היפוקסיה יזומה – כלומר הפחתה מכוונת של אספקת החמצן לגוף – נראית כטכנולוגיית תודעה קדומה ששימשה תרבויות פרה־היסטוריות ועתיקות ליצירת חוויות פסיכדליות. היא אינה תלויה בצמחים או חומרים פסיכואקטיביים, אלא במניפולציה על מנגנון בסיסי: הנשימה. הקשר בין נשימה, אספקת החמצן – לבין נשמה, הרציפות של החיים – נבנה כבר אז, כאשר מחסור זמני בחמצן נתפס כמעבר רגעי לעולם שמעבר, ושיבה ממנו נתפרשה כלידה מחדש.
במערות בתקופה הפליאוליתיות, למשל, ניכר שהחוויות הללו שימשו חלק מהותי. הירידה למעמקים חשוכים, הדלקת אש במקומות סגורים ואטומים, והשהייה הארוכה בהם יצרו תנאים של חוסר חמצן. הבעירה שצורכת את האוויר, פולטת עשן ומביאה לירידה ברמות החמצן, הולידה תחושות של אופוריה, בלבול וחוויות לימינליות על סף המוות. לא במקרה נבחרו חללים בעלי הדהוד אקוסטי, כמו במערת שובה בצרפת, שבה ציורי החיות והצללים הרוטטים יצרו תחושה של נוכחות ישויות אחרות. הכל כדי לעורר, ובאופן יזום, חוויה הפסיכדלית. תהיה אשר תהיה הסיבה.
המסורת הזו ועל פיה היפוקסיה קשורה למונומנטים כתוניים הקשורים לאדמה ולשאול, המשיכה בתרבויות מאוחרות יותר. באגם אוורנוס באיטליה, אדים גופרתיים גרמו לאובדן הכרה ולעיתים למוות – והאתר נחשב "שער השאול". בפולחנים האטרוסקים בהר סורקטה, כהנים נכנסו למערות ושאפו גזים רעילים כחלק מטקסי חניכה, ואף נודעו כ"כהני הזאב".בנקרומנטיון (Nekromanteion) שבאפירוס התקיים פולחן ירידה לעולם המתים שנעשה במקדש שנבנה על סדקים גאולוגיים. מקורות קלאסיים מספרים על "אדים שחורים" המעלים חזיונות של רוחות. וכמובן, האוראקל מדלפי, פיתיה, ישבה מעל ה״אדיטון״, ושאפה אדים שעלו ממנו. היוונים האמינו כי זהו "נשימתו של אפולו", ומפה לשם נבנתה סביב פרשנות דתית לתופעה אפשרית של גזים נדיפים.
אבל היפוקסיה יזומה לא חייבת להיות בהכרח קשורה לתת הקרקע. יש דרכים אחרות ליצירת היפוקסיה, אחת מהן היא גם הסבר שניתן לסוטול של פיתיה בדלפי. אחד מההסברים למה גרם לפיתיה להתמסטל הוא היפוקסיה. על פי הצעה זו, היא השתמשה בתכשיר של הרדוף, המכיל גליקוזיד קרדיאלי שמאט את פעילות הלב עד למצב שבו נוצר שיתוק נשימתי. שיתוק זה גורם בתורו למחסור בחמצן במחזור הדם, ואחת מתופעות הלוואי, לפחות ההתחלתיות, היא היפוקסיה (שבהמשך עשויה להתפתח לכדי דום לב). במצבים כאלה, טכניקות כמו הנשמה מפה לפה או עיסוי לב, לכאורה היו יכולים לעזור.
כך ניתן לומר שכל הגעה יזומה למצב של היפוקסיה עשויה היתה לשמש כטכניקה פרימיטיבית לשינוי תודעה: חניקה חלקית, הטבעה, קבורה בחיים וכדומה, כשכמובן, חודלים רגע לפני שזה מביא לכדי תאונה. המוטיבציה, עם זאת, זהה. טקס המעבר כולל הגעה יזומה למצב לימינלי של בין חיים למוות, עם עדיפות לערפול חושים על סף ההזיה. טקסי חניכה שמביאים אל סף מוות מוכרים ברחבי העולם, והיו גם מקרים שבהן קרו תאונות. למעשה, טקסי ה״זובור״ המודרניים, מבוססים עליהם ובעיקר על טקס ה״אגוגה״ הספרטני, שביקש לטפח בקרב הנחנכים את כושר הסיבולת.
הוצע גם שנוהג ה״הוט-בוקס״ הסקיתי, המוזכר אצל הרודוטוס, שבו עישנו קנאביס בחלל אטום, נועד כדי ליצור אפקט כפול: גם שימוש בחומר משנה תודעה, וגם דילול יזום של החלל מחמצן ומילויו בעשן, מה שעשוי לעורר היפוקסיה. טקס נוסף שהמוטיבציה לקיומו עשויה להיות זהה, כלומר מולטי-אפקט של שינוי תודעה, הוא טקס ה״קפקוצ׳ה״ של בני האינקה, במסגרתו הוקרבו ילדים בשיטות שונות שהביאו אותם למצבי סף מוות הקשורים בחנק ובמחסור בחמצן. בין השאר כלל הטקס הבאתם למצב של איבוד הכרה (חנק או מכה) ואז קבורה בחיים בהיותם מחוסרי הכרה, או נטישתם על פסגות הרים דלות חמצן וקרות. כל אלה לאחר שסוממו כהוגן, כך שבשלב שבו הכרתם תשוב אליהם (וזו המטרה), הם יוותרו במצב של הכרה מעורפלת, בין חיים למוות.
כל מקום שבו אי אפשר לנשום, ולפיכך שהות בו (גם אם למשך זמן מוגבל) נחשבת לימינלית ועלולה להביא במהרה למצב של היפוקסיה, נחשב כמשכנם של האלים. פסגות הרים, כמובן, שבהם האוויר דליל, אך גם מעמקי המים, או לחלופין מעמקי האדמה. טקסים פולחניים בתרבויות בעלות אלים כאלה, התקיימו לרוב במקומות אלה: בין אם מדובר בבורות (mundus) של האלה קרס, הסנוטות (Cenote) בתרבות המאיה, או ההרים המקודשים במונגוליה ובסיביר בכלל, שם מסופר על שמאנים שעלו במסע מפרך לראשי ההרים כדי לתקשר עם האלים. טיפוס הרים, כביכול, הוא חילון של נוהג דתי בעיקרו, שהיה באיזורים דלי חמצן בכוונה תחילה.
היפוקסיה יכולה גם להתקבל באמצעות תרגילי נשימה, ועצירת הנשימה עד למצב של שינוי תודעה. במסורת היוגית, לדוגמה, תרגול ה־Pranayama כולל טכניקות של עצירת נשימה (Kumbhaka). המטרה היא שליטה בתודעה, הארכת החיים, והשגת מצבי טראנס. לעיתים יש עצירות ארוכות עד גבול היכולת הפיזיולוגית, מה שיכול לגרום להיפוקסיה קלה, שנתפסה כפתיחת “שערים” לתודעה אחרת. בבודהיזם הטיבטי, טכניקות נשימה של טומו (Tummo) ופרקטיקות אחרות כוללות שליטה בהכנסה והוצאת אוויר, ולעיתים עצירה יזומה כדי לשנות את מצב התודעה.
אם היו בנמצא דרכים נוספות להגיע למצב של היפוקסיה, גם הן היו הופכות למוסד חברתי מוכר – בין אם כטקס מעבר ובין אם כפרקטיקה דתית. ההיפוקסיה הייתה למעשה הדרך הראשונה והמקורית שבאמצעותה הצליח האדם להגיע למצבי תודעה משתנים, והיא זו שקשרה לראשונה בין שני מושגים בסיסיים: נשימה ונשמה. כל עוד זו מתקיימת, מתקיימת גם זולתה. ברגע שזו נפסקת, גם זו נפסקת. ואם תחודש, יקום החווה לתחיה. זהו הרעיון המרכזי.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

כתיבת תגובה