הצבע הכחול ומטרתו

בתרבויות העתיקות, ובפרט במצרים הקדומה, צבע הכחול נחשב לנדיר ובעל ערך מיוחד. מקורות טבעיים לכחול היו מעטים; אבן חן כדוגמת הלאפיס לזולי שימשה להפקת גוון כחול עז, אך הייתה יקרה ונדירה. בין השאר מפני שמכרות הלאפיס לזולי היו רחוקות, טכנית, באפגניסטן, ולהביא אותן היה מצריך מסע של אלפי קילומטרים. כחול בטבע הוא לא דבר שאפשר למצוא בקלות, ולכן ברוב המקרים לא היה אפשרות לצבוע דברים בכחול, אז לא היה כחול. למעשה בשפות כלל לא היתה מילה לכחול, מן הסתם בגלל נדירותו.

ומה עושים כשבכל זאת רוצים כחול? היו זקוקים לחלופה. איך מוצאים חלופה? לרוב בניסוי וטעיה, זה מה שניתן לעשות בימי קדם. סביר להניח שיד המקרה נתנה קצה חוט, ובתוך ההקשר הטכנולוגי הקיים, היו נסיונות להשתפר ולהתמקצע. כחלק מחוד החנית הטכנולוגי של אותה התקופה, קדרות החרס, אנשים חיממו חול וזיגגו אותו, וכך נתגלו זכוכיות בשלל צבעים, הכל בהתאם להרכב המינרלים. חימום החול ביחד עם נחושת, הביא ליצירת חומר בוהק בשם "פיאנס מצרי", חומר ירקרק-טורקיז. הנפחים הקדומים הבחינו שחרס ששהה בטמפרטורה גבוהה ונספג בנחושת – יצר פני שטח מבריקים. מלחי נתרן שהשתרבבו לכבשן, הותירו בתחתיות התנורים גושים כחולים כתוצר לוואי, מה שמכנה ניסים אמזלג "עוג הנתיך". כשהנפחים ניסו לגרד את החומר הזה, גילו שניתן להשתמש בו כפיגמנט, או לפחות בשיפור שלו. הם שינו יחסים בין הרכיבים, כן את הטמפרטורות וזמני החימום עד שהתקבלה תוצאה יציבה וכחולה. החומר שנתקבל נקרא "כחול מצרי".

העובדה שמדובר בנחושת שהצבע המקורי שלה הוא כתמתם, הפך את הצירוף עם הכחול למשהו שמזכיר יותר מכל את הלאפיס לזולי. למצרים היה את הצבע שלהם, זמין וזול. כך הם יכלו לפסל את אליליהם: במסורת המצרית תוארו האלים כבעלי "עור מזהב ושיער מלאפיס לזולי" – כלומר עורם מוזהב ושיערם כחול-כהה. פרעונים נקברו עם מסכות קבורה מעוטרים בצבעים אלה: הזהב סימל את בשר האלים, בהיותו חומר שלא מחליד וזוהר בנצחיות כמו השמש. הכחול סימל את השמיים, כמו גם את המים התחתונים והעליונים, שמהם נקוו אל מקום אחד לחשיפת אדמת המדבר הזהובה: נות כאלת השמיים סומלה בצבע הכחול, גב כאל האדמה סומל בצבע הזהוב, ואולי משום ששעורה שגם היא בצבע זה, צמחה מבין צלעותיו. בכל אופן, הכחול נחשב צבע מגונן ואפוטרופאי. האל אמון, ובהמשך ההכלאה שלו עם האל רע, שנחשבו כמגוננים – תואר כבעל עור כחול. לא הזיקה העובדה שגם הלוטוס הכחול הוא… כחול. וגם חיפושית הזבל, למרות שחלקן בצבע זהב. בכל המקרים הדבר סימל את המחזוריות ואת מעגל החיים, ואת הקשר בין העולם הגשמי לרוחני ובין החיים למוות. אגב, לא רק בתרבות המצרית סימלו הכחו והזהוב את הדברים הללו: אל הירח סין תואר עם זקן מלאפיס לזולי, מסופוטמיה שיבצו אבני לאפיס לזולי ותכלת בחפצי קודש ומלוכה, כמו בלירה מאור שבה ראש שור מצופה זהב וזקנו מלאפיס. ולא רק במזרח הקדום, אלא גם מעבר לו – בהודו האלים כולם מתוארים כבעלי עור כחול. ביהדות כחול נחשב כצבעו של ה', שנראה כ"לבנת הספיר" – על פי זהר עמר ואחרים, זהו שמו של הלאפיס לזולי.

על הצבע הכחול המצרי היה ידוע מן הסתם, וגם על סחר ותפוצה שלו ברחבי המזרח, כתחליף ראוי. עם זאת, ישנן עדויות ארכאולוגיות מוגבלות לאופן ייצורו. בשלהי העת העתיקה, השימוש בו הלך ופחת, ודרכי יצירתו נשכחו במשך מאות שנים. עד שהגענו למצב שבו לא ידעו מה הרכבו ואיך ניתן להשיג אותו. ובכן, עד היום. מחקר חדש מציע 12 "מתכונים" להכנת הצבע, וחוקר כיצד שינוי בפרמטרים משפיע על הגוון שלו – הוא משווה בין השונות של הפרמטרים שנבחנו במחקר, לבין הדוגמאות העתיקות שיש בידינו, ומגיע למסקנות באשר לרמת הדיוק והחשיבות שלה בעולם העתיק, שהביאה לשונות מועטת יחסית באופן מפתיע, שרומז על כך שההקפדה על המינונים והכמויות היתה כמעט דתית.

אמנם בעתיקות קיימת שונות, אך נדמה שהשונות לא קשורה בהכרח במינונים ובהקפדות אלא דווקא באיכות החומרים וכלי הייצור, כלומר בחומרי הגלם המקומיים ובתנור. הדבר מעיד על כך שהידע הטכנולוגי היה אמנם קיים, אבל בהעדר אמצעים מודרניים לזיכוך החומרים, היו מתקבלות גרסאות שונות של הצבע – כולן היו קבילות, כנראה, למרות שאם היתה חשיבות דתית בתהליך הייצור, יכול להיות שגם היתה היררכיה בשימוש בפיגמנטים ה"פחות איכותיים"

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×