מנהג החניטה הקדום ביותר בעולם התגלה. לא במצרים או בדרום אמריקה, אלא בדרום סין, וייטנאם ואינדונזיה – כבר לפני כ־12,000 שנה. כך עולה ממחקר חדש שפורסם ב-PNAS. החניטה, מסתמן, נעשתה באמצעות עישון של הגופה והיא קדומה באלפי שנים למקרים מקבילים של חניטה שנתגלו בצ׳ילה (7000 שנה) ובמצרים העתיקה (4500). לפי ההשערה של צוות החוקרים יש קשר בין צורת החניטה הזו לחניטה שנעשית עדיין בימינו בפפואה גינאה החדשה. החניטה שנעשית במהדורה המודרנית לוקחת עד שלושה חודשים לטיפול במומיה אחת.
עד כאן הממצאים. כעת, המשמעות. למה לחנוט? קודם כל, מבחינה רגשית, אחרי שאדם מת, אתה רוצה מזכרת ממנו. אתה יודע שאם לא תחנוט, הוא יתכלה ולפעמים בתוך זמן מאוד קצר. כדי לשמר אותו, ובעיקר כדי לשמר אותו לדורות, חונטים אותו. במקרים גרועים, הגופה תשמר לאורך מאות שנים. במקרים טובים, אפילו אלפים. אבל דת אינה עניין רגשי, אלא עניין רוחני. גופה שמתכלה היא גופה שגם מהותה מתכלה, ואם המשכיות החיים לאחר המוות ונוכחות של רוח הנפטר היא מה שחשוב – צריך לעשות כל מה שניתן כדי למנוע התכלות של האדם החשוב הזה, ולשמר את נוכחותו. את זה עושים באמצעות חניטה. ואיך מבצעים את החניטה? דרך האש. אך יש לדייק. לא מדובר על אש אלא על עשן, ולא האש היא שמשמרת את הגופה אלא החום. כך שהגופה לא הופכת חרוכה אלא משומרת. העצמות לא מושחרות, אלא שומרות על צורתן והגופה נראית חיה.
האש עצמה מזוהה במסורות רבות עם התגלות אלוהית, טיהור והרס. העשן לעומת זאת נושא סמליות אחרת – הוא נתפס כגשר בין עולמות, כחומר שעולה ונעלם מן העין וכאמצעי להעברת מסרים אל האלים, כמין פורטל. כך, גופה שהתכסתה עשן במשך שבועות או חודשים לא רק נשמרה פיזית אלא גם נטענה במשמעות רוחנית: היא הועברה למצב לימינלי מתמשך, בין החיים לבין המתים. היא גם עברה באמצעות העשן לדומיין האלים, אבל מצד שני היא עדיין נמצאת כאן בצורה ובחומר. כלומר, היא הופכת למין מתווך, חפץ מקודש.
התגלית הזו מרמזת שהחניטה החלה בצורה של עישון. מה אם כן קרה שהטכניקה השתנתה? כנראה שהסיבה היא האסתטיקה, והתפיסה שחניטה ״לא אסתטית״ לא רק שאינה מכובדת ולא ייצוגית אלא גם טומנת בחובה טעם לפגם. במקומות יבשים או קרים מדי, לפעמים לא היה צורך בתהליך מלאכותי שיביא לשימור הגופה, כי הגופה היתה משתמרת גם ככה בצורה זו או אחרת. כך הדבר היה הופך לאסתטי יותר. חניטה בעשן היתה ״מנוולת״ את הגופה והופכת אותה לדהויה ומכווצת, כך שהיה לה מראה פחות חי. חניטה בעשן היתה גם תהליך ארוך ומפרך, ולפעמים עיסוק רב מדי במוות ובמגע איתו. הדבר הזה גם אינו טהור, וגם, מסתבר, מסוכן. שימוש בחומרים שונים כמו נתר, שרף או ביטומן היה מהיר יותר, וגם מן הסתם אנטיספטי ובטוח יותר. הבעיה היא שלא תמיד היתה יכולת להשיג את חומרי הגלם האלה. לכן, ככל שאנו רואים מסחר מפותח יותר, וככל שאנו רואים דת עם מודעות יותר גדולה לאסתטיקה, כך אנו רואים שיטות חניטה מתקדמות יותר, ו״פשוטות״ פחות.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


כתיבת תגובה