• ממצא אוכרה אדומה קושר את האדם הקדמון לטקסים ראשונים

    ממצא אוכרה אדומה קושר את האדם הקדמון לטקסים ראשונים

    מחקר חדש שפורסם בגיליון האחרון של כתב העת היוקרתי Proceedings of the Royal Society B, פרי עבודתם של חוקרי מכון SapienCE באוניברסיטת ברגן, שופך אור חדש על חייהם של בני האדם בתקופת האבן התיכונה (MSA) באפריקה. באמצעות טכנולוגיה מתקדמת לזיהוי חלבונים עתיקים, זיהו החוקרים באתר Klipdrift Shelter (KDS) שבדרום אפריקה ממצא יוצא דופן: שאריות קולגן שמקורו באנטילופת האילנד (Eland), אשר עורבבו באופן מכוון עם אבקת אוכרה אדומה לפני כ-60,000 שנה (בטווח שבין 52,000 ל-72,000 שנה לפני זמננו).

    החוקרים נוקטים אמנם משנה זהירות ומגדירים את השימוש באוכרה כ"פרוקסי" (מדד) להתנהגות מודרנית, קוגניציה מורכבת ותכנון רב-שלבי. ייצור צבעים מורכבים שכאלה דורש הבנה כימית של הסביבה ויכולת ביצוע מתוחכמת. אולם, ניתן ללכת צעד נוסף ולטעון כי ממצאים אלו מהווים את התשתית המדעית לזיהוי המערכת הדתית הראשונה בהיסטוריה האנושית. ובואו נהיה כאלה.

    בדרך כלל נוטים לחשוב על השימוש באוכרה אדומה לצורך צבע עמיד בציורי קיר או גוף. אבל זה לא חייב להיות דווקא זה. יכול להיות שהשימוש היה פונקציונלי בלבד, שכן האוכרה משמשת כחומר איטום ושימור בעיבוד עורות, כקרם הגנה מהשמש, כחומר דוחה חרקים או כמרכיב בדבק מורכב להצמדת חודי אבן לחניתות. אך גם בשימושים מעשיים אלו טמון פוטנציאל מקודש. האוכרה, באדמומיותה העזה, נתפסה כ"דם האדמה". האנטילופה, ששימשה כחיית טוטם מרכזית, העניקה לתוצריה משהו שנושא את הכח שלה ובכך אותם אותו לאובייקט עליו הוא נמשח. פעולת השימור עצמה, בין אם של צבע ובין אם של עור מפני ריקבון, נתפסה כפעולה שיש בה מן האלמוות.

    טיעונים אלו עומדים בלב "תיאוריית הקוסמטיקה הטקסית" של חוקרים כאיאן ווטס וקמילה פאוור, המציבים את האוכרה האדומה במוקד התפתחות התרבות והדת. לפי תיאוריה זו, הבחירה באנטילופת האילנד אינה מקרית. מדובר בחיה בעלת משמעות קדושה עמוקה בתרבויות האזור, כפי שניתן לראות אצל הבושמנים (סאן) בתקופות מאוחרות יותר. הקשר המיתולוגי המוקדם הזה מרמז כי ייצור התערובת היה טקס דתי בפני עצמו. מי שביצע אותו פעל לא רק כטכנולוג, אלא כ"כהן" או כמאגיקון, המשתמש בטכנולוגיה ככוח על-טבעי וטרנספורמטיבי.

    המחקר הנוכחי ב-KDS הוא פריצת דרך, שכן זו הפעם הראשונה שבה מזוהה בוודאות סוג החומר המקשר (החלבון) בתערובת כה עתיקה. עם זאת, העדות הקדומה ביותר לערבוב מכוון של אוכרה עם חומרים אורגניים נחשפה כבר ב-2011 במערת בלומבוס, על ידי אותו צוות מחקר שהחל לחפור שם בראשית שנות התשעים. בבלומבוס נמצאו קונכיות ששימשו כמיכלים לערבוב אוכרה עם שומן ועצמות כתושות לפני כ-100,000 שנה, בעוד העדויות הקדומות ביותר לציור באוכרה מתוארכות ללפני כ-73,000 שנה. יחד, ממצאים אלו מציירים תמונה של מסורת רוחנית וטכנולוגית ארוכת שנים, שבה הצבע האדום ומהות החיה היוו את אבני הבניין של האמונה האנושית הראשונה.


  • פוליטיקה קומנסלית: סעודות, כוח וסמכות

    פוליטיקה קומנסלית: סעודות, כוח וסמכות

    "פוליטיקה קומנסלית" היא מושג שטבע הארכאולוג והאנתרופולוג מייקל דיטלר, המתייחס לאופן שבו סעודות ומשתאות משמשים זירה לעיצוב יחסים חברתיים, צבירת כוח פוליטי וביסוס סמכות. לפי גישה זו, סעודות אינן רק מפגשים חברתיים או טקסים דתיים, אלא כלים פוליטיים מתוחכמים. בין השאר, הן מכוננות יחסים אסימטריים מובהקים: המארח מחויב לרוחב לב ולנדיבות מופגנת, אך בתמורה הוא מצפה מאורחיו להכיר בעליונותו היחסית. בעסקה הלא־כתובה הזו, לארח פירושו לקחת לרגע את תפקיד ה"דום" ולהשאיר לאורח את ה"סאב" במשחק הכוחות החברתי.

    כדי להפיג את המתח המובנה הזה, נהוג היה לשלב בסעודות חומרים משני תודעה. אלה סייעו לשבור דיסטנס ולחולל "קומוניטס", מונח אנתרופולוגי המתאר תחושת שוויון, אחדות וסולידריות בלתי־אמצעית ברגעים של לימינליות. אלא שמשני תודעה נתפסו גם כפרקטיקה מאגית המסוגלת לחולל טרנספורמציה. המארח, כמי שמחזיק בגישה אל אותו "קסם", מפגין למעשה שליטה בכוח ובשפע, או במה שמכונה באנתרופולוגיה "מאנה". הגישה למאנה מקנה סמכות, וסמכות מתורגמת מהר מאוד לרווח פוליטי.

    בגלל שמדובר בגישה למאנה, ומתוך העקרון שהגישה אל הנשגב כלולה בתוך מה שנקרא "טאבו", דהיינו הנשגב עצמו הוא טאבו והגישה אליו מותרת רק לאליטה מצומצמת ואקסקלוסיבית, טקסי השתייה הללו הפכו ל"דיאקריטיים", כלומר, למנגנונים שמכוננים ומסמנים הבחנה מעמדית: מי בפנים ומי בחוץ. הדבר ניכר באיכות החומרים, בכלים המפוארים וביצירת חוויה בלעדית ומורכבת, מעין "חוויית גורמה", או במילותיו של פייר בורדייה: מופע ראווה מובהק של הון תרבותי. מי שאינו אנין דיו כדי להעריך את הדקויות, מסגיר מיד את עובדת היותו מחוץ למעגל הנבחר.

    התובנה המעשית מכל זה פשוטה להפליא, ורלוונטית אפילו כשחברים מתלבטים איפה להרים מסיבה. במבט ראשון, אף אחד לא רוצה לארח אצלו. הרי למה להיתקע עם הכלים, הבלאגן וההוצאות העודפות? אבל במבט שני, מי שמארח קוצר את ההון החברתי. הוא בעל הבית, הוא מוקד הסמכות, וגם ברגעים הפחות זוהרים הוא מחזיק בעמדת יתרון מובנית. במאזן הרווח וההפסד, מתברר שלמרות ההשקעה, הטרחה והעלויות, משתלם לקחת יוזמה ולהוביל. מי שלא מעז, אינו צובר מעמד. מנהיגות נמדדת בדיוק בנכונות לקחת על עצמך משימות מורכבות ללא רווח חומרי מיידי. ממש כמו ילד שמבין ששותפות ועזרה לאבא מייצרות קרבה, ביטחון ותחושת בגרות.

    ביבליוגרפיה:

    Dietler, Michael. "Driven by Drink: The Role of Drinking in the Political Economy and the Case of Early Iron Age France." Journal of Anthropological Archaeology 9, no. 4 (1990): 352–406.


  • הקטניות: מהפכן עתיק במגש ההיסטוריה

    הקטניות: מהפכן עתיק במגש ההיסטוריה

    חדש על המדף: "A History of the World in Twelve Beans", תרגום אנגלי לספר שיצא במקור בהולנדית לפני 3 שנים ומספר את ההיסטוריה האנושית דרך עדשת הקטניות. הקטניות נחשבו במשך שנים כמזון של עניים וכחלופה זולה לבשר, אבל מסתבר שהם היו המנוע האמיתי מאחורי צמיחתן ונפילתן של אימפריות, תנועות פוליטיות ותגליות מדעיות. כל זה פחות משנה לנו. אני רוצה להתרכז בכמה דברים אחרים. קודם הקדמה קצרה ואז הסיפור העיקרי.

    ראשית, אכן הקטניות הפכו לתחליף לבשר. האדם זקוק לחלבון. פעם האפשרות היחידה שלו לאכול חלבון והרבה היה בשר. אילו רצה ללקט חלבון מן הצומח היה לו קשה, כי הקטניות במהדורתן הפרה-היסטורית והטרום-תרבותית היו מפיצות את זרעיהן באמצעות מנגנון מכני של התפוצצות התרמיל ופיזור הזרעים לכל עבר. ליקוט שלהן היה קשה ולא יעיל. למעשה, כמו הדגנים גם הן היו יורים את הזרעים מהשיבולים וכדי ללקט אותם היו צריכים לאסוף את הזרעים המפוזרים אחד אחד, והיה צריך לחפש מוטציות גנטיות ששומרות את הגרעינים צמודים לשיבולת (אבל מתפרקים בקלות) כדי לשפר את יכולת הליקוט. אבל יש הבדל בין דגנים לבין קטניות, לטובת הקטניות. דגנים צריכים הפריה, בעוד שקטניות הן דו-מיניות במובן הזה שהן יכולות להפרות את עצמן – הרמפרודיטיות. תכונה זו הקלה על החקלאים להרבות את המוטציות הללו יחסית בלי בעיה. וכך התזונה הפכה יותר על לקט ופחות על ציד, ופחות על לקט ויותר על חקלאות מאורגנת, כי לא צריך ללקט.

    אבל יש בעיה. אם מגדלים דגנים הם לאט לאט לוקחים את כל המינרלים מהאדמה ומדללים אותה. דגנים צורכים כמויות גדולות של חנקן מהאדמה לצורך גידולם. כאשר מגדלים דגנים באותה חלקת אדמה עונה אחר עונה ללא החזרת חנקן לקרקע, מפלס החנקן הולך ואוזל, והאדמה נשחקת ומאבדת את פוריותה. החנקן הוא רכיב חיוני לבניית חלבונים, חומצות אמינו וכלורופיל בצמח. דגנים סופגים חנקן מהקרקע בקצב מהיר מאוד, אך אין להם יכולת לקבע חנקן מולקולרי ישירות מהאוויר. בשונה מקטניות. על שורשי הקטניות חיים חיידקים סימביוטיים (כגון Rhizobia). חיידקים אלה קולטים חנקן מהאוויר ומקבעים אותו בתוך הקרקע בצורה זמינה לצמחים, ובכך פועלים כדשן טבעי. לא רק קטניות מסוגלות לגדול עונה אחר עונה, אלא גם דגנים שאם גדלים לסירוגין על אותה אדמה ומבצעים בעצם "רוטציה", עונה אחת קטניות ועונה אחרת דגנים, הם משקמים את רמת החנקן וכך שחיקת האדמה נמנעת והיבול פורה בשתי העונות. לכן אנו רואים באופן עקבי שבכל התרבויות שבייתו דגנים, ביחד עם הדגנים בויתו גם קטניות, בין אם זה חיטה עם פול, אורז עם סויה או שעועית ותירס.

    בעקבות ביות הקטניות והדגנים, התחוללו שינויים דמוגרפיים. אצל ציידות-לקטות נוודיות, מרווח הלידות עמד על כארבע שנים עקב הצורך לשאת את הילד על הגב והשפעת ההנקה הממושכת על דיכוי הביוץ. המעבר ליישובי קבע ולחקלאות איפשר להזין תינוקות בדייסות דגנים וקטניות ולגמול אותם מוקדם יותר, דבר שהוביל לקיצור מרווח הלידות ולגידול אוכלוסייה מהיר. הצטברות עודפי המזון הניאוליתיים והצורך לנהלם הובילו להתפתחות הבירוקרטיה והמסחר. הכתב הומצא כדי לתעד עסקאות כלכליות, המטבעות הראשונות היו בעצם פולי קטניות, או יותר נכון מידות המשקל הראשונות, שהתפתחו בהמשך למטבעות – שקל זה מלשון לשקול, פאונד זה מלשון מידת המשקל פאונד. השתמשו בזרעים הללו מפני שהיה ניתן לשמר אותם לאורך זמן, ובמקרה של קטניות גם המשקלים שלהם היו די אחידים.

    באמריקה המרכזית, פולי קקאו שימשו כסף לכל דבר ואף ספרו אותם ביחידות קבועות. זרעי חרוב שנקראים בפניקית "גרה", הפכו בגלל אחידות היחסית למשקל. המפגש של הפניקים עם היוונים העביר את המילה ליוונית, Keration. משקל של מטבע זהב רומי היה 24 גרעיני חרוב, כשכל גרעין חרוב הוא 0.2 גרם, ולכן יחידת משקל של זהב הפך ל-24 קראט. גם בתנ"ך מדווח לנו על מידתו של השקל 20 גרה.

    אז הקטניות שימשו כמנוע תרבותי, אבל מעוד סיבה. מאחר שהקטניות הן חלבון זמין, ובשר היה חלבון שקשה יותר להשיג וגם יקר יותר, רוב פשוטי העם לא היו אוכלים בשר כי אם בחגים בנוכחות קורבן. הבשר היה סמל סטטוס, כתבתי לפני כמה שבועות כאן שהדבר התבטא בכך שמי שאכל בשר, הכליות שלו היו "משוכללות" יותר ומסוגלות לעבד ולפרק חלבונים גם כשאוכלים בכמויות גדוות מבלי שהכליות יגיעו לאי ספיקה. אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שבחברות שאוכלות בשר קטניות הפכו לאוכל של עניים. לעומת זאת, היו גם חברות שנמנעו מאכילת בשר, כמו בהודו. לפי תפיסות היסוד של ההינדואיזם והבודהיזם, כל היצורים החיים צמו אבות משותפים ונבעו מאותו מקור קדמוני יחיד. כפועל יוצא מכך, הרגת בעלי חיים ואכילת בשרם נאסרו כליל, והחברות ההינדיות והבודהיסטיות הפכו לצמחוניות ברובן. לכן המטבח ההודי מבוסס ברובו על קטניות שהן מקור החלבון העיקרי.

    לא אפרט מה יחסי הגומלין בין הפיתגוראיזם לבין דתות המזרח, אבל קיים קשר עיקרי בכך ששתי התפיסות הללו האמינו בגלגול נשמות ולכן נמנעו מאכילת בשר. אלא שבשונה מבהודו, לפיתגורס היתה בעיה מהותית עם הקטניות. כך בעצם הוא הטיף לא לאכול בשר אך גם לא לאכול קטניות, וכך נוצר אצל חסידיו מחסור בחלבון. את המחסור הזה הם מילאו באמצעות צריכת יתר של חלב, דייסות שעורה ודבש. פריט הטריוויה הזה הוא אנקדוטה נחמדה מפני שלכל אחד מהמזונות האלה יש קונוטציות מיסטיות ומן הסתם פסיכואקטיביות. לא הן עצמן אלא תוצריהן, כששילוב של כולן ביחד הוא חלק מהמתכון המפורסם לסומה ההודי אך גם לקיקאון באלאוסיס. אבל לא זה העניין שאתמקד בו כי אם האיסור על קטניות. למה הפיתגוראים אסרו על אכילת קטניות?

    ההסבר המרכזי לאיסור זה טמון באמונה שהפולים שימשו ככלי קיבול וכשומרים של נשמות אנושיות הממתינות לגלגולן הבא. בטקסט אורפי עתיק המיוחס למשורר המיתולוגי אורפאוס (Orphic fragment 291) נכתב במפורש: "אכילת פולים וכרסום ראשי הוריך הם היינו הך". משמעות הדימוי הקיצוני הזה היא שאכילת פולים נחשבה למעשה רצח וקניבליזם של נשמות אבות המשפחה וההורים שהתגלגלו בצמח. עוצמת האמונה הזו באה לידי ביטוי באגדה על מותו של פיתגורס: כאשר נס על נפשו מפני רודפיו, הוא הגיע לשדה פולים פורח אך סירב לחצות אותו כדי לא לרמוס את הנשמות הכלואות בפולים, ובעקבות זאת נלכד ונרצח. כלומר, לא אוכלים קטניות כי בקטניות יש כח רוחני טמון. ומהו הכח הרוחני הזה? שימו לב, זו לא בדיחה. הכח הרוחני הוא הפלוץ, שמשול לנשמות של אנשים מתים!!!

    כאשר אנו אוכלים קטניות, יש בהם סוכרים מורכבים כמו אוליגוסכרידים, שלקיבת האדם קשה לפרק אותם. מאחר שהיא אינה מסוגלת לעשות זאת מבחינה גנטית, הסוכרים אינם מתפרקים בה וממשיכים במערכת העיכול עד שהם נלכדים במעיים, שם חיידקי המעיים מצליחים סוף סוף לפרק אותם בתהליך תסיסה. אך כחלק מהתסיסה יש גם תופעת לוואי, החיידקים מקבלים אינפוט אבל גם פולטים אאוטפוט: מימן וחנקן, שהופכים לגזים כגון הידרוגן ומתאן. הגזים הללו תופסים מקום בבטן, ובבטן יש רפלקס שפולט אותם החוצה. גם אם לא רוצים. והי, כל הקטע בלהיות פילוסוף זה לשלוט על הגוף שלך, אבל מה קורה כשאתה לא מצליח? כאן הבעיה האונטולוגית. התוצאה: המנעות ממה שגורם לגוף שלך לא להיות צייתן.

    בשפה היוונית העתיקה, המילה Pneuma שימשה לציון אוויר בתנועה. הדבר הזה בעצם בעל כמה משמעויות, גם נשימה, גם נשיפה, וגם באופן כללי תנועה של גז. הנשמה נתפסה כגז כזה, כשמפיחים רוח בגוף דומם נושמים לתוכו. באופן מקביל לחלוטין, בלשון הלטינית, המילה Anima מציינת גם היא את הדבר הזה: רוח, נשימה, נשמה ובאופן כללי חיות. הגז שיוצא מהבטן נתפס גם הוא כנשמה… ברגע שאתה לא שולט על גופך, ברגע שאתה מתנהג בצורה שפולטת גזים, בין אם זה גרעפס או פלוץ, חלק מהנשמה שלך נפלטת ביחד עם הבל הפה. ואם יש מזון מסוים שמעודד את זה, ומאחר שהגוף הוא מכונה של אינפוטים ואאוטפוטים, ולא ידעו עדיין על המרת חומרים בתהליך העיבוד, הם תפסו כל מה שיוצר גז כמשהו שגם מכניס גז. לפיכך, אם אכלת פול ויצא גז, כנראה שיש בפול חומר "נשמתי".

    במאמר מוסגר ואולי זה חומר לפוסט אחר, זה לא מדויק שחומר עם אינפוט גזי מוציא גז. חלק מהפלא של הגוף האנושי היה שהאינפוטים הם בדרך כלל נוזל ומוצק, והפלט הוא בדרך משהו שהוא בין נוזל למוצק: משחה. אני חושב שהטרמינולוגיה של מצבי צבירה לא נכונה לחלוטין, בין השאר משום שלא היה להם מושג שמתאר גז, לפחות לא כזה שאין לו משמעות של "נשמה". אבל נשאר עם הכשל הזה, זה בעיקר כשל שלי להסביר את התפיסה הקדומה. הנקודה היא שהם באמת חשבו שהפלוצים הם בעצם נשמות מסכנות שהתגלגלו בפול והופלצו.

    המילה היוונית העתיקה לפול, Kyamos, נגזרה מהפועל Kyein שפירושו "התנפחות", בדומה להתנפחות הרחם במהלך ההריון. הגבעול החלול של הפול נתפס בעצם כצינור שדרכו עוברת אותה ה"רוח" ומפיחה את הגרעינים בחומר הנשמתי הנמצא בשאול. ברצינות, כך אצל אריסטו. חיתוך שורשי הפול חשף נוזל אדום הדמה לדם אדם. יש אמנם סיבה ביולוגית לכך, חיידקי השורש של הקטניות מפיקים חלבון (לגהמוגלובין) הקושר חמצן בצורה זהה להמוגלובין בדמנו. אבל מבחינת היוונים זה היה דם לכל דבר, דם הנשמות הכלואות.

    כמובן, לא רק הומור מקאברי היה שם. הפול מזכיר אשכים, או את איבר המין הנשי כשהוא נפתח במהלך קלייה. הדבר סימל רבייה, הריון והתחדשות, ולכן הפך לקמע אפוטרופאי. דיברנו קודם על מטבעות ומשקלים? יש תאוריה שסוברת שהמטבעות הפכו למתכתיים דווקא בגלל האלמנט האפוטרופאי, כלומר נוגד עין הרע שלהם. אם היה לך משהו יקר מפז, לפעמים לא היית מוכן לתת אותו לאף אחד אלא במחיר של קמע שהיה נותן לך הגנה. עשירים היו מוכנים לשלם המון על דברים שרצו בהם כדי לקבל מעמד השווה למעמד הכהנים, ולכן הסכימו לשלם הרבה "קמעות" כאלה. כך בעצם נוצרה זהות בין משקלים לבין הגנה, ובהמשך המטבעות אכן הוטבעו עם סמלים וצלמים של אלים (ובהמשך של מלכים שהכתירו עצמם כאלים). זהו בכל מקרה הקישור המקורי של ה"מטבעות" המקוריים להגנה אפוטרופאית, העובדה שזרעי קטניות נראים כמו רחם, או כמו איבר מין נשי שנפתח, או סתם כמו אשך.

    ככלל, ההיסטוריה של הפרשות ונוזלי גוף היא אחד מהדברים היותר מעניינים שקיימים, כך למדתי מכתיבה של כמעט 3 וחצי שנים ב"מקדש התודעה". אני מקווה שאני מצליח לשכנע.


  • עץ הליבנה: עתיקות, ריפוי וקדושה

    עץ הליבנה: עתיקות, ריפוי וקדושה
    עץ הליבנה (השדר), המוכר בזכות גזעו הלבן והבוהק המעטר את יערות חצי הכדור הצפוני, מלווה את האנושות מאז שחר קיומה. מראהו העדין מטעה. מדובר באחד העצים העמידים והחיוניים ביותר בטבע, "מין חלוץ" המסוגל לשקם יערות שלמים לאחר שריפות. במשך אלפי שנים הוא שימש כמקור לחומרי בנייה, בידוד וכתיבה, אך חשיבותו העמוקה ביותר טמונה בשני רבדים משלימים: היותו בית מרקחת טבעי ועוצמתי, ומסתמן שמשום כך, הפיכתו לציר קוסמי מקודש בתרבויות רבות, וסמל של טהרה והגנה מאגית.
    החומר המבודד בליבנה עשוי מהקליפה של העץ, שכשמחממים אותה ב"זיקוק יבש" היא הופכת צמיגית ו"מזופתת". בשיל ליצור את זה דרושה הבנה טכנולוגית מורכבת, של מהי בעירה אנאירובית, דהיינו ללא חמצן. מתי ההבנה הזאת היתה קיימת? פעם חשבו שמאוחר יחסית באבולוציה התרבותית של האדם, אבל מחקרים חדשים מוכיחים שכבר האדם הניאנדרטלי ייצר זפת כזו לפני כ-190,000 שנה (ואולי אפילו 243,000 שנה). וגם אחרי שהוכיחו שזה מה שאכן היה, היו שסברו שהוא השתמש בזה רק לצרכי הדבקה. מה שמגלים עכשיו הוא שהסיבה הראשונית להשתמש בזפת הזו היתה לא בהכרח לצרכים של הדבקה אלא דווקא כתרופה. יותר מכל שימש הליבנה את הקדמונים כאנטיביוטיקה, וכ"מסטיק רפואי". אמנם היה ידוע שלניאנדרטלים היתה הבנה כלשהיא בצמחי מרפא, אבל עד להוכחה זו, שהם ממש עסקו בייצור ועיבוד של חומרי מרפא חדשים, היו בטוחים שהם השתמשו רק במה שיש מן הנמצא.
    התימוכין לכך הם בראש ובראשונה גושי זפת שנמצאו באתרים ניאנדרטליים (כמו Campitello באיטליה ו-Königsaue בגרמניה) שמוכיחים את עצם השימוש בחומר. אבל גושי הזפת נמצאו בחלקם עם סימני שיניים אנושיים ודנ"א של חיידקי פה המעידים על כך שהזפת הוכנסה לפה, ככל הנראה לטיפול בכאבי שיניים או דלקות חניכיים. כעת מגיעה גם ההוכחה המדעית.
    הסוד מאחורי יכולות המרפא של קליפת הליבנה טמון בכימיה הייחודית שלה. היא עשירה בטרפנואידים, ובראשם בטולין (Betulin) וחומצה בטולינית (Betulinic acid). תרכובות אלו מעניקות לעץ את צבעו הלבן המגן עליו מקרינה, ומשמשות כנוגדי חמצן ונוגדי דלקת עוצמתיים הנחקרים כיום אף כטיפול פוטנציאלי בסרטן. בנוסף, קליפת הליבנה מכילה ריכוזים גבוהים של מתיל-סליצילט, תרכובת הקרובה כימית לאספירין, המקנה לחליטות מהעץ יכולת להוריד חום ולשכך כאבים באופן מיידי.
    עבור האדם הקדמון, היכולת של נוזל שחור וסמיך המופק מעץ לבן לרפא פצעים מוגלתיים לא נתפסה כאינטראקציה כימית, אלא כמעשה מאגיה טהור. הריפוי הפיזי נתפס כביטוי ישיר של כוחו הרוחני של העץ. במשך השנים הוא הפך עבור עמי הצפון לאקסיס מונדי של ממש. היו נוהגים לחרוץ בו שלבים ולעלות בו כבסולם במסגרת טראנס. החריצה על העצים שימשה גם בכתב האוגם (Ogham), שהאות הראשונה בו נקראת על שם הליבנה, ולפי המסורת הליבנה היה גם המצע הראשון שעליו נכתב הכתב הזה.
    ולא סתם הליבנה נבחר להיות ראשון. הוא מייצג את ה-Beith – אותה נקודת אפס קדושה שבה החיים מגיחים מתוך החשיכה הגדולה של החורף. בקליפתו הצחורה, הליבנה משיל מעצמו את העבר ומציע טהרה מוחלטת, דף חלק שממנו מתחילה השנה הירחית החדשה. עבור המשורר והכוהן הקדום, העץ שמרפא את הגוף בשרף המאגי שלו הוא גם זה שמבריא את הנפש, ומסמן את הצעד הראשון והבתולי בנתיבה הנצחי של האלה הלבנה. רוברט גרייבס, בספר שלו "האלה הלבנה", התייחס אל הכתב כולו באופן מיסטי, כמין לוח שנה קדום, ובו העץ סימל התחלה באופן כללי. גם בגלל שהוא אחד העצים הראשונים שמלבלבים בחורף, שהוא תחילת לוח השנה, אבל גם בגלל שהקליפה הלבנה שלו מסמלת את המופע הצעיר והבתולי של "האלה הלבנה". לפיכך הוא גם מסמל טהרה. גרייבס מציין את הצורה המסורתית של הסאונה, שבה היו משתמשים בענפים של הליבנה כדי לבנות צרור עלים שאיתו היו מלקים אנשים כדי לטהר אותם, פיזית (ניקוי רעלים) ורוחנית.
    במיתולוגיה הנורדית, העץ היה מקודש לאלות כמו פריה (Freya). במיתולוגיה הקלטית לאלה בריגיד (Brigid). האטימולוגיה של השם בריגיד הוא מלשון "גבוה" (*bʰerǵʰ-), אבל בהנחה שהליבנה עצמו הוא גבוה, ובאופן כללי השמש גבוהה, וגם זורחת (*bʰerəg- בפרוטו הודו אירופית. בריג וודה, במנטרה גאיטרי, אל השמש Savitr מכונה "הזוהר", או "הקורן" Bhargo, भर्गो) – אפשר להניח שיש קשר בין המילים, כלומר בריגיד היא אלת הליבנה. מסופר שנשים הרות היו מבקשות את ברכת העץ ללידה קלה, ושעריסות תינוקות נבנו מהעץ כדי להעניק לרך הנולד הגנה פיזית ומאגית מפני חולאים ועין הרע.

  • ניכוס מאנה: מאכילת אדם ליין

    ניכוס מאנה: מאכילת אדם ליין

    בבית אבי-חי יש עוד סדרת הרצאות והפעם על מדרשי המקרא המשוכתב של ימי בית שני. עד כה כבר 3 הרצאות אבל אני רוצה להתמקד בהרצאה הראשונה. מעביר את הסדרה ד״ר הלל מאלי מהמחלקה לתנ״ך באונ׳ בר אילן שעיקר מסקנותיו הוא שהמוטיבציה של נח להקריב קורבן לאחר המבול היתה על מנת לשכנע את אלוהים שלא להביא מבול בשנית. שתי הדרכים למנוע מבול נוסף הן באמצעות פולחן, כלומר באמצעות קורבן שעיקרו בהקטרת קטורת, ובאמצעות ברית עם האל, שעיקרה בציווי ״שופך דם האדם – באדם דמו יישפך״.

    בימים אלה אני נמצא בלהט כתיבה של עבודה מסכמת בקורס שזה עתה לקחתי. העבודה עוסקת בפרקטיקת גניבת האלים האשורית כוריאציה של ״ניכוס מאנה״. כתבתי על כך בקטנה לקראת יום כיפור, ואני מעוניין להוסיף עוד היבט. מה שכתבתי הוא שהתפיסה באשור היתה שצלם האל, הפסל שלו, מייצג את החיוניות של העיר ולכן אם גונבים את הפסל, גונבים את החיוניות של העיר. הבאתי כדוגמה את טקס ״שטיפת הפה״, ואת האופן שבו באמצעות מריחת שרפים שמהווים גם חומרי קטורת, מפיחים את מה שמוקבל בתרבות המסופוטמית ל״מאנה״, אנרגיית החיוניות, בפסל האלוהי. מדובר לכאורה בריטואל דתי של העברת חיוניות מהאדם אל הפסל, משל היה אחסון חיצוני שבו שומרים את הנתונים כגיבוי, ובבא היום כשרוצים לאחזר אותו מתחברים אל הענן ומסתנכרנים. הדגשתי את עובדת היות שרפי הקטורת הללו פסיכואקטיביים כדי לשוות לאנרגיית ה״מאנה״ הזו איכויות של שינוי תודעה, כך שאלוהים הוא האנרגיה משנת התודעה והדרך להתחבר עם האלוהים היא באמצעות שינוי התודעה. הסנכרון הזה הוא הוא ספיגת המאנה, במחשבה המסופוטמית זה נקרא ״מלאמו״. המושג המשלים נקרא ״מה״, שהוא בעצם ההגדרה למהו הסדר הקוסמי הנכון. לא אסביר על הדברים האלה עכשיו. זה אולי חומר לפוסט נוסף.
    העבודה שלי עוסקת כאמור ברעיון ניכוס המאנה, והטענה היא שאם בשלב המוקדם של הדת המאנה היתה פיזית ומוטמעת בגוף, בשלב המאוחר יותר היא הפכה מופשטת ומוטמעת בפסלים. אם נשתמש במינוחים של רוברט בלה לאבולוציה של הדת, השלב המוקדם ביותר נקרא ״דת שבטית״ או ״דת פרימיטיבית״, והשלב המאוחר יותר נקרא ״הדת הארכאית״. בדת השבטית אם היית רוצה לספוג מאנה היית משתמש בפרקטיקה הגופנית, קניבליזם. בדת הארכאית כבר הדבר הזה היה מופשט יותר, בין השאר משום שהתפתח טאבו כלפי קניבליזם, והתבצע תהליך שנקרא ״הפחתה״ (substitution), שבו במקום לאכול אדם, אכלו בהמה שייצגה את האל המופשט, שעבר בעצמו תהליך שנקרא ״סובלימציה״. כשרצית לנכס את החיוניות של האויב שלך, בהתאם, בדת הפרימיטיבית היית אוכל את האויבים שלך באמצעות פרקטיקה שנקראת ״אקסו-קניבליזם״. לאחר הסובלימציה ועם הפנמת הטאבו על קניבליזם, הרעיון הפך לגניבה של האל, שכן בפסלו טמונה החיוניות של האויב.
    חלק מהעניין של מאנה הוא שמדובר במשאב ״יחידאי״ במובן הזה שזהו משחק סכום אפס, אם אני מנצח זה אומר שאתה מפסיד, אם לי יש את המאנה זה אומר שלך אין אותה. כמו כן, המאנה היא משהו שחייב לעמוד במבחן התוצאה, כדי להוכיח שיש לך את המאנה אתה חייב לנצח, ואם הפסדת, המאנה עזבה אותך. במחשבה המסופוטמית, לפיכך, שליט שלא מילא את מחויבויותיו, את ה״ברית״, איבד את המאנה ואת הלגיטימציה השלטונית שלו. שמירת הברית היתה חלק מהעניין של הגשמת אנרגיית ה״מה״, שהיתה תנאי לקבלת ברכת האל והזכות להתהדר ב״מלאמו״, כלומר להיות ״מחזיק מאנה״ ועל כן שליט בעל לגיטימציה אלוהית. חלק מאותה הברית, חלק מהתפקיד של השליט בסמכות אלוהית היה לקיים את הפולחן ולהעניק פריון. לכן בעצם שני הדברים כרוכים זה בזה – קורבן ושמירת ברית.

    החידוש שלי בהקשר הזה הוא שהעקרון בברית היה בדת הפרימיטיבית באמצעות אכילת אדם. ואם לא אכילת אדם, אז הפנמת האנתאוגן שבו טמונה המאנה, בהיותו צמח שינק מן האדמה, מן ה״קומפוסט״ שבו נקברו האבות, את האנרגיה שלהם. בכך שאתה מפנים את האנתאוגן, אתה מפנים בעצמך את המאנה וזוכה להתאחד עם האבות הקדמונים שלך באמצעות מפגש איתם – מפגש גופני למהדרין. כלומר, בהזיותיהם, הם היו משוכנעים שמדובר במציאות מקבילה. האנתאוגן הוא בדרך כלל אותו השרף הפסיכואקטיבי. והעניין הוא שבשלב כלשהוא קניבליזם הפך לטאבו. מה שקרה אחרי המבול, כביכול, ומגולם בציווי ״שופך דם האדם, באדם דמו יישפך״ כרוך באיסור לנכס את המאנה באמצעות אנדו-קניבליזם, ובאמצעות שפיכת מיצי הריקבון של המתים על האדמה והפריית האדמה באמצעותם, מה שהוליד את רעיון הניסוך.

    לומר: באנתרופולוגיה יש שתי עדויות קלאסיות לאנדו קניבליזם. הראשונה היא מהאמזונס: בני הווארי (Wari') תועדו כמי שמניחים את גופות אבותיהם על פלטפורמות מיוחדות כדי לעודד ריקבון. מיצי הריקבון שנטפו מהגופה נחשבו למכילים את תמצית החיים והרוח של האב הקדמון. נוזלים אלו חלחלו לאדמה או נאספו, מתוך אמונה שהם מזינים את גידולי התירס או המניהוט. השניה היא מפפואה ניו גינאה, בני הדונקווי (Dunkwi Anga) תועדו כמי שמניחים את גופות אבותיהם על כלים מוגבהים בשדות חקלאיים. נוזלי הפירוק האורגני טפטפו ישירות על שורשי צמחי הטארו (Taro) או היאם (Yam), שנאכלו בהמשך על ידי הצאצאים.

    הפרקטיקות הללו כאמור הפכו לטאבו. הם אמנם לא מתועדים במזרח הקרוב, אבל סביר להניח שבחברות ניאוליתיות היו קיימים כאלה טקסים. אמנם במזרח לא נמצאו עדויות, אבל באירופה כן. מה שכן מתועד במזרח ללא ספק הוא הנוהג לקבור את המתים מתחת לבתים, ולהפריד את הראשים מהגופות, ולעיתים אף לכייר את הגולגלות מתוך תפיסה שהגולגולת היא המקום שבו נמצאת הנשמה. המזרח הקרוב הוא גם מקור המנהג לבצע קבורה משנית, ובו נמצאו העדויות הראשונות לטקסי ניסוך – הן במקדשים והן במסגרת טקסי המתים, הכישפו.

    סביר להניח שזו גם הסיבה לסיפור ההמשך על הכרם של נח (ההרצאה השניה של ד״ר מאלי). הניסוך הפך להיות בהמשך מניסוך של נוזלי רקבון לפוריות האדמה, לניסוך של יין. הסיבה שדווקא יין היא מפני שיין הוא אנתאוגן. למרות שבמסופוטמיה יש עדויות של ניסוך של אנתאוגנים אחרים כגון יין תמרים וכמובן בירה. עם זאת, בערך באותה התקופה שיש ממנה עדויות מוקדמות לניסוך, הגיע למסופוטמיה גם היין. ומאיפה? מהמקום בו הוא תורבת לראשונה, הרמה הארמנית. במערת ארני-1 נמצא הגת והיקב הקדום ביותר בעולם, המתוארך לסביבות תקופה זו. סיפור הכרם של נח משמר כנראה זכרון היסטורי מכך שמקורו של היין הוא מאיזור הרי האררט, ושיש בינו לבין הטאבו על קניבליזם וראשית הציוויליזציה קשר בלתי ניתן להפרדה!


  • פילים משתכרים: מיתוס או מציאות?

    פילים משתכרים: מיתוס או מציאות?

    דייוויד ליווינגסטון (1813–1873) היה מגלה ארצות, רופא ומיסיונר סקוטי, מהבולטים ביותר בחקירת יבשת אפריקה בתקופה הוויקטוריאנית. בספרו המפורסם והמצליח ביותר "Missionary Travels and Researches in South Africa" משנת 1857 הוא דיווח כיצד פילים אפריקאים נמשכים לפירות של סוג מסוים של עץ דקל, המורולה (Sclerocarya birrea) או תמר עין-החתול (Borassus). הוא ציין כי הפילים מוכנים לנדוד מרחקים עצומים כדי למצוא את הפירות הללו כשהם בשלים ונושרים על הקרקע, ולאחר שהפירות עוברים תסיסה טבעית בשמש ונוצר בהם אלכוהול, הפילים שאוכלים אותם מפגינים סימני שכרות ברורים, הם הופכים קולניים, נפרדים מהעדר, מתחילים לחצרץ בקול רם בבלבול ולבהות בחלל באופוריה מוחלטת.

    צריך לזכור כמה פיל שוקל (בין 3 ל-5 טון) כדי להבין מה זה אומר להשתכר. בשביל להשתכר צריך לספוג כל כך הרבה אתנול עד למצב שבו הוא יחדור למחזור הדם, יחצה את מחסום הדם-מח וידכא את מערכת העצבים המרכזית (חישבו ומצאו: 1,500 פירות מותססים היטב בבת אחת). אחרי שהפיל עושה את זה הוא מאבד את העכבות החשובים ביותר שלו. פילים נשענים ככלל על מנהיגות מטריארכלית תקיפה, לכידות קבוצתית וערבות הדדית להגנה על הפרטים והגורים. תחת השפעת האתנול, הפיל השיכור חווה התפרקות זמנית אך דרמטית של הנורמות: הסדר והסמכות המטריארכלית מוחלפים בהתנהגות אינדיבידואלית כאוטית, התקשורת המבוקרת הופכת למפגע קולי, והלכידות החברתית מתפרקת ברמה כזו שהפיל נפרד מהעדר המוגן, נוטש את המבנה ההיררכי והופך לאינדיבידואל עצמאי הפועל במצב מוחלש וחשוף לסכנות.

    נשאלת השאלה: אם פילים משתכרים ככה, האם הם עושים את זה במודע או לא? האם זה רציונלי לאבד את ההגנה של העדר ולהיות חשוף לסכנות עד כדי מוות? לא בגלל הרעלה, אלא פשוט בגלל סכנת טריפה. אז אני שמח לבשר שהמדע מאוד לא אוהב את הרעיון הזה שיונקים מחפשים שינוי תודעה, ולכן מחקרים לא מעטים פוסלים את זה על הסף בטענה שמדובר במיתוס ובהיסק גרוע. פילים, וחיות בכלל, הם מתעקשים, לא בוחרים להשתכר ובטח לא מחפשים את זה. הם בסך הכל נגררים. הם נמשכים לסוכר, לריח המתוק שלו ולעובדה שמדובר באנרגיה קלה וזמינה. הם עושים את זה תוך חוסר מודעות להשלכות המשכרות של המשקה, וכל הדיבור על האופן שבו הם מחפשים להתמסטל הוא השלכה חסרת בסיס של התנהגות אנושית.

    הנה סרטונים שמראים כיצד חיות משתכרות מאכילת הפירות הללו

    המחקרים שנעשו בהמשך טענו שהסרטונים מהסוג הזה מבוימים, ולא באמת מראים שכרות. הם טענו שאם החיות באמת השתכרו זה כי הזריקו אלכוהול לפירות. וגם אם זה באמת נכון, השכרות היא לא באמת מאלכוהול אלא מהרעלה ביולוגית אחרת, של חיפושיות לדוגמה. המחקרים הראו שאין סבירות שפיל יהיה מסוגל לאכול כל כך הרבה פירות מותססים בבת אחת ברמה שתזין אותו במספיק אלכוהול. זה גדול ביותר מפי 4 מהתצרוכת היומית שלו, והקיבה שלו לא מסוגלת להחזיק כל כך הרבה פירות. השאלה היא אם זו הפרכה מוחלטת, כי מחקרים אחרים מראים שסטטיסטית הגיוני שאפילו לפיל תהיה מוטציה גנטית שתשבש את היכולת שלו לפרק אלכוהול ואפילו מכמות יחסית קטנה הוא ישתכר. ואצל חיות קטנות יותר, עם מסת גוף נמוכה יותר, הסיכוי הרבה יותר סביר שזה יקרה, כלומר המנגנון לא צריך להיות עד כדי כך משובש כדי שכמות האלכוהול תרעיל אותם יחסית למסת הגוף הקטנה שלהם. הדבר הזה הרי קורה לבן אדם נכון לעכשיו הדבר הזה בגדר מיתוס, אבל לא כזה שהופרך לחלוטין.

    מה הפרי עושה לאנשים? מסתבר שיש המון מחקרים על מרולה, אבל רובם מדברים על ההשפעות החיוביות של הפרי. המחקרים ברובם על פוטנציאל ההתססה הייחודי של הפרי. בטבע יש עליו הרבה יותר שמרי בר מאשר פירות אחרים ולכן הצירוף של פרופיל הסוכרים הסוכרים שלו ביחד עם המצאות שלהם גורם לפרי לתסוס לריכוז אלכוהול של אחוזים בודדים באופן ספונטני, וזה נחשב תסיסה איכותית הרבה יותר מזו של פירות אחרים שאם רוצים להתסיס אותם צריך להוסיף להם "שמרי תרבות" באופן מבוקר ולטפח את התסיסה. וגם מצאו שהתסיסה לא מפרקת את הויטמינים ונוגדי החמצון בו, בשונה מפירות אחרים, ולכן חיות נמשכות לפרי מבחינה אבולוציונית, כי הוא עדיין משתלם להם מבחינה אנרגטית. בכל מקרה אין עדות שהאלכוהול יותר איכותי או יותר משכר, או שיש בפרי חומרים אחרים שגורמים לו להספג טוב יותר בקיבה או לא להיות מסונן בכבד.






  • הנחש, הפיתוי והחוויות המיסטיות: פרשנות חדשה לספר הצד האפל של היופי והכיעור

    הנחש, הפיתוי והחוויות המיסטיות: פרשנות חדשה לספר הצד האפל של היופי והכיעור

    ד"ר חן מרקס מתארח בפודקאסט הספרותי של מיה סלע ב"כאן תרבות" ומדבר על תשוקת נחש לנשים נשואות ובכלל זה תשוקת הנחש הקדמוני לחווה, ועל טקסים מאגים לסילוק נחשים חרמנים במיוחד.

    הדבר הזה הוא קליקבייט, כי זה עוסק במין "אדום", אבל מה שד"ר מרקס שכח לציין, ומציין בספרו המצוין "הצד האפל של היופי והכיעור" (שגילוי נאות קיבלתי אישית ממנו בליווי הקדשה), זה שכל דיבור על מין ובעיקר מין עם נחשים, זה שם קוד לחוויות מיסטיות מתעתעות, שבהן נחשפים לכל מיני כוחות רוחניים שמושרשים בשורשים עליונים, תנינים שצוללים בתוך יאורים עמוקים מכדי שאדם בעל תודעה מפותחת ככל שתהיה, יהיה מסוגל להתמודד איתם, ואפילו משה רבינו עליו השלום כמסופר במדרש זוהר פרשת בא פחד מלהתמודד עם "התנים הגדול הרובץ בתוך יאורו" ולכן הקדוש ברוך הוא אמר אליו "בא אל פרעה" ולא "לך אל פרעה".

    בספרו מראה ד"ר מרקס כיצד פתיינות של שטנים שמתחזים לנשים יפות המנסות למכור את גופן בעבור גילוי שמות קדושים, היא בעצם קאבר סטורי לאותן חוויות מיסטיות שאני לא יודע אם לקרוא להן קשות. יכול להיות שהן רכות ועדינות, ונעימות, אבל האדם שחווה את מה שחווה יכול להגיע לאיזו שהיא התגלות כפרנית ואז לומר "שמא שתי רשויות הן", ולומר בטעות "מים מים" כשהוא מגיע אל אבני שיש טהור.

    ורמז לדבר שמדובר בשינוי תודעה הוא שחוץ ממה שכתוב בבראשית רבה על הנחש, ש"מתוך שראה אותם מתעסקין ב'דרך ארץ', נתאוה לה", לחווה, יש מדרש אחר באבות דרבי נתן, שמספר שהרגש לא היה תאווה אלא קנאה, שקינא הנחש באדם הראשון על כך שחווה משרתת אותו והמלאכים צולים לו בשר ומסננים לו יין בגן עדן. דהיינו חווה משולה לבשר ויין. היין הוא משנה תודעה, הבשר לא אמור להיות קשור אלא אם כן מקבלים את הפרשנות שמדובר ברפרנס למרזח ששם היו אוכלים בשר ושותים יין, על מנת להגיע לחוויה פסיכדלית ספציפית שתיארתי בפוסטים קודמים. מכל מקום, היין חוזר גם בטקס המאגי שד"ר מרקס מתאר לסילוק נחש שנכנס לתוך איבר מינה של אישה ומסרב לצאת משם.

    הדיבורים על יחסי מין ובעיקר יחסי מין עם נחש, שמסמל את ה"פארמקון", כלומר משהו שמצד אחד הוא סמל הרפואה אבל מצד שני הוא סמל הרעל, הם רמז עבה לכך שכל הסיפור שעומד מתחת לפני השטח, ביהדות "העמוקה" בפרט ובדת בכלל, הוא שימוש בסמים משני תודעה וחוויות מהסוג השלישי.

    בהזדמנות זו אבקש להמליץ על הספר בחום!


  • Petrosomatoglyphs: עקבות קדושות בנוף התרבותי העולמי

    Petrosomatoglyphs: עקבות קדושות בנוף התרבותי העולמי

    פולחן והתקדשות של סלעים טבעיים שבהם נצפו או הוטבעו "עקבות רגליים" היא תופעה המכונה במחקר הארכיאולוגי והפולקלורי Petrosomatoglyphs או Divina Vestigia. המונח נגזר מיוונית: Petro (סלע/אבן), Soma (גוף), ו-Glyphe (חריטה/חציבה). זוהי תופעה תרבותית ואוניברסלית נפוצה חובקת עולם. תרבויות ודתות שונות בכל היבשות פירשו שקעים, שקעים גיאולוגיים או עקבות מאובנות בסלעים כחותם מוחשי שהותירו אלים, גיבורים מיתולוגיים, נביאים או בעלי חיים קדושים.

    מקור ההערצה אליהם נובע משילוב של תפיסות דתיות, תיאולוגיות, אנתרופולוגיות ופסיכולוגיות העומדות בבסיס המפגש האנושי עם הנוף והטבע.

    לפני שאנחנו הולכים להסברים פסיכולוגיים, כדאי שנתפוס את המיתולוגיה כמדע קדום, הסיפורים מסבירים את העולם, ואם אתה רואה אנומליה בטבע, כשיש לך היום מדע, ויש לך הסבר שיבאר לך את אי ההבנה, למה הקרקע נראית כפי שהיא נראית, ואיך הסלע קיבל את הצורה שלו, שקע בלייה טבעי, בור קרסטי, עקבות מאובנים וכו׳ – כל עוד הוא עושה שכל אתה מרוצה מעצמך שהבנת. פעם שהיו נתקלים הדברים האלה אבל לא היתה גאולוגיה, פליאונטולוגיה וכו׳. התודעה האנושית פירשה את הצורות המוזרות הללו רק דרך נרטיבים מיתולוגיים, וזיהתה אותן באופנים האלה.

    אבל כמובן שיש לזה הסבר פסיכולוגי: עקבה נתפסת לא כסמל מופשט בלבד, אלא כעדות פיזית ומוחשית לכך שיצור עילאי דרך באופן ממש על פני האדמה, כלומר שיש עדות מוחשית לנוכחות האלוהית בתוך המרחב הפיזי. המקום בו האלוהי והאנושי מצטלבים. זה דבר שהיה חשוב מאוד לקדמונים. אבל גם הותיר עליהם הרבה רושם, דווקא כי הרעיון שבו דבר כל כך קשה כמו סלע, התרכך כי אותו יצור חי כאילו פסע בתוך בוץ, זו הפגנת עוצמה אלוהית המשנה את חוקי הטבע והחומר. ובגלל שיש כאן נוכחות אלוהית ש״קידשה״ את המקום, הקדושה כנראה מדבקת, לפחות במובן שניתן לנצל את הנוכחות שלה כדי לקבל ברכה. אז נוגעים בסלע, דורכים בתוכו, לוקחים ממנו אבק, מנשקים אותו, שופכים אליו נוזלים וכו׳. כל דבר שיעזור לנכס מעט מהמשאב הנדיר הזה ולשמור אותו כקמע.

    בפסקאות הבאות אתן כמה דוגמאות מהעולם ואחר כך מהארץ, אשתדל ללכת מהמוקדם והפגאני למאוחר והמונותאיסטי ואני מקווה שאצליח.

    בטנזניה יש מקום שבו עקבות של האדם הקדמון הוטבעו באפר געשי לפני כמה מיליוני שנים. בני שבט המסאי מזהים את זה כעקבות רגליו של הגיבור המיתולוגי והענק לקלנגה.

    לפי הקודקס הפלורנטיני (האצטקים במקסיקו), לאחר שהאל קצלקואטל הודח וגורש מבירתו טולה (Tula) על ידי כוחותיו של האל טזקאטליפוקה, הוא יצא למסע מזרחה לעבר הארץ המיתולוגית טלאפאלאן. במהלך מנוסתו, כשהוא עייף ומתוסכל, הוא עצר לנוח, התיישב על סלע גדול ונשען עליו עם ידיו. מפאת כוחו האלוהי והמשקל הרוחני של יגונו, אבני הסלע התרככו כמו בוץ, וידיו, כפות רגליו ואחוריו שקעו לתוך האבן והותירו בה חותם קבוע וברור. לכן המקום נקרא בשפת הנהואטל היא "מקום הטבעת כפות הידיים", טמקפאלקו. האגדה מספרת שבאותו מקום הוא הביט לאחור לעבר עירו טולה ובכה בכי תמרורים, ודמעותיו היו כה חמות וקשות שהן נקבו חורים נוספים בסלע.

    בסין, עקבות מאובנות של דינוזאורים בסלעי אדמה נערצו במשך מאות שנים. על הר לואוגואן נערצו עקבות זאורופוד (Sauropoda) כעקבות "הקרנף האלוהי", ובמחוז שאנשי נערצו עקבות תרופודים (Theropoda) כעקבותיה של "ציפור הזהב". בני שבט האונונדגה, הנבאחו, ההופי והזוני בצפון אמריקה ערכו טקסי מנחה וריפוי מול עקבות מאובנות של דינוזאורים ושל "רוח השמיים" בסלעי אבן חול (כגון במונאבי), כשהם מזהים בהן את עקבותיהן של רוחות הקצ'ינה והענקים. שבט האצ'ומאווי סגדו לסלע גרניט ובו שקע המכונה Ja-mul dok-im-choi ("עקבת איש-הקויוטי"), המזוהה עם יצור הבריאה המיתולוגי.

    כולנו מכירים את הסיפור על איך שהתושבים ביוון העתיקה פירשו מאובנים ענקיים כשרידים של גיבורים מיתולוגיים, טיטאנים וענקים (כמו הקיקלופים). אלה אמנם לא היו דינוזאורים אלא סתם יונקים נכחדים בעידן הקרח,אבל עדיין. הסיפור מסתבר בכל זאת קשור לדינוזאורים ולסין, כי מסתבר, כך מספרת אדריאן מאיור שאת רוב המידע לקחתי מספרה, שהמיתוס על הגריפון, חיה עם גוף אריה וראש עיט, נולד אצל סוחרים וכוורים שמצאו מאובנים של הדינוזאור פרוטוצרטופס (Protoceratops). אבל זה היה במדבר גובי (הסמוך לסין). הסיפורים עליהם נדדו ליוון דרך נתיבי המסחר.

    בוויילס, סלע הניצב בראש ההר ונושא שקע אליפטי המערץ את עקבת רגלו של קבל (Cavall), כלב הציד המיתולוגי של המלך ארתור. בסקוטלנד יש מקום שנקרא מבצר דונאד, אתר היסטורי שבו חרוטה כף רגל בסלע הטבעי, ושימש להכתרת מלכי ממלכת דאל ריאטה הגאלים כדי לסמל את חיבור המלך לאדמת המולדת.

    מיתוס המלאך מיכאל הנאבק בדרקון הוא סמל אחרית הימים, ומקורו בחזון יוחנן, אך הוא בעצם העתקה של מיתוסים רבים מרחבי המזרח על גיבור או מלאך הנאבק במפלצת תהומות, כמו הלוייתן או התנין, מאבק של בעל בים, מרדוך בתיאמת, או פריידון וזהאק. בכל המיתוסים מדובר בעצם ב״חזרה הנצחית״, כלומר במשהו שקרה פעם וצפוי לקרות בעתיד, דבר שיסמל את קץ הימים והגאולה. שלל מקומות סלעיים ובעיקר תהומות עם נקיקים ונקרות שנראים כמו עקבות רגליים יוחסו למלאך מיכאל או לגיבורים אחרים, כמו לדוגמה הרקולס שבסיפוריו נאבק עם לא מפלצת אחת אלא כמה. תבחרו. יש להרקולס 12 מעללים.

    בסרי לנקה יש מקום בשם סרי פאדה, מילולית ״כף הרגל הקדושה״ (פאדה, כמו פדיקור). על פסגתו יש שקע באורך כ-1.8 מטרים וכל דת ומסורת מייחסת אותו למישהו אחר. הבודהיסטים מייחסים את זה לבודהה, ההינדואיסטים לשיווה, המוסלמים והנוצרים מייחסים את זה לאדם הראשון, ברגע שדרך לראשונה בארץ לאחר שגורש מגן עדן. לכן גם המקום נקרא ״פסגת אדם״. מצד שני ברחבי אסיה יש המוני מקומות שבהם דרך בודהה וקודשו, החל מהודו וכלה בסין ובתאילנד (כגון מקדש Phra Phutthabat). ואם לא בודהה אז אל או ישות זו או אחרת, וישנו או השד גאיאסורה.

    המוסלמים מאמינים שמוחמד דרך בכל מיני מקומות בחצי האי ערב. יש גם כאלה שמאמינים שבאבן השתיה, שם יש שקע גדול בסלע, הוא דרך. ולא סתם דרך אלא רגע לפני שעלה השמיימה במסע הלילי. מצד שני, נראה שהמוסלמים איסלמו מיתוס קדום יותר. היהודים מכנים את זה אבן השתיה, כי זה המקום ממנו ״נשתת״ העולם. והשאלה היא איך ידעו את זה, במסכת יומא נאמר שהשקע הוא בעצם המקום שבו היה מקטיר הכהן הגדול ביום הכיפורים. מסתבר שאבן השתיה היא בעצם קודש הקודשים, וכשהיה נכנס לפני ולפנים היה נכנס בעצם לשם.

    אבל למה דווקא שם ולמה דווקא קטורת? כנראה שישנה מסורת דחויה שהאבן הזו היא האבן שבה בעצם ״נגע״ הקדוש ברוך הוא, והמגע שלו גרם לה להתפשט הלאה והלאה עד שהעולם כולו היה נברא. כלומר, זה המקום של ״המפץ הגדול״. ואיך הוא עשה את זה? המקום שהוא נגע הפך לשקע שבו מקטירים, אז או שהמגע שלו הוא בעצם אותו הגץ שמדליק את הקטורת והעשן של הקטורת הוא אותה התפשטות (או שהקטורת בהיותה פסיכואקטיבית היא אותו הכח האלוהי), או שמדובר בעצם במקום שבו הוקרב הקורבן של האדם הראשון לאחר גירושו מגן עדן. הרמב״ם מפתח אתהטענה הזאת, ולטענתו מדובר לא רק במקום שבו הקריב האדם הראשון אלא גם אחר כך קין והבל, נח לאחר המבול ואפילו אברהם אבינו שעקד עליו את יצחק. שהרי המקום נקרא לפיכך הר המוריה. אבל הי, מור היא קטורת, וכל קטורת צריכה כן. אז זה הכן.

    למה המוסלמים אם כך דחו את הסיפור היפה הזה? סברה נראה היא שהסיפור הזה ״מגשים״ את האלוהים, שהרי איך זה יכול להיות שאלוהים יכול לגעת במקום? האיסלם דוחה את זה ומאשים את היהודים בכך. אז הם הפכו את זה במקום לאלוהים סתם למלאך, גבריאל (ג׳יבריל). אבל המהדרין מהם שדוחים את הגשמתם של המלאכים, העדיפו לדחות גם את המסורת הזו ולייחס אותה למוחמד, שפגש אמנם את גבריאל במסע הלילה, אבל ג׳יבריל כל כך רם הוד והדר שאין לדמות אותו. וגם כשמנסים, זה מוגזם ולא נתפס, בטח לא בשביל שקע קטן שכזה. בחדית' המופיע בצחיח אל-בוח'ארי ובצחיח מוסלם, מסופר כי כאשר מוחמד ראה את ג'יבריל בצורתו האמיתית, הוא היה עצום כל כך עד שחסם את כל המרחב שבין השמים לארץ ואת האופק כולו. הוא ישב על כס תלוי בין השמים לארץ. כנפיו, ויש לו 600 כאלה, היו כה עצומות, שפרישת כנף אחת בלבד הספיקה כדי למלא או לחסום את המזרח ואת המערב. נשרו מהן אבנים יקרות בצבעים מרהיבים, והם מילאו את האופק ביופי וזוהר עז.

    למוסלמים יש גם מקבילה לסיפור על עקדת יצחק, למרות שהוא לא קשור לעקדה, אף כי ישמעאל אכן נעקד באיזור (הר ערפאת). אבל אחרי שנעקד וניצל, אלוהים ציווה על אברהם לבנות לעצמו בית. אז אברהם בנה את הכעבה. הוא בנה והקיף אותה במחיצות, אבל באיזה שהוא שלב המחיצות היו כל כך גבוהות שאברהם לא היה יכול להגיע ולטייח אותן בחלקים העליונים, אז ישמעאל הביא אבן שתשמש פיגום לאביו. האבן התרככה תחת רגליו והותירה בהן את טביעות כפותיו, ולכן המקום נקרא ״מקאם איברהים״. בגרסה אחרת האבן היתה קיימת עוד מימי אדם הראשון אבל נחרבה במבול ומה שאברהם עשה היה רק לחשוף את יסודותיה.

    גם לנוצרים יש מסורת על העליה לשמים: בקפלת העלייה לשמים שבהר הזיתים, קיימות מסורות של צליינים מהמאה ה-5 וה-6 לספירה שקיימות במקום שקעי עקבות רגליו של ישו כשעלה לשמיים. נבנה שם מבנה ללא גג כדי לאפשר לצליינים לגעת באבק המקודש ולשאת אותו כ'ברכה' חומרית, מה שנקרא בלטינית eulogia. הנס שקרה הוא שבגלל זה כבר לא נשאר במקום עפר, אז הצליינים גירדו את האדמה,גירדו וגירדו אבל מבלי שהעקבות ייפגעו. מצד שני הן כן ״נפגעו״, כשהמוסלמים לקחו עקב אחת (את השמאלית) והעבירו אותה להר הבית. האם המסורת על העליה לשמיים של מוחמד הוא בעצם פלגיאט נוצרי? יש גם המייחסים את העברת הדירה של אל-אקצא לירושלים כטריק של בית אומיה למשוך מתפללים לירושלים במקום למכה.

    בעמק המצלבה יש העץ הקדוש שלפי הסיפור יש לו שלוש צמרות – צמרת ברוש, צמרת אורן וצמרת ארז. הצמרות, כנגד הפסוק "ברוש תדהר ותאשור יחדיו״. כל צמרת היא בעצם נצר ממקל שהותירו שלושת המלאכים באוהל של אברהם כשבאו לבקר אותו לפני השחתת סדום. לאחר ההשחתה, לוט עבר במקום, לקח את המקלות הללו, השתמש בהם כייחורים ונטע אותם במנזר. אברהם ציווה עליו להשקות את העץ כדי לכפר על חטאיו, וכך היה. ממים אלה צמח העץ. לימים, יקחו הרומאים את ממנו ענפים שישמשו לבניית הצלב. המקום שבו דרך לוט כשנטע את העץ, הוא סלע טבעי משוקע. לוט, או חמורו שחנה במקום בזמן שלוט משקה את העץ, והשטן מעכב בעדו כפי שעשה כנראה עם בלעם.

    מסורת דומה קיימת גם בנבי סמואל, על שמואל או חמורו. ובאופן כללי במקומות רבים בארץ הקודש, כפי שעולה מסקר שערך זאב וילנאי. כמו לדוגמה, בהר תבור, במקום שבו היתה הטרנספיגורציה של ישו, בחירבת שוויכה שבעמק האלה במקום שבו דרך שמשון הגיבור, בנבי סבלאן שבחורפיש במקום שבו דרך זבולון בן יעקב וכמובן בנבי שועייב, במקום שבו דרך יתרו, ולפי מסורות יהודיות שמביא אלחנן ריינר, משה רבינו, או המלאך בעת מותו של יהושע, כשזעם שעם ישראל לא רחש לו מספיק כבוד ואז רעשה הארץ, או כפי שמסופר במדרש ״שנתגעשו ישראל שלא עשו חסד ליהושע״. מעניין לציין שהאדמה רעדה גם כשישו עלה השמיימה, ומאחר שהדבר קרה בהר הזיתים, וכשמגיע המשיח מסופר בספר זכירה שתהיה רעידת אדמה – פתאום כל הסיפור על קפלת העליה לשמים מובן.

    ביבליוגרפיה:
    Limor, Ora. "Extracanonical Holy Places and Their Fate" In "Extracanonical Traditions and the Holy Land: Texts, Rituals, and Material Culture in Late Antique Palestine", edited by Harald Buchinger, Laura S. Lieber, Andreas Merkt, and Tobias Nicklas, 53–67. Tübingen: Mohr Siebeck, 2021.
    Mayor, Adrienne. Fossil Legends of the First Americans. Princeton: Princeton University Press, 2005.
    Mayor, Adrienne. Mythopedia: A Brief Compendium of Natural History Lore. Princeton: Princeton University Press, 2025.


  • למה הטרמינולוגיה של אקסטזה היא "יציאה החוצה" ולא "כניסה פנימה"?

    המונח אקסטזה נגזר מהמילה היוונית ekstasis (הורכבת מ-ek = מחוץ ל-, ו-stasis = עמידה/מיקום). משמעותה המילולית של המילה היא "עמידה מחוץ לעצמך" או יציאה מן התודעה והגוף הרגילים. בעולם היווני והמסופוטמי הקדום, התודעה האנושית היום-יומית נתפסה ככלי מוגבל הכלוא בתוך הגוף הפיזי והתפיסה החושית. כדי לחוות התגלות אלוהית, לקבל מסר נבואי או ליצור קשר עם עולם הרוחות והאלים, האדם נדרש "לצאת מדעתו" או לצאת מגבולות גופו, מה שנקרא nous mē parestin – "כשהשכל אינו נוכח". לפיכך, חווית השיא הדתית הוגדרה מורפולוגית כיציאה מן הגוף והעצמי הצר.

    במסורת האורפית, הפיתגוראית והאפלטונית, הגוף הפיזי נתפס ככבול או כ"קבר/כלא" לנשמה. במסורות קדומות כגון תיאור מסעות הנשמה של ארדא ויראז באיראן או של אמפדוקלס ביוון, יהיה אפשר לענות אותן שמאניסטיות, הנשמה נפרדה זמנית מהגוף הפיזי ויצאה למסע שמימי בעולמות עליונים. היות שהגוף והעולם החומרי נתפסו כמעטפת חיצונית ומגבילה, הגאולה או חוויית המפגש האלוהי נחוותה כיציאה החוצה אל מעבר לגבולות החומר.

    אצל פלוטינוס מתרחש שילוב מרתק בין שני הכיוונים. בחיבור ״האנאדות״ (IV.8.1), פלוטינוס מנסח במפורש את המעבר הכפול: ״לעיתים קרובות התעוררתי מתוך הגוף אל עצמי ונכנסתי לתוך עצמי, כשאני יוצא מכל שאר הדברים״. כלומר אתה גם יוצא ומתנתק מכל ההסחות אבל גם נכנס אל מעמקי הנפש והשכל (nous), מקום שבו הנפש מגלה את זהותה האמיתית ואת קיומה הבלתי-אמצעי עם ה"אחד". אלה שתי פנים לאותו המטבע.

    המעבר המלא לטרמינולוגיה של "כניסה פנימה" התרחש בעקבות המפנה האוגוסטיני. אוגוסטינוס דחה את ה"אקסטזה" במובנה הקלאסי כביציאה פיזית מן הגוף או כאובדן עשתונות. במקום זה הוא הדגיש שהאל הטרנסצנדנטי אינו נמצא "בחוץ" בחלל הקוסמי, אלא במעמקי הנפש פנימה: ״אל תנדוד החוצה, חזור לתוך עצמך: באדם הפנימי שוכנת האמת״ (De vera religione ; 39.72)

    ביבליוגרפיה:
    Nissinen, Martti. Ancient Prophecy: Near Eastern, Biblical, and Greek Perspectives. Oxford: Oxford University Press, 2017.
    Stroumsa, Guy G. Dynamics of Monotheism in Late Antiquity. Oxford: Oxford University Press, 2025.


  • מוסד ה"מרזח" הכנעני כטכנולוגיית תודעה מורכבת ומהונדסת לתכנות חווית סף מוות ולידה מחדש

    מוסד ה"מרזח" הכנעני כטכנולוגיית תודעה מורכבת ומהונדסת לתכנות חווית סף מוות ולידה מחדש

    מוסד המרזח הינו אחת התופעות החברתיות-פולחניות הארוכות והמשפיעות ביותר בתרבויות השמיות הצפון-מערביות. עדויוות טקסטואליות וארכיאולוגיות למוסד זה משתרעות לאורך למעלה מאלפיים שנה. באוגרית של תקופת הברונזה המאוחרת (מאות 14–13 לפנה"ס), המרזח מתואר כאיגוד מרכזי של אליטה אריסטוקרטית או כהנית, אשר התכנסה במבנים ייעודיים או במערות פולחניות לסעודות ממושכות. סעודות אלו כללו הקרבת זבחים, אכילת בשר, שתייה מסיבית של יין ושירי פולחן. המקורות המחקריים מצביעים על זיקה עמוקה בין המרזח לבין פולחן האבות והמתים, "הרפאים". המשתתפים בסעודה ראו עצמם כמי שסועדים יחד עם אבותיהם הקדמונים ואלי השאול, תוך טשטוש הגבול בין עולם החיים לעולם המתים.

    הנחת היסוד שלי היא שבטקסי המרזח היו מצבים לימינליים של סף מוות. לימינלי, כלומר, מצב של בין לבין במסגרת טקס מעבר, כשאתה פושט מעצמך את האני הקודם ולובש את האני החדש, ובאותו רגע שבו אתה ערום, ללא "אני", אתה נחשף לזעזוע קיומי ומבני. בפרקטיקות שאמאניות קדומות, הגעה למצב לימינלי קיצוני דרך "חווית סף-מוות", נתפסה כתנאי הכרחי לטרנספורמציה רוחנית. וכך גם קרה במרזח. אני טוען, באמצעות שימוש במשני תודעה, כשהבולט בהם הוא צמח הדודא, כלומר המנדרגורה, צמח המכיל אלקלואידים טרופאניים שגורמים להרעלה אנטיכולינרגיתף כלומר חוסמת קולטנים המסייעים לפעילות האצטילכולין במערכת העצבים המרכזית וההיקפית. והתוצאה: שיתוק ומנגנונים קריטיים שיוצאים מכלל פעולה ויוצרים שלל תופעות לוואי שונות ומשונות שכשהאיבר הנפגע הוא המח, התוצאה היא דלריום. כלומר, אתה משוכנע שההזיה שלך היא המציאות ואין לך שום יכולת להבין או לשפוט אם אתה חולם, הוזה או חווה באמת. אתה גם מאבד את תחושת הזמן, ולכן בעצם לא יכול לדעת אם כשהתעוררת מהתרדמת (אחד מהאלקלואידים משמש כחומר הרדמה עוצמתי), התעוררת באמת או בכאילו, וכך בעצם אתה חי בלופ של לישון, לקום, לישון, לקום, ומאבד בשלב כלשהוא את הבקרה על האם יצאת מההזיה או שאתה עדיין בה – ומשתגע, ועוד כל מיני תופעות לוואי גופניות הופכות את כל הדבר הזה למשהו שמלווה בסבל, וביחד עם זה שאיבדת את השיפוט ויצאת מדעתך ליטרלי, אתה הופך לאלים, לחוץ, מפוחד, מבועת, מסוכן לך ולסביבה – ועוד כל מיני תיאורים, שמסתבר, שמפורטים באופן פואטי ויפה, לעיתים כקללות כנגד משתמשים תועים ולעיתים כטריפ ריפורט, בתנ"ך. הי, בתנ"ך.

    משימתי האקדמית, מסתבר, בפרק הזמן הקרוב, היא להוכיח את זה. אבל אני עדיין בשלב ההתגלות, כשבכל רגע אני מגלה דברים נוספים. והפעם, התובנה שלי היא שכל המרזח היה כולו פרוטוקול מטבולי סדור שהנדס את הסט ואת הסטינגס לצורך חוויה אולטימטיבית של ירידה לשאול, מפגש עם הרפאים ואז חזרה לחיים. וכשאני אומר הנדסת סט וסטינגס אני מתכוון לכמה דברים שאסביר עליהם מיד, וכולם קשורים לתזונה. אני לא מבין גדול בתזונה אבל בתחקיר שעשיתי, מסתברים הרבה דברים. כמו לדוגמה, הכלכלה הכנענית המפורטת בתנ"ך, ובעיקר הכלכלה המומלצת לנביאים, מהווה מין הכנה מטאבולית תומכת למניעת הרעלה וקריסת מערכות. לדוגמה נוספת, הכלכלה בסעודת המרזח עצמה, מתוכננת כך שתגרום לכשל מכוון שיעודד טריפ ארוך יותר, אך נסבל יותר, שביחד עם הטקס הדתי שהוא מנחה, תפקידו של הכהן המלווה אותו הוא בעיקר רפואי, להיות המשגיח האחראי (sitter) שיושב ליד הנחנך ומונע ממנו לאבד שליטה על גופו, באמצעות הרגעה ותחזוקה תומכת, כמו לדוגמה השקיית מים, לפעמים בכפיה.

    וכעת, מדוע אני נדרש בכלל להכנה מטאבולית? הדבר הלא מובן ביותר הוא הצירוף הקולינרי האסור שנמצא בסעודת המרזח בין ארוחת שחיתות של עגלי מרבק וכרים מצאן, שתיית יין ממזרקים ומשיחת ראשית שמנים. משיחת ראשי שמנים הוא צירוף מילים שדורש הבהרה, ולכן חשוב להבהיר: שמן משמעותו חומר למריחה, לא בהכרח חומר שמנוני, כלומר כל מחית היא ״שמן״. שמן נקרא על שם אל הרפואה הפניקי אשמון. במסגרת הפולחן של האל הזה, היו הכהנים מורחים שמן על המתרפאים, שהכינו מפרי של צמח המקודש לו. הצמח הזה נקרא ״הכוכב של אשמון״, ובלטינית Aster Esmun. למה כוכב ואם זה קשור לאלה עשתורת, שהיא בעצם מהדורה פניקית של האלה האם ומלכת השמיים המסופוטית איננה שסומלה ככוכב? האם אפרודיטה (ונוס) המקבילה היוונית שנחשבה גבירת הדודאים Mandragoritis, ושבדמה זרם האיכור שנראה כמחית דודאים קשורה לכך? כל אלה אינם חשובים לענייננו. מה שחשוב לענייננו הוא שדיוסקורידס מקשר את הפרי למשפחת הסולניים, והוא אמנם מכנה את זה כמשהו שעשוי להתפרש כסולנום אך יותר סביר שמדובר בדודאים.

    במילים אחרות, הטיפול המאגי של אשמון היה מריחת מחית דודאים, או במילים אחרות ״משחת תעופה״, שאופי הצריכה שלה הוא צריכה עורית או דרך רקמות ריריות. יש שתי דרכים לצרוך מחית דודאים: בבליעה ובמריחה. המכשפות שהשתמשו במשחות התעופה בימי הביניים היו משתמשות, מספרים, במטאטא כדי להחדיר את המשחה לאיבר מינן, שדרך הרקמות הריריות בו החומר היה נספג בגופן באופן עוצמתי יותר מאשר בבליעה. מריחה היא הדרך שבה החומרים משתלבים הרבה יותר מהר במחזור הדם.

    אבל בין אם במרזח השתמשו בדודאים בצריכה עורית או בבליעה, זה הדבר הכי גרוע לעשות את זה בסמוך לסעודה של אכילה גסה, בטח של בשר עתיר שומן, בטח כשמשולב עם זה אלכוהול (יין). מדוע?

    האלקלואידים הטרופאניים שבדודא, אטרופין וסקופולאמין, משתקים את התנועתיות הטבעית של המעיים ומפסיקים את הפרשת מיצי העיכול החומציים. בשר שמן דורש אנרגיה מסיבית וסביבה חומצית לפירוקו. כתוצאה מזה, הבשר נתקע בקיבה המשותקת. בעוד שבקיבה ריקה הרעל הצמחי נספג במהירות לדם ועלול לגרום למנת יתר מיידית, לדיכוי נשימתי ולדום לב, הבשר והשומן יוצרים שכבה מעכבת. כך, ספיגת האלקלואידים הופכת לאיטית, משובשת וממושכת. מנגנון זה יוצר מנגנון שחרור מושהה, ואמנם מונע מנע מוות מיידי (קצב החדירה שלה לדם נמוך מיכולת הקריסה המיידית של הלב. הלב וכלי הדם מצליחים "לעמוד בקצב" של הפינוי והמטבוליזם ההדרגתי) אבל בה בעת מאריך את ה"טריפ" והדליריום למשך יומיים-שלושה, תקופה שאמנם היא ממושכת, אבל סבל ממושך, גם אם ״סבל קדוש״ ממושך: הבשר התקוע מתחיל לתסוס ולהרקיב בבטן, דבר המוביל לבחילות, עוויתות חריפות, וגיוס מסיבי של משאבי הגוף. בנוסף, עיכול החלבון מייצר עומס תוצרי לוואי חנקתיים (אוראה) הדורשים פינוי כלייתי, ומעלה את חום הגוף. העובדה שיש היפרתרמיה, ביחד עם השיתוק של בלוטות הזיעה והרוק, וכל המערכות מווסתות החום, גורמות למה שנקרא תמס שריר שגורם לפגיעה בשלמות קרומי השריר, וכתוצאה מכך לדליפה של חלבון בשם מיוגלובין שמעמיס עוד יותר על הכליות, עד למצב שבו הן מסוגלות להגיע לרמה של אי ספיקה, אם הכבד לא הגיע לפני כן למצב כזה. כי הכבד פועל במקביל בטורים גבוהים כדי לפרק את האלכוהול והרעלנים האחרים, ככל שהוא מצליח. אבל כל העניין של האלקלואידים הטרופאניים משבש גם ככה את מערכות הבקרה בגוף, כך שזו בעצם תחרות של מי יקרוס ראשון – הלב (דופק מהיר), המח, הכבד, הכליות או העולם לתוך עצמו.

    מצד שני, נוכחות של יין, ובייחוד אם הוא יין ממוזג (infused), ובימי קדם נהגו למזג אותו עם כל מיני מחזקי טעם וסטלה למיניהם, כמו לדוגמה דודאים (כיכול להיות שצריכת הדודאים היתה כפולה ומכופלת), יכולה גם לסייע במידת מה. האלכוהול שביין הוא ממס מצוין של האלקלואידים, ויכול לסייע להולכה טובה שלהם. גם השומן הוא ממס, ולכן ככל שהשומן נוזלי יותר כך האלקלואידים יכולים לתפוס עליו טרמפ ולהגיע מהר יותר וטוב יותר. זה יכול להיות חמאה, זה יכול להיות גם שומן אחר מוקשה כמו לדוגמה חלב (suet או tallow). כשהגוף מגיע להיפותרמיה,כלומר עובר את ה-40 מעלות, השומן נמס בעצמו. וכך, כשההשפעה גדלה ומיועלת, זה מגביר את הפעילות הפסיכומוטורית, אבל אז מגיעים לאפקט המרסן של האלכוהול. האלכוהול פועל על קולטני GABA במוח ומשרה הרגעה, וכך בעצם ממתן מעט את ההתקף, החרדה וההשתוללות הפיזית הנגרמים מהאלקלואידים. נכון אמנם שאלכוהול הוא משתן, וביחד עם השיתוק בדרכי השתן, הדבר הזה יכול לגרום לסבל עצום.

    אבל כשהסבל משתחרר, בצירוף עם תמס השריר, בסופו של דבר הסתימה תשתחרר. ואז… הפיפי יהיה בצבע של קוקה קולה, עוד תופעת לוואי שמתוארת בתנ״ך אם מפרשים את המילה שיניים קהות כשתן קהה. ונאמר: אבות אכלו בוסר, ובמרזח אוכלים כביכול את ראשית השמנים. כך נמצאים בנקודה חמקמקה שבה הפרי של הדודאים הוא מהביכורים של העונה, אבל חשוב שלא יהיה מוקדם מדי. ככל שהפרי פחות בשל ויותר בוסרי, כך הרעילות שלו נמצאת יותר ויותר בציפת הפרי, כלומר גם ב״בשר״ שלו ולא רק בשורשים או בזרעים. כך בעצם המשחה, או המיץ (אם שותים) יכול להכיל מינון גבוה מדי של רעל. המלקטים היו מספיק מומחים כדי לדעת את הזמן המתאים. אבל מה קורה אם המלקטים לא מספיק מומחים? ומה קורה אם הסט והסטינג לא מושלמים, ספציפית הסט, במובן הזה שהאדם הביא עם עצמו תיק רפואי לא מיטבי שתומך בקריסת מערכות מהירה יותר בגלל בריאות לא טובה או סתם בגלל גנטיקה פגועה? כי אז, לא רק ששיניו יקהו, אלא הוא גם יבלע ביין, ישגה בשיכר ויתעה ברואי, ויתגעש ויתהולל (בשפה התנ״כית להתהולל זה להיות אחוז טירוף, כמו ״ויתהוללו הסוסים״) ובסוף יקרוס וייחטף על ידי הסטרא אחרא למנוחת עולמים.

    כדי להמנע מכל אלה היה על הנחנך להצמד לפרוטוקול תזונתי שייעל את המערכת המטבולית של הגוף ויכין אותו לאנדרלמוסיה שכזו בטקס המרזח. לרוב מי שעבר את הטקס הזה היה נער מתבגר, כלומר בגילאי 13 עד 17. אלא שבגילאים האלה מערכות הגוף כמו ההתחדשות התאית וכן סינון ופירוק הרעלים נמצאות בשיא התפקוד, לפני שהספיקו לקבל את נזקי הגיל. הגוף מסוגל לספוג טראומה יחסית מבלי לקרוס. הנער הזה היה צריך להסתמך על דיאטה שתהיה עשירה בנוגדי חמצון וחלבונים צמחיים מורכבים, שהיא במקרה גם דיאטה כנענית נפוצה: שמן זית, פול, עדשים, רימונים, תאנים וכו׳. כך התזונה שלהם היתה עשירה בנוגדי חמצון המסייעים בסינון רעלים ובאלקטרוליטים המייצבים את חשמל הלב ומונעים הפרעות קצב קטלניות.

    במאמר מוסגר אציין שהעבודה שלי פחות מדברת על נוכחות הדודאים במרזח ויותר מדברת על הנוכחות בטקסי נבואה. בטקסים אלה השתתפו אנשים מעט יותר מבוגרים מגילאי 13-17, לעיתים הרבה יותר זקנים ולעיתים גם כאלה שלא עשו פעם אחת בחייהם דודאים אלא בתדירות גבוהה עד מוגזמת. הדבר הזה היה יכול לגרום להם לנזק משמעותי לאורך זמן, ואולי באמת גרם. אמנם טקס הנבואה לא לווה בהכרח ביין ובשר, כך שלנביאים היו אתגרים אחרים, אבל עדיין הפרוטוקול של הדיאטה הכנענית היה מחויב המציאות. לכן לא נדיר למצוא בקרב האזכורים הבודדים של ״דיאטת הנביאים״ מזונות כאלה, כשהמופע המפורסם ביותר הוא כמובן ״לחם יחזקאל״, ״חטין ושעורים ופול ועדים ודוחן וכוסמים״.

    העניין עם החלבונים היה טריקי, כי היה צריך לאמן את הכליות לעכל חלבונים מסוגים שונים, כולל חלבונים מסיביים מאוד, כמו חלבונים מן החי. מי שלא היה מאמן את הכליות שלו, ברגע האמת, הכליות היו עומדות מול עומס לא נורמלי, שהיה גורם להם לעבודת יתר שתוצאתה תשישות העשויה להסתיים במוות, וכשמדובר בתופעות לוואי נוספות סף-קטלניות אז מוות בטוח. נערים ממעמדות נמוכים, לדוגמה, שלא היו מורגלים באכילת בשר באופן קבוע, הנפרונים שבכליות שלהם לא היו מורגלים בתופעת הלוואי שנגרמת מהחלבונים מן החי, שהיא בעצם פסולת חנקתית כמו אוריאה. לכן, אם היו נתקלים בבשר ללא ״אימון״, הנפרונים שלהם היו נתקלים בעומס עבודה רב מאוד, שהיה צורך הרבה מים (הנפרונים מפרישים מים כדי לפנות את האוריאה) ובצירוף עם ההיפרתרמיה וחוסר היכולת להזיע היה גורם להתייבשות בלתי נמנעת. מה שאומר שבעצם בטקס המרזח היתה איזו סלקציה מוטמעת, וכך הוא בעצם היה סמל סטטוס,רק נערים ממעמדות גבוהים השתתפו בו, כי רק הם בעצם נחשפו לבשר. כנראה שגם ליין, יין עשיר בטאנינים בעיקר אם הוא יין שרף, הטאנינים מגנים על רירית הקיבה ומאטים את קצב כניסת הרעלים לדם. כך בעצם נמנעים ״פיקים״ מיידיים של רעל.

    מעבר לתזונה היה גם חשובה הפעילות הגופנית. במילים אחרות, הנערים היו צריכים שתהיה להם מסת שריר שתהיה חזקה מספיק כדי שתהיה בה עמידות לחומצה לקטית. ככל שמסת השריר גדולה יותר, כך משתחררת כמות מסיבית יותר של חלבון מיוגלובין בעת תמס שריר, הדוחסת וסותמת את הכליות. שריר רזה ויעיל הפחית סיכון זה באופן דרמטי. הדבר הזה נגרם מן הסתם כתוצאה מפעילות פיזית מוגברת, אבל באופן כללי ואולי בשונה מאיתנו, בעת העתיקה אורח החיים של בני התקופה היה יותר פעיל ופחות יושבני. יכול להיות שאנחנו לא היינו מחזיקים מעמד ביעילות בעת טקס מרזח.

    אבל חשוב מאוד לציין, חלק מהסט אינו נרכש. כמו לדוגמה גנטיקה. וכאן באופן מפתיע מסתבר שטקס המרזח יכול היה להתרחש רק באיזור הגאוגרפי הזה של כנען. לא כי יש בה תנאים יותר מדי טובים, אלא כי כך יצא במקרה, אוכלוסיה שמית מסתבר מתאפיינת בכך שהיא נושאת גן ייחודי שיש בו את הפנוטיפ של מטבוליזם מהיר במיוחד עבור האנזים CYP2D6. האנזים הזה הוא אחד האנזימים החשובים ביותר בכבד, המשתייך למשפחת על של חלבונים הנקראת ציטוכרום P450. הוא מפרק מגוון רחב של חומרים המשפיעים על מערכת העצבים המרכזית ומערכת הדם, ובין השאר מן הסתם את האלקלואידים הטרופאניים שבדודאים.

    בהערת אגב, מחקרים מראים כי במדינות כמו ערב הסעודית והלבנט השכיחות של ייצור העודף של האנזים נעה בין 10% ל-12.8% מהאוכלוסייה, ובאזורים מסוימים בצפון אפריקה, הנתונים מטפסים אף ל-28%. מה שמשותף למקומות הללו הוא האוכלוסיה הערבית, או יותר נכון הדרום שמית (גם בקרב אוכלוסיות באתיופיה יש שיעורים דומים). אבל לא רק אצל ערבים. מחקר של דוד גורביץ באוניברסיטת תל אביב מצא שכיחות גבוהה של שכפולי גנים של CYP2D6 ואנזימי כבד אחרים באוכלוסיות יהודיות שונות. לדוגמה, בקרב יהודים ספרדים השכיחות של פנוטיפ UM מגיעה לכ-12.8%, ובקרב יהודים יוצאי אתיופיה היא מגיעה לכ-17.8%. מחקרים אחרים על אוכלוסיות של יהודים אשכנזים באמריקה (כלומר ארה״ב אך גם ארגנטינה) מצאו שכיחות של ייצור גבוה של אנזימים כאלה בשיעור של יותר מפי שניים מהאוכלוסייה הכללית הלבנה סביבם.

    עד כאן הסט. וכעת הסטינג: כאמור, לצורך תחזוקה שוטפת של הנחנך, חייבים להשקות אותו בקביעות במים, עוד ועוד. מים גם סייעו לעבודת הכליות, וגם שמרו על נפח הדם. הכהן, כאמור, שהשגיח לכל אורך הטריפ על הנחנך, היה משקה ודואג להידרציה קבועה. טוב אם המים היו קרירים, משום שהם היו מווסתים את חום הגוף. וכאן נכנס המרכיב לא פחות חשוב בסטינג. העובדה שהטקס התקיים במערה, לרוב הביאה לכך שיהיה במערה גם מעיין מים קרוב. בדרך כלל עם מים קרים, ולקור סייעה גם הטמפרטורה היציבה שבמערה. מערה שומרת על טמפרטורה קבועה של 18–20 מעלות ולחות גבוהה. מכיוון שהדודאים משביתים את ההזעה, קור המערה איפשר לגוף לפזר חום באמצעות קרינה והולכה, ובכך מנע באופן אקטיבי מכת חום ותמס שריר קטלני. החשיכה שבמערה הגנה על האישונים המורחבים מפני סנוור (פוטופוביה) ומנעה מהמשתתף השרוי בדליריום לרוץ, להשתולל ולפגוע בו או באחרים. חלק מהתפקיד של הכהן היה לשמור אותו רגוע. היה לו גם תפקיד למנוע ממנו חנק, בליעת לשון או שאיפת קיא.

    אסכם את כל אשר כתבתי כאן: סעודת המרזח הכנענית מהווה טכנולוגיית תודעה ביולוגית מורכבת. המרזח שילב באופן מהונדס בין המערכות הפרמקולוגית, המטבולית, הסביבתית והתזונתית. התוצר הסופי היה חווית סף מוות מבוקרת, כשחלק מאותה הבקרה היא לאפשר למשתתף לשרוד את הטריפ הארוך, בין 48 ל-72 שעות לפי החישוב שלי, ולהגיע להתאוששות מלאה שתחווה כלידה מחדש. לידה לא רק בגלל שהאדם ירד אל השאול, מקומם של הרפאים לאחר שירד למעמקים. לידה גם בגלל שהחוויה הזאת של תמהון, בהלה וחפזון, כידוע שקולה בתהלים מ״ח כאותו חיל ורעדה של היולדה. הסבל של היולדת הוא הכרחי בשביל להפיק חיים, אותה היולדת אגב שמקבלת גם היא בזמן לידתה דודאים כחומר אנסתטי, בעיקר לצורך הרפיה של שרירי צוואר הרחם ושיכוך כאבים, כפי שמדווח דיוסקורידס.


שמרו על קשר

אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו.

אנו מקיימים דיונים פוריים בנושא בקבוצת הפייסבוק שלנו ״אנתאוגנים וצמחים מקודשים״.

לפרטים נוספים ולפתרונות, אתם מוזמנים לפנות לאבי לבקוביץ, 0507929746.

    נובמבר 2026
    א ב ג ד ה ו ש
    1234567
    891011121314
    15161718192021
    22232425262728
    2930  
    ×