• הצורה בה הקנאביס מושרש בתרבות ההודית

    הצורה בה הקנאביס מושרש בתרבות ההודית

    על פי המידע המובא בספר Ananda: An Exploration of Cannabis in India מאת קראן מדוק, לקנאביס היה תפקיד דתי מובהק ורב-שכבות במסורות ההודיות לאורך הדורות. השימוש בו חצה גבולות דתיים, והשתלב הן בריטואלים עממיים והן בפרקטיקות מיסטיות, רפואיות ופולחניות – הוא נחשב ככזה שמביא את האנאנדה, האושר העילאי. לכן הוא לא מבין למה מדיניות הסמים הנוכחית בהודו, המתבססת על חוק הסמים והחומרים הפסיכוטרופיים (NDPS Act) משנת 1985, כל כך עוינת לקנאביס, בעיקר לפרח, למקום בו יש ריכוז גבוה של THC. הקשר המסורתי של התרבות ההודית לקנאביס, הופך את השימוש בו למוכר ובטוח יחסית,ובלעדיו, הוא טוען, נוצר ואקום תודעתי שממולא לעיתים קרובות בחומרים כימים קיצוניים וסינתטיים. מעבר לכך, זה גם פוגע במשאב תרבותי ורוחני ארוך שנים.

    למען האמת, לא ממש משנה האג׳נדה שלו למען לגליזציה. אנחנו ניקח את השימושים המסורתיים שהוא מציין בתרבות ההודית, לא רק ההינדית אלא גם שימוש חוצה-דתות כפי שמתבטא בהודו.

    ראשית, במסורת ההינדואית, הקנאביס, ובמיוחד הבהאנג, קשור ישירות לאל שיווה. המיתולוגיה מספרת כי שיווה גילה את הקנאביס במדבר כאשר נח להירגע לאחר ריב עם בני משפחתו, ונטל מן העלים כדי להתקרר. מאז הפך הצמח לסמל רוחני המקושר לאל, ונצרך בטקסים כגון מהה שיוורטרי (Maha Shivratri), הולי, חאג'רי ופסטיבלים נוספים. הבהאנג נחשב ל"פרסאד" – מנחת אלוהות – ונצרך לשם טיהור רוחני, שחרור מתשוקות, ולעיתים אף כחלק מהכנה למדיטציה. הוא נחשב לאמצעי לחוויה של איחוד עם האל, ובכך מחזק את ההיבט המיסטי־טנטרי של הפולחן. הקנאביס מוזכר גם באת'רווה-ודה (Atharva Veda), שם הוא נמנה עם חמשת צמחי הרפואה הקדושים, הנושאים כוחות אלוהיים ומלאכי שמירה.

    אצל הסופים המוסלמים, ובהודו יש לא מעט כאלה, הקנאביס מזוהה עם אל חאדר, שנחשב לדמות מדריכה בעולמות פנימיים של תודעה וידע אזוטרי. בצריכתו, הסופים ביקשו לעורר השראה, התעלות וחיבור אלוהי – לעיתים כחלק ממעגלים של שירה, מוזיקה (קוואלי) ומדיטציה.

    בבודהיזם הטנטרי, ובפרט בזרמים ההימלאיים, לקנאביס הייתה פונקציה רפואית מובהקת, אך גם רוחנית: הוא שימש להגברת תשומת הלב, שיכוך כאב, הגברת החוסן הגופני, ולעיתים אף ככלי להגברת הריכוז במדיטציה.

    אצל הסיקים, זרם הניהאנג (לוחמים סיקיים מסורתיים) נוהגים לשתות משקה מבוסס קנאביס בשם סוקה פרסאד (שמשמעותו "מנחת האושר") במהלך חגיגות הולה מוהלה (Hola Mohalla). אף שגורו נאנק – מייסד הסיקהיזם – התנגד לצריכת חומרים משני תודעה, הניהאנג אימצו את השימוש כחלק מהמסורת הלוחמת־רוחנית שלהם, אשר שילבה אקסטזה, לחימה ודבקות.

    העובדה שהקנאביס מופיע כמוטיב משותף לכל הדתות המרכזיות בהודו, ולא מוגבל רק לבני זרם זה או אחר, הופך אותו למגשר בין תרבויות. הוא עד כדי כך מושרש בתרבות ההודית, שכאמור, אפילו הסיקים כמו כל זרם אחר שהתנגד לזרזים מלאכותיים, לא יכול היה להתנער ממנו. מה שהופך אותו לכלי ״חילוני״, כך הוא מגדיר את הקנאביס, לא פחות מהחוקה ההודית.


  • הטבילה במקווה בהקשר הפגאני על פי ממצאים בתל דן

    מחקר חדש של לבנה צפניה זיאס מקמפוס ירושלים של ההיברו יוניון קולג' בכתב העת Levant, טוען שטקסי רחצה וטהרה מילאו תפקיד מרכזי בפולחן הדתי של התרבות הפיניקית במשך יותר מ-500 שנה. כלומר, הרעיון שבכניסה למקדש אתה חייב לעבור טרנספורמציה באמצעות מדיום כלשהוא, והמקדש מהווה בעצם את אותו הפורטל שלאחר שנכנסת דרכו אתה נמצא בסטטוס העילאי יותר. הרעיון הזה הוא כמובן משהו שהאנתרופולוגים מכירים, מירצ'ה אליאדה עשה מזה קריירה. אבל תמיד נחמד לדעת ש"אנחנו על המפה". כמובן שיש גם שאלות נוספות שקשורות בעיקר להתמסדות של הרעיון הזה, ומיד נעסוק בהן.

    הממצא המרכזי הוא מתקן רחצה קטן שכלל שני חדרים: חדר אחד בציפוי טיח צהוב להחלפת בגדים, וחדר נוסף בציפוי טיח כחול, ובו גיגית רדודה לשטיפה בעמידה. הבריכה לא התאימה לטבילה מלאה ולא חוממה, מיקומה וגישתה מהכניסה האחורית — בנפרד מהמרפסת הציבורית. הדבר מעיד שהמתקן שימש את הכוהנים בלבד לטהרה פרטית לפני הטקסים. לאחר שננטש ואויש בשנית, נוסף עוד מבנה – בית מזרקה ששירת עולי רגל (כלומר, הציבור הרחב, לא רק כהנים) שטיהרו עצמם וכן שברים של כלי חרס בסמוך למקום. דבר שמזכיר את הציווי בספר ויקרא "וכל כלי חרש אשר יפל מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואתו תשברו", "וכלי חרש אשר יגע בו הזב ישבר וכל כלי עץ ישטף במים"

    הממצאים הם מהתקופה הסלאוקית, ואז ננטש המקום ל-200 שנה וחודש בתקופה הרומית – ואז נשאלת השאלה, האם יש כאן מיזוג של פולחן אסקלפיוס שפולחנו היה ידוע בטבילה ובטהרה? האם זהו מקום פולחן לאל כנעני שהפולחן שלו כלל עוד לפני כן טהרה פולחנית, ולכן היה קל לזהות אותו? האם לאל כנעני שהפולחן שלו היה אחר, אבל מרגע שזוהה עם אסקלפיוס נוספה גם הרחצה הפולחנית? האם זה פולחן מיובא או פולחן אוטוכטוני? והאם זה קשור להתפתחויות מקבילות או מאוחרות יותר ביהודה, של הרחצה הפולחנית – כמו לדוגמה מקווה? שאלות רבות. ומסתבר שיש מחלוקת על רובן, על התארוכים של המקדש, על ההקשר הרחב שלו וכו'. שאלתי את זיאס עצמה. היא אמרה שפולחן הטהרה אינו חדש מהתקופה ההלניסטית והיה קיים גם בתקופה הפרסית. טענה שהקדימה את תארוכו ל-800 לפנה"ס, כלומר לימי הבית, נדחתה. והוא גם משתלב במרחב הפניקי, כלומר גם במקדשים פניקיים אחרים היה קיים האלמנט הזה של יסוד מטהר.

    עכשיו אני מנסה לענות בעצמי על השאלה: ידוע על סינקרטיזם בין אסקלפיוס לאלים פניקיים כמו אשמון, כך שהמיזוג הגיוני. האיזור כולו היה איזור של פולחן אלים פסטורליים כמו לדוגמה פן בבניאס. כלומר, הגיוני שהיה סינקרטיזם ולא מדובר בחידוש הלניסטי. גם אם יש ממצאים על אתרים בנוייים מהתקופה ההלניסטית, זה לא אומר שלא היה קיים פולחן פסטורלי לפני כן. כשאני אומר "פסטורלי" אני מתכוון שבמחשבה הקדומה קידשו מקורות טבעיים והעניקו לרוחות ששוכנות במקומות קדושה וכוחות. אנו רואים ספציפית במי הירדן קדושה שכזו כשאלישע שולח את נעמן לטבול דווקא במים של הירדן.

    מה קרה שבתקופה ההלניסטית הוסיפו גם מתקן בנוי מעל למקום הטבעי? יכול להיות שני דברים. הראשון הוא שנסיבות טבעיות גרמו למקום הפולחן "לברוח", כלומר או שהמים התמעטו והיה צורך לקבע אותן בבריכה מלאכותית, או ההפך, המקום הפך להיות רחב כל כך, שלא היה ניתן לקיים בו פולחן "אינטימי", אז היה צריך לבנות בניין – בכל מקרה, הוספת הבניין שקיבע את המקום באופן מלאכותי היה מכורח הנסיבות. האפשרות השניה, ולי היא נראית יותר, היה כי באותה התקופה חשבו שמקדש חייב להיראות בצורה מסויימת: כלומר, אם יש מקדש ושלטון מסוים שרוצה לנהל את המקדש כדי לשלוט על הנראטיב המקומי, והשלטון רואה שהמקדש לא מעוצב כמו שהוא חושב שמקדש אמור להיות מעוצב, הוא יבצע התאמות. אכן אנו רואים עיצוב כמו של מקדש הלניסטי: שלושה חללים – פרוזדור, לשכה (cella או naos) ואדיטון, המקבילות לאולם, היכל ודביר.

    ראוי גם לציין את מחקרו של אלחנן ריינר על הגליל הקדום, ולטענתו הגליל היה רצוף במקומות שבהם היה פולחן מים, או יותר נכון תפאורה שלמה של מעין, עץ ומערה. כמו לדוגמה במירון, מקום שבו פולחן המים התקיים גם כשעבר גיור. כלומר, פולחן מקומות פסטורליים וייחוס של כוחות מיוחדים אליהם, גם של טהרה, אינו זר לגליל בכלל ולגליל העליון בפרט. והאמת היא שזה לא חייב להיות רק הגליל, מקומות כאלה נמצאים גם בשאר הארץ – אפילו בירושלים.

    האם אפשר להקיש בין הרחצה הפולחנית שבדן לרחצה פולחנית ממוסדת יהודית בכלל? האמת שזה קצת קשה, כי הרי על פי הממצאים בבריכה המלאכותית בדן לא היה ניתן לטבול את כל הגוף אלא רק את הרגליים, כך שמדובר על טהרה מינימלית או סמלית בלבד, כמו הכיור במקדש ששימש לרחיצת הידיים בלבד, או בכלל לרעיון נטילת הידיים. אבל האם זה אומר שבעצם עם הזמן היתה החמרה, ושהרעיון המקורי של טהרה פולחנית היה רק באמצעות מגע בלבד ולא טבילה על כל הגוף? אנו רואים בספר יחזקאל טקס פולחני שכולל הזיית מים בלבד "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם". גם טקס הטהרה של אפר הפרה האדומה היה הזאה בלבד ולא טבילה. למעשה גם המילה טבילה אינה מורה על כך שכל הגוף צריך להיות נוכח במים ללא חציצה. כשאני טובל פיתה בצלוחית חומוס, אני מכניס רק מעט ממנה.

    שורה תחתונה: אפשר לראות שנוהג הטבילה היהודי במקוואות, שהם בעצם מתקנים מלאכותיים, התפתח בשלושה ערוצים: א. בתחילה היה צורך לטבול במאגר מים טבעי. בהעדר מאגרי מים טבעיים, היתה דרישה שלפחות המים יהיו "מים חיים", כלומר מי גשמים שהמקור שלהם הוא טבעי . לכן מעיינות טבעיים נחשבו מקודשים יותר מבריכות חצובות ומלאכותיות, וכמובן שבריכות כאלה היו חייבות להיות מלאים במשהו שאינו "מים שאובים" . ב. בתחילה היה די בלטבול באופן סמלי, הדרישה לטבילה מלאה היא התפתחות מאוחרת, וכנראה הידור ו"חסידות". במקור אפילו "ראשו ורובו" לא היה צריך. ג. בתחילה הפולחן היה מוגבל רק למשמשים בקודש. בהמשך, הפולחן עבר דמוקרטיזציה, כנראה משום שבית המקדש נחרב או שהסמכות הדתית עברה מהכהנים לרבנים, ולכן כל מי שביקש להצטרף לממסד הרבני היה מחויב בטקס הזה.


  • אקטיביזם פוליטי שמאני שמתדרדר לעיתים לטרור

    אקטיביזם פוליטי שמאני שמתדרדר לעיתים לטרור

    שמאניזם הוא לא רק ציר ריפוי רוחני; הוא כלי לשינוי מבני עמוק, מערכת אידאולוגית וצבאית חזקה. במצבי משבר — מלחמה, אלימות, עוינות בין קהילות – מתעוררים כל מיני מנהיגים רוחניים שמשתמשים בכוחות העל שלהם כדי לתמרן את ההמונים. השמאן כסמכות רוחנית מטיל סדר אמוני, מגייס חסידים חדשים ומכוון פעולות פוליטיות. השמאניזם הוא דת ככל דת. למעשה, ככה נולדת דת. ככה כנראה נולדו כל הדתות, כשהסמכות הרוחנית הפכה לאינדוקטרינציה. המאמינים חשבו שהם מחקים את המנהיג שלהם לפעמים בלי להבין מה הם עושים, ולמה זה טוב בכלל, ואם זה בכלל טוב. אבל הגיון הוא לא משהו שחשוב, כשאתה נותן לאחרים לחשוב בשבילך.

    שתי דוגמאות טריות מהמאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 התרחשו באוגנדה. באופן כלשהוא הן קשורות אחת לשניה, כי שתיהן קרו בקרב בני אותו שבט וכנגד אותו גוף פוליטי – הגוף שניסה לייצר סדר באוגנדה שלאחר מלחמת האזרחים בראשות מי שעדיין מכהן כנשיא אוגנדה, יוורי מוסווני.

    ראשונה היתה אליס לאקוונה, שמאנית-נביאה שהנהיגה תנועה משיחית שיצאה למרד קדוש נגד כוחותיו של מוסווני. רבים מבני העדה האצ'ולית, שגם לאקוונה השתייכה אליה, חשו מודרים ומאויימים תחת שלטון מוסווני. ההתקוממות שהובילה לאקוונה נבעה בין היתר מרצון ״להחזיר את הסדר האלוהי", אך גם מביקורת חריפה כלפי מה שנחווה ככיבוש דרומי של צפון אוגנדה, הכולל אלימות ממשלתית, ביזה, והרס מבנים קהילתיים.

    אליס אומה היתה אישה אצ'ולית עקרה שסבלה מבעיות נפשיות. במשך תקופה הפכה ל"אילמת וחירשת" והיא גם עברה התמוטטות נפשית ב-1985. אביה ניסה להביאה למרפאים ולמכשפים מקומיים כדי למצוא פתרון למצבה, אך ללא הצלחה. המצב החמיר עד כדי כך שיום אחד היא נעלמה, ולא נמצאה למשך 40 יום. כששבה הצהירה שהפכה ל"מדיום של רוח עליונה" – מעמד שמאני מקובל במסורת האצ’ולית. היא טענה שהרוח "לאקוונה" השתלטה עליה והחלה לתקשר דרכה.

    כך הפכה למרפאה ומתקשרת והחלה לקבל אנשים שביקשו ריפוי, עצה, ונחמה. הפעילות הזו החלה בהיקף קטן — למעשה מעין "קליניקה רוחנית" — אך תוך זמן קצר הפכה לתופעה אדירה בממדיה.

    בניגוד למרפאים רגילים, היא החלה להעביר מסרים מה"רוח", שכללו חוקים נוקשים: איסור על ניאוף, גניבה, רצח, צריכת אלכוהול ובשר מסוים. החוקים נתפסו כחוקי שמיים – לא כאמונות פרטיות. בכך הוצגה לא רק כמרפאה, אלא כמחוקקת שמיימית. בעקבות ההתגלויות והמסרים, טענה הרוח לאקוונה כי ריפוי לבדו אינו מספיק: יש להילחם "ברוע" כדי להפסיק את שפיכות הדמים. כאן נולדה ״תנועת הרוח הקדושה״.

    התנועה בסופו של דבר הפסידה לאחר מאבק צבאי אגרסיבי של הממשלה. הלוחמים של לאקוונה האמינו שהמים יגנו עליהם מכדורים, אך הם הובסו בנובמבר 1987. אליס לאקוונה טענה שהרוח לאקוונה עזבה אותה. היא ברחה מקו האש ונמלטה לקניה, שם חייתה עד מותה ב־2007 במחנה פליטים באיפו, כשהיא חולה, מבודדת, ומנותקת מהשפעתה הקודמת.

    אבל זכרה והחזון הרוחני שהציגה הותירו הד עמוק, שהשפיע גם על דמויות כמו ג׳וזף קוני, שיבוא בעקבותיה. ג׳וזף קוני היה גם הוא בן לשבט הא׳צולי. הוא גדל כנער מזבח ובהמשך התנסה בריפוי שמאני. הוא החל לפעול בתקופה בה תנועת "הרוח הקדושה" של אליס לאקוונה התמוטטה ב־1987, והשתמש ברקע הזה ובמהותה של התנועה כדי לייסד את ״צבא ההתנגדות של האדון״ LRA (Lord’s Resistance Army) באותה התקופה..הוא טען כי יש לו קשר משפחתי לאליס לאקוונה, אבל הדבר היה ככל הנראה רק כדי לגייס את אמונם של חסידיה . היא עצמה דחתה קביעה זו, אך הוא מצידו כבר קיבל את הלגיטימציה רוחנית.

    קוני פרסם עצמו כ״מדיום רוחני״ וטען שהוא מתקשר עם 13 רוחות שונות, בהן גם רוחות שבטיות וגם רוחות בפריסה רחבה יותר, אוניברסליות. כלומר, הוא טען שיש לו כמה ערוצי נבואה, לא רק רוח אחת משתמשת בו, למרות שכל רוח היא נפרדת, ולכל רוח יש ייעוד וגישה אחרת – חלק הן רוחות ריפוי, חלק נבואה וחלק, כמובן, הן ״רוחות מבצעות״ הנועדו למיסוד הגנה צבאית. בכל פעם שרוח מסויימת תקשרה דרכו היא תפסה עליו ״בעלות״, והחסידים שלו נהגו לרשום את דברי אותה הרוח. כך למעשה יצרו אינדוקטרינציה של הרעיונות שלו. ובהם: באמצעות שמנים מיוחדים שהוא מכין לפי הידע השמאני שלו, ושהחיילים ימרחו על עצמם, הם יהפכו לחסיני כדורים. הוא קידם חזון של מדינה נוצרית מיסיונרית המבוססת על עשרת הדיברות, יחד עם לאומיות אצ’ולית.

    הדבר הזה התפתח למימדים שטניים, כשגיוס המאמינים הוא בעיקר באמצעות חטיפה בכח ושטיפת מח של חיילים-ילדים. החיילים הותיקים הבינו שמשהו שם חולה, ולאט לאט התנועה הצטמצמה, וביחד עם המלחמה המשותפת של ארצות הסביבה ובהן אוגנדה וסודן, התנועה כבר לא היתה איום בשלב כלשהוא למרותשהיא עדיין קיימת וקוני עצמו נחשב פושע בינלאומי נגד האנושות וחי במסתור במדינה כלשהיא באפריקה. אבל אף אחד כבר לא סובל ממנו כנראה.

    אלה היו שישים שניות על טרור שמאני. כן, טרור אינו רק מוסלמי פונדמנטליסטי, וצבא הקודש אינו רק צלבני. וגם לשמאניזם יש צד אפל. מה אתם חושבים, שמואל לא נזף בשאול על כך שלא החרים את עמלק כהוגן? יהושע לא היה בעצם שמאן?

    הספר המצוין הזה ״Shamanism: The Timeless Religion״ עוסק גם כן במקרה של אליס לאקוונה ואקטיביזם פוליטי שמאניסטי בפרק 7.


  • אמנדה פילדינג RIP

    אמנדה פילדינג, חוקרת ופעילה לרפורמת מדיניות סמים, הלכה לעולמה בחודש שעבר בת 82. היא התפרסמה ב-1970 כשתיעדה את עצמה מבצעת בעצמה טרפנציה, קידוח גולגולת. פילדינג טענה כי הדבר משפר את זרימת הדם המוחית, ומאפשר להשיג תודעה גבוהה יותר ותחושת רגיעה – כמו בילדות, לפני שעצמות הרקה נסגרות ("צדעיים"). לטענתה, הילדות מאופיינת בזרימה טובה יותר של דם ותאי מוח עקב רכות העצמות; כשהן מתקשות, הזרימה נפגעת. היא שיערה כי פתיחת חור תאפשר זרימת דם מלאה יותר, וכתוצאה מכך תפחית את הלחץ הפנים גולגלתי, ותאט את ההתנוונות הנוירולוגית. את הסרט "Heartbeat in the Brain" צילמה בעצמה, קודחת בגולגלתה חור עם מקדח שיניים. היא תיארה את החוויה כ"מאמץ עצבי" אך "משביע רצון". בהמשך היא גם גיבתה את שעשתה עם מחקרים קליניים.



  • טקסי חניכה פניקיים במעבדות ייצור של סגול צורי

    טקסי חניכה פניקיים במעבדות ייצור של סגול צורי

    בעבר עסקנו באפשרות שתהליך הייצור של סגול צורי מעורר לאורך זמן הרעלת ברום שמתאפיינת בתופעות לוואי נוירולוגיות ופסיכוטרופיות, וזה היה הזרז שגרם לקדמונים לייצר אותו ולהפוך אותו לקדוש. אבל מסתבר שהברומיזם הוא רק משהו צדדי ויש בסגול הצורי רעלן אחר, שאולי הוא הזרז העיקרי – המורקסין.

    מה שמייחד את הסגול הצורי הוא ״תרכובת ברומואורגנית״ ייחודית שנמצאת בו ואי אפשר למצוא אותה בשום דרך אחרת מלבד עיבוד ההפרשה של החלזון הימי. מה שמיוחד בתרכובות כאלה הוא שהן בעצם מולקולות של צבען אינדיגו ש״מחוזקות״ באטומים של ברום. ספציפית בסגול הצורי זה נקרא 6,6′-dibromoindigo. התוספת של אטומי הברום לתרכובת האינדיגו משפיעה על מבנה הקשרים הכפולים המצומדים במולקולה (לא משנה מה זה) ובכך משנה את האופן שבו היא בולעת ומשקפת אור – מה שמוביל לצבע הארגמן העמוק הייחודי. הצימודים הללו גם הופכים את הצבע לעמיד כל כך כשהוא נצמד לצמר, עמיד משמעותו ״אינו דוהה״.

    מה שקורה בדרך הוא המון חמצונים ופירוקים מורכבים ועדינים, שקורים באמצעות חשיפה לאור וחמצן ביחד עם ממסים כלשהם. בסופו של התהליך הכימי שכולל תהליכים ״רצוא ושוב״ שבו מבצעים צעד ואז היפוכו ואז שוב וכן הלאה, או-אז ורק אז, התרכובות הברומואורגניות האלה מתחמצנות ונקשרות זו לזו, וכך נוצר הפיגמנט הבלתי־מסיס, סגול כהה ועמיד.

    אלא מאי? במשך התהליך הזה נפלטות לאוויר כל מיני תרכובות אחרות. אחת מהן הוא המולקולה מורקסין (murexine), המכונה גם urocanoylcholine. מבחינת המערכת של החילזון, המורקסין הוא רעלן הגנתי שנמצא באותה בלוטת הפרשה, אך כאמור אין לו תפקיד בפיגמנטציה, והוא ״מסונן״, בין אם בכוונה תחילה ובין אם בלי להתכוון. כנראה בלי להתכוון, קדמונינו לא היו כימאים, הם בסך הכל היו נסיינים מוטרפים, שכנראה התענגו על מה שהמורקסין גורם לו. ובכן, למה גורם המורקסין?

    המורקסין הוא מה שנקרא ״אסטר״, אסביר מיד. ככזה, ובעיקר משום שהוא מכיל חומר שקוראים לו ״כולין״, הוא מחקה פעולה של אסטר אחר שנקרא אצטילכולין (Acetylcholine), שבמקרה הוא נוירוטרנסמיטור חשוב, שמעביר אותות בין תאי עצב לשרירים. האצטילכולין משפיע על שרירים רצוניים ועל המערכת הפרא-סימפתטית, כלומר קצב הלב, מערכת העיכול, כלי הדם וכו׳. הוא גם אחראי על יכולות הלמידה, הזכרון, הריכוז והערנות במח. פגיעות במערכת האצטילכולין במוח קשורות למחלות נוירולוגיות כמו אלצהיימר. על הדבר הזה קיבלו מדענים (הנרי דייל ושות׳) פרס נובל בזמן שחקרו רעלן אחר שמשבש את פעילות האצטילכולין – הארגוט, עוד חומר סגול.

    המורקסין כאמור הוא אסטר. אסטר הוא תרכובת כימית שנוצרת מחיבור בין חומצה לבין אלכוהול, תוך פליטת מולקולת מים. הכולין הוא אותו חומר דמוי אלכוהול באסטר הספציפי שדיברנו עליו, וגם המורקסין מורכב מכולין. אבל במקום שיורכב מחומצה אצטית, הוא מורכב מחומצה אחרת שלא משנה מה היא (נקראת חומצה אורוקאנית). וכך נוצר חומר דמוי אצטילכולין, אבל בשונה מאצטילכולין שמתפרק במהירות, המורקסין לא מתפרק. הפירוק שנגרם בעקבות אנזים כלשהוא (אצטילכולין־אסטראז) לא משפיע על המורקסין וכך לא יוצר את הפירוק, שמאפשר את ההפעלה המחודשת של העצב באופן מבוקר. כך נוצר בעצם עודף של גירוי עצבי, ומה הכוונה? עוויתות, או לחלופין שיבוש המכניזם השרירי, כלומר שיתוק, או מה שנקרא ״דיכוי עצבי״.

    אחד מהמנגנונים שייפגעו כתוצאה מאותו דיכוי עצבי הוא מנגנון הנשימה, הווה אומר, האדם לא נושם, מרכזי הנשימה בגזע המוח ממשיכים לשדר פקודות לנשום, אך שרירי הביצוע – כלומר, הסרעפת והשרירים הבין-צלעיים – אינם מגיבים (אגב, אחד מהתסמינים של סטורציה נמוכה של חמצן בגוף היא ידיים סגולות – ראו תמונה). כך בעצם מגיעים למצב שבו למרות שהמח רוצה ומצפה, חמצן לא מגיע אליו. וכשחמצן לא מגיע למח מתרחשת תופעה הנקראת ״היפוקסיה״. את ההיפוקסיה פגשנו במחקריו של פרופ׳ רן ברקאי, זו היתה הסיבה לטענתו שהאדם הקדמון חיפש את חברת המערות העמוקות, וככל שעמוק יותר, טוב יותר. כי ככל שעמוק יותר, ובייחוד כשיש אש בסביבה שצורכת את כל החמצן שנותר באוויר והופכת אותו לפחמן דו חמצני – יש פחות חמצן ויותר אפשרות להגיע למחסור קליני בחמצן למח, שגורם לאותה ההיפוקסיה.

    היפוקסיה קלה גורמת לפגיעה במרכז העיבוד החושי, הרגשי והתודעתי. בהעדר חמצן נוצרת פעילות חשמלית לא סדירה, משהו שדומה להתקף אפילפסיה או דיסוציאציה, ניתוק חושי. כשהיא מתגברת, מתפתחת אופוריה ותחושת שחרור מהגוף. תופעה זו תועדה בין טייסים, צוללים, מטפסים בגובה רב, ואף בניסוי חנק חלקי. ככל שהמצב מחמיר, מופיעות הזיות חזותיות, שמיעתיות או סינסתזיות. מופיע בלבול עמוק, דליריום ולבסוף אובדן הכרה… שעשוי להמנע אילו האדם יונשם בשלב כלשהוא. ההנשמה יכולה להיות באופן מלאכותי, ויכולה להיות גם באופן טבעי אם הרעל שנספג בגוף התפוגג. כלומר, אם לא נצרכה כמות קטלנית של רעל אלא רק כמות מתונה. ואל הכמות הזו ניסו יצרני הסגול הצורי לכוון. במונחים רפואיים הדבר הזה נקרא שיתוק נשימתי זמני הפיך ללא גרימת נזק מוחי. מי שהגיע למצב הזה הפך לקדוש.

    כדי להגיע לזה צורכים מורקסין. לא בבליעה, כי מורקסין מתפרק בקיבה, אלא באמצעות מגע עורי ובעיקר דרך סדקים בעור, או באמצעות שאיפה. את החלזונות היו מתסיסים ומרקיבים ומחממים, דבר שיוצר חממה לרעלים וגזים הנפלטים ונטמעים בגופו של אומן ייצור הסגול הצורי.

    נוכל להניח תרחיש שבו יצרני צבע, שאולי נחשבו בכלל כהנים, פיתחו לאורך הדורות הבנה פרקטית של השפעות האדים הנפלטים במהלך חימום בלוטת ההפרשה. כך הם תיעלו את ההשפעות הללו לכדי טקס דתי שלם שבו חניך, או חבר במעמד הכהונה, נכנס לחלל סגור או הוט-בוקס, שם נשרפות בלוטות של חלזונות מומסים, ובליווי קטורת או בשמים אחרים. האדים העולים מכילים גם תוצרים ראשוניים של סגול צורי, וגם חומרים נוירואקטיביים. תוך דקות, מתחילה תחושת בלבול ואופוריה, ומתרחשת הרפיה מתקדמת של הגוף. החניך מפסיק לשלוט בשרירי גופו – עד כי נשימתו נחלשת, אולי נפסקת. ברגע זה, שבו החניך מפרכס ונשמתו יוצאת אל מסע מחוץ לגופו (נשמה, כלומר הנשימה), חבריו מבצעים לו מין הנשמה או עיסוי פרימיטיביים. עם תחילת ההתאוששות הטבעית, הוא חוזר לנשום – אט אט הגוף מתעורר, תודעתו מתבהרת, והחוויה מתגבשת לכדי נראטיב של מוות ולידה־מחדש.

    דרך אגב, לא ברור אם צריך קטורת. כנראה שכן, אבל אסטרים הם גם החומרים שנותנים לפירות את טעמם המתוק ואת ריחם, כך שיכול להיות (לא ניסיתי) שגם ככה המקום היה ריחני, אם כי דווקא על חלזונות רקובים נוהגים לספר (ודווקא בגלל הברום) שמדובר בריח מסריח בלתי נסבל, אז אולי בכל זאת צריך קטורת.

    בפוסט אחר דיברתי גם על הערצת הנחש בקרב בני הזולו. הנחש נקרא ״איממבה״, פיתון, אבל כנראה שהכוונה לנחש הממבה, שנפוץ גם באתיופיה. ארס של נחש ממבה עלול לגרום בין השאר להיפוקסיה. יכול להיות שהנחש היה נערץ דווקא מסיבה זו, הארס שלו גורם לשיתוק נשימתי. היו חולבים ארס של נחש ונותנים כמות מיקרוסקופית לנחנך כדי שיחווה חוויה חוץ גופית אך בשימוש בפרקטיקות נגד הכשות, הוא היה חוזר לאיתנו לאחר הטיפול. ומה מסתבר? שמיצוי אתנולי מהחלבלוב יכול להפחית את התמותה והפגיעות הפיזיולוגיות שגורם ארס הנחש – לפחות בניסוי על עכברי מעבדה ממיצוי שנלקח מ-Euphorbia hirta.


  • מהות הקורבן – הגישה הסוציולוגית

    מהות הקורבן – הגישה הסוציולוגית

    לפני זמן לא רב עסקנו כאן בשאלה האם ריח הניחוח בקורבנות הוא מזון לאלים, ומה בעצם מהותו של הקורבן. הובאה הטענה של ליאן פלדמן מ-NYU: "אחד התפקידים העיקריים של הקורבן היה להאכיל את האלים. בכמה מקומות בתנ"ך, למשל, קורבנות מתוארים כלחמו של האל. כיצד בדיוק אלוהים היה אוכל את האוכל הזה לעולם לא נדון בטקסטים מקראיים, אך אחד המאפיינים הנפוצים ביותר של קורבן הוא ריחו". אני טענתי כנגד, על פי אינטרפולציה של מה שקראתי אצל אברהם אופיר שמש, שריח הניחוח לא היה כלי להזנת האל, אלא כלי טרנספורמטיבי דווקא להזנת המקריב, שבאמצעותו הוא נעשה מרומם ומתעלה ומשתווה לאל (״גן עדן מוצג כמרחב של שיכרון חושי, ריח הניחוח הוא כמו פורטל אינטרגלקטי של האצלה לעבר המרחב העליון האלוהי״).

    כעת, אציג דעה נוספת של החוקרת גונל אקרות (Gunnel Ekroth), פרופסורית למקרא וארכיאולוגיה קלאסית באוניברסיטת אופסלה (Uppsala University) בשבדיה – על פי מאמרה "Zeus, Care for the Burnt: The Division of Meat and the Modes of Sacrificial Communication in Greek Animal Sacrifice", שעוסק במהות הקורבן היווני. לפי אקרות, מטרת הקורבן ביוון העתיקה אינה לספק תזונה לאלים. האלים לא זקוקים למזון, יש להם מזון משלהם – נקטר ואמברוזיה. האלים גם לא זקוקים לשרידים מהנקטר והאמברוזיה שאיך שהוא נותרו בעולם הפיזי, עולם כזה הוא נחות מהותית מהעולם האתרי האלוהי. והאמת היא, שבדיוק זו מטרת הקורבן: הפעלת מערכת תקשורתית וסמלית בין בני האדם לאלים, שמבוססת על הבחנה והיררכיה שבה האלים הם א׳ ובני האדם הם ת׳.

    לפי אקרות, מבנה הקורבנות ותכולתם יוצרת חלוקה ברורה, לפחות במסגרת הקורבן העיקרי, הת׳וסיה (Thysia) – החלק הבוער שייך לאלים, והבשר הנאכל – לבני האדם. החלוקה הזו היררכית מצד האלים, ושיתופית מצד בני האדם. כלומר, דרך שיתוף באכילה יש מה שניתן היה להגדיר כ״קומוניטס״. ובשוויון סמלי זה, בני האדם מביעים את נחיתותם מול האלים. הקורבן נחשב כהכרת תודה על הסדר החברתי שהאלוהים מספקים. ולרוב הוא לא נחשב תודה רטרואקטיבית אלא יותר ציפיה, אולי דווקא משום שמימד הזמן הולך לאיבוד בתוך הקומוניטס הזה, ההודאה היא על משהו שיהיה, ולא בהכרח על משהו שהיה. העובדה היא שבמסגרת הקורבן יש תחינה, נדר ובקשה לחסד – ציפיה שהסדר החברתי יישמר, ושהאלוהי יתמזג עם האנושי, במובן הזה שהסדר הקוסמי האלוהי יהיה שורר גם בעולם הפיזי.

    אבל כשמדברים על קומוניטס וסדר קוסמי, חשוב לציין שלא כל בני האדם שווים. ההפך, חלק מהסדר הקוסמי הוא היררכיה ברורה שבה כל אחד בתפקידו – אישה היא אישה, עבד הוא עבד, כהן הוא כהן וכו׳. דהיינו, חלוקת הבשר משקפת את המעמד האידאלי באותו סדר חברתי קדוש. מי מקבל בשר, מי לא, מי מקריב, מי כוהן, ומי רק צופה – את זה קובעת חלוקת הבשר, ובכך מתקבלת אותה תועלת מהטקס, שבו ״הסדר החברתי נשמר״.

    האלים "נהנים" מהעשן – בעיקר זה של השומן והעצמות, שנחשב למעודן וריחני. אבל לא מדובר בהנאה חושית של האלים, אלא בפעולה שיש לה תוקף מאגי־טקסי: עשן הקורבן עולה, והאל מגיב – לא מתוך צורך, אלא כהכרה בסדר פולחני נכון.


  • מיתוס המלך-נחש האתיופי והקשר האפריקאי לחלבלוב

    מיתוס המלך-נחש האתיופי והקשר האפריקאי לחלבלוב

    בזמנו כשעסקנו בהרי געש ובמיתוסים של מאבק בין אל הסער לאלי השאול והמים, הבאתי את הדוגמא של אגם טאנה באתיופיה ומפל הנילוס הכחול, כנסיון קדום להאניש תופעת טבע געשית. לכאורה, המיתוס הזה היה נסיון להסביר התפתחות טכנולוגית כדוגמת האובסידיאן, ואת איכויותיה הפיזיות וגמולוגיות קישרו לסגולות נגד דמונים. זו היתה דוגמה שניה, כשהדוגמה הראשונה היתה הר ארג'ייס באנטוליה (בעת העתיקה: הר אראגוס). הראיתי כיצד מיתיפיקציה של התופעות הגאולוגיות באיזור יצרו את המיתוס המקורי על אל הסער האנטולי, שהגיע באמצעות סחר גם למסופוטמיה וליוון העתיקה. תשוב אינו אלא זאוס, מרדוך, הדד והבעל. אותו אל הסער נלחם במפלצת קדומה אימתנית ומעוותת, ולאחר שמנצחת אותה בוראת משרידיה את העולם. המיתוס התגלגל לסיפור על לוחם במפלצת, ובעיקר באחרית הימים, אז נצחונו יביא את הגאולה – במין שיבה נצחית שכזו.

    עסקנו באתיופיה. אז מסתבר שגם באתיופיה התפתח מיתוס שכזה. היום אני רוצה להרחיב עליו. ראשית כל, איך הגיע מיתוס כזה לאתיופיה? האם מדובר בתת מודע קולקטיבי שכזה שמסוגל להעביר תמות מקצה העולם הידוע ועד קצהו? טענתי שמדובר בפרסוניפיקציה של תופעות טבע ומיתיפיקציה של הסברים מדעיים פרימיטיביים. האם בשתי הקצוות אנשים פעלו באותה הדרך? אולי. ואולי מדובר בתיווך של תרבות ״מדעית״ שנציגיה העבירו את הידע. תרבות שכזו יכולה להיות יוון, השושלת התלמית שלחה משלחות מחקר לאתיופיה, והיה לה גם עניין באנטוליה. כמובן, היא האמינה בזאוס.

    היסטוריונים סברו אחרת. ז'וזף הלוי סבר שהמיתוס האתיופי נולד מהשפעה ישירה של סוחרים שהגיעו לממכלת אקסום, ספציפית סוחרים איראנים שסיפרו את מיתוס דהאק המלך-דרקון האיראני. קונטי רוסיני שיער שמקורו של הסיפור במצרים, מדמות של נחש אל ששלט בארץ פונט בתקופת הממלכה האמצעית. בכל מקרה, בשלב מאוחר יחסית ברור שהמיתוס עבר מתיחת פנים נוצרית בהשפעה תנ״כית מספר ישעיהו ומהסיפור על בל והדרקון (אחת מהתוספות האפוקריפיות לספר דניאל), והבסת הדרקון סימלה את הנצחון על הכופרים. בתחילה של הנצרות על הפגאניות, ולבסוף, כך טוען זאב רובין (במאמר ״נחשים מיתולוגיים באיראן ובאתיופיה: מסורת ותעמולה דתית ופוליטית בשלהי העת העתיקה״ המופיע בספר ״בני אדם וחיות אחרות באספקלריה היסטורית״, הוצאת כרמל, 2007), נצחון ממלכת אקסום נוצרית על ממלכת חמייר היהודית בשנת 525 לספירה. יהיה אשר יהיה.

    המיתוס עוסק בנחש מפלצתי בשם אַרְוֶוה (Arwe) שמולך על אתיופיה, משליט שלטון טרור עד שבסופו של דבר נהרג על ידי דמות גואלת בשם אנגבו (Angabo) שכגמול על מעשיו זוכה בכתר. בחלק מהגרסאות הוא נקרא בשם אחר, Wainaba ובחלק מהמקרים לא אנגבו הורג אותו, אבל הרעיון מובן.

    בגדול, מדובר בשלוש גרסאות לסיפור שכנראה משקפות שלוש שכבות: הראשונה היא קדם נוצרית, השניה היא פרופגנדה של השושלת הסולומונית, שניסתה לנכס לעצמה את המיתוס האתיופי הקדום ובכך לתת לעצמה לגיטימציה (באמצעות ה״כברה נגסת״), והשלישית היא הגיוגרפיה של הכנסיה האתיופית האורתודוכסית שקשורה להתנצרותה של ממלכת אקסום. המשותף לכולן הוא שהמפלצת דורשת קורבן אדם, לרוב בתולות, לעיתים סתם בהמות. מופיע גיבור מסתורי והורג את הנחש בתככים ותכסיסים, ובתמורה כאמור יורש את כס המלך, ומוביל את אתיופיה לתור זהב של צדק וסדר. וכפי שהיה אז, כך צפוי גם בעתיד. כלומר, גם אם היה דקדנס, תהיה תחיה עתידית, והסדר ישוב על מקומו עד עולם.

    הגרסה הראשונה הקדם נוצרית, הועברה בעל פה ולא מופיעה בטקסט קנוני. לפי גרסה זו, הדרקון ארווה שלט באתיופיה במשך 400 שנה ודרש קורבנות של בנות בתולות ופרים. אדם זר מציע להציל את הבת הבאה בתור, נותן לדרקון טקס קורבני הכולל רעל וגורם למותו. הגיבור מתמנה למלך, לפעמים הוא מכונה Agabos או אנגבו. הרעל מתואר מצמח החלבלוב, אכן צמח רעיל שהמוהל הלבן שלו מסוכן לעור, וכמובן אסור לבליעה, כי אז הוא גורם לכוויות באיברים פנימיים. החלבלוב שצומח באתיופיה מיוחד בכך שהוא לא סתם שיח אלא עץ, לפעמים ענק. המוהל שלו שימש כרעל-חץ ברחבי אפריקה.

    מסתבר שבקרב בני הזולו יש אגדה על ה-umdlebe, עץ טורף בעל ענפים דמויי טפרים ושורשים כשל תמנון, שלפי הסיפורים מסוגל לנוע כשאיש אינו מביט. עץ זה מעורב בכישופים שחורים ואנשים מפחדים מלהסתובב אפילו בסביבתו, כי הוא מפיץ ריח נעים ומפתה ואז הורג את מי שמתקרב אליו. סוברים שמדובר בוריאנט של חלבלוב שנחשב כצמח המשולב בכישופים שחורים. הדבר הזה לא קשור לפולקלור האתיופי ורווח רק בקרב בני הזולו, אבל אולי הגרסה השניה קושרת אותו בכל זאת.

    הגרסה השניה היא הגרסה שנועדה לתת לגיטימציה לשושלת הסולומונית. בגרסה זו, אנגבו מסתבר כאביה של מלכת שבא, כך שבתמורה להריגה של הנחש ווינאבה, הוא קיבל את המלוכה באופן חוקי. למעשה, זה היה התנאי שלו לכך שיהרוג אותו באמצעות ניצול יכולותיו המאגיות. ומה הן? הפרקטיקה בה הוא משתמש היא קבורת כלי ברזל מלובן במאורת הדרקון – קבורת אש באדמה היא טקס טיהור המאיים על רוחות רעות. אנגבו מתואר כמין מכשף שבתחבולותיו הוא הורג כך את המפלצת, סוג של מקבילה אתיופית לאנאנסי המערב אפריקאי.

    כאמור, הקישור למסורות אחרות מאפריקה הוא ספקולטיבי, אבל אפשר לראות טקסים דומים בכל רוחות השמים. בקרב הזולו, לדוגמה, דיברנו על שימוש בעץ ה-umdlebe, שאמנם לא ברור מהו אבל סוברים שמדובר בחלבלוב (Synadenium arborescens או Euphorbia cupularis). ברגלונד מתאר טקס שבו יוצרים umkhovu – סוג של זומבי, אדם שהוחזר לחיים לאחר מותו באמצעות כישוף אפל ומשמש כשליח-משרת של מכשפים לצורך ביצוע משימות התנכלות באמצעות פיתוי. את האומחובו הזה יוצרים באמצעות הוצאה מקבר של גופה שנקברה זה עתה והחזרתה לחיים. לרוב מי שהרג את האיש הוא זה שמבצע את הטקס, אבל להוציא אותו מקברו זה מסוכן. כדי לעשות זאת משתמשים באחת משתי דרכים: או באמצעות פרוקסי, משתמש בדב נמלים שיעשה את זה, ואם מישהו ייפגע, שיהיה זה הוא. או שפשוט עושים קסם והמת יוצא לבדו. הקסם הוא לקחת ענף מעץ האומבדלבה, להכות על הקבר ולקרוא בשמו של המת. או-אז, המת יוצא מקברו. לאחר מכן מנטרלים את המת על ידי נעיצת מקל מחודד של עץ אומדלבה דרך גופו – המקל חודר דרך המרפס שבראש (הנקודה הרכה בגולגולת) ויוצא דרך פי הטבעת. לשונו של האומחובו מבוקעת כדי להידמות ללשון נחש (ukunquma ulimi), ועיניו נצבעות באדום – "כדי שיוכל לראות בלילה" (מתוך: Berglund, Axel-Ivar. Zulu Thought-Patterns and Symbolism. London: C. Hurst & Co., 1976., עמ׳ 442)

    הדבר מזכיר במעט את הוודו, ואנאנסי מזכיר את התיאור של עץ האומדלבה – כך שיכול להיות שמובן הקשר.אבל בהקשר הזה חשוב לנו דווקא הקשר אל הנחש. לשון מפוצלת נחשבת בקרב בני הזולו כתכונה של דו פרצופיות, של ערמומיות שיכולה להיות שלילית אבל משקפת בעיקר תבונה ולכן יש להשתמש בה באחריות. לשון שכזו יש לפיתון. הזולו מעריצים את הפיתון (imamba), ורואים בו amakhhosi (״האדונים״) כלומר, סמל של כח, חכמה רוחנית,חיבור למקורות ולרוחות האבות. בהקשרים מסוימים, הופעת פיתון נחשבה לאות רוחני או להתגלות של ישות מגוננת, מה שמקנה לו מעמד כמעט אלוהי. מאמינים שהפיתון אינו מסוכן לבני אדם, ושיש להתייחס אליו בכבוד. לעיתים הופעתו מקושרת לטקסי חניכה, בשלות רוחנית, או קריאה להנהגה מסורתית. אחד מטקסי החניכה לדוגמה הוא טקס לכידת נחש, בישולו מספר פעמים, טמינת ראשו ובשרו באדמה, שטיפת עצמותיו ויצירה של מחרוזת מהעצמות הנקיות, מחרוזת המייצגת את כוחו של החניך.

    Jacob A. Tropp מדווח (במאמר "The Python and the Crying Tree") על סיפור שמועבר בעל פה מאז שנות השלושים של המאה העשרים, שבו בני הזולו מתארים עץ מסוים שבוכה משום שבתוכו חי נחש הפיתון הקדוש. הסיפור מסופר למיסיונר R. H. W. Shepherd, שמסרב להאמין ומכנה אותו "אגדה ילדותית". הם דורשים ממנו לכרות את העץ אך הוא מסרב, והדבר גורם למשבר אמון ביניהם. מהו אותו העץ? מדוע הוא בוכה? המאמר אמנם לא מזהה את העץ הספציפי בשמו המדעי או הפולקלורי אך ברור שמדובר באומדלבה, שממנו יוצא המוהל הלבן, שמסמל את כוחו של הפיתון. אמנם החלבלוב אינו פסיכואקטיבי, אך כרעל הוא נחשב מקודש, ומייצג את הפיתון. למרות שיש לו גם צד אחר ואפל, ואנו רואים שאת היכולות של האומחובו מחדירים למת הקם לתחיה באמצעות מוהל העץ והעברות התכונות אליו – לצרכים של מאגיה שחורה. שוב אנו רואים נחש שמסמל דו פרצופיות של רעל, והנצחון על הנחש הזה עשוי לסמל כניצול הכח החיובי שברעל זה לטובת התעלות רוחנית.

    נחזור לגרסה השלישית של המיתוס האתיופי. גרסה זו היא פיתוח של הסיפור על כך שאנגבו הוא אביה של מלכת שבא. בסיפור זה אחת מהנערות הנבחרות להקרבה היא-היא מלכת שבא, הידועה בשמה ״אתיה אזאב״. נערה זו נקשרת לעץ. שבעה קדושים נוצרים מופיעים, אחד מהם תוקף את הדרקון עם צלב, והם מביסים אותו. בהמשך, הדם של הדרקון פוגע בעקבה של הנערה. היא מגורשת מהכפר, שבה אליו עם גופת הדרקון, מוכתרת למנהיגה, ולבסוף נוסעת לירושלים ופוגשת את שלמה. האירועים הללו לפי המסורת הנוצרית התרחשו על אחד מהאיים באגם טאנה. זכרם של אותם הקדושים מונצח באי זה, שבו הוקמו מנזרים של הכנסיה האתיופית. ולא רק זה. טוענים שאת ארון הברית שהביאה איתה מלכת שבא מירושלים קברו באחד מהאיים הללו, ושם גם נמצאים כמה מקברות המלכים הראשונים של השושלת הסולומונית.


  • שלוש נקודות על גאוגרפיה מקודשת, וקשר דתי אל הפלורה והפאונה המקומית

    שלוש נקודות על גאוגרפיה מקודשת, וקשר דתי אל הפלורה והפאונה המקומית

    זמן החלום הוא מיתוס־הבריאה האבוריג'יני, שבו רוחות קדמוניות יצרו את העולם, השאירו את חותמן על הנוף, והפכו בעצמן לחלק ממנו (הרים, נהרות, אבנים, חיות). אתרים רבים מהווים תחנות לאורך נתיבי־בריאה (Songlines) – שבילים מיסטיים לאורך הנוף, שלאורכם צעדו רוחות אבות הבריאה. בכל נקודה במסלול הושאר סימן: נביעה, עץ, אבן או בעל חיים. אותה נקודה הופכת קדושה כי היא חלק מהנתיב של יצור קדום או אירוע מיתי. השירים והריקודים שנשמרים בעל־פה מתארים כל שלב במסע הזה. מי שמכיר את השיר – יכול לנווט בשטח בלי מפה: פשוט שרים את הדרך, וכל חלק בשיר מתאר נקודה בנוף. השיר מקודד מידע על מקורות מים, חיות לציד, גבולות שבטיים, חוקי מוסר ואפילו זמני עונות. כל Songline עובר דרך מקומות קדושים, אתרי טקסים, וחיבורים בין שבטים.

    לכל שבט יש את נתיבי השיר שלו, והמכלול שלהם נקרא Country. ה-Country הוא תוצר רשת ה־Songlines שעוברת דרכו. במובנים מערביים, נוהגים לפרש את המילה "Country" כ"ארץ", "שטח" או "טריטוריה", אך בתרבות האבוריג'ינית מדובר במושג רוחני, אורגני וחי הכולל את הקרקע, הסלעים, העצים והמים, את החיות והצמחים, את הרוחות, האבות הקדמונים והישויות המיתיות, וכמובן את השירים, הטקסים, הסיפורים, ההיסטוריה והקשר הכללי בין השבט ופרטיו למקום – כולל זהות, אחריות, שייכות, חוק ומשמעות. ה־Country הוא ישות חיה ונושמת, שיש לה תודעה ורצון, והיא דורשת כיבוד, שמירה ותקשורת.

    ה־Blue Mountains (ההרים הכחולים) הם ה-Country של כמה שבטים אבוריג'ינים. הרכס נמצא בדרום־מזרח אוסטרליה, במדינת ניו סאות' ויילס (New South Wales), כ־50 עד 120 קילומטרים צפונית-מערבית לסידני. הרכס משתרע לאורך 100 מ' ומכוסה יערות אקליפטוס סבוכים, אשר פולטים שמנים נדיפים הנראים כאובך כחול – ומכאן שמם. וביערות חיה ציפור בשם Lyrebird מלשון לירה, או בעברית "נבלי" מלשון נבל, כך נראה הזנב שלה. אנחנו מכירים את הציפור מסרטו הדוקומנטרי המפורסם של דייויד אטנבורו על הציפור שיודעת לחקות כל דבר, כולל מסור חשמלי, מצלמה, חיות אחרות ואפילו דיבור אנושי. בכך נודעה הציפור, כחקיין הטוב בעולם.

    בתרבויות שעבורן ההרים מקודשים, הנבליים משמשים כ"מדיומים" לתקשורת בין העולמות – העולם הזה, עולם הרוחות, ועולם האבות הקדמונים. ציפור זו נתפסת כמעין שומרת שירה או משמרת מסורות, הודות ליכולת החיקוי שלה. כך גם היא חלק מה-Country האבוריג'יני, ובעיקר של שבטים כגון ה־Dharug, Gundungurra ו־Wiradjuri. אצל ה-Dharawal הציפור הזו נחשבת כחיית טוטם הקשורה לשלום והרמוניה.

    בשתי קצוות של ההרים הכחולים מופיעים 3 אתרים. הראשון מהם נקרא Dargan Shelter, מקלט סלע שנמצא בראש ההר הכי גבוה בשרשרת ההרים. מחקר שהתפרסם השבוע חושף את העדות הקדומה ביותר עד כה להתיישבות אנושית בגובה של מעל 1,000 מטר בתקופת עידן הקרח האחרון באוסטרליה – כ־22,000–19,900 שנה לפני זמננו. האתר, בגובה 1,073 מטר, כולל מלבד כלי אבן ושרידי מדורות גם ציורי סלע דהויים (כולל שבלונות ידיים), עדות לפעילות אנושית גם במימד הסמלי או הטקסי. מדוע? כי האתר שימש כתחנה במגרת מסלול הנדידה הקדוש.

    הפעילות באתר נמשכה באופן רצוף ממש עד לתחילת המאה ה‑17, ואז פסקה. לא ברור למה, וכל הסבר הוא בגדר השערה. אבל נראה שהנטישה היתה הדרגתית, ותלויה במזג אוויר שהפך לפחות נסבל, שגרם לשינוי באורח החיים, ואולי בשינוי המסלול. קדושת המקום, בכל מקרה, נשארה, והחוקרים מציינים שבטקס פתיחת החפירה במקום, בשיתוף אבוריג'ינים מקומיים, נערכה הופעה של שירה וריקוד בהשראת שירת הנבלי. מיד לאחר מכן הופיעו נבליים אמיתיים במקום והחלו לשיר. האבוריג'ינים פירשו זאת כמעין אישור מן הרוח הגדולה או אות מהאבות הקדמונים.

    השני והשלישי קשורים עוד יותר לציפור הנבלי. “Lyrebird Dell”, עמק הנבליים, הוא עמק קטן בקרבת העיירה Leura, כ־90 ק”מ מערבית לסידני. מדובר במסלול הליכה בן כ־1.4 קילומטרים, הכולל ירידה בעומק קניון מכוסה ערפילים, ומגיע למערת סנדסטון חצובה על גדות נחל Gordon Creek, שמוסתרת בעצם מאחורי מפל הנופל אל הנחל. ממצאים ארכיאולוגיים מהמערה מעידים על שימוש של האדם הקדמון לפחות לפני 12,000 שנה. ככל הנראה גם המערה שימשה כתחנה במסגרת אותו המסלול הפולחני. זו הסיבה שנמצאו בה כלים יומיומיים. המערה והמפל נמצאים בגובה של כ־915 מטר.

    פחות מקילומטר מהמקום נמצאים שלושה צוקים (בגובה של 906-922 מ') שנקראים Three Sisters. לפי מסורת ה־Gundungurra, אחד השבטים המקומיים, מדובר בשלוש אחיות יפות מהשבט שחיו בעמק Jamison, אלא שבעמק חי יצור פראי ומסוכן – ה-Bunyip, חיה אגדית שיכלה לבלוע אדם בנשימה אחת. האחיות אהבו לשוטט ולהתבונן בטבע שמסביב, אך אביהן או שמאן השבט – טיאוון שמו – היה שומר עליהן בקנאות. הוא היה אדם רב־עוצמה, ובעל יכולת לשנות את צורתו לציפור הנבלי. יום אחד, בזמן שהאחיות ירדו לעמק כדי לאסוף פרחים נדירים, התקרב הבאנייפ למקום, מזעיף רוחותיו. מתוך פחד לחייהן, טיאוון השתמש בקסם עוצמתי והפך את שלוש בנותיו לסלע – כדי שהחיה לא תוכל לפגוע בהן. אך באותו רגע דרמטי, נפל השרביט הקסום של טיאוון לתהום עמוקה – ולא היה באפשרותו להפוך אותן חזרה. גם כשחזר לצורתו המקורית כציפור הנבלי, לא הצליח למצוא את השרביט. מאז ועד היום, הנבלי משוטט בין יערות ההרים, מחפש את השרביט האבוד, שר קולות מהעבר, ומהדהד את הזיכרון של בנותיו האהובות.

    גרסה נוספת לא מספרת על חיה אימתנית אלא סתם על מלחמה בין שבטית בסגנון מלחמת טרויה. האחיות התאהבו בשלושה גברים משבט שכן – שבט ניפיאן – אך נישואין הבין-שבטיים נאסרו. האחים ניסו לחטוף את האחיות, וכתוצאה מכך פרצה מלחמה בין השבטים. זקן השבט הפך את שלוש האחיות לאבן כדי להגן עליהן, אך נהרג בקרב, ומכיוון שלא נותר איש שידע את הלחש ההופכי – נותרו האחיות כאבן לנצח.


  • בין פלאונטולוגיה למיתולוגיה

    בין פלאונטולוגיה למיתולוגיה

    מחקר חדש שמתפרסם ב־PLOS ONE חושף ציור מערה של שבט הסן (בושמנים) מלפני קצת יותר מ-200 שנה שמתאר… זוחל שנכחד לפני כ־280 מיליון שנה, דיצינודונט. בני השבט כינו את הציור ״נחש הקרן״, והוא מתוארך כיותר מעשור לפני שפלאונטולוגים גילו את קיומו של היצור לראשונה. כלומר, לפני שהמדע גילה את זה. והשאלה: איך הם ידעו על קיומו?

    הסברה היא שהאיזור בו הם חיים, אזור קארו (Karoo), עשיר במיוחד במאובנים ובמיוחד בגולגולות דיצינודונטים. האקלים היבש והרוח חושפים תכופות עצמות מאובנות מהאדמה. מאובנים רבים פשוט "יוצאים מהקרקע" בגבעות – קל להבחין בהם גם בעין בלתי מזוינת. הגיוני להניח ששבטי הסן מצאו גולגולות של דיצינודונטים והתרשמו מהם חזותית. אבל מהי אותה ההתרשמות? ובכן, בני הסאן דמיינו איך נראו אותם יצורים קדומים, ושילבו אותם במיתולוגיה שלהם. בציור שנחקר, נראה שהאמן לקח גולגולת דיצינודונט אמיתית והצמיד לה גוף נחשי, בהתאם למיתוס המקומי על "נחשי גשם" – ישויות שמביאות סערות וברק.

    הסן ידועים כקהילה שמעבירה סיפורים, מיתוסים וידע סביבתי בעל פה לאורך דורות רבים. ייתכן שהידע לגבי עצמות עתיקות, כולל מיקומן, משמעותן וייחודן, עבר לאורך דורות עד שהוטמע באמנות. המחקר האתנוגרפי מלמד שהסן זיהו "חיות ענק קדומות" באדמה – מבלי לדעת שהן בנות מאות מיליוני שנים – אך הבינו שהן שייכות לעולם שקדם לשלהם.

    בחפירות סביב אתרי הציור נמצאו כלי צור ועצמות מאובנות שהובאו מרחוק. ייתכן שהסן אספו מאובנים כחפצי קודש, קמעות או אובייקטים לטקסים, בדומה לתרבויות ילידיות אחרות.


  • גולגולת מוארכת באירן הפרה היסטורית

    גולגולת מוארכת באירן הפרה היסטורית

    באתר הקבורה הקדום צ׳גה סופלה (Chega Sofla), השוכן בדרום־מערב איראן, למרגלות הרי הזגרוס, בקרבת חופי צפון המפרץ הפרסי, נמצאה גולגולת מוארכת של נערה שמתה לפני כ-6,200 שנה, ככל הנראה בגיל צעיר מ-20. הממצא חושף שתי תופעות מקבילות: עיצוב מכוון של הגולגולת במהלך הילדות באמצעות קשירה הדוקה לאורך זמן – מסורת מוכרת של שינוי גוף שהייתה נפוצה באזורים שונים באירואסיה – ולצדה סימני טראומה קשים, כתוצאה ממכה חזקה בכלי קהה.

    הגולגולת מכונה BG1.12. סריקות CT חשפו שהעצמות בגולגולת, ובעיקר שכבת הדיפלואה (השכבה הספוגית הפנימית), היו דקות במיוחד, מה שהפחית את יכולת הספיגה של מכות. בגולגולת נמצא שבר טרי בצורת טריז, ללא סימני ריפוי – כלומר, המכה ניתנה ממש לפני המוות על ידי חפץ קהה ורחב. לא ידוע אם מדובר ברצח, תאונה, נפילה או פעולה טקסית – החוקרים נמנעו מלקבוע סיבה חד-משמעית. לא נמצאו שאר חלקי השלד של הנערה, בשל צפיפות הקבורה.

    בבית העלמין נמצאו גם גולגולות לא מעוצבות, דבר המרמז שהשינוי הגופני לא היה אוניברסלי אלא שמור לקבוצות מסוימות באוכלוסייה. ייתכן שעיצוב הגולגולת הפך אותה לפגיעה יותר, אך החוקרים מדגישים שגם גולגולות לא מעוצבות באתר מראות סימני טראומה, ולכן לא ניתן לקבוע קשר סיבתי ברור.

    משערים שהנערה היא בת לתרבות המכונה "תרבות זוהרה" (Zohreh Prehistoric Culture) – על שם "פרויקט זוהרה" הארכיאולוגי, שחושף חברה פרה־עירונית מהתקופה הכלקוליתית המאוחרת. תרבות זו נמצאת בשלב מעבר בין כפר ניאוליתי לעיר כלקולית, ומתאפיינת במבנים טקסיים, בתים מאורגנים, קברים בנויים מלבנים, התחלה של כתיבה, וראיות לארגון חברתי מתפתח. התרבות מתוארכת ל-סביב 4200 לפנה"ס (כלומר, לפני כ־6,200 שנה). האתר פעל בערך בין 4700–3700 לפנה"ס, מה שמכונה במחקר "המילניום הסוער".

    בצ׳גה סופלה נמצאו למעלה מתריסר גולגולות עם עיצוב מכוון. במחקר המוכר שינויי גולגולת מסוג זה נצפו בתדירות גבוהה יותר בקרב נשים. שינוי הגולגולת מתועד גם בתרבויות אחרות ברחבי אירואסיה, כגון ההונים, המאיה, והאווארים, אבל בתקופות מאוחרות יותר. למרות שזו לא הגולגולת המוקדמת ביותר שנמצאה באיזור. באתר Ali Kosh באיראן נמצאו הוכחות לקשירת גולגלות. גם בתקופה הנאולית בעירק במערת שנידאר. בסין נמצאה גולגולת מוארכת המתוארכת ל-10,000 לפנה״ס, שנחשבת לממצא המוקדם ביותר. לא ברור מה המוטיבציה לשינוי גולגולת ואם זה אסתטי או דתי, או אולי סמל סטטוס.


שמרו על קשר

אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו.

אנו מקיימים דיונים פוריים בנושא בקבוצת הפייסבוק שלנו ״אנתאוגנים וצמחים מקודשים״.

לפרטים נוספים ולפתרונות, אתם מוזמנים לפנות לאבי לבקוביץ, 0507929746.

    נובמבר 2026
    א ב ג ד ה ו ש
    1234567
    891011121314
    15161718192021
    22232425262728
    2930  
    ×