אבני הווישאפ הן מצבות אבן פרהיסטוריות שהוצבו ברמות הגבוהות של ארמניה החל מן התקופה הכלקוליתית (4200–4000 לפנה"ס לערך). הן מפוזרות ברחבי הרמה הארגמנית, לאו דווקא במקום אחד, אך עדיין ניכר שיש ריכוז מסוים שלהם שמראה תבניתיות מסויימת – כולן מוצבות במיקומים אסטרטגיים – סמוך למעיינות, אגני שלגים, נחלים, תעלות השקיה וכו׳. גובהן של המצבות נע בין מטר אחד לחמישה וחצי מטרים ומשקלן הגיע אף לשישה טון. הניתוח הסטטיסטי של מיקומי האבנים מגלה דגם דו־שיאי מובהק: ריכוז אחד בגובה כ־1900 מ׳, סמוך לעמקים מיושבים ומערכות השקיה, וריכוז נוסף בגובה כ־2700 מ׳, קרוב לקו השלג הקבוע ולמקורות הנביעה הגבוהים. החלוקה הזו אינה מקרית: בגבהים הנמוכים יותר מתבטאת הגישה המעשית למים – השקיה, שימוש יומיומי ונביעות קבועות. בגבהים הגבוהים, לעומת זאת, משתקפת ההכרה במים כמשאב ראשוני שמקורו בהפשרת שלגים. מכאן מעלם את ההשערה לגבי משמעותן: מדובר במונומנטים שסביבם נבנו טקסים עונתיים ועליות לרגל, שבהם הוענקה למקורות המים משמעות מיתית. האבנים סימנו את נקודות המפגש הללו ויצרו מרחב פולחני מוגדר. כמובן, לא רק העליה לרגל היתה אירוע, גם הצבת האבנים העצומות האלה שניכר שחציבתן והבאתן דרשו מאמץ רב. ובכן, לשם מה?
המונח הארמני ווישאפ (Վիշապ) פירושו "דרקון" או "נחש מיתולוגי". במסורת הפולקלור הארמני, הווישאפ היה ישות עוצמתית הקשורה במים, עננים, גשמים וברקים – מעין מפלצת נחש־דרקון שחוסמת או משחררת את המים. כמובן שהדמות המיתית הזאת אינה ייחודית רק לארמניה. במיתולוגיה השוואתית ניתן לראות מגוון תרבויות שדרקונים או נחשים מיתולוגיים מחזיקים בתפקיד דומה: הם שומרים או חוסמים מקורות מים, הם מזוהים עם פריון ועם מחזור החיים – היכולת להתחדש, להחליף עור, להשתקם. הם מייצגים גבול בין חיים למוות, בין הכאוס לסדר. זהו מין כח ראשוני שמצד אחד הוא אימתני אך מצד שני הוא מקור הברכה.
שלוש צורות טיפוסיות זוהו באבני הווישאפ: piscis – דג, vellus – עור בקר מתוח (או יותר נכון דמות שניכר שהיא שור, אבל חלק מאיבריה תלויים), ו־hybrida – שילוב ביניהם, כלומר דמות כלאיים של דג ושור. הדימוי הדגי מגלם את יסוד המים עצמו, דימוי העור מסמל את רעיון ההתחדשות דרך הקורבן. כלומר, האופן שבו משילים מהחיה המוקרבת את העור הוא אקט מאגי שנועד לדמות את השלת העור של הדרקון-נחש. במסגרת האקט הפולחני הזה ניסו הרועים להביא להתחדשות מקורות המים.
כמובן, העובדה שמדובר בשור לא נעלמה. השור הוא בן דמותו של אבי האלים, ומסמל את הכח והאנרגיה הגברית (ולפיכך, פריון). העובדה שהשור נקשר עם מקומות גבוהים (אם לא עם השמים), הפכה אותו בחלק מהתיאורים למכונף. אנו מכירים את זה בדמות הלמסו האשורי – דמויות שור עם כנפי עיט. העיט היה אטריבוט שנמצד בדרך כלל אל אבי האלים, בעיקר בהופעתו כאל סערה. אבל לא רק השור היה מכונף. הדג, שיש לו סנפירים, לעיתים הם נדמים כמו כנפיים. סנפירי הגחון נראים כמו כנפיים קטנות, בעיקר כשהדגים מתוארים כ״קופצים״ במים. כך, לוויתנים שנחשבים כחיות ענק ועל כן יצורים מפלצתיים, תוארו לעיתים כמעופפים. המשקל הרב שלהם שמתנגש חזרה במים, כמו גם הכאות הזנב שלהם, נחשבו כמחוללי רעידות אדמה. סנפיר הזנב עצמו, כמו גם סנפיר הגב, מעוצבים בצורה שמזכירה כנף של עיט, בדיוק מסיבה זו: גם הדג הוא ישות מעופפת וקשורה לשמים. כך תוארו ה-Apkallu, שבעת החכמים שלימדו את בני האדם את המלאכות והחכמות – לעיתים כאנשים עם קשקשי דג, לעיתים כאנשים עם מקור וכנפי עיט. ההכלאה בין השור לבין הדג, לפיכך, באה לסמל את אותו הדבר. כזה, כנראה היה גם האל דגון. ואולי משום כך, גם ישו וחבריו נחשבו דייגים והצלב המקורי כאדרת דג.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה