הרציתי, ואז שאלו אותי למה יש עניין כל כך גדול בסמים. האם אני משתמש? האם אני קורא ללגליזציה? האם אני אנטי ממסדי? בהקשר הזה גם היו ששאלו מהצד השני. את הספר שכתבתי חתמתי, בכך ש"בסופו של יום אני מספיק מפוכח כדי להבין שלמוסדות יש תפקיד בכך שבם אלה ששומרים עלינו מעצמנו ויודעים יותר מאיתנו כמה האפשרות להתעלות היא חרב פיפיות שעשויה להיות יותר קטלנית ממועילה". אמרו לי את מה שהמורה שלי בכיתה ו' אמרה לי, שאני כמו הפרה שחלבה דלי שלם ואז בעטה בו, מה זה, אני מפחד להיות אנטי ממסדי עד הסוף?
האם אני משתמש בסם? על הדבר הזה יש לי תשובה מוכנה מראש. בגלל שהדבר הזה לא חוקי, מי שיכול לספק לי את זה הוא מישהו שמפוקפק מלכתחילה, ואני לא יודע אם ניתן לסמוך עליו. אני לא יודע אם מה שהוא נותן לי זה באמת מה שהוא נותן לי, ואני לא יודע אם במידה ואשתמש בזה ואכשל, תהיה לי תעודת ביטוח. לא אחריות ולא בטיחות, שאת הדברים האלה הייתי יכול לקבל אם הייתי קונה את התרופה הזאת בבית המרקחת. שם, כשאני רוכש תרופה אני מקבל הדרכה מהרוקח, אם קורה לי משהו אני יכול לגשת לרופא, יש לי גם תמיד עלון מצורף שלרוב הוא כסת"ח של חברות התרופות, אבל הרגולציה מחייבת אותם. כי יש רגולציה, וזה מפוקח ועומד בסטנדרטים, ויש מומחה מוסמך שבודק אותן ומלווה את כל התהליך. ובסמים אין. ובכן, זו בדיוק החשיבות של הממסד, הסמכות – הוא קובע את הרגולציה וכל מה שלא עומד ברגולציה, לא קיבל את חותם הכשרות שלו. ואני רוצה לאכול "כשר".
הבעיה היא כשיש גופים מתחרים, שמחלקים תעודות כשרות, שהן אמנם ניתנות בידי מומחים, אבל הם לא ה-ממסד עצמו. הם פיראטים. ויש סיבה לכך שהם פיראטים, יש להם קריטריונים אחרים – בין אם במחיר עבור אותה כשרות, שלדעתם הוא מופקע ואינו אלא ניצול של סמכות. בין אם מפני שהקריטריונים מחמירים מדי, או מחמירים פחות מדי. אנו רואים גם גופי כשרות אחרים ומחמירים יותר, בעיקר אצל החרדים, שבשבילם אפילו הרבנות אינה מספיקה. אדם רוצה מסמך כשרות על ידי גוף שהוא סומך עליו. ובכן, זו בדיוק המשמעות של הממסד, גוף מוסמך, אמנם, אבל כזה שסומכים עליו.
סמכות היא עניין של אמון. לכן אני אמביוולנטי כלפיו. יש לו תפקיד, בסוציולוגיה קוראים לזה "פונקציונליזם סטרוקטורלי" אבל לכל רכיב בסטרוקטורה יש חלפים. החלפים יכולים להיות מקוריים, כי כשהספק הוא היצרן, הוא יודע בדיוק מה עובר את מבחני הקבלה שלו, יש לו את בקרת האיכות שלו בשביל לדעת מה תואם את הצרכים של הלקוח שאליו הוא מכוון, ומה לא. אבל אתם מכירים את זה כשיש לכם רכב, והמוכרים המליצו לכם ללכת למוסך המורשה של היבואן, והוא מוכר לכם רכיב מקורי במחיר מופקע רק כי הוא יכול, או כפי שאפל עושים, אי אפשר להשתמש בכבל שאינו מקורי, וכבל מקורי עולה פי 10. אלא אם יש אפשרות להשיג רכיב "תואם". אבל אתה משתמש ברכיב תואם על חשבונך, ובמקרים מסויימים אתה מאבד את האחריות אם גילו שאתה לא עוקב אחרי הוראות היצרן.
האם מדובר בניצול סמכות? האם מדובר בהדרכה אותנטית? כל אחד יחליט לעצמו. בתחום הדתי אכן כל אחד מחליט לעצמו. אבל מצד שני גם בתחום הדתי לממסד יש תחושה כאילו שיש לו אחריות לנשמותיהם של המאמינים, ואם הם קיבלו שירות מ"פיראטים", הדבר הזה הוא על אחריותם. הכנסיה רדפה מאות בשנים כופרים מכל הסוגים בדיוק משום כך.
מה שמתואר כאן בסרטון נוגע לשאלה הזו – של ניצול סמכות, של אמון, של קריטריונים דתיים ושל ערבות הדדית. אני חושב שעצם העובדה שהממסד הרשמי איבד את אמון הציבור, משחק לרעתו. הנה אנו עומדים בפני מהפכה דתית, ממסדית, חברתית. אני רואה קשר ישיר בין כל הדברים הללו, וגם ביניהם לבין הסמים. והתחום שלדעתי הקבוצה הזאת עוסקת בו וזה גם המקום שאני מבקש לקחת אליו אותה, הוא ההיבט הזה, הסוציולוגי.
הארגוט – אותו גידול שחור ויבש המזדקר מתוך שיבולים נגועות – אינו רק טפיל. הוא אחד המתקנים הראשונים של התרבות האנושית. מתקן של כאב לידה, מתקן של הפלה, מתקן של ראייה אחרת. הוא מפתח. מפתח לכאב, לשיכרון, לדם, להתגלות.
ברפואה הקדומה – הרבה לפני שהרפואה הייתה מדע – גוף האישה לא הופרד מהשדה, מהעונה, מהקציר. הרחם לא נתפס כאיבר, אלא כשער – וכשכאב הלידה, הדימום הבלתי פוסק או ההריון הלא רצוי, הפכו למשבר, הפתרון נמצא בצמחים, באבקות, בשרפים. וכך גם פטריית הדגן – הארגוט – הפכה להיות מרכיב פעיל ברפואת נשים. אלקלואידים המצויים בה, ובעיקר ארגומטרין, הובילו לכיווץ הרחם. כמות זעירה האיצה לידה. כמות גדולה מדי – הפילה עובר. עודף קטן – גרם לכאבים, עוויתות, שיתוק, חנק. הגבול תמיד היה דק. ודווקא הגבול הזה הפך את הארגוט לישות פולחנית – כלי נשי־שמאני שעמד בין חיים למוות.
הקשר של הארגוט לגוף הנשי אינו מקרי – הוא נוכח באותו קו פרדוקסלי שקושר בין הפוריות הביולוגית, הבוטנית והתודעתית.
פוריות ביולוגית – היא הדם, ההריון, הלידה, ההנקה. הארגוט, בידי נשים, אפשר שליטה מסוימת על התהליכים האלה, והפך לאבקה סמויה במרתפי היולדות – סודית, מדודה, מסתורית.
פוריות בוטנית – היא השדה, השיבולת, מחזור הקציר. כאן הארגוט הוא מזוהם, מסוכן, אך בו בזמן – מזין ומפרה. אנשים היו זורעים את התבואה, לעיתים כדי לקוות שהוא יופיע. על בסיס זה קמו פסטיבלי הפוריות של אלות התבואה.
פוריות תודעתית – היא החזון, ההזיה, הפגישה עם האלה. בשילוב עם בירה פרה־היסטורית – שיכר דגן מותסס נגוע – נוצר מצב תודעה אחר. לא רק "עירפול", אלא שער למקום אחר.
הטריאדה הזו עמדה במרכז תרבויות שלמות. האישה הייתה החקלאית, המרפאה, המיילדת, הכוהנת – לא כי ייחסו לה תפקידים "נשיים", אלא כי היא נשאה את שלוש הפנים של הפוריות: הפיזי, הטקסי והתודעתי.
לאורך ההיסטוריה, צמחי הגבול – צמחים שהם חרב פיפיות ומשמשים בה בעת גם כתרופה וגם כרעל – הפכו לנחלה של נשים. נשים לא רק השתמשו בהם. הן ידעו אותם. הידע הזה לא היה רק בוטני, אלא פרמקולוגי, פולחני, חברתי. הן ידעו כמה לטחון, מה לשרוף, באיזה שלב של הירח לתת את המרקחת. והן גם ידעו: שהשיכר והטראנס לא שייכים רק ל"חזיונות", אלא גם לניהול הסבל.
האישה שעמדה בין יולדת לגוססת לא נזקקה לסכין מנתחים – אלא לקדרה, חליטה, ולפעמים לשיבולת שחורה אחת. הסקלרוטיה, הגוף הפטרייתי של הארגוט, לא הייתה חומר אלא גבול לימינלי שמעבר אליו מחכה עולם אחר.
המורנינג גלורי הוא זן במסגרת מין האיפומאה, לפופית, צמח מטפס ממשפחת החבלבליים שמתלפף כתולעת, ועל כן שמו המדעי שנגזר מהמילה 'תולעת מתלפפת' ביוונית. מדובר במין אמריקאי, במשפחה שאת חלק מבניה אנו מכירים כאכילים, כמו לדוגמה הבטטה התרבותית. חלק מהזנים אמנם אכילים אבל רובם משמשים כצמחי נוי, וחלקם רעילים. מורנינג גלורי ספציפית מכילים אלקלואידים ארגוטיים פסיכואקטיבים כגון LSA ו-LSH – ועל כן היה פופולרי בשימושים טקסיים באיזור מקסיקו. למה ואיך? אלברט הופמן, מגלה ה־LSD, העלה בזמנו את ההשערה שקיימת פטריה שמקיימת סימביוזה עם המורנינג גלורי והיא זו שיוצרת את האלקלואידים הללו, כך שהם אינם תוצר של האיפומאה עצמה אלא של משהו ש"מתלבש עליה" ומייצר ממנה אותם. אבל הופמן לא הצליח להוכיח את זה, ולכן זה נותר בגדר השערה, יותר מ-80 שנה. עד עכשיו.
סטודנטית בשם קורין הייזל מאוניברסיטת וירג'יניה המערבית גילתה את הפטריה וזיהתה אותה. יותר מזה, היא זיהתה את הסיבה לכך שלא היה ניתן להוכיח את זה קודם לכן. הפטריה לא רק חמקמקה ומיקרוסקופית, אלא פשוט היא לא חיצונית. משמע, מדובר בפטריה שחיה בתוך הצמח עצמו, "אנדופיטית". משמע, היא לא מפיקה נבגים כדי להפיץ עצמה מחוץ לצמח, ולכן לא נוצרות מושבות פטרייתיות חיצוניות, ובטח שלא נרחבות. היא מקבלת את כל מה שהיא צריכה מהצמח, והצמח מבחינתו לא מסלק אותה כי כפי שאנו רואים, היא מסייעת לו להיות "רעיל", ולפיכך מספקת לו הגנה מאויביו. הוא גם הפך בצורה כלשהיא למטופח בשל עובדה זו, כך שהיא סייעה לו להפיץ את עצמו באמצעות "סוכנים", הלא הם הסטלנים האמריקאים. בקיצור: סימביוזה.
הייזל, שכאמור היא סטודנטית בלבד ולא חוקרת מוסמכת, בדקה קליפות זרעים של הצמח Ipomoea tricolor וראתה "עובש לבן" (hyphae – קורים פטרייתיים) – רמז לקיום פטרייה. לכשזה קרה, ביצעה הגדלות מיקרוסקופיות, צביעות רקמה, גידול על מצע, ובסוף ריצוף גנטי מלא. במסגרת התהליך שיתפה ד"ר מהאוניברסיטה, הבוטנאי ד"ר דניאל פאנאצ'יונה, ומרגע שהצליחו להגיע למסקנות גם הוציאו מאמר ובו הם קוראים לפטריה הלא ידועה בשם: Periglandula clandestina ("קלנדסטינה" – כלומר: נסתרת, חבויה). הפטרייה שייכת למשפחת Clavicipitaceae ולסוג Periglandula, כקלוויצפטית היא מייצרת כמויות גדולות של אלקלואידים מסוג ארגוט, ובפרט את: lysergic acid alpha-hydroxyethylamide (LAH) – חומר פסיכואקטיבי מרכזי בצמח. למרות שהפטרייה לא נמצאת בשורשים, האלקלואידים כן מופיעים שם – עדות לכך שהחומר מועבר דרך מערכת ההובלה של הצמח.
בתרבויות העתיקות, ובפרט במצרים הקדומה, צבע הכחול נחשב לנדיר ובעל ערך מיוחד. מקורות טבעיים לכחול היו מעטים; אבן חן כדוגמת הלאפיס לזולי שימשה להפקת גוון כחול עז, אך הייתה יקרה ונדירה. בין השאר מפני שמכרות הלאפיס לזולי היו רחוקות, טכנית, באפגניסטן, ולהביא אותן היה מצריך מסע של אלפי קילומטרים. כחול בטבע הוא לא דבר שאפשר למצוא בקלות, ולכן ברוב המקרים לא היה אפשרות לצבוע דברים בכחול, אז לא היה כחול. למעשה בשפות כלל לא היתה מילה לכחול, מן הסתם בגלל נדירותו.
ומה עושים כשבכל זאת רוצים כחול? היו זקוקים לחלופה. איך מוצאים חלופה? לרוב בניסוי וטעיה, זה מה שניתן לעשות בימי קדם. סביר להניח שיד המקרה נתנה קצה חוט, ובתוך ההקשר הטכנולוגי הקיים, היו נסיונות להשתפר ולהתמקצע. כחלק מחוד החנית הטכנולוגי של אותה התקופה, קדרות החרס, אנשים חיממו חול וזיגגו אותו, וכך נתגלו זכוכיות בשלל צבעים, הכל בהתאם להרכב המינרלים. חימום החול ביחד עם נחושת, הביא ליצירת חומר בוהק בשם "פיאנס מצרי", חומר ירקרק-טורקיז. הנפחים הקדומים הבחינו שחרס ששהה בטמפרטורה גבוהה ונספג בנחושת – יצר פני שטח מבריקים. מלחי נתרן שהשתרבבו לכבשן, הותירו בתחתיות התנורים גושים כחולים כתוצר לוואי, מה שמכנה ניסים אמזלג "עוג הנתיך". כשהנפחים ניסו לגרד את החומר הזה, גילו שניתן להשתמש בו כפיגמנט, או לפחות בשיפור שלו. הם שינו יחסים בין הרכיבים, כן את הטמפרטורות וזמני החימום עד שהתקבלה תוצאה יציבה וכחולה. החומר שנתקבל נקרא "כחול מצרי".
העובדה שמדובר בנחושת שהצבע המקורי שלה הוא כתמתם, הפך את הצירוף עם הכחול למשהו שמזכיר יותר מכל את הלאפיס לזולי. למצרים היה את הצבע שלהם, זמין וזול. כך הם יכלו לפסל את אליליהם: במסורת המצרית תוארו האלים כבעלי "עור מזהב ושיער מלאפיס לזולי" – כלומר עורם מוזהב ושיערם כחול-כהה. פרעונים נקברו עם מסכות קבורה מעוטרים בצבעים אלה: הזהב סימל את בשר האלים, בהיותו חומר שלא מחליד וזוהר בנצחיות כמו השמש. הכחול סימל את השמיים, כמו גם את המים התחתונים והעליונים, שמהם נקוו אל מקום אחד לחשיפת אדמת המדבר הזהובה: נות כאלת השמיים סומלה בצבע הכחול, גב כאל האדמה סומל בצבע הזהוב, ואולי משום ששעורה שגם היא בצבע זה, צמחה מבין צלעותיו. בכל אופן, הכחול נחשב צבע מגונן ואפוטרופאי. האל אמון, ובהמשך ההכלאה שלו עם האל רע, שנחשבו כמגוננים – תואר כבעל עור כחול. לא הזיקה העובדה שגם הלוטוס הכחול הוא… כחול. וגם חיפושית הזבל, למרות שחלקן בצבע זהב. בכל המקרים הדבר סימל את המחזוריות ואת מעגל החיים, ואת הקשר בין העולם הגשמי לרוחני ובין החיים למוות. אגב, לא רק בתרבות המצרית סימלו הכחו והזהוב את הדברים הללו: אל הירח סין תואר עם זקן מלאפיס לזולי, מסופוטמיה שיבצו אבני לאפיס לזולי ותכלת בחפצי קודש ומלוכה, כמו בלירה מאור שבה ראש שור מצופה זהב וזקנו מלאפיס. ולא רק במזרח הקדום, אלא גם מעבר לו – בהודו האלים כולם מתוארים כבעלי עור כחול. ביהדות כחול נחשב כצבעו של ה', שנראה כ"לבנת הספיר" – על פי זהר עמר ואחרים, זהו שמו של הלאפיס לזולי.
על הצבע הכחול המצרי היה ידוע מן הסתם, וגם על סחר ותפוצה שלו ברחבי המזרח, כתחליף ראוי. עם זאת, ישנן עדויות ארכאולוגיות מוגבלות לאופן ייצורו. בשלהי העת העתיקה, השימוש בו הלך ופחת, ודרכי יצירתו נשכחו במשך מאות שנים. עד שהגענו למצב שבו לא ידעו מה הרכבו ואיך ניתן להשיג אותו. ובכן, עד היום. מחקר חדש מציע 12 "מתכונים" להכנת הצבע, וחוקר כיצד שינוי בפרמטרים משפיע על הגוון שלו – הוא משווה בין השונות של הפרמטרים שנבחנו במחקר, לבין הדוגמאות העתיקות שיש בידינו, ומגיע למסקנות באשר לרמת הדיוק והחשיבות שלה בעולם העתיק, שהביאה לשונות מועטת יחסית באופן מפתיע, שרומז על כך שההקפדה על המינונים והכמויות היתה כמעט דתית.
אמנם בעתיקות קיימת שונות, אך נדמה שהשונות לא קשורה בהכרח במינונים ובהקפדות אלא דווקא באיכות החומרים וכלי הייצור, כלומר בחומרי הגלם המקומיים ובתנור. הדבר מעיד על כך שהידע הטכנולוגי היה אמנם קיים, אבל בהעדר אמצעים מודרניים לזיכוך החומרים, היו מתקבלות גרסאות שונות של הצבע – כולן היו קבילות, כנראה, למרות שאם היתה חשיבות דתית בתהליך הייצור, יכול להיות שגם היתה היררכיה בשימוש בפיגמנטים ה"פחות איכותיים"
בנפאל, דבש המשוגעים נחשב לחלק עמוק ממסורת תרבותית עתיקה שמקורה בקהילות הילידיות החיות בהרי ההימלאיה. דבש זה מופק מדבורת ההרים הענקית (Apis laboriosa), שהיא הדבורה הגדולה ביותר בעולם, וניזונה מצוף פרחי רודודנדרון הגדלים בגבהים של 2,500–3,500 מטר מעל פני הים. הצוף מכיל גראיינוטוקסינים — רעלים טבעיים הגורמים להשפעות פסיכואקטיביות קלות עד חזקות, בהתאם למינון ולזמן הקטיף.
בסרטון נטען שההשפעות של צריכת דבש המשוגעים הן מיידיות: תחושת חום, עקצוץ בפנים ובאצבעות, בלבול, הקאות, לעיתים אובדן הכרה ושיתוק זמני שנמשך עד 24 שעות. אחד הצעירים שתועד שותה את הדבש חווה רעד, ירידה בחום הגוף, נימול ועיוות זמן. אחרים, כולל אישה מקומית, נכנסו למצב של אופוריה.
תהליך איסוף הדבש בנפאל מתבצע פעמיים בשנה (בדרך כלל באביב ובסתיו) וכולל טקסים שמאניים מסורתיים, בהם משתתפים אנשי הכפר, תוך שמירה על כללי כבוד לטבע ולדבורים. ציידי הדבש יוצאים אל המצוקים התלולים כשהם תלויים על חבלים דקים, וחושפים עצמם לסכנה ממשית, תוך כדי שימוש בכלים מסורתיים והקפדה על טהרה רוחנית.
השימוש בדבש המשוגעים בנפאל נעשה באופן טקסי־רפואי: צריכה יומית זעירה נחשבת כמועילה להמרצת הגוף, שיכוך כאבים, שיפור העיכול ואף להגברת בהירות תודעתית בטקסים רוחניים. בקרב הקהילות המקומיות, הדבש אינו נחשב ל"סם" אלא לכלי בעל כוח כפול – מרפא מצד אחד ורעל מהצד השני, תלוי בשימוש. הוא מכונה לעיתים "רעל מענג".
העלייה בתיירות הפסיכדלית בנפאל בעשורים האחרונים הפכה את דבש המשוגעים לאטרקציה בינלאומית, והובילה ליצירת קואופרטיבים מקומיים שמטרתם לווסת את הביקוש תוך שמירה על המסורת, הטבע והקהילה. תיירים רבים מגיעים במיוחד להשתתף בטקסים או לרכוש צנצנות דבש במחירים גבוהים. עם זאת, הדגש בקרב קהילות מסורתיות נותר על שימוש זהיר, מדוד ומכבד — ולא על צריכה לשם חוויה בלבד.
%
בטורקיה, ובעיקר באזורי טרבזון ו־ריזה שבצפון־מזרח המדינה, מופק דבש המשוגעים על ידי דבורת הדבש הרגילה (Apis mellifera) הניזונה מצוף של שיחי רודודנדרון מקומיים, שפורחים באביב ומשגשגים באקלים הלח של חופי הים השחור. הדבש באזור זה נקרא לעיתים "דבש מר" (Bitter Honey) בשל טעמו המיוחד ורמות הרעילות הגבוהות יחסית שבו — לעיתים אף יותר מדבש ההימלאיה.
השימוש בדבש זה בטורקיה מתועד מזה אלפי שנים, כאשר הקהילות המקומיות הכירו את תכונותיו הפסיכואקטיביות והשתמשו בו במשורה, לרוב למטרות רפואיות. הוא נצרך במינונים קטנים מאוד לטיפול בכאבי מפרקים, בעיות במערכת העיכול, עייפות כרונית ואף כאמצעי לשיפור התפקוד המיני. בכתבים היסטוריים ובמסורת המקומית הוא מופיע כדבש בעל "השפעה מוזרה אך מועילה" – אשר כל יתרונו טמון במינון הנכון.
בטורקיה, הדבש נמכר בשווקים מסורתיים ולעיתים אף בבתי מרקחת עממיים. תושבים מקומיים מודעים היטב לעוצמתו, והזהירות סביבו מושרשת היטב במסורת. בימינו, עם התפשטות התיירות האלקטרונית, החלו יצרנים מקומיים להציע את הדבש למכירה באינטרנט, לעיתים במחירים יקרים מאוד. יחד עם זאת, בעיית זיופים ומכירת דבש מדולל הפכה רווחת, והצרכנים מתבקשים לנהוג בזהירות רבה.
שלא כמו בנפאל, השימוש בטורקיה אינו טקסי־שמאני אלא עממי־רפואי בעיקרו, אך עם מודעות חזקה לסכנות הצפויות. חשוב להדגיש כי מספר מקרי הרעלה דווחו בטורקיה כתוצאה מצריכה מופרזת או שימוש לא מודע. על כן, גם במדינה בה הדבש זמין יחסית, הגישה אליו זהירה וחשדנית – תוך שימורו כמוצר נדיר ואיכותי, שנמצא בשולי הצריכה היום־יומית אך זוכה להערכה רבה במסורת המקומית.
%
המקורות ההיסטוריים המדוברים מטורקיה, שלא ציינתי לעיל, ומראים שהמקומיים הכירו את התכונות האלה כבר לפני כ-2500 שנה: בספרו "אנבסיס" (מאה 5 לפנה"ס), מספר קסנופון על חווייתם של חיילי צבאו במהלך נסיגתם דרך אזור הים השחור. בעת המסע, מצאו החיילים כוורות דבש מקומיות, צרכו מהדבש, ונפגעו ממנו קשות. הם חוו בלבול, הקאות, סחרחורת והיו חסרי תפקוד למשך כיממה שלמה, מצב שהותיר אותם חשופים ופגיעים לאויביהם. שימוש צבאי שכזה, מספר סטרבון היה בשימוש שליטים מקומיים, כמו לדוגמה מיתרידטס השישי מממלכת פונטוס (מאה 1 לפנה"ס, שהשתמש בדבש כמלכודת צבאית. חייליו פיזרו כוורות המכילות דבש רעיל בדרכי נסיגתם, מתוך מטרה להרעיל את החיילים הרומאים הרודפים אחריהם.
השימוש בפטריות ההזיה ממשפחת הפסילוסיב (Psilocybe), בפרט למטרות טקסיות, נרשם היסטורית בקרב מספר קבוצות אתניות ילידיות במרכז ודרום מקסיקו. הקבוצה המזוהה ביותר עם השימוש המסורתי בפטריות הללו היא המאזאטקים מאזור הואאוטלה דה חימנס שבאואחאקה. השימוש שלהם נחשף לקהל הרחב בשנת 1957 בעקבות תיעוד שפרסם ר. גורדון ואסון במגזין Life, שם דיווח על השתתפותו בטקס פטריות אצל המאזאטקים. עם זאת, הם לא היחידים. גם קבוצות נוספות נהגו להשתמש בפטריות אלו, וביניהן ה-Nahuas, ה-Matlatzincas, ה-Chatinos, ה-Chinantecs, ה-Mixes והזאפוטקים – כולן קבוצות ילידיות המתגוררות בעיקר במדינת אואחאקה, מקסיקו.
השימוש בפטריות בקרב קבוצות אלה שימש בעיקר למטרות ריפוי, גילוי עתידות, פתרון קונפליקטים ותקשורת עם עולם הרוח. עדויות אתנובוטניות מצביעות על כך שהשימוש בפטריות היה נפוץ כבר בתקופה הטרום־קולוניאלית, ונמשך גם לאחר הכיבוש הספרדי, למרות הרדיפה הדתית. לפי דיווחים שונים, כולל של החוקרת אסתרה מרטינס (Estrada Martínez) והחוקר גוזמן (Guzmán), המסורות לא נעלמו אלא התקיימו בסתר, ולמרות גל של מסחור ושחיקה תרבותית, ישנן קהילות שממשיכות בשימוש המסורתי גם כיום, אף אם מדובר בשרידים של הפרקטיקה המקורית.
בקהילות מסוימות, כמו זו של המאזאטקים, נמשכת המסורת עד היום – אם כי היא מעורבת כיום בשיח תיירותי ופסיכדלי מערבי, דבר שמעורר התנגדות מצד המשתמשים המסורתיים. גם בקרב הזאפוטקים, השימוש בפטריות נמשך עד ימינו, אך נמצא בסכנת היעלמות בעקבות שינויי אקלים, אובדן שפה והשפעות גלובליות.
בקהילות רבות תועד תהליך מואץ של אובדן ידע מסורתי, במיוחד בקרב הדור הצעיר שאינו מדבר עוד את השפה הילידית ואינו מגלה עניין או כבוד כלפי הפרקטיקות המסורתיות. תהליכי חילון, מעבר לדתות נוצריות פרוטסטנטיות, עיור, והגירה – כל אלה תרמו לדעיכת השימוש בפטריות בקהילות אלו. ברבות מהן, רק הזקנים עוד מאמינים ביכולות הריפוי והנבואה של הפטרייה, והצעירים משתמשים בה, אם בכלל, לצרכים בידוריים בלבד. בחלקן, השימוש כבר נכחד. יש סיכוי שבקהילות אחרות השימוש רווח וכבר לא ניתן להתחקות אחריו.
באופן כללי, ככל שהשפה המקומית נשמרת והקהילה שומרת על הקשר הטקסי עם הסביבה והטבע, כך יש סיכוי רב יותר להישרדות השימוש המסורתי. ככל שהמרחק מהשורשים האתניים והקוסמולוגיים גדל – כך השימוש דועך, מוחלף או מתמסחר.
ליאן פלדמן, פרופסור ללימודי יהדות באוניברסיטת ניו יורק ומחברת הספר "The Story of Sacrifice: Ritual and Narrative in the Priestly Source", אומרת ל"דיילי ביסט": "באופן כללי, לפחות במזרח התיכון הקדום (כולל ישראל), אחד התפקידים העיקריים של הקורבן היה להאכיל את האלים. בכמה מקומות בתנ"ך, למשל, קורבנות מתוארים כ"אוכל של אלוהים". כיצד בדיוק אלוהים היה אוכל את האוכל הזה לעולם לא נדון בטקסטים מקראיים, אך אחד המאפיינים הנפוצים ביותר של קורבן הוא ריחו". זו הכוונה ב"ריח ניחוח", מזונו של האל, שנאמר ״את קורבני לחמי לאשי, ריח ניחוחי״.
אני לא בטוח שאני מסכים עם זה. אני לא בטוח שאפשר להתייחס לריח כאל "מזון אלוהי". הריח הוא חלק מה־Set & Setting של המסע הרוחני שמאפשר חיבור לאלוהות, ובמהות – כאשר אתה מריח ונעשה מרומם, אתה נעשה חלק מהאל. או מדויק יותר: אתה "נאצל", אם נשתמש במונחים נאופלטוניים. גם מבחינה אנתרופולוגית אפשר לומר את אותו דבר – הריח הוא כלי לטרנספורמציה סימבולית: תכונה פיזית שהופכת לייצוג של רעיון רוחני. משתמשים בו כבשער חושי שמעביר אותך למרחב הרוחני ומחבר אותך לאלוהות. זהו בדיוק מה שמכונה תיאורגיה.
ביהדות, בכל מקרה, הטענה המקובלת היא שהשימוש בריח מגיע מהשפעה זורואסטרית. בזורואסטריות, ריח רע היה תכונה דמונית – השדים הסריחו, והסירחון נחשב לטומאה. לכן, כדי להסיר טומאה, היה צורך לטהר את המרחב. גם פרשנים מקראיים כמו הרמב"ם טוענים שזהו כל מטרת הקטורת – להסיר ריחות רעים מגופות הקרבנות ומהדם. גם בעולם הכישוף (כלומר, בקבלה, בהרמטיקה), השימוש בריחות מופיע כל הזמן בכל הקשור לחיבור עם העולמות העליונים: תקשורת עם עולם שמעבר, קבלת ידע נסתר, שיח עם מתים, ריפוי של מחלות נפש – או ליתר דיוק, גירוש שדים. מאותה סיבה בדיוק. וכמובן – גם לצורך שיכרון חושים, משום ששיכרון הוא אותה ״נאצלות״, או "אצילות".
בכתבים מדרשיים גן עדן מוצג כמרחב של שיכרון חושי – בספר חנוך, חנוך מובל בידי מלאך דרך שבילי גן העדן, ומה שהוא מוצא שם הם עצים של רכיבי קטורת כמו מור, לבונה, קינמון, נרד וכדומה. בספר אדם וחוה, אותם רכיבים עצמם משמשים כמנחה לאל, שאדם מבקש מהמלאכים לקחת בשבילו לפני גירושו. ואכן, לפי ספר היובלים, הוא מקריב אותם כקטורת ברגע שהוא מכסה את ערוותו. וכך גם יהיה מראהו של המשיח – מבושם בריחות כאלה של בושם, יין ודבש (פסיקתא רבתי). כל אלה אינם באים להוכיח שזהו המזון האלוהי, אלא להראות שזהו סמלו של מי שעלה למדרגת תודעה הגבוהה ביותר.
בטענות אלה אני מסתמך רבות על ספרו של אברהם אופיר שמש, ״ריח גן עדן: ריחות, בשמים וקטורת במסורת היהודית״ (2017), ואת העמדה הזאת אני מתאר כ״לא מילולית״, כלומר, כאשר מדברים על הקרבן כלחם – "לחמי לאשי ריח ניחוחי" – הכוונה היא ש"עשרוני הסולת" והקטורת טעונים באיכות אלוהית, ולא מעבר לכך. אין צורך ללכת רחוק עד כדי לומר שזהו מזון עבור האל.
כאשר האלים גולמו בדמות אנוש בעולם העתיק, המטרה העיקרית הייתה לתארם כיישות מופשטת המייצגת את הטבע האתרי של ההתגלות. ביהדות יש עיקרון שמנסח בדיוק את אותו רעיון: "דיברה תורה בלשון בני אדם" – כלומר, אין כאן האנשה ממשית. וגם כשהאנשה מופיעה, היא אינה מתארת את אלוהים כאדם, אלא כיישות שמופיעה בתוך החומר. במילים אחרות, הקרבן הוא סוג של היפוסטזה (ישות גולמית, נגזרת) של היישות העליונה. כך גם הריח – הוא היפוסטזה חושית. הכינויים והתיאורים (מה שמכונה "מקור כהני – P") צריכים להיקרא ככאלה שנכתבו בהשפעת הפלטוניזם התיכון – אותה תפיסה מיסטית מוקדמת של הפילוסופיה האפלטונית, שתקרא בהמשך בשם ניאופלטוניזם. הניאופלטוניזם הוא המפתח להבנה.
אלן אדוארדס בספרו ״The Jewel in the Lotus״ (1967), כותב: ״צחנת הקרביים מקרבנות בעלי חיים הייתה סיבה נוספת לשימוש בקטורת. ריח של בשר נרקב נחשב גם הוא לריח ניחוח לה׳״. הוא מצטט את הנאמר במדרש שיר השירים רבה ד׳ ו׳:
"רבי אבהו ורבי לוי חד אמר: בשעה שמל אברהם אבינו את עצמו ובניו ובני ביתו, עשה ערלותיהן גבעה וזרחה עליהן החמה והתליעו ועלה ריחן לפני הקדוש ברוך הוא כריח קטרת הסמים וכריח קומץ הלבונה שעל גבי האשים, ואמר הקב"ה: לכשיבואו בניו של זה לידי עבירות ומעשים רעים, אני נזכר להם זה הריח ואתמלא רחמים עליהם, והופך להם מידת הדין למדת רחמים. מה טעם? אלך לי אל הר המור. ר' לוי אמר: בשעה שמל יהושע את בני ישראל, העמיד להם ערלותיהם גבעה וזרחה עליהם חמה והתליעו, ועלה ריחן לפני הקדוש ברוך הוא כריח קטרת סמים וכריח קומץ של לבונה שעל גבי אישים. באותה שעה אמר הקב"ה: לכשיבואו בניהם של אלו לידי עבירות ומעשים רעים, אני נזכר להם ריח זה ומתמלא עליהם רחמים, והופך להם מידת הדין לרחמים. "
אני רואה בכך הוכחה לטענה זו: הריח של הערלות לא היה ריח של בשר נרקב, אלא הריח של תוצרי־הלוואי של קיום המצווה היה כמו ריח ניחוח — משום שהוא היה, במהותו, האצלה אלוהית (emanation). העשן היה, במהותו, "טלפורטציה" של ההשתקפות של מקיימי המצווה אל המרחב העליון האלוהי (ה״אתר״). כמובן, מי שאני מתאר כ״נון ליטרליסטיים״ כמו אברהם אופיר שמש, לא היו משתמשים ברטוריקה האינטר־גלקטית שבה אני משתמש, וגם לא היו נוקטים בביטויים הפסיכדליים שלי. הם היו מסבירים זאת בצורה עקיפה, תוך שימוש בלשון חז"לית מסורתית.
אובסידיאן (Obsidian) הוא זכוכית געשית טבעית – סלע וולקני שנוצר מהתקררות מהירה של לבה. במראהו הוא שחור ומבריק וניתן לסתת אותו לנתזים דקים וחדים ביותר, חדים אף מסכין מנתחים מודרני. תכונות אלו הפכו אותו לאחד מחומרי הגלם הראשונים והחשובים בתולדות האנושות להכנת כלים חותכים ונשק. כבר מהתקופה הפרהיסטורית המוקדמת, אנשים במזרח התיכון גילו את האובסידיאן והעריכו אותו הן בשל תועלתו הטכנולוגית (להבי חיתוך, חודי חניתות וחצים) והן בשל הופעתו יוצאת הדופן. בשבבי אובסידיאן ניתן לזהות ברק זכוכיתי עמוק, ומשטחו החלק מקנה לו איכות של מראה. לאור זאת, תרבויות קדומות ראו באובסידיאן חומר נדיר ובעל עוצמה – "אבן אש" שנולדה מבטן האדמה. האובסידיאן הפך לסחורה יקרת-ערך עוד בתקופות הניאוליתית והכלקוליתית, וסחר רחב-היקף התפתח סביבו ברחבי המזרח הקדום.
למעשה, יש הסוברים שתפוצותיהם של מיתוסי הבריאה במזרח התיכון ואף ביוון מבוססים על מיתוס הולדת האובסידיאן – כפי שנוצר באיזור הגאוגרפי של הר הגעש הפעיל בקפדוקיה, הר ארג'ייס שהיה מקור האובסידיאן במזרח הקדום. את מיתוס הבריאה הזה אנו מכירים בגרסה היוונית כקרונוס שסירס את אורנוס, ואז בלע את ילדיו עד שהוחלף בידי בנו, אל הסער. הגרסה המקורית היא אנו, אל השמיים, שכומרבי בנו התקומם נגדו, נשך את איבר מינו ובכך בלע את יכולת ההולדה האלוהית. מתוך גופו נולדו כמה ישויות, אחת מהם היא אל הסער האנטולי תשוב שנלחם באביו וניצח את שליחו, הדרקון המפלצתי שוכן המעמקים. הפורמט הזה מוכר לנו בגרסאות נוספות כמלחמה בין אל הסער לאל השאול, המלחמה בין בעל למות וים, או המלחמה בין מרדוך לתיאמת. בכל המקרים מדובר במה שנראה לקדמונים כמחזה לא מוסבר שבו מעורבים אש ומים, שמגיעים ממקורות סותרים ומשנים סדרי עולם, מים מהאדמה ואש מהשמיים – זרמי הלבה שיוצאים מלוע הר הגעש נראים כברק, האגמים הגעשיים שנוצרו בסביבות ההר. הקדמונים ניסו להסביר מה הם ראו, או מה הם זכרו, וכך נולד המיתוס של אל הסער הלוחם באל המים, שהתבטא באגמים הגעשיים שנוצרו יש מאין בעקבות ההתפרצויות, ושל אל הסער לוחם באל השאול ששיקף את ההתפרצות עצמה שבמסגרתה אבני אש יוצאות מהאדמה בלהט ואז מתקררות במהירות ויוצרות את האובסידיאן, ששימש כחרב קדומה, ועל כן גם שמו של החוד בקצהה הוא "להט". במילים אחרות, האובסידיאן היה סוכן תפוצה של הדת, מהתקופה הנאוליתית והלאה.
האובסידיאן לא שימש רק כחרב. החדות שלו אפשרה לו גם לשמש ככלי לסיתות אבנים, כלי קציר, תער לגילוח, איזמל מנתחים המאפשר טרפנאציה (קידוח גולגולת) ובאופן כללי ככלי פולחן, החל מסכין שחיטה וכלה בכלי לפציעה עצמית בטקסי טראנס וריקודים מקודשים. הברק והשקיפות שלו אפשרו לו לשמש כמראה, ובכך באופן סמלי כמקבילו של הירח שבו כביכול השמש משתקפת, המים שבו משתקפת הבבואה וכמובן כקמע כנגד שדים – בין אם שדים חוששים מבבואתם, ובין אם כי המראה נחשבת כלוכדת הנשמה, וכך בעצם האבן כולאת שדים. ככלי אפוטרופאי, קמע אינו נחשב כלי התקפי אלא דווקא כלי הגנתי, סוג של מגן שחוסם חיצים ומכח הפגיעה מחזיר אותם לשולחיהם כמו בומרנג, כך בעצם השד במראהו ייתקל בכלי הנשק שלו עצמו ויתפוגג. בכל המקרים אנו רואים את האובסידיאן ככלי לימינלי, כאובייקט מעבר בין עולמות ולפיכך כמה שהיינו יכולים לכנות גם כאנתאוגן.
איאן הודר שחקר את צ'טלהויוק, שנמצאת גם היא באותו איזור גאוגרפיה בדרום אנטוליה, הגיע למסקנה שחומרים כהים, מבריקים וחדים כמו האובסידיאן, היו בתרבות זו כסמלים כאלה. במאמרו "Symbolism at Çatalhöyük", הוא מנתח את הקשרים בין קבורות, ציורי קיר, ופיסול תלת־ממדי באתר, ומציע כי חומרים כמו אובסידיאן שימשו ככלים טקסיים במעברים בין החיים למתים. למעשה, סיכוי מאוד סביר שהמושבה עצמה הוקמה במקום דווקא בשל קרבתה למכרות האובסידיאן. זו היתה מין מושבת כורים, שבתחילה השתמשה באובסידיאן לצרכיה הפולחניים ואחר כך הפיצה אותו וכנראה שגם את פולחנה, הרחק.
באכדית נקרא האובסידיאן "צֻרְּוּ" (ṣurru). זה מצלצל לכם מוכר, משום שהדבר מוכר בעברית כ"אבן צור" או כ"חרבות צורים", שהם מצד אחד סמל שמודגש שנהגו לעשות איתו ברית מילה, גם יהושע בכניסה לארץ וגם ציפורה במלון במדבר. מצד שני מדובר בסמל אפוטרופאי, "אין צור כאלוהינו", "חי ה' וברוך צורי וירום אלוהי צור ישעי" וכו'. מצד שלישי ולא פחות חשוב: יש ציווי בספר שמות שאסור להניף אל מזבח ברזל, ויש לבנות מזבח אבנים אבל הן חייבות להיות מסותתות. ואיך אפשר לסתת אבנים אם לא על ידי סכין? כן, על ידי סכין, אבל עם סכין אבן.
בהקשר הזה אנו מכירים את הסיפור על שלמה המלך ואשמדאי. שלמה נתקל בדיוק בבעיה זו, כיצד יסתת את המזבח. מצד אחד כתוב בתורה שאסור להשתמש בברזל, ומצד שני, כמסופר במסכת גיטין ס"ח, "שונאו של ברזל שולט בו", כלומר יש כאן כח דמוני ששולט במתכת ואם רוצים להזהר ממנו חייבים להשתמש בחומר "מבודד טומאה". אגב, זו הסיבה שבמצרים העתיקה בדיוק מאותה הסיבה השתמשו כלהב אובסידיאן במסגרת טקסים לימינליים כמו "טקס פתיחת הפה", במקרה הזה בסכין בשם פסשקף. כנראה שגם בגלל זה ברית מילה מצוין במפורש שעשו עם כלים כאלה – גם ברית מילה היא טקס לימינלי שכזה.
בצר לו פנה שלמה לאשמדאי. כבר רפאל פתאי מציין את יסודותיו של אשמדאי בדמויות כגון כומארבי החורי כך שהרקע מתאים לנו מבחינה זו של הקשר לאובסידיאן ככלי הגנה מפני שדים. כמו כן, במיתולוגיה הפרסית יש דווה (כלומר, שד) בשם ח'שם שנקרא Aeshma Daeva והוא מקורו של השם אשמדאי. ברזל נוצר באמצעות ליבון ואש, ששניהם בעצם ביטויים של כעס וחימה, תכונות שאפיינו שדים ובעיקר את ח'שם. לעומת זאת, חיתוך באבן הוא חיתוך באמצעות "כלי קר", שחותך שלא באמצעות בעירה – ועל כן הוא כלי נגדי ל"כלי החם" שמהווה הברזל המאופיין בתכונה הדמונית הזו.
מאחר ששלמה ידע לשלוט בשדים באמצעות השבעות, הרי שיכול היה לצוות את אשמדאי להפקיד בידו את הקריפטונייט שלו. אבל אשמדאי לא ידע היכן הוא. הוא רק ידע שתרנגול הבר יידע איפה הוא. מיהו תרנגול הבר? יש המזהים אותו עם דוכיפת, אבל מסתבר שבגרסה של ילקוט שמעוני על מלכים קפ"ב, מוזכר דווקא הנשר. ויש להתעכב על כך. משום שעוף דורס, נשר או עיט, שבדרך כלל מתבלבלים ביניהם, הוא סמלו של אל הסער – כאמור בדרך כלל מתייחסים אל העיט שהוא סמלו של זאוס. מקורו באל האנטולי מנוזי (Manuzi) שמזוהה עם תשוב עצמו. למנוזי היה עיט על כתפו שנקרא Eribuški והיה נשלח בדרך כלל למשימות שונות בשליחותו – מן הסתם כדי לרמוז שהראיה של העופות הדורסים היא חדה מאוד והם רואים את הכל. חלק מהמשימות של העיט היו משימות ריגול או התקפה (כמו לדוגמה במיתולוגיה היוונית היה לו תפקיד לאכול את כבדו של פרומתאוס), אבל היתה לו משימה אחת וחשובה יותר: לשמש כמדריך הנשמות במסען לעולם המתים. בכל המקרים אנו רואים שוב תפקידים לימינליים של בין חיים למוות, או תפקידים של הגנה אפוטרופאית.
בכל מקרה, תרנגול הבר או העיט הזה שמר על ה"שמיר". לא ברור אם מדובר בחיה פלאית שיודעת לחתוך במדויק, או שמא בחומר. אבל הפתרון לבעיה של שלמה לגבי סיתות המזבח, שהוא גם סמל אפוטרופאי שנלחם בשדים, מסתבר כמשהו חד במיוחד, שכפי שאנו מראים יש לו גם תפקידים פולחניים לא קטנים בעניין שמירת ה"ברית". הי, ושמתם לב לשמו של האובסידיאן "שמיר", שזה אותו הדבר כמו "לשמור" וכמו "שמירה של הברית"? אין מקריות במשחק המילים הזה.
אלה היו שני הפני שלי באשר לתפקידו האנתאוגני של האובסידיאן והצורה שבה הוא בא לידי ביטוי במיתולוגיות של העולם העתיק, שמסתבר שיש קשר בין כולן. אבל מסתבר שלא בהכרח בגלל שהפולחנים והאמונות עברו באמצעות מסחר בין נקודות מרוחקות זו מזו, אלא דווקא כי סחורות שימושיות שכאלה הן שעברו. והסחורות, כמדע שימושי קדום, הן הן הפולחן והאמונה!
%
אסוציאציה נוספת של הצור היא עם התגלות: הסנה המתגלה באש בחורב למשה, כמוהו כ"נקרת הצור" שעליה התגלה הקב"ה בהר סיני. עם אותו הצור, או יותר נכון עם אותו ה"שמיר", מסופר במדרש, שחרת משה רבינו וגילף את אבני החושן, שבעצמן הן א. אבני חן געשיות, ב. אפוטרופאיות. ונתעכב כאן רגע על האפוטרופאיות: על שלמה המלך מסופר שהיה לו קמע שבאמצעותו גבר על השדים והשביע אותן, שהיה בעצם "שורש". לא ברור במה מדובר, וכאובייקט אפוטרופאי יכול להיות שזה היה אובסידיאן, וידוע על אבני חן ששובצו בטבעות לצורך הגנה. אם אכן כך, זהו חותם שלמה, שמסומל כהקסגרמה, או הפנטגרמה. מדוע? כי השברים שעל האובסידיאן, בעיקר כשהוא לא מסותת ומשויף, עשויים להיראות כמו מצולע לא ברור. מגן דוד או חותם שלמה הם בסך הכל הדמיה גרפית של שבר אובסידיאן בתמונה מלמעלה. ואכן אנו רואים ש״צור ישראל״, אותו הסמל היהודי המסתורי, הוא גם זה שמופיע על המגן והרומח של ההופליטים האגדיים מ"צבאות המשיח", ובין קודקודיהם חרות השם המפורש.
%
האובסידיאן אינו רק כלי אפוטרופאי או כלי לפולחני. בטקסים אפוקליפטיים נראה כאילו שמדובר בחומר ממנו בנוי ההיכל העליון, וכך נראים גם פניהם ו״מעשיהם״ של האופנים. במעשה המרכבה, יחזקאל א׳, כתוב ״ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא נטוי על ראשיהם מלמעלה״. הפרשנות המסורתית מפרשת ״קרח״ כדבר שקוף, בוהק ומבריק – לא במובן של מים, אלא ההפך, במובן של אש, ״כגחלי אש בוערות״. זה המקום היחיד בתנ״ך שבו כתוב על קרח בהקשר של אש, ולכן כנראה שקרח גם במקומות האחרים אינו במשמעות של מים אלא במשמעות של ברק ושקיפות. בספר חנוך א׳ שאמנם הוא לא במקור העברי אלא בתרגום, מסופר בפרק י״ד שבית ה׳ עשוי ״קריסטל״ מבהיק, מוקף בלשונות אש (פסוק י׳).
בתרגומו של אברהם כהנא: ״ואבוא אל תוך לשונות האש, ואקרב אל בית גדול והוא בנוי אבני בדולח וקירות הבית כעין מרצפת אבני בדולח, כפתו היתה כעין שביל הכוכבים והמאורות וביניהם כרובי אש ושמיהם מים, ואש לוהט הקיפה את הקירות ופתחיהם היו לוהטים אש״. לדעתי יש לפרש: ״ותקרתו כעין רקיע כוכבים וברקים, וביניהם שרפי אש ושמיהם קרח״. כלומר, התיאור בספר חנוך חופף לתיאור בספר יחזקאל, והמילה מים לא קשורה בכלל. במקום זה: קרח היא אבן אש בוהקת, כניצוץ הברק.
בספר בראשית מסופר שנהר הפישון סובב את ארץ החווילה אשר שם הזהב, ״וזהב הארץ ההיא טוב, שם הבדולח ואבן השוהם״. איפה היא ארץ החוילה לא ידוע, אבל בגלל שחוילה הוא אחד מבניו של כוש, נדמה שהגיחון והפישון הן שתי זרועות הנילוס – הנילוס הלבן והנילוס הכחול. כלומר, הפישון הוא הנילוס הכחול, שהמקור שלו הוא אגם טאנה הגעשי – ויש שם גם מרבצי אובסידיאן שגם באופן מסורתי מהווים חלק מהעולם התרבותי של בני המקום. פליניוס הזקן מספר שמקורה של המילה ״אובסידיאן״ היא באדם שגילה את האבן באתיופיה, ״עם הסוגים השונים של זכוכית אנו יכולים להחשיב גם אובסידיאן, חומר הדומה מאוד לאבן אשר אובסידיוס גילה באתיופיה. האבן כהה מאוד ושקופה משהו, אך היא קודרת למדי למראה, ומשקפת, כאשר היא צמודה כמראה לקירות, את צלו של גוף יותר מאשר את מראהו״.
עוד כמה דברים שמקשרים את האגם עם אש ואוצרות: באגם טאנה יש מפל שנקרא באמהרית ״מפל האש״ או ״מפל העשן״ (טיס איסאתי״- ትልስ እሳት. איסאת כמו ״אש״) והנילוס הכחול עצמו נקרא כך כי פעם כחול בעצם היה תיאור לצבע כהה, או פשוט שחור. באמצע אגם טאנה יש אי, שטוענים ששם קבר מנליק בנה של מלכת שבא את ארון הברית. במיתוסים הטרום נוצריים, האי הוא מקום התרחשותו של המיתוס על המלך-דרקון, שאבא של מלכת שבא הרג אותו. המיתוס הזה הוא מיתוס מוכר בכל תרבויות המזרח, על מלך שהפך לדרקון וגיבור הרג אותו, ומקורו במיתוס על המלחמה בין אל הסערה לבין אל השאול והמים, הקשור כאמור להרי געש. זו הסיבה שלדעתי המילה קרח מקושרת מלכתחילה עם מים – כי הרי געש שהם מקורם של האובסידיאן, בדרך כלל נוצרים בהם אגמים געשיים.
חוילה הוא לא רק בנו של כוש אלא מופיע גם בלוח העמים בתור בנו של יקטן, כלומר ממוצא שמי. הוא מוזכר כאחיו של אופיר. בספר איוב נאמר ״לא תסולא בכתם אופיר בשהם יקר וספיר״. מה שגורם לי להניח שאחד משמותיו של האובסידיאן הוא ״שוהם״. פליניוס הזקן מכנה את האבן הזו chrystolithos. הוא מתאר אותן כשקופות ובעלות ברק זהב. זוהר עמר בספרו ״החן שבאבן״ מזהה את האבן הזאת עם תרשיש, וטוען שהיסוד הזה קשור לים, על פי הוולגטה שמתרגם את ״מראה האופנים ומעשיהם כעין התרשיש״, שמתורגם quasi visio maris. גם בתרגומים לארמית של התנ״ך הצבע מתורגם כ״כרום ימא״, כלומר צבע הים. עמר מציין שבתרגום הסורי לערבית של ״כרום ימא״, מתורגם ״לון אלסמאה״ כלומר כצבע השמיים, וכך ניתן להבין שהכוונה לצבע המים וצבע השמים גם יחד. אבל מאחר שאמרנו שצבעםשל המלאכים הוא כ״עין הקרח הנורא״ ו״ממעל לרקיע אשר עם ראשם כמראה אבן ספיר״, אין לנו אלא להניח שכל שלושת האבנים הללו מתארות את אותה אבן – הרי היא האובסידיאן. כאמור, איוב מתאר את הזהב, השוהם והספיר ביחד. וגם ספר בראשית, שמכנה את הספיר ״בדולח״.
מכל אלה אנו רואים שהמילים ״רקיע״ ו״קרח״ עשויות להיות המילים המתארות את האובסידיאן בעברית. הרקיע כי בו נוצצים הכוכבים, הקרח כי יש לו ברק, ככוכבים. הרקיע הוא כחול כמו מי הים הנוצצים ביום, ושחור כאובסידיאן בלילה, וסגול או כתום בשקיעה ובזריחה אבל תמיד נוצץ וזוהר ומלא נגה, ונראה כמו אבן חן. ולכן כל מיני אבני חן מתוארים כווריאציות של אובסידיאן, או כאובסידיאן בעצמן.
ולראיה: זהר עמר בספרו כותב גם על הפסוק ״ושמתי כדכוד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפץ״ (ישעיהו נ״ד) – שאקדח בתרגום השבעים הוא chrystalla, ושבוולגטה lapides sculptus מלשון ״קידוח״. אבל קידוח בעצמו הוא מלשון גחלת, שנאמר בישעיהו נ׳ ״קודחי אש״. וגם רד״ק ״ואולי נקראת כן כי מראיתה כמראית אש״. לגבי כדכוד, רד״ק מביא את הפסוק מאיוב ״כידודי אש״,וחז״ל בפסיקתא רבתי מתארים את אבני הכדכד כמבהיקות. בכל מקרה, רד״ק כותב באותו מקום גם שהכוונה ל״מרגלית שחורה״. ולכן, כנראה שהאובסידיאן נקרא גם מרגלית. לשאלה מדוע מרגלית נחשבת כאם הפנינה? עונה זהר עמר שעל פי הרס״ג, הפשיטתא ותרגום יונתן, נדמה שמרגלית היא שם כללי לאבן חן מבלי לציין אבן חן מסויימת. הקישור לפנינה בא רק מהיוונית margarita.
%
כשכתוב ״לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת״, מתכוונים שהיו משתמשים באבן חדה לפציעה עצמית. ומהי אותה אבן חדה? ה״קרח״. ולמה המילה קרחת נגזרת מכך? כי על הצלקות שנוצרו מהפציעה לא היה צומח שיער. ואנו יודעים ש״בין עיניכם״ זה מקום תפילין של ראש, כלומר הפדחת וראש המצח – שם היו פוצעים עצמם. בלי קשר, כהני הדת הקדמונים נהגו להשתמש באבן הצור כדי לגלח את עצמם ולהיות קרחים. מדוע? אולי כי חשיפה למתכות כבדות גורמת לנשירת שיער. ההיגיון הביולוגי מאחורי זה הוא שהמתכות האלה נקשרות לאבץ ולאשלגן, ולכן אלכימאים קדומים שעבדו בכריה, היו חשופים להרעלה. באיזורים שניתן לחצוב אובסידיאן ניתן למצוא גם מתכות כגון כספית, שהרעלה שלה גורמת בין השאר לנשירת שיער. אבל לא חייבים את הכספית, כי מסתבר שלא רק מתכות כבדות גורמות לנשירת שיער, אלא גם נחושת עשויה לגרום לכך, ל-alopecia erata. כלומר הנפחים הקדומים נקראו קרחים כי נשירת שיער אפיינה אותם, וכדי להידמות להם אנשים גילחו את עצמם בכוונת תחילה…
מאחר שהרעלות של מתכות כבדות ויסודות רעילים אחרים היו גורמות גם ליסורי גוף מסוכנים ולא רק לנשירת שיער ולהזיות (כמו במקרה של כספית), כל מיני אבני חן שהכורים היו יכולים למצוא במקרה באזורי החציבה והכריה, נחשבו אצלם כסגולות והגנה כנגד אותן תופעות לוואי – בעיקר ירוקות וכחולות, מה שרומז על נוכחות של נחושת בהן. את האבנים האלה היו טוחנים לאבקה ואז מורחים על הגוף, על האיברים שהיו חשופים לאותם החומרים. אנחנו מכירים את הדבר הזה כאיפור. לכן מוצאים פיגמנטים כמו מלכיט ואזוריט בחומרי איפור.
%
את השמיר מחשיבים בדרך כלל כקורנדום (נייר זכוכית), שנחשב מינרל עם קשיות גבוהה מאוד – 9 בסולם מוס. קורנדום נקרא ביוונית "סמיריס" (σμύρις) ובארמית "שמירא" – שניהם כנראה נגזרו מהמקור המצרי. אבל חייבים להבין שקשיות היא לא הפרמטר הנכון למדוד חדות, אלא רמת ה"קונכואידליות", כלומר טיב השבירה. לאובסידיאן יש "שבירה קונכייתית", כלומר "קונכואידליות מושלמת" כמו של זכוכית. לקורנדום יש לעומת זאת קונכואידליות נמוכה. הדבר קשור במבנה הגבישי של הקורנדום, לעומת המבנה הלא גבישי של האובסידיאן. מה שקובע את החדות הוא טיב השבירה, מה שמשמר אותה היא הקשיות. הקשיות לא אומרת כלום על כמה חד יהיה החומר, ובהתאם טיב השבירה לא אומר שום דבר על שבירות (רמת קשיות נמוכה). ולראיה: זכוכית היא מאוד שבירה אבל מאוד חדה, גם אובסידיאן. וקורנדום אינו שביר אבל יש חומרים חדים ממנו. לכן, יש מקום לסבור ש"צור" ו"שמיר" הן אבנים עם טיב שבירה טוב ולא עם קשיות גבוהה.
מה הכוונה ל"שמיר ושית"? הפרשנות המסורתית סוברת: קוצים, או יותר נכון אובייקטים עם רמת חדות גבוהה. לפי זוהר עמר "שמיר ושית" הם "שם קיבוצי לכלל מיני הקוצים והעשבים הרעים העולים בשטחים חקלאים נטושים". כלומר שמיר הוא לא צמח שאפשר לזהות אותו באופן קונקרטי, אלא תיאור כללי לשטחים לא מטופחים, שמתאפיינים בצמחים קוצניים – ובעלי בעירות גבוהה. הבעירות בדרך כלל היא פונקציה של כמה מים יש בצמח, כלומר כמה הוא מטופח בהשקיה סדירה. ולכן קל "להעניש" קוצים בשריפה. לגבי השית, סביר להניח שמדובר במשחק מילים עם "ואשיתהו בתה, לא ייזמר ולא ייעדר". למרות שרואים משחק מילים נוסף "בחיצים ובקשת יבוא שמה". כלומר חץ הוא רפרנס לחדות, וקשת הוא משחק מילים על ה-ש' וה-ת' של המילה "שית".
ולגבי ישובים שנקראים שמיר, כמו ״שמיר בהר אפרים״, מושבו של השופט משבט יששכר תולע בן פואה: ככל הנראה מדובר בשיבוש של המילה "שימרון", אחד מבניו של יששכר. מסתמן שגם המילים "שמעון" ו"שומרון" הם שיבוש של המילה הזו. מה מקורה? כנראה שכשם מייסדה "שמר", ולא על שם הנוף בה שכולל אבנים חדות או קוצים. יש גם את מי שסובר שכל המקומות הללו שקרויים בשמות הנגזרים משמר, שמיר ואף שמע, היו קשורים האחד לשני וכולם נקראו על שם אותה משפחה משבט יששכר, שבמקור הגיע מעמק יזרעאל – שם שכנה העיר המקורית "שמעון" (שכנראה היא שימרון) – אבל במשך הזמן הם עלו בהר והשתלטו על "דרך ההר", מה שהיום כביש 60, או לפחות החלק הצפוני שלו, שהיה בשליטת מה שהפך לממלכת ישראל: נחלות אפרים, מנשה ויששכר. למה הם עשו את זה? כי זו הדרך שהיתה מובילה לעיר צור. כאן אולי הקשר. דרך ההר היתה הדרך העתיקה שבה עבר המסחר לפניקיה וממנה: ונסחרו אבני חן (ובהן אובסידיאן, או לפחות זכוכית) ובשמים (מה שנקרא "צורי").
היער נחשב מקום לימינלי. עוד מעט נעבור לנקודה שאני מנסה להעביר (שזה בעיקר הגות), אבל לפני זה הקדמה קלה. פשוט, רכשתי את הספר החדש, ״Witch's forest", השלישי בסדרה של הגן הבוטני Kew שכתבה העיתונאית סנדרה לורנס, ועוסקת בגילויים שונים של הצומח בפולקלור ובתרבות. הספר הראשון עסק בצמחי גינה, הספר השני עסק בפטריות, אפילו הסתמכתי עליו כשכתבתי על הארגוט, זה כתוב גם שם. אז הפעם ביערות – ראשית כל במושג היער, ושנית בכמה וכמה סוגי עצים שונים והמקום שלהם בדת, בפולקלור ובמיתוס. ספר נחמד. בעיקר נחמד, שבשונה משני הספרים הקודמים בפורמט קינדל שלהם, שהם היו מאויירים ולכן בפורמט jpg, ואי אפשר היה להשתמש ב- text to speech, הפעם זה אפשרי. אפילו כך שמעתי אותו.
לימינליות (liminality) היא מונח אנתרופולוגי ופסיכולוגי שמקורו בלטינית limen – "סף". המושג מציין מצב של מעבר, שבו האדם או הקבוצה נמצאים בין שני מצבים. בדרך כלל בין מצב של וודאות למצב של אי וודאות, בין מצב מוכר למצב לא ידוע. בדרך כלל במונחים של זמן ומרחב.
במונחים של זמן מדובר על מה שנקרא באנתרופולוגיה "טקסי מעבר" – הרגע שבו נולדת, הרגע שבו התבגרת, הרגע שבו מתת, או שמישהו אחר מת וחסר לך. כל הטקסים הללו ובעיקר בעת התרחשותם נחשבים כטקסי מעבר ומי שעובר אותם נמצא במצב לימינלי. מוכרת התאוריה של ויקטור טרנר שמדברת על כך שברגעים כאלה הגבולות ההיררכיים נשברים, ונוצר מצב של "קומוניטס" – השלב שבו חוזרים לנקודת ההתחלה שבה כולם מרגישים חוסר אוריינטציה ונמצאים במצב חדש. רק כשיתרגלו וילמדו ויסתגלו, או-אז יווצרו שוב המסגרות הללו, וגם תהיה להם משמעות.
אבל רצוני לעסוק במונחים של מרחב. גבול הוא מקום החוצץ בין שני מרחבים: מקום שבו יש בטחון ומקום שאין בו בטחון. זה יכול להיות דלת הבית, שער העיר או כל מקום מעבר אחר בין המקום המוכר שבו אתה "בעל הבית" לבין מקום שאתה אורח. ובדרך כלל זה מלווה בטקס אנתרופולוגי כלשהוא. על בסיס זה לדוגמה נוסח טקס הכנסת האורחים, לפחות בשלב לפני שאומרים להם "תרגישו בבית" – הוא טקס מעבר, כלומר, אם האורחים מעלו בתפקידם האנתרופולוגי כאורחים, מפעילים עליהם סנקציות., אסור להם לגנוב, ואסור להם לצעוק, או להתייחס אל בעל הבית כאל שווה. יש היררכיה ברורה, שנעלמת ברגע הכנסת האורחים שבה בעל הבית, שאמור להיות הרם יותר בהיררכיה כמארח, קד קידה ו"משפיל" עצמו באופן אקטיבי לקראת האורח.
או אם תרצו לקחת את זה מילולית: בדיקת דרכונים במעבר גבול. כולם עוברים את זה בלי הבדל, בלי פרוטקציות. אפילו אנשים עם דרכון דיפלומטי לא פטורים מביקורת גבולות. נכון, אם יקרה משהו וירצו לעצור אותם, יש להם חסינות. ויכול להיות שיקלו להם את החוויה כשיכניסו אותם בטרקלין צמרת. אבל ביקורת גבולות היא עדיין טקס מעבר של מקום לימינלי.
ובכן, היער הוא מקום לימינלי ולכן הוא הפך למקום קדוש שנמצא ב"בר" – אם נשתמש בלקסיקון של מירצ'ה אליאדה. אפשר להסתכל על זה בכמה מישורים. היער הוא מקום לא מתורבת, פראי, כאוטי ומסתורי. להכנס אליו זה היה להכנס למקום שבו הגבול לא ברור, ומספיק להסתכל על התאורה: אתה נמצא בתוך יחער עבות והעלים מסתירים את השמש, לא ברור לך אם זה יום או לילה, אם יש גשם או אין גשם, אם מטר לפניך מסווה את עצמה חיה שתקפוץ עליך, ואם אתה רעב מי יודע אם מה שאתה מוצא הוא רעיל או לא. ביער גם חיו כל מיני יצורי ביניים שכאלה: נימפות, רוחות טבע, שדונים, פיות ואפילו שדים. לא היית מרגיש בטוח לעבור שם, היית צריך מורה דרך, כי אולי היית הולך לאיבוד. ואם היה קורה לך משהו, את מי היית מזעיק לעזרה?
אפשר לצמצם את הכל באופן רדוקטיבי ולומר שהיער הוא חסם והחסימה העיקרית שהוא עושה היא חסימה של תנועה (כלומר "נגזרת" של מרחב). וכך בעצם האדם התייחס אל היער במונחים של תנועה: יערות היו אזורים פראיים, לא מבוקרים, ולעיתים קרובות שכנו בהם חיות טרף, שודדים, לוחמים נודדים, או שבטים עוינים. היער כיסה לעיתים שטחים עצומים ולא מסומנים, והיה קל מאוד להתבלבל בהם ולהיעלם. משום כך, נתיבי תנועה ראשיים עברו לעיתים קרובות סביב יערות ולא בתוכם. אנשים העדיפו לעקוף את היער למרות הארכת הדרך, ולעיתים נאלצו "לחתוך" דרכו, תוך מודעות לסכנה ולמשמעות הרוחנית של המעשה. האנשים האלה הם בדרך כלל אותם אנשים שזקוקים להגנה: סוחרים, שליחים, חיילים, פליטים. ולכן גם הומצאו אלי ההגנה, שהמשותף לכולם הוא היער.
אפילו יהוה שלנו הוא גלגול של אל יער – "כי לי כל חיתו יער, בהמות בהררי אלף. ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי". זוכרים שקוראים לה' שדי? שדה הוא אותו ה-wilderness של מירצ'ה אליאדה, ונאמר "יעלוז שדי וכל אשר בו, אז ירננו כל עצי יער, לפני ה' כי בא לשפוט כל הארץ". אפילו היה חשוב לבנות את האובייקטים הפולחניים של יהוה מדברים שניתן למצוא ביער – עצי ארז, שהרי בית המקדש נקרא "בית ארזים". אל לנו לשכוח שמקום המקדש הראשוני שלו היה לא בירושלים, אלא ב"קרית יערים". כמובן, אנחנו מכירים את הסיפור על גן עדן, שאינו אלא יער. שלא לדבר על זה שאשתו לכאורה של ה', האשרה, זוהתה עם עץ היער.
ומאחר שהיער קשור בקשר אינטימי עם תחבורה, נשאלת שאלה: אם פעם היער היה מקום מרוחק, קשה לגישה, ומלא בסכנות לא ידועות, והגישה אליו דרשה מאמץ, ולעיתים סיכון – מה שהפך אותו לקדוש. עם פיתוח דרכים, רכבים, ומפות, הפך היער לנגיש יותר ובעיקר "רגיל יותר". הוא איבד את מעמדו כמכשול תנועתי כמעט לחלוטין. הוא איבד את המסתורין שלו, והפך למקום שניתן לשלוט בו, לנצל אותו למשאבים, ולחקור אותו מדעית. הטכנולוגיה אפשרה לאדם לחדור ללב היער, לכרות אותו, ולשנות את פניו. בכך, היער איבד את מעמדו כמקום מקודש.
כשאדם חוצה יער ברכב או באמצעות GPS, הוא אינו עובר תהליך נפשי – הוא עובר מ־A ל־B. בכך, היער מפסיק להפעיל את התודעה המיתית. התודעה משתנה – וכך גם המרחב מאבד את עומקו הפנימי. אך האמנם כך? לדעתי לא, לדעתי הטכנולוגיה היא לא כלי שמשבש את הקדושה, אלא הוא הקדושה עצמה. הוא החוויה עצמה. הטכנולוגיה היא לא כלי כדי לשרוד אלא כלי כדי להעמיק, ולכן הוא חוויה אותנטית. המרחב הפיזי של היער הומר למרחב דיגיטלי, שבו כל אובייקט מקבל מימדים נוספים ("מטא דאטה"), ואז הפליאה הופכת לא פליאה מהבלתי מובן אלא פליאה מהמורכב. וברגע שאתה מצליח לפצח את המורכבות, כי אז אתה מגיע לחוויה מיסטית של ממש. הנבואה של השמאן הומרה בפרוגנוזה של המדען. ככל שאתה יודע יותר, אתה רעב לדעת יותר. ככל שאתה מפצח את המסתורין של הטבע, אתה רק מגלה כמה הוא מסתורי ונפלא עוד יותר.
מחקר חדש שפורסם בכתב העת Communications Biology מציג את הראיות הקדומות ביותר אי פעם לשימוש בצמח שבר לבן (Peganum harmala) לשם הפקת קטורת ועשן – שימוש שנעשה ככל הנראה לצרכים רפואיים, תברואתיים, ואולי גם לשם שינויי תודעה. הממצאים שהתגלו בנווה המדבר הקדום קוראיה שבצפון־מערב ערב הסעודית, מתוארכים ללפני כ־2,700 שנה, ומציגים לראשונה עדות חומרית ברורה לשימוש בצמח זה בדרך זו בתקופת הברזל.
המחקר נערך בהובלת ד"ר ברברה הובר מהמכון לאנתרופולוגיה גיאולוגית של מקס פלאנק ופרופ' מרתה לוצ'יאני מאוניברסיטת וינה, בשיתוף פעולה עם רשות המורשת של משרד התרבות הסעודי. החוקרים ניתחו שאריות אורגניות שנשמרו בתוך כלי קטורת עשויים חרס, שנמצאו בחפירות באתר, הידוע גם בזכות הקדרות המעוטרות שלו, המכונות "קדרות מדייניות", אשר זוהו גם באזורים אחרים כמו מכרות הנחושת בתמנע וברחבי סיני.
מהממצא הארכיאולוגי עולה בבירור כי השימוש בשבר לבן התקיים בהקשרים ביתיים בלבד – בחצרות, מרתפים ואזורים המיועדים לבישול – ולא באתרי קבורה או מבני פולחן. ממצא זה מעיד על כך שהשימוש בצמח נעשה לצרכים יום־יומיים, ייתכן כטיפול רפואי עצמאי, טיהור מרחבים, או אמצעי הדברה, ולא כחלק מטקסים דתיים ציבוריים. לעומת זאת, צמחים אחרים שזוהו באתרי קבורה סמוכים – כגון שרפים ריחניים ממשפחת הקומיפורה (כלומר: המור המקראי) – מצביעים על הבחנה ברורה בין הצמחים ששימשו בפולחן לבין אלו שנועדו לשימוש יומיומי. אף שבמסורות מאוחרות, למשל באיראן, מוכר השימוש הפולחני בשבר לבן נגד עין רעה או לטיהור רוחני, בהקשר הנוכחי לא נמצא לכך כל ביסוס ארכיאולוגי.
הצורה שבה השתמשו בצמח הייתה באמצעות שריפת זרעיו במבערי חרס – קטורת שנועדה לייצר עשן. לא נמצאה עדות לצריכה אוראלית ״פומית״ (כגון חליטה) או למריחה חיצונית. שיטת הקטורת מאפשרת חשיפה מתונה לחומרים הפעילים בדרך נשימתית, תוך הפחתת הסיכון לרעילות שמאפיינת את הצריכה הפנימית של הצמח במינון גבוה. זהו מאפיין חשוב במיוחד, שכן חלק מהחומרים הפעילים בשבר לבן – בהם הרמין והרמן – ידועים כמעכבים של האנזים MAO-A ומשפיעים על רמות הסרוטונין והנוראפינפרין במוח. כתוצאה מכך, חשיפה מבוקרת לחומרים אלה עשויה להשפיע במידה מסוימת על מצב הרוח או על תחושת הרפיה.
חשוב להדגיש שהמינון האפשרי בשיטה זו של עישון לא מספיק כדי להביא לאפקטים הזייתיים, ולכן סוברים שאולי אפשרי שהיו לחומר השפעות פסיכוטרופיות, אבל זה לא היה לצורך פולחני מובהק, כי אם הקלה על כאבים כרוניים כמו כאבי שיניים, ראש או פרקים, טיפול במצבים נפשיים כגון דיכאון או עצבנות, סיוע בשמירה על היגיינה תברואתית במרחב הבית – כולל חיטוי אוויר, הפחתת זיהומים וחיידקים – ואף הרחקת מזיקים, כלומר, הדברה, ולא בהכרח רוחות רעות, למרות שזה נחשב אותו הדבר בתקופה זו.
לעיל צוין כבהערת אגב הקשר בין קוראיה למקדשים חסרי ייצוג האל שנמצאו בערבה ובסיני – מה שנחשב בעיני חלק מהחוקרים כפולחן המקורי של יהוה. כעת, כשמסתבר שהחרמל, השבר הלבן, היה בשימוש נפוץ גם במסגרת פולחן ביתי. כמובן, אם ניתן לשאול את המושג הלקוח מרומא העתיקה, גם אל המזרח העתיק – הרי שמדובר בפולחן לכל דבר. זה מה שיכול להסביר את השימוש ה״סימפטטי״ של הצמח לצרכים של מאגיה, כלומר, האמונה שלצמח יש ״כח״ שמגולם בו, של חיטוי, ריח דוחה כדרך של דחיית מחלות, מזיקים ואולי גם רוחות.
ברומא העתיקה היה קיים פולחן ביתי, שהיה חלק מוסדר ורשמי מהדת הרומית העתיקה. הפולחן כלל הצבת מזבחות קטנים (lararium), הצעת מזון, קטורת ויין, והדלקת נרות או עשן כמחווה של כבוד ובקשה להגנה על הבית. היו אלים מיוחדים שנחשבו כאלי הבית, ובהם גם אלים ששומרים על המשפחה ועל ה״כח המוליד שלה שנקרא ״גניוס״ (אותו המקור האטימולוגי של לידה, שבט וכו׳).
הדבר היה קיים גם במסופוטמיה, שבהם הישויות הביתיות נקראו ״למסו״ או ״שדו״, ותוארו בצורה של בן כלאיים של אדם, ציפור, ושור או אריה – במקרה, או לא, כמו התיאור של יהוה בחזון יחזקאל וישעיהו. לצד הלמסו היו גם שדים מסוכנים כמו לילו (לילית) שכדי לסלק אותן שימשו לחשים, קטורת, קמעות וכו׳ שאינם אלא טקסטים רפואיים מאגיים שכוללים צמחי מרפא או ״שורשים״ – מרשמים שניתנו על ידי אנשי מקצוע מיוחדים שנקרא ״אשיפו״, כלומר ״אשפים״. אלים ביתיים היו גם ביוון, כמו הרמס שהיה ״שומר על הפתח״ או הסטיה אלת האח – בשני המקרים מדובר היה בדיימונים (daimon), ישות ביניים חצי אלוהית שמשגיחה מפני דיימונים מרושעים, שלא קשורים באותו קשר אינטימי עם הפרט הסוגד להם. אותם הדיימונים נקראו בתרבות הערבית המאוחרת יותר ״ג׳ינים״ (jinn), וכדי ״לשמור איתם על השלום״ היו מקטרים להם.
אינינו יודעים דבר על התרבות הביתית בחצי האי ערב של העת הארכאית (כלומר זו שלפני התקופה ה״קלאסית״, שבה כבר יש תיעוד מסודר. בדרך כלל מקבילה לתקופה הקלאסית וההלניסטית היוונית). אבל הדברים האלה עושים קצת סדר. בסך הכל, 2700 שנה אחורה זה חופף לתקופה של ממלכת ישראל ושל הומרוס. אנחנו לא מדברים פה על פרה היסטוריה רחוקה.
בכל מקרה, בבואנו לסבור שהשבר הלבן היה פאקטור בהתגלות הראשונה למשה רבנו בסנה הבוער. משה כידוע, נמלט למדין (אולי קוראיה?), ואם מדובר בצמח שמבעירים, מן הסתם כקטורת, הרי שיש לנו קייס לומר שיהוה התחיל בתור סוג של ג׳ין או דאימון, שהלך והתפתח לכיוון הרמס ואפילו ״זאוס סוטר״. ברומא, המשפחה אורגנה במבנה היררכי פטריאכלי שבראשה עמד האב שהוא בעל הסמכות המוחלטת על כל הקשור לפרטי הבית ולחייהם. לכל בית היה גניוס, שלעיתים היה מזוהה עם נשמת האב, ולעיתים עם רוח בלתי־נראית שנכנסת לראש המשפחה ומייצגת את כוחו. סוג של אנרגיית ה״קא״ שעוברת מפרעה ליורשו במצרים ומגלמת את הכח החיוני שלו, ישות אלוהית שמוענקת בהכתרה ובכך בעצם פרעה מייצג את אלוהים. המשפחה נבנתה כתמונת מראה להיררכיה האלוהית, שבה למשפחת האלים יש ראש בית אב, יופיטר (או זאוס). כך בעצם המשפחה האנושית שיקפה סדר קוסמי – ולהפך. ויופיטר היה בעצם הפטרון של הגניוס. כך יהוה היה הפטרון של הבית, או לפחות של בית האב של ישראל ושבטיו.