, שהדת היא בראש ובראשונה כלי חברתי. כלומר, רק בעלי חיים חברתיים מסוגלים לתחזק דת. ורק בעלי חיים שיש להם מודעות למוות, חרדה מהמוות, ויכולת להתאבל ולהתנחם. בעלי חיים מגלים אמנם את חלק מהמאפיינים הללו, אך אי אפשר לדעת באמת אם יש להם יכולת חשיבה מופשטת שיכולה להציג רעיון של ״עולם שמעבר״. בשביל דבר כזה, צריך דמיון סמלי ושפה מורכבת, שיארגנו את החרדה מהמוות למערכת מוסדית של טקסים, סמלים ואמונות מתמשכות. הדת, אם כך, היא מנגנון אנושי, דווקא משום שהיא מאפשרת את הנחמה, ריטואלים שמוכיחים שיש דרך להמשיך הלאה, ושניתן לשאת את האובדן. המוות אינו כאוס מוחלט, אלא רק אפיזודה בתהליך גדול יותר, שחלק ממנו הוא גם ההירפאות מהמוות.
הרעיון ועל פיו חרדת המוות היא המניע הדתי והחברתי, נקרא בפסיכולוגיה אבולוציונית ״ניהול האימה״ Terror Management Theory. הרעיון ועל פיו חוויות הלימינליות משמשות כמנגנון גישור שמאפשר לעבד אנומליה, ולהשיב את הנורמה, נוסח על ידי ויקטור טרנר בתור ״הדרמה החברתית״. שני אלה מסבירים דבר פשוט: הפסיכדליה אינה אלא כלי המאפשר לחוות מוות מבוקר ולחזור ממנו, ובכך לייצר "הוכחה חיה" לכך שהמוות אינו סיום מוחלט אלא שער אל העולם שמעבר.
טקסים פרימיטיביים של קבורה, כללו נסיון ״להנכיח״ את המתים, מתוך רצון לתקשר איתם באמצעות פרקטיקות שהיום אנו קוראים להן פאראפסיכולוגיות, אבל אז נתפסו כתקפות ואמינות – מן הסתם מפני שחלקן כלל שינוי תודעה. הטקסים היו מתמשכים: לא רק הקבורה עצמה, אלא גם מפגשים מתוזמנים עם המת. פעם בכמה זמן, היו ״עולים לקבר״, או מטפלים בגופה, קוברים אותה בקבורה משנית, לעיתים גם לוקחים מזכרת ממנה בצורה של איבר מסוים, שאפשר לעשות בו שימוש מאוחר יותר – לרוב דקורטיבי, אך בחלק מהמקרים נקרומנטי, כלומר האיבר הזה היה ״מוליך״ רוחני, או מדיום שאיתו אפשר לתקשר עם המת. לרוב האיברים הללו היו הגולגולת, שנתפסה כ״בית הרוח״. ואם לא היו יכולים לקחת את הגולגולת של המנוח עצמו, השתמשו ב״סרוגייט״, גולגולת ״כללית״, או בכלל לא גולגולת אלא סתם עצם, ולפעמים אף לא עצם אדם, אלא עצם של חיה, בין אם מדובר בעצם של חיית טוטם, או סתם חיה. כל הדברים האלה, כדי ״להידרש״ אל המת, ולהנכיח אותו, ואפילו באופן סמלי.
הפסיכונאוטים הקדומים מצאו מגוון של דרכים לתקשר עם המתים שלהם, כך שלא תמיד הנקטרומנטיה היתה צריכה לכלול ״מזכרת״ ממת, ונראה שככל שטכנולוגיית התקשור התפתחה וגילו שניתן להפגש עם המת גם במימדים אחרים שאינם המוחשי, סוגים אלה של מפגשים הפכו למועדפים.
אמנם איננו דנים כעת בכך, אך הדתות המונותאיסטיות, שאסרו ״לדרוש אל המתים״, הקישו בין מפגשים באמצעות סרוגייט למפגשים שלא באמצעות סרוגייט. לא ברור אם הם צדקו, ולא ברור אם פסיכונאוטים שמבקשים לחקור את נבכי נפשם ולהפגש עם ה״מוות״, ולא עם ה״מתים״, אכן עונים להגדרה הרחבה של ״לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף, וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים״. אבל על זה אנו מדברים, באופן כללי.
בריאן מוררסקו, שכתב את רב המכר ״The Immortality Key״, ניסה להוכיח שטקסי מתים כאלה היו קיימים ברציפות עוד מהפרה-היסטוריה ועד להווסדה של הנצרות לפחות, ושטקס המיסה אינו אלא גלגול מונותאיסטי של טקס מתים פסיכדלי שכזה, שדווקא המיקום שלו על התחום האפור, והדמיון שלו לטקסים אסורים, הביא את הכנסיה לצנזר אותו ולהשתמש ביין ולחם לא-פסיכואקטיביים כ״פלצבו״.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה