• שתיית יין נחשים בדרום מזרח אסיה

    שתיית יין נחשים בדרום מזרח אסיה

    יין נחשים הוא משקה אלכוהולי מסורתי המיוצר בדרום מזרח אסיה על-ידי השריית נחשים שלמים, לרוב ארסיים, בתוך יין אורז או אלכוהול מזוקק מדגנים. ולא רק נחשים: ביחד איתם שמים גם צלופחים, עקרבים, שממיות, סוסוני ים וכמובן צמחי מרפא. במקומות מסוימים אף שותים יין מעורבב עם דם או מרה של נחש. והטעם משתנה לפי המתכון, גם לפי זן הנחש. וככל שאתה אקזוטי, כך הטעם מיוחד יותר. וכך מסתבר שאם זה ״סתם״ נחש נפוץ, אתה כבר לא מיוחד, ולכן היצרנים מנסים להיות יצירתיים, ולוכדים נחשים נדירים, כולל כאלה שבסכנת הכחדה.

    יין הנחשים נחשב בוייטנאם ובסין משקה רפואי או אפרודיזיאק (מגרה מיני), שנועד “לחזק את הגבריות”, “לטהר את הדם”, “להמריץ את הגוף”, או “לטפל במחלות ראומטיות”. בוייטנאם הוא מכונה ״יין רפואי״, ואכן על בקבוקים שנמכרים בשווקים מצויינות הסגולות הרפואיות לכאורה שלו: מרפא לכאבי גב, עייפות, נשירת שיער, שיגרון, בעיות עיניים וכמובן פוריות וכח גברא. בתרבות הווייטנאמית הנחש מסמל חום, עוצמה גברית ופוריות. בהתאם מרבית שותי היין הם גברים.

    לכאורה, האתנול שביין אמור לנטרל את ארס הנחש, או יותר נכון לפרוס אותו ובכך לגרום לו להיות לא אפקטיבי. הדבר קורה אם ריכוז האלכוהול נמוך מדי או אם המשקה לא נשמר כראוי. מקפידים לכן שריכוז האלכוהול יהיה 40% ומעלה. דווחו גם מקרים של הפרעות קרישה, כאילו שאדם הוכש, והיה צריך לתת לו נסיוב. מחקרים לא הוכיחו שחלבוני הארס מנוטלים לגמרי בהשריה. ובלי קשר, גם אם לא הארס עצמו, יש המוני גורמי זיהום, שתיית נוזלים או אכילת בשר זוחלים עלולה לגרום לזיהומים טפיליים, כגון ספארגנוזיס. בחלק מהמקרים עשויות להווצר כתוצאה מהאתנול תרכובות שנחשבות מסרטונות כמו אתיל־קרבמאט – חומר החשוד כמסרטן. גם אם כן וגם אם לא, עצם העובדה שיש חשיפה לרעלנים שהכבד והכליות מסננים, הופכת צריכה נשנית של יין כזה, גם אם הוא לא רעיל לחלוטין, לגורם ש״דופק״ את האיברים הללו לטווח ארוך. מצד שני גם לא הוכח שיין נחשים ממכר כמו אלכוהול רגיל.

    בקורפוס ההיפוקרטי מוזכר נחש ביין כתרופה, למשל לשיליה שלא נפלטת לאחר לידה. זו אינה בהכרח אותה פרקטיקה מזרח-אסייתית של השריית נחש שלם בבקבוק לאורך חודשים, אלא שימוש רפואי-פרמקולוגי ביין כבסיס. התיעוד המוקדם ביותר מייחס את השימוש לשושלת ג׳ואו המערבית (בערך המאה ה-11–8 לפנה״ס), הדבר נסמך על מקורות מאוחרים ומשניים, כך שאמינותו לא ברורה. האזכור הרפואי המוקדם ביותר מופיע ב״Shennong Bencao Jing״, חיבור שהורכב בין המאה ה-3 לפני הספירה למאה השניה לספירה. בהמשך נכתב בהרחבה על הנושא בתקופת רק בשושלת מינג (המאה ה-16) באוגדן Bencao Gangmu.

    שאלת השאלות, תשובתה היא לצערי לא. שתיית יין נחשים נובעת בראש ובראשונה ממניעים רפואיים, מסורתיים, תרבותיים וכלכליים, ולאו דווקא מצורך פסיכואקטיבי. הנחש אמנם מסמל חכמה וריפוי, אביו של הדרקון לפני שהתעלה וקיבל את כנפיו, הנחש מזוהה עם ״שלושת המלכים״, יוצרי התרבות והשליטים הראשונים של האנושות. פו-שי (伏羲), הראשון מהם, מתואר כמי שמחצית גופו נחש ומחצית אדם. שנונג (神农) שנחשב כאל הרפואה, מסמל את האבחנה בין רעל לתרופה. שניהם ביחד המציאו את כלי המייתר גוצ׳ין Guqin, שדגם הסדקים על ציפוי הלכה שלו מתואר כ״קשקשי נחש״: ויחד עם אלה, הרעיון לשלב אותו במשקה אלכוהולי, לא מצאתי סימוכין לכך שזה למטרות שינוי תודעה. עם זאת, עצם הרעיון של הטמעת מהות ״אכול את מה שאתה רוצה להיות״, היא עקרון מוכר באנתרופולוגיה. הנחש סימל את זרימת אנרגיית הצ׳י בגוף, כך שאם אתה רוצה לחזק את האנרגיה הזו, תשתה את הנחש. בפולקלור הדרום-מזרח אסייתי, נחש נחשב יצור בעל חכמה, אריכות ימים ויכולת לעבור בין עולמות. יין הנחש הוא לא תכשיר הנחש היחיד, הם גם שותים דם נחש ומורחים עצמם בשמן נחש. בכך הם מטמיעים את מהות הנחש: חכמה ומעבר בין עולמות. בסין מוכרת גם הפרקטיקה של שימוש מכוון בחומרים רעילים בתואנות אלכימיות, כאילו שיש הקבלה בין האלכימיה הפיזית החיצונית לבין האלכימיה הגופנית הפנימית Nedian (內丹術).


  • סעודת מתים ביבנה ים

    סעודת מתים ביבנה ים

    מערת קבורה חתומה מתקופת הברונזה המאוחרת (המאה ה־14–13 לפנה״ס) נמצאה באתר יבנה-ים הסמוך לפלמחים, ובה ראיות לקיום סעודת מתים, מהנרחבות ביותר עד כה. כך במאמר של חוקרים מאונ׳ חיפה – ד״ר שירלי בן דור אבין ופרופ׳ אסף יסעור לנדאו.

    האתר מזוהה עם עיר הנמל “מוחאזי” מהמכתבים המצריים של תקופת אל־עמארנה. הארכיטקטורה והממצאים מראים על זיקה למצרים (עגיל זהב, כלי בצורת האל המצרי בס וחרפושית הנושאת את שמו של תחותמס השלישי), ולכן נראה שהטקס היה של אליטה מקומית, חומרי הגלם המפוארים והמימדים המוקפדים הראו יוקרה.

    המערה נמצאה בשלמותה ובה עשרה נקברים, כלי חרס רבים ומגוונים, ממצאים מצריים וקפריסאיים, ושרידי מזון וצמחים שנשמרו היטב. בחצר שנחשפה מול פתח הקבר נמצאו שכבות אפר כהה, שברי כלי בישול, עצמות בעלי־חיים ופסלון חרס. החוקרים מפרשים זאת כעדות לטקסים שנערכו סמוך לקבורה, ייתכן סעודות לוויה. גם בתוך המערה עצמה נמצאו כלים שהכילו שיירי מזון – דגים שלמים, גפיים של עזים וכבשים, ושרידי צמחים חרוכים ולא חרוכים. משמעות הדבר היא שהמתים נקברו לצד מזון של ממש, לא רק עם מנחות סמליות.

    מדובר בראיה ראשונה מסוגה לסעודות לוויה מתקופת הברונזה המאוחרת II בכנען, בהיקף ממשי ולא נקודתי. עד כה היה ממצא יחיד באשקלון מן התקופה הקודמת. כאן קיים דגם טקסי חדש ומורכב יותר, המשקף את פולחן המתים של האליטה המקומית תחת שלטון מצרים. בחפירות אחרות בכנען ניכרה “ערכת לוויה” טיפוסית, אך ביבנה-ים התמונה רחבה ומורכבת בהרבה: הטקס כלל סעודה, הצבת מנחות בחוץ ובפנים, ושימוש בכלים מגוונים בעלי תפקיד טקסי ברור.

    החוקרים זהירים מאוד מלצאת בהצהרות קונטרוברסליות, אבל אנחנו כקוראים חופשיים לעשות כך ולכן נעשה זאת. החוקרים מדברים רק על ״פולחן מתים״ שכלל סעודה. אנחנו כבר מכירים את הנוהג הכנעני/אוגריתי שכולל מרזח ובו נשתה יין עם האבות. האל בס, שפסלו נמצא במקום, הוא אל הקשור לריקודים, מוסיקה ויין. כמובן, גם לפוריות ולידה. במצרים נמצא רק בשנתיים האחרונות שהיה מעורב גם בטקסי שינוי תודעה. האם גם ביבנה ים היה דבר כזה? סוגי החרס שנמצאו במקום שימשו בדרך כלל ככלים נוזלים ריחניים ויין מתובל. אין אמנם ראיה כימית ישירה, אבל אפשר רק לדמיין מה היה שם.

    העובדה שמדובר בשני אתרים, אתר אחד שבו היתה התכנסות קהילתית גדולה יותר שנערכה בחצר פתוחה, והשניה בתוך הקבר עצמו, מרמזים שמדובר היה בטקס בעל שני שלבים: החלק הציבורי, והחלק הפרטי. החלק הציבורי, שנערך בחצר פתוחה ובהשתתפות קהילתית רחבה, נשא אופי טקסי-חברתי של אבל, כבוד וזיכרון, כלומר, לא כלל בהכרח אלמנטים של שינוי תודעה. לעומת זאת, החלק הפנימי במערה, שבו רק מעטים השתתפו, והונחו מזון, שמן, נרות ופסל האל בס (המקושר למצבי טרנס וריקוד), עשוי לשקף שלב אינטימי ומיסטי יותר של הטקס, אולי גם חווייתי או אפילו אקסטטי.

    נדגיש שוב: אין ראיות ישירות לכך. מדובר בהשערה המבוססת על דגם פולחני מוכר מתרבויות מקבילות (אוגרית, מצרים), אך לא על ממצא פיזי ממערת יבנה-ים עצמה.


  • הגאוגרפיה המקודשת של כרנך

    מחקר חדש מצביע על כך שהמקדש בכרנך שבתבאי במצרים העתיקה, נבנה במכוון על אי עתיק, אשר הדהד באופן מדויק את מיתוס הבריאה המצרי הקדום. לפי מיתוס זה, גבעה בראשיתית עולה מתוך מים קדמוניים – "התל הראשוני" (Benben) בוקע מתוך "מי התוהו" (נון). התיאור מתאים לגאוגרפיה של כרנך. בכל שנה, כשהנילוס נסוג לאחר ההצפה, נראה היה שהמקדש "עולה" מתוך המים – המחשה חזותית של מעשה הבריאה.

    המקדש הוקם על קטע של טרסת נהר מוגבהת, שנותרה מוגבהת לאחר שחיקה על ידי ערוצים משני צדדיה, ויצרה תצורת אי. שינויים בערוצי הנילוס (בעיקר ערוץ מזרחי חשוב שנשכח עד כה) השפיעו ישירות על הרחבת המקדש, ובמקרים מסוימים בוצעו שינויים יזומים בנוף (כגון מילוי חול) לצורך הקמת מבנים. מיקומו של כרנך נבחר כנראה גם משום שלא היה מוצף (לעומת הסביבה), וגם בשל קרבתו לאתר עתיק חשוב — את־טאריף, קברי שליטי תבאי המוקדמים שהפכו בהמשך למלכי השושלת ה-11, שושלת שממנה יצאה אחת התקופות החזקות במצרים: הממלכה התיכונה. כרנך נמצאת בגדה המזרחית של הערוץ הנשכח, ואת־טאריף בגדה המערבית, ממש ממול. בתקופת הממלכה הקדומה ותקופת הביניים הראשונה, את־טאריף היה אחד המרכזים העיקריים של שלטון מקומי בדרום מצרים (העליונה), ואולי אף בירתה בפועל. בחירת הצד המזרחי (מול אזור קבורה מערבי) עשויה הייתה לשקף דינמיקה דתית בין החיים (המקדש) למתים (הקברים המלכותיים) – מוטיב חוזר בדת המצרית.

    המאמר פורסם בכתב העת Antiquity והובל על ידי ד"ר אנגוס גרהם מאוניברסיטת אופסלה בשיתוף חוקרים מאוניברסיטת סאות'המפטון.


  • מעגלי פיוס פסיכדליים בדרום אמריקה

    תרבות הווארי (Wari), שפעלה בין השנים 600–1000 לספירה בפרו (לפני האינקה), ייתכן שחיזקה את שליטתה הפוליטית באמצעות בירה פסיכדלית – עכשיו המאמר האקדמי.

    באפריל 2025 פורסם, ששרידי בירת צ׳יצ׳ה וזרעי וילקה שנמצאו בחפירה ארכיאולוגית, לצד כלי בישול וללא כלים לעישון ולהסנפה, רומזים שהצריכה שלהם היתה באמצעות שתיה, ושתיה שכזו היא תמיד חברתית. המיקום של הממצא במה שנראה כמו חצר מיוחדת סגורה למחצה במתחמי האליטה, העלה השערה שמדובר בטקס של מנהיגים ואנשי החברה הגבוהה. כך, הסיקו, כי מה שקרה שם, היה בעצם שתייה משותפת של המשקה הפסיכדלי ב״מעגלי פיוס״, שיצרו תחושת אחווה וחיזקו קשרים חברתיים בין נציגי קבוצות שונות, חלקם אויבים לשעבר. ערבוב החומרים יצר אפקט מתון אך ממושך יותר, שהביא לתחושת אפטרגלואו שנמשכה ימים ואף שבועות. וכל עוד האפקט הזה היה קיים, היתה מתפתחת פתיחות ואמפתיה, תכונות מועילות למערכת פוליטית ששאפה ליציבות ולשיתוף פעולה.

    המחקר החדש לא מוסיף הרבה להצעות שכבר נכתב עליהן אז. מה שהוא כן מוסיף זה אישוש מדעי נוירופסיכולוגי למה שקורה אחרי שצורכים משקה שכזה, ביחד עם רקע אנתרופולוגי שמציע היתכנות של טקסי פיוס פסיכדליים כאלה כחלק מאירוח. מדובר כמובן בהיפותזה, שאינה חפה מביקורת. אחת מהביקורות היא שאי אפשר להוכיח שום דבר מהממצאים, ואין הבדל בינן לבין, נניח, שאריות קוקאין במועדון לילה. אז מה, אז מסיבות במועדון הן בעצם טקסי שתיה משותפים שנועדו להקל על גיבוש משא ומתן פוליטי? אולי בעצם ניתן להתייחס אליהן כך.


  • הדת כטכניקת מיינד-קונטרול מחוללת התמכרות

    הדת כטכניקת מיינד-קונטרול מחוללת התמכרות

    בפסיכולוגיה הקלינית מוגדרת התמכרות כמצב של תלות מתמשכת בהתנהגות, חומר או חוויה, הגורמת לפגיעה בתפקוד היומיומי ולשיבוש מערכות חיים תקינות. לפי המדריך הפסיכיאטרי האמריקאי DSM-5, ישנם 11 קריטריונים שיכולים להגדיר תופעה כהתמכרותית: אם אדם עומד בשניים מהם לפחות, והוא ממשיך בהתנהגות שפוגעת בתפקודו, ניתן להגדירו “מכור”. הקריטריונים נחלקים לשלושה אשכולות מרכזיים: כמיהה, תלות, ושימוש מזיק.

    בין הקריטריונים ניתן למנות דחף עז לשוב על ההתנהגות, עיסוק כפייתי ומחשבות חוזרות, אובדן שליטה, דחייה של פעילויות אחרות, עלייה בסבילות (צורך במינון גבוה יותר), תסמיני גמילה, קושי להפסיק, המשך שימוש למרות נזק, פגיעה בתפקוד, ובמקרים קיצוניים, סכנת חיים. השאלה המטרידה, כמובן, היא מי מגדיר מהו “נזק”, מהי “פגיעה”, למי בעצם הזכות להגדיר מהי פתולוגיה. כאן נוצרת זיקה מרתקת בין רפואה, מוסר, וחברה – כי כל הגדרה רפואית של “נורמלי” ו“חריג” היא למעשה גם קביעה ערכית. הדבר הזה נקרא ״מדיקליזם״. האבסורד? כאשר ההתנהגות המדוברת אינה שימוש בחומר פסיכואקטיבי, אלא חיפוש רוחני, הקריטריונים של התמכרות מתמלאים גם כן, אז הדבר הזה לא מוגדר כהתמכרות. למה? כי אותו ממסד מדיקלי הוא גם הממסד הדתי. אין לו אינטרס להגדיר את החוויה הדתית כהתמכרות. בכך אני רוצה להתמקד בטקסט הקרוב, אבחן זאת.

    קודם כל, מדוע הדת היא התמכרות מבחינה קלינית. האדם הדתי הוא אדם שמחפש כמיהה עזה לשחזר מצב תודעתי של “קדושה” או “התעלות”. הוא עסוק בכך מחשבתית באופן כפייתי. הוא חווה סבל, דכאון או ריקנות כשהחוויה נעצרת. ממשיך לנסות להגיע אליה למרות פגיעה במערכות חיים אחרות – הוא מתנזר מ״הנאות העולם הזה״, הוא מסתגף, הוא זונח את החברה והסביבה החילונית, לפעמים הוא אפילו לא עובד כי את כל מרצו הוא מקדיש לאותו חיפוש אחר התעלות. הוא מכור, לא לחומר אלא למצב התודעה הדתי עצמו.

    האם הדת היא בריחה? האם הדת היא חיפוש הדוניסטי אחרי עונג? ומאידך, האם החוויה הכובלת של הדת אכן יכולה להיות מוגדרת כהנאה? הכל תלוי בפוזיציה. מי שאינו דתי לא יגדיר את הדת כהנאה, וכן יגדיר אותה כבריחה. מי שדתי, יגדיר אותה כעונג, אבל לא יגדיר אותה כהדוניזם. אני מקווה שהבעייתיות של ״להכניס לקופסאות״ מתחילה להיות מובנת. הכל זה עניין של טרמינולוגיה ורטוריקה. מבחינת הממסד הדתי, למכור אין אינטרס להפסיק את האקט הממכר, כי זה לא מזיק לו אלא עוזר. גם אם זה כואב, יש לכאב תפקיד חיובי, הוא ממרק, גם אם זו התמכרות, זו נאמנות ולא חולשה, זו אינה בריחה אלא התמסרות ושליחות. כמכור, לא איבדת שליטה אלא מסרת את עצמך מרצון לשליטת האל, אתה לא זונח את חיי היום יום אלא נוטש את הבלי העולם הזה, ואפילו הסבל שלך הוא כלל אינו סבל. אתה נהנה ממנו, וגם אם אתה לא נהנה ממנו, אתה נתלה באילנות גבוהים ואפילו מחקה אותם. הי, גם ישו סבל, ואתה כסובל מקיים את העקרון imitatio christi.

    למעשה, חיקוי הגיבורים הוא העקרון המכונן של הדוקטרינה הדתית. כמו בהתמכרות לחומרים, שבה גירוי חושי קטן (ריח, עשן, סביבה) מפעיל זיכרון מותנה שמוביל להשתוקקות, כך גם בדת, החוויה הרוחנית מתוחזקת באמצעות טריגרים סמליים־נרטיביים. כאשר אדם דתי שומע על דמות כמו משה, אברהם, צדיקים, אדמו״רים, ישו להבדיל — הוא אינו רק "לומד היסטוריה", אלא חווה הפעלה רגשית־חווייתית: דימויו של הצדיק, המעשה הקדוש או ההתגלות, משחזרים בתודעתו תחושת חיבור, התעלות או ציות, בדיוק כמו שמכור לסיגריות חווה דחף כשהוא רואה עשן. הסיפורים הדתיים משמשים כ"טריגרים רוחניים מותנים", שמחזקים את לולאת ההתמכרות האמונית: הם שומרים את מערכת התגמול הדתית פעילה ומזינה את הצורך להמשיך באמונה ובקיום מצוות.

    והאמת היא שלא חייבים לומר את זה דווקא על כתבי הקודש המונותאיסטים. מיתולוגיה באשר היא, זו מטרתה. כשהיווני שומע סיפור על האלים, האזכור של שמותיהם, מעשיהם או מה שסימלו, לבדו הוא מדבק. כשאתה מספר לעצמך כיצד דיוניסוס לגזרים בידי הטיטאנים ששלחה האלה הרה, או כיצד אורפאוס נקרע לגזרים על ידי המאינדות, את הבאכחות שנכנסות אל ההר באקסטזה, וקורעות את פנתאוס לגזרים – הסיפור עצמו הוא הסם, “בוסטר רוחני” שמחדש את הלהט הדתי. מנגנון פסיכומיתי שבו רק המחשבה מעוררת ריגוש, כמיהה או התעלות, טריגר נוירולוגי שמשפריץ דופמין ומטלטל את מערכת התגמול.

    במובן הפסיכולוגי, הדוקטרינה הדתית מעגנת את המוסר בתוך מערכת התגמול. הדת ממסדת את ההתמכרות מגדירה אותה כ“דבקות”, “אהבת האל”, “יראה”, “תפילה מתמדת”. הממסד מתכחש לכך שההתמכרות הזו מזיקה, כי הכרה בכך שמדובר בהתנהגות פוגענית מערערת את כל המבנה התיאולוגי. ברגע שאתה מודה שכל המנהגים הם בסך הכל מנגנונים פסיכולוגיים כדי לאמן את המח, אתה מסלק בעצם את נוכחותו של האל. מבחינה פילוסופית, אתה מסלק את האידאליזם לטובת המטריאליזם. התפיסה המטריאליסטית חושפת שהדתות פועלות כמו מנגנונים נוירו־חברתיים של שליטה רגשית, לא כהתגלויות אלוהיות.

    לכן הממסד הדתי מגיב באופן שבו הוא עורך דמוניזציה של החוויה החוץ־דתית, כמו לדוגמה תיוג של שימוש בפסיכדליים כעבודה זרה, כדי לשמור על מונופול על ה“התעלות המותרת”. הוא מבצע רומנטיזציה של הדבקות, הגדרת ההתמכרות כ“אהבה אלוהית”, כלומר רגש טהור שאין בו סכנה, אף שלמעשה הוא דפוס תלותי. ההכחשה הזו היא מנגנון ההשרדות של הדת.

    אבל כאן העוקץ. הממסד הדתי נבנה כמערכת לוויסות ההתמכרות הרוחנית, אך בפועל הוא גם מייצר תנאים שיכולים להסלים אותה לפונדמנטליזם. ברמה המבנית, הממסד נוצר בדיוק כדי להחזיק את ה“אש האלוהית” בתוך גבולות בטוחים. הוא מציב מערכת חוקים, היררכיה, טקסים, זמני תפילה, משמעת ופרשנות. כל אלה פועלים כמעין "מינון מבוקר" של החוויה הרוחנית, כמו רופא שמווסת לחולה את כמות המורפיום הדרושה כדי להרגיע את הכאב מבלי לגרום להתמכרות מסוכנת.

    העובדה שיש הלכה, שיש מסגרת רשמית ומוגדרת, הופכת את כל מי שיש לו חוויות מיסטיות פרטיות לפיראט, כי הוא אינו מפוקח, כי הוא חורג מהמינון, כי הוא מנהל ״סחר לא חוקי״ בחוויה הדתית. יש לממסד אינטרס לשמור את המונופול לעצמו, כי חוק הוא סדר, וקיום ההוראות הממסדיות למעשה שומר על הסדר החברתי ולפיכך הקוסמי.

    אלא, שכשהדת מזוהה לא עוד עם ריסון החוויה אלא עם שליטה מוחלטת על האמת, כשהממסד מתחיל לשאוב לגיטימציה מקנאות, ממסירות טוטלית ומציות עיוור, הוא הופך בעצמו למנגנון שמייצר התמכרות לאלימות ולצדקנות. בצורה זו המכור הופך להיות מכור לא לחוויה הדתית אלא למנגנון השליטה, והוא מפתח בו תלות, וכשציות למנגנון השליטה הופך לעצם ההנאה, אין לממסד אפילו אינטרס לווסת אותו. ההפך, ככל שהמאמין יהיה צייתן יותר, הוא יהפוך להיות בעצמו סוכן להפצת הדוקטרינה. הציות הוא מם, וכשמוכרים את הציות כעונג, יש למציית אינטרס להתענג. הסומה של האקסלי.

    הפונדמנטליסט הדתי הוא למעשה מכור ללא רופא, או יותר נכון מכור שהרופא עושה ככל שיוכל על מנת לתת לו עוד ועוד מרשמים. המרשמים יפרנסו את הממסד, שמייצר את הסם, וכשהממסד מוכר את הסם כתרופה, הרופא הופך גם לסמכות בלתי מעורערת.

    אולי שמתם לב. אני מדבר במונחים של התמכרות דתית, אבל מדובר בעצם באנלוגיה לצורה שבה הממסד ערך רגולציה לסמים, והזכרתי את ״עולם חדש מופלא״ כי גם הוא סוג של מטאפורה או אלגוריה. צמחים מקודשים עברו חילון והפכו ל״תרופות״ ואז ל״סמים״, למרות או בגלל שהם ממכרים. לממסד יש אינטרס לבצע רגולציה לצמחים שבמקורם עוררו חוויה דתית, אך בפועל הם מסייעים בעיקר לקיבוע ההיררכיה שלו, הוא כאדון וההמונים כעבד. כך פועל המיינד קונטרול הממוסד, והסחר בצמחים מקודים מוכיח כיצד ההיסטוריה כולה היא רצף של ניסויים וטעיות בדרך לנוסחה המושלמת של המנגנון הזה.


  • הקיסקנו כתמר

    הקיסקנו כתמר

    במסורות השומריות והאשוריות מוזכר עץ מסתורי בשם הקיסקנו (kiškanu), שהיה ציר העולם, מחבר בין שלושת המדורים הקוסמיים ולפיכך גם מהווה מין ״מוליך״ של מסרים בין שלושתם. לא ברור מהו זיהויו הבוטני ואם הוא בכלל אמור להיות עץ אמיתי, אבל אם כבר לעשות קישורים, ולהצליב מקורות מיתולוגיים, לשוניים, סמליים וכמובן מדעיים – המועמד הטבעי הוא עץ התמר. למה?

    ראשית, שמו של התמר. בשומרית משמעות שמו ״העץ הנישא גבוה״ 𒊷 (g̃ešnimbar), כאשר ״גיש״ משמעו עץ או ענף, ״נים״ משמעו ״גבוה״ ו״בר״ משמעו ״נישא״. סביר להניח בגלל שגם מ׳ וגם ב׳ הם ״עיצורים דו שפתיים״, הם התמזגו והצמח נקרא giš-immar. מפה לשם, ״נישא גבוה״ עבר לאכדית as-is, והפך להיות ״אמיר״ או ״תמיר״. ובהתאם, מקור המילה ״קיסקנו״ היא giš-gan, שמשמעו ״עץ״ (גיש) ״נושא זרע״ (״גן״). זה לא אומר שום דבר, הרי לכל פרי יש זרע, אך עדיין יש מקום לציין את הגלעין של התמר, ולו בשל סמליותו כגלעין קשה שנראה כמת אך מסוגל לנבוט לאחר שנים רבות.

    אבל ״גן״ משמעותו גם ״עומד על יסודות קבועים״ – מה שבא לסמן על מערכת השורשים העמוקה במיוחד של הדקל, שחודר לפעמים עד 15 מטר כדי לחפש מי תהום. השורשים מתפשטים גם לרוחב עד עשרות מטרים מסביב לגזע, ויוצרים מעין רשת קולטת מים, המסוגלת “לשתות” כל טיפת לחות בקרקע. זהו מנגנון הישרדות מובהק של עץ מדבר, ואכן, הדקלים הם פרי מובהק של ״כלכלת נווי מדבר״. השורשים בנוייים בצורה כזו שהם יכולים לשאוב לחות גם מאדמות מלוחות או מאזורים שבהם ריכוז המלחים גבוה. התכונה הזאת ייחודית לתמר, ומאפשרת לו לפרוח גם באדמות מלוחות כמו אדמות מדבר, וגם בקרבת הים.

    הפתגם הערבי הקדום מתאר את התמר כ“מלך נאות המדבר, רגליו במים וראשו באש השמים”. ביטוי זה נובע ישירות ממבנהו הבוטני: שורשיו של התמר שואבים מים עמוקים מן האדמה, בעוד ראשו, הכתר, צומח לגובה רב ונחשף לשמש הקופחת. מכאן נולד הדימוי שהשתרש לאורך הדורות, עץ המחבר בין התהום לשמים, בין עולם המים לעולם האש. שורשיו נטועים בתחתית המציאות (העולם התחתון), וראשו פונה אל מרומי השמיים (העולם העליון). זהו ציר קוסמי, או axis mundi, ממש כמו עץ החיים במיתוסים השומריים (giš-tir zi).

    הזכרנו לעיל את סמליות המוות והלידה מחדש של התמר שמתבטאת בגלעין שלו. לא רק בו. ראשית, העלים: עליו של הדקל אינם נושרים בבת אחת כמו בעצי שלכת. הם מתייבשים, מתקפלים, ונותרים תלויים מתים סביב הגזע, בזמן שלמעלה נובטים עלים חדשים. זהו ייצוג חי של מוות וחיים הקיימים בו־זמנית. גם הצורה שבה הסנסנים מתייבשים ומתים לאחר שהם מוציאים את הפרי, מבטאת את העקרון הזה. העץ יגדל סנסנים חדשים בשנה הבאה. וכמובן: עץ הדקל נודע בזכות יכולותיו להתחדש אחרי שריפה. זאת בזכות מערכת השורשים העמוקה שלו, כשהוא נשרף רק החלק העליון נשרף אך לא התחתון, ולכן גם לא הליבה שלו. מתוך הליבה מגיחים נבטים חדשים. למעשה, הליבה הזו חזקה ברמה כזו שהשכבה העבה שמקיפה את הגזע, גם אם היא נשרפת, יכול להיות שלא תגיע אל הלב, ולכן העץ יוכל להתחדש מיידית, בתוך שבועות ספורים, אם רק העלים החיצוניים נשרפו.

    התמר הוא צמח דו-ביתי. יש גם זכר וגם נקבה, אבל מבחינת נראות הם כמעט זהים. עם זאת, ללא האבקה הם לא יכולים להניב פרי. האבקה מתבצעת בדרך כלל באמצעות הרוח. בתבליטים אשוריים, הרוחות האלה תוארו כדמויות מכונפות שהיו למעשה ״רוחות מפרות״. עם זאת, במסופוטמיה התפתחה במשך הזמן טכניקת האבקה ידנית, כבר באלף ה־3 לפנה״ס. והדבר היה טקס מקודש בעיניהם, שבמסגרתו הם נושאים קונוס ודלי, בקונוס הם נושאים את האבקה, ובדלי מים קדושים.

    בחלק מהזנים דווחו גם מקרים של עצים אנדרוגיניים, בעלי מין כפול (hermaphroditism) – דקלים שנשאו באותו עץ גם תפרחות זכריות וגם נקביות, או שהוציאו סנסנים זכריים בשנה אחת ונקביים בשנה אחרת. באופן כללי, הדקל סימל גם תכונה גברית, בהיותו זקוף ועומד כמו סמל פאלי, אך גם תכונה נשית, שכן הסנסנים שלו עמוסים בפירות – סמל של פוריות. הדו-מיניות הזאת סימלה לעיתים עיבור עצמי, והשם המצרי של הדקל רומז גם למעגל הזה, וללידה עצמית. המילה המצרית העתיקה לדקל, bnr, שורשה זהה ל־benben, האבן הראשונית שאל השמש אתום יצר את עצמו מתוך נו. על אבן זו קינן עוף החול, שנשרף ומת ונולד מתוך האפר של עצמו. עוף החול נקרא בשם ״בנו״, מאותו השורש, שמשמעות שמו המילולית היא ״הזורח״ – כמו השמש, מקור האש. עוף החול הזה, ממש כמו התמר, מסמל גם הוא את ציר העולם, שמחבר בין העולם התחתון לעולם העליון: הוא גבוה דיו כך שרגליו עומדות על קרקעית הים וראשו מגיע לרקיע. ביהדות הוא נקרא זיז שדי, כנף רננים או ״בר יוכני״. את קינו הוא בונה, במיתולוגיה, מעצי תמר.

    כהערת אגב, יש לציין שאתום ברא את עצמו באמצעות אוננות, ואולי זו המשמעות של ״עץ נושא זרע״, כי אחרי ככלות הכל, הזרע הוא הרפרנס. והרפרנס הזה הוא לסילאן, שבצורתו הגולמית הוא חלבי צהבהב, ורק כאשר הוא מתחמצן הוא מקבל את הגוון הענברי שלו, הדבשי. דבש, אגב, גם הוא קשור מבחינה אטימולוגית לתמר – bjt.

    הצבע הזה, הן של הסילאן והן של האש והשמש, נקרא לפיכך ״אדמוני״, אדום ככה. וביוונית, Φοῖνιξ, פויניקס. זהו גם צבעה של אבן הקרנליאן, שפירותיו של הקיסקנו מתוארים בצבע זה. אכן, צבעם של תמרים הוא כזה. כנראה שגם בגלל זה, ספר בראשית מתאר את נהרות גן העדן כמקום שבו יש את הבדולח (בדליום, בצבע כזה) ואבן השוהם. למען האמת, גם אם נשייך את הצבע הזה כסגול, הזנים הדרום-ערביים של התמרים לעיתים בגוון כהה מאוד, ונדמה כשחור-סגול (כמו ה-Ajwa). פויניקס, כמובן, הוא גם שמו היווני של התמר.

    למה לפיס לזולי? התמונה המצורפת, אולי יכולה להסביר. כך נראה עץ שתול על פלגי מים, שהרקיע משתקף במים ובעצם יוצר מים עליונים ומים תחתונים. כמובן, כתר העלים של הדקל מזכיר להבה. צבעו של הפויניקס הזה, בשילוב עם השקיעה או הזריחה, השמים והמים, יוצר צירוף של כתום, כחול ולבן.


  • הקיסקנו, עץ החיים המסופוטמי

    הקיסקנו, עץ החיים המסופוטמי

    עץ הקִיסְקַנוּ (kiškanu) הוא אחד הסמלים הקדומים ביותר של “עץ החיים”. העץ עומד במרכזם של מיתוסים, מזמורים ואיקונוגרפיה שנשמרו מן האלף השלישי לפני הספירה ועד התקופה האשורית. מתיאורו של עץ זה נולד, כך נטען, הדימוי המקראי של גן עדן – בהשפעה מסופוטמית מובהקת. כפי שנראה בהמשך, בסיפור עליו מופיעים מוטיבים מובהקים של עץ הנושא חכמה אלוהית ומים חיים, מוקף באבני חן, אסור לאדם, וממנו מסתעפים נהרות. נרמז גם כי מקור המילה ״עדן״ הוא במילה השומרית edin (𒀀𒇉𒂔), שמשמעה ״מישור״ או ״ערבה״.

    המונח “עץ” עלול להטעות, הקיסקנו איננו תיאור של עץ טבעי. נכון, אכן השתמשו ב״ענפים״ ממנו לטקסי הזאה במקדשים, אבל סביר להניח שמשתמשים בדימוי העץ, לא בהכרח כדי לסמן על ישות בוטנית כלשהיא, אלא כדי לדבר על משהו שקשור בצורה זו או אחרת לתהום, אדמה ושמים – כלומר, משהו שיונק ממי התהום, נובט מן האדם וצומח גבוה עד השמים. כלומר סוג של אקסיס מונדי כזה, עמוד העולם שמחבר של שלושת הרבדים של היקום. העץ אמנם נחשב כמקור החכמה, ובהיותו צומח, קל כמובן לגלוש במדרון ולומר שהי, יש לנו כאן רפרנס למשנה תודעה כלשהוא. אבל אין בתיאור הגרפי שלו שום דבר שיכול לתת זיהוי כלשהוא עם עץ. למעשה, מלבד העובדה שיש לו שורשים וענפים, אין שום דבר שיכול לרמוז על תכונות כלשהן. דעת, כן, אבל מה עוד? הצבעים שלו: לבן, כחול, כתום – אומר משהו? הזיקה שלו לאור, אומר משהו? כן, יכול להיות. אבל כאן נכנסים לדימויים פולקלוריסטיים על ״צמחי אש״. אני יכול לתת את הדודא כדוגמא פרי כזה (שמכונה אצל יוספוס ״בערס״), כריס בנט נותן את הקנאביס (בספרו המדהים "Cannabis: Lost Sacrament of the Ancient World"). האם יש לנו על מה להסתמך? כנראה שמדובר רק בסמל. Anyway…

    הקיסקנו צומח בגן ארידו, העיר המקודשת לאנכי (הנקרא גם אאה), אל המים והחכמה. גן ארידו הוא המקום שממנו נובעת החכמה האלוהית, מרכזו של “בית החכמה” (é-abzu). ארידו עצמה נחשבת לעיר הראשונה על פני האדמה – מקום הבריאה. מקדשו של אנכי נבנה “על האפסו” (Apsû), כלומר על המעיין הקוסמי שממנו נבעו כל המים בעולם. העץ מתואר כצומח מתוך מי החיים הללו – שורשיו במעמקים, אך צמרתו נוגעת בשמים, והוא משמש גשר בין עולמות. סביבו משתרע “הגן הקדוש” – מקום מוצל שאין איש רשאי להיכנס אליו, מלבד האלים ובעלי הסגולה.

    במרכז הגן, לצד העץ, שוכנים “שני האלים” – לעיתים אנכי ונמו, אם הבריאה; ולעיתים דומוזי וזיקום – תלוי באיזו רמת מציאות מדובר, שהרי העולם קיים בשלושה מישורים. נמו היא אם התהום, בעוד זיקום היא מלכת העננים, או לפחות אד האדים העולים מן המים, הלחות. משמעות שמה מורכבת מהמילים ״זי״ (חיים) ו״קום״ (חמים), כלומר “אד חם” או “נשימת חיים”.

    הקיסקנו מתואר בעקביות במקורות כשונה מכל עץ רגיל. שורשיו “לבנים כקריסטל”, גזעו “כלאפיס־לזולי” – כחול עמוק, מתכתי ומבריק – זקוף ומוקף אור. עליו וענפיו נוצצים כאבני חן, ופירותיו מתוארים כתכשיטים מאירים. העץ “מטיל צל כיער”, וניצב “בין שני נהרות” שיוצאים ממנו.

    החוקרים מזהים את המקום הזה עם דילמון, בחריין של ימינו, ששמה בערבית משמעו “שני ימים”. הממלכה הייתה מרכז מסחרי חשוב לאבני חן ומתכות, שהובאו בסחר ימי לאורך המפרץ הפרסי מממלכות מגן (מתכת) ומלוחה (אבני חן, ובעיקר לאפיס לזולי). בחריין עצמה היא מקום צחיח, לא בדיוק נוף עדן. מה גם שהעיר ארידו היא בכלל לא בעומק המפרץ, אלא בשומר. מצד שני, בתקופה ההיא ידוע על מקומות מקודשים ש״עברו דירה״ ביחד עם האלים שלהם, שהועתקו בנסיבות פוליטיות. ואנכי עצמו, נחשב כמי שהגיע ממעמקי הים – כלומר, מדרום מזרח, אז זה מסתדר שבמשך הזמן ״דילמון״ הועתקה לתוככי הארץ, העיר הראשונה ששלטה בשומר.

    לזיהוי עם בחריין, יש כמה נסיבות מחזקות,שתי תופעות טבע ייחודיות שקיימות בה ומתאימות ביותר לתיאורים המיתיים: הראשון הוא ג׳בל א־דוחן – “הר העשן”, הנקרא כך משום שבימים לחים מתאסף סביב פסגתו ערפל או אדים כהים, היוצרים אפקט מדומה של עשן מיתמר. השני הוא אקוויפר דמאם – מערכת מי תהום מתוקים, שפעפעו ברחבי האי. אחד מהמעיינות הללו נקרא ״עין אום סוג׳ור״, שהיה בעצם אחד מהפתחים שבו מי התהום לחצו כלפי מעלה ביבשה. אבל מי התהום לחצו כלפי מעלה לא רק על היבשה. בימי קדם, גם בים שלחופי בחריין היה ניתן לראות את הפלא: דייגים יכלו לצלול במים המלוחים ולמלא שקי עור במים מתוקים מתחת לפני הים. כיום האקוויפר התרוקן, אך בעבר – העובדה שמתחת לאי מצויים מים מתוקים, ועל גביו נובעים מעיינות – הפכה אותו לנווה מדבר שניתן לבנות סביבו חקלאות.

    המפגש הזה בין מים מלוחים למים מתוקים, בין מים עיליים למים תת־קרקעיים, היה בעיני הקדמונים פלא של ממש – צירוף קוסמי של חיים ומוות, עליונים ותחתונים. זאת מעבר לעובדה שהממלכה הזאת היתה בפועל השער של מסופוטמיה לעולם הרחב, ומסופוטמיה מבחינת הקדמונים היתה בעיקר שני נהרות. אז המקום שבו הם יוצאים לים (ופעם לא היה שאט אל ערב, שפך משותף לשניהם) נחשב בעצם התפצלות לשני ראשים.


  • אתר דמוי סטונהנדג׳ מ-500 לפנה״ס (מאוחר יחסית)

    אתר דמוי סטונהנדג׳ מ-500 לפנה״ס (מאוחר יחסית)

    חוקרים מאוניברסיטת חאאן בספרד במאמר חדש, נותנים פרשנות לממצאים שנתגלו במונומנט דמוי סטונהנג׳ בן כ־2,500 שנה, באל פונטנר ליד העיר חודאר שבאנדלוסיה. על פי הממצא, קרני השמש העולות ביום ההיפוך החורפי, חודרות את קצה מונולית פאלי בגובה 5.3 מ׳ ומטילות את צלו על פתח מערה דמוי v, שבתחתיתה חריץ המזכיר רחם ונרתיק. הפרשנות, לפיכך, היא שברגע זה מתרחשים נישואין מקודשים – היירוגמיה.

    הדבר מזכיר שני אתרים נוספים שבהם יש פולחן שמש ואסטרונומיה קדושה, עם רגישות קיצונית לתנועת השמש ובמיוחד ביום ההיפוך החורפי – סטונהנג׳ וניוגריינג׳, שנבנו יותר מ-2000 שנה לפני אל-פונטנר. בניוגריינג׳, למשל, קרן השמש חודרת למסדרון ומאירה רצפה של אולם הקבורה. הזיווג הקוסמי הזה שמתבטא בהפגשו של האור עם רחם האדמה, מסמל לידה מחדש.

    מה שמוביל לשאלה המתבקשת: האם יש קשר בין התרבויות? אז קודם כל, לא הוכח ההשערה היא שהתרבויות הילידיות של ספרד, היו חלק ממסורת ״חוף אטלנטית״, תרבויות שאפיינו את אירופה לפני הפלישה ההודו-אירופית, ובמקרה האיברי, לפני המפגש עם הרומאים. מה שאפיין את התרבויות הללו היא דת טבע מגליתית שהתבססה על חיבור ישיר בין קוסמוס, נוף, מוות ופוריות. מערכת רוחנית לא־תאיסטית במובן הקלאסי, כלומר מערכת שאין בה פנתיאון של אלים בעלי אישיות, ובמקומו יש תפיסה אנימיסטית־קוסמית שבה כוחות הטבע עצמם נחשבו חיים ואלוהיים. לא האלים “שולטים בטבע”, אלא הטבע עצמו הוא אלוהות.

    הפולחן נסב סביב מחזוריות הזמן, ויצירת סנכרון איתה, באמצעות איחוד מקודש של האור שנחשב זרע השמיים והמערה או הקבר, שנחשבו רחם האדמה. כשקרן אור חודרת לתוך הרחם, מתרחש זיווג קוסמי. המתים הושבו לרחם האדמה כדי לשוב ולהיוולד עם האור.

    התמות הללו, של מחזוריות, רחם ולידה, אופייניות לדתות פוריות שבהן האלוהות היא נשית (או דו מינית, מפרה את עצמה). כך שבעצם התזה הזו, מיישרת קו עם ההשערה של הוגים כגון מירצ׳ה אליאדה, שהאשימו את ההודו-אירופיים בהכחדת ״תרבות האלה״ – תרבויות שהתבססו על חקלאות, פוריות האדמה ופולחן קהילתי שמתרכז סביב השיבה אל “זמן בראשית” דרך חזרה על דפוס קוסמי. בתרבויות ההודו-אירופיות, הזמן נעשה קווי, והעולם הושתת על סדר והיררכיה, שכדי לשמור עליו היה צריך לקיים ריטואלים של שליטה, האדם נדרש להקריב קורבן כדי לשמר את הסדר. לכאורה, המקום הכי מרוחק באירופה, היה בעצם המקום האחרון אליו הגיעו ההודו-אירופיים, ולכן זהו בעצם הגילוי המאוחר ביותר של תרבות האלה – 500 שנה לפני הספירה הנוצרית.


  • חרותות סלע במדבר הערבי כהתפתחותה של דת פריון

    חרותות סלע במדבר הערבי כהתפתחותה של דת פריון

    מחקר חדש מדגים כיצד הדת נולדה כתוצאה משינויים אקלימיים, במקרה הזה שהתרחשו בחצי האי ערב לאחר עידן הקרח האחרון. הוא חוקר תחריטי סלע עצומים המתארים גמלים ובעלי חיים נוספים, שנמצאו באתרים שונים במדבר נפוד שבצפון ערב הסעודית. התחריטים מתוארכים ללפני כ־12,800–11,400 שנה, כלומר מוקדמים בהרבה מתחריטי הניאולית שנמצאו באזור בעבר (כ־8,000 שנה), ומהווים יצירה של קבוצות נוודים ראשונות שנכנסו לאזור בתקופה זו, והתרשמו ממה שמצאו.

    במהלך עידן הקרח האחרון, קרחונים עצומים כיסו את צפון אירופה, אסיה וצפון אמריקה. כתוצאה מכך, חלק גדול מהמים היה "נעול" בקרחונים, והיה פחות אידוי האוקיינוסים, מסלולי זרימה אטמוספיריים השתנו, רצועות הגשם הוסטו דרומה או צפונה וכך ענני גשם לא חדרו לאזורים המדבריים כמו ערב. כתוצאה מכך, חצי האי ערב היה צחיח מאוד, עם מעט מאוד משקעים – אפילו יותר יבש ממצבו הנוכחי. כשעידן הקרח הסתיים, הקרחונים החלו להינמס, מפלס הימים עלה, כמות המים במחזור האטמוספרי גדלה, וכך גם זרמי האוויר התחזקו ורצועות הגשם חדרו צפונה אל חצי האי ערב. כתוצאה מכך, נוצרו ״תקופות ירוקות״, שבהן אגמים זמניים התמלאו, והנוף המדברי הפך למרעה ירוק עם עדרי בעלי חיים גדולים.

    בעלי החיים האלה, חלקם גרו במדבר עוד בתקופת הקרח, כמו היעלים. חלקם חיו בשולי המדבר, ונדחקו אליו בתקופות של יובש – כמו הגמלים ושור הבר. כשמזג האוויר השתפר, הם התפשטו בחזרה למדבר. בעקבותיהם הגיע האדם. מה שפגש האדם כשהגיע למקומות הללו זה בעיקר זכרון של מקום חרב שהפך פתאום למקום ראוי למחיה – הגילוי הזה הוא סיבה מספיקה להוולדה של דת.

    וכך אנו מוצאים חרותות שנעשו על מצוקי סלע מעל אגמים עונתיים. בחרותות הללו נמצאו סמלי פריון, שככל שהזמן עבר הפכו יותר ויותר מפורטים ומונומטליים, עד כדי גודל טבעי. אלא שאז קרה דבר מוזר: בשלב כלשהוא הייצוגים הפכו להיות מופשטים ו״קריקטוריים״ יותר, במקום שיהיו ריאליסטיים. מציעים שהדבר היה כתגובה לשינויים אקלימיים נוספים, שבהם המדבר חזר להיות יבש, לפחות יותר ממה שהשתפר בו לאחר תקופת הקרח. בגלל ההרעה במזג האוויר, אגמים החלו להתייבש בהדרגה (עד שהתייבשו לחלוטין), בעלי החיים כבר לא היו חלק יומיומי כל כך מהנוף. בשלב זה ציורי החיות הפכו להיות פחות תיעוד ויותר זכרון, או פולחן, אנשים כבר לא ראו את החיות עצמן אלא רק את הייצוגים שנותרו להם, או ייצוגים סימבוליים. חרותות הסלע כבר לא היו ייצוגי תודה אלא ייצוגי תפילה.

    טענה דומה היתה גם לפרופ' רן ברקאי מאונ' תל אביב, על הסיבה לציורי המערות, כתגובה להעלמות המגה-פאונה. לטענתו ציורי המערות נעשו תחת השפעה פסיכדלית והם ראשיתה דת קדומה שבמסגרתה מתאחדים עם רוחות החיות שנעלמו, והסיבה שהדמויות שלהן מופשטות היא כי הם מעולם לא פגשו חיות כאלה. רק ידעו שהיו להם, לדוגמה, חתים כמו לממותות. ההרצאה היתה הראשונה בעונה הראשונה של "מקדש התודעה". כמה שבועות אחר כך היא גם נישאה והוקלטה בחוג למדע טכנולוגיה וחברה בבר אילן. הנה היא כאן.


  • השימוש (הדתי) בסמים במלחמות

    השימוש (הדתי) בסמים במלחמות

    אחת מההרצאות המחכימות יותר ששמעתי בזמן האחרון היא הרצאתו של קובי חוברה על ההיסטוריה של השימוש בסמים במלחמות. מאחר שאני מתעניין בדת וסמים, אני רוצה להתמקד בתקופה שבה מלחמות היו מלחמות דת, וגם אם לא מלחמות דת, אז מלחמות שמי שנלחם אותם היה לא הצבא, אלא האלוהים שהתגלם בחיילים, אל המלחמה שנתן להם כח, האל המושיע שהציל אותם ממוות, כל אל טבע אחר שסייע בידם והפעיל את איתני הטבע לטובתם ולרעת האויב שלהם, ובאופן כללי כל מה שיכול היה להועיל, בין אם באמצעות ניחוש, ברכה, קורבן או פשוט חיים טובים יותר.

    במזרח אין דוגמאות רבות מדי לגבי שימוש בחומרים משכרים. יש דוגמאות להרעלת בארות על ידי האשורים, או התנקשות באמצעות הרעלה. במערב, יש את הדוגמא המפורסמת של חניבעל שהרעיל יין, או יותר נכון מהל אותו בדודא, לפני שנסוג ממחנהו בעורמה, כדי שהרומאים יבואו ויכבשו את המחנה, יחגגו עם היין שמצאו ואז ישתכרו, והוא יתקוף אותם וינצח. מיתרידטס השתמש בדבש המושגעים כדי לגבור על אויביו. מסופר גם על יוליוס קיסר שנהג כך בגרמאנים ובאלכסנדר הגדול שעשה כך בהודו, סימום האויבים – אך הדוגמאות הללו כולן אינן דוגמאות של סימום מכוון של חיילים כשאתה התוקפן, כלומר זה סימום דפנסיבי ולא אופנסיבי.

    דוגמאות אופנסיביות הן היין שהרומאים והמצרים העניקו לחיילים שלהם, אבל לא ברור אם זה היה כדי לתת להם שכרון קרב, או העלאת מוראל. סיכוי שהדבר היה פשוט בגלל שאלכוהול הוא משמר מזון, מקור עתיר קלוריות ותחליף בטוח למי שתיה. זה גם לא מתקלקל, הרבה יותר טוב כמנות קרב. הרומאים השתמשו באופיום כציוד רפואי בשדה הקרב, וגם באיליאדה מוזכר שימוש שכזה כדי לשכך את ״כאב המלחמה״. אך שוב, אין דוגמה מובהקת לשכרון מלחמה.

    הדוגמאות המובהקות יותר, הן ספקולטיביות. הרודוטוס מתאר את השבטים הסקיתים (במרחב הים השחור, המאות ה־7–4 לפנה"ס) יושבים באוהלים סגורים וזורקים זרעי קנאביס על אבנים לוהטות. האדים מילאו את האוהל, והלוחמים שאפו אותם. האם זה היה טקס דתי? האם הם השתמשו בזה לצרכים של ריפוי? (אני עצמי הצעתי את זה בפוסט עבר), האם מדובר היה בפינוק סאונה? האם היה מדובר בטקס שכרון לפני קרב? שום הוכחה.

    מקורות אנגליים מתארים את הפלישה הויקינגית בסוף האלף הראשון לספירה, בפעם הראשונה במונחים של שכרון קרב. הויקינגים מתוארים כלוחמים פראיים, “ברסרקרים”, שעוטים עור דוב ונכנסים לטראנס אלים לפני קרב. אחת הסברות היא שימוש בפטריית אמניטה מוסכריה – אך כזכור, מדובר בספקולציה לא מוכחת. בישול הפטרייה ושתיית המרק גרמו לתחושות דיסוציאציה, שינויי תפיסה (תחושת גודל, זהות עם חיה), ולעיתים טירוף התקפי. עם זאת, דבר כזה יכול להסביר מדוע הויקינגים נהגו בטקטיקה של פשיטות ולא לוחמה מתמשכת: אחרי שימוש בחומר יש ״נפילה״, שבה הלוחמים נפלו שדודים בלי כח לעשות כלום. לפעמים הם לא היו זוכרים דבר, לפעמים הם היו מגלים שהם היו כל כך שיכורים שהם הרגו בטעות חברים שלהם שנדמו להם כאיום – אולי בגלל זה היו מבואסים. זו סברה, אבל עדויות מאפוסים אחרים על טקסי שתיה בחברות הללו, ובעיקר על לוחמים שמתו בטקסי השתיה, או בדרך לקרב ולא בקרב עצמו, מחזקים אותה. הסברה היא שמדובר בנוהג הודו-אירופי כללי, שבמסגרתו אל המלחמה והמשקה המשכר הולכים יד ביד, בדרך כלל הוא מתואר כנרקומן או כהולל, בעל חיבה לטיפה המרה או לסתם משקה קדוש כמו הסומה, אם מדברים על הדוגמה הראשונה שעולה, של אינדרה. הלוחמים היו מחקים אותו, לא בהכרח מחפשים את טשטוש העכבות.

    אגב, חוברה טוען שבמקרה הזה אני לא צודק. הוא טוען שיש כמה סוגים של סמים: סמים ממריצים, סמים מדכאים, וסמים דיסוציאטיביים. לממריצים יש שימוש כמחזקים, למדכאים יש שימוש כמשככי כאב. באשר לדיסוציאטיביים, והוא מגבה את זה במחקרים סוציולוגיים, יש להם תפקיד בעיקר בהחלשת עכבות כמו פחד, אשמה ומחסומים מוסריים. זה מה שמסביר את היכולת של הויקינגים להיות אכזריים במיוחד. זה כנראה גם מה שגורם לאי אלו חוקרי פסיכדליים להניח שהסומה היה משקה דיסוציאטיבי שכזה – בין אם אמניטה או ארגוט. בהקשר זה, חוברה שולל את השימוש בקנאביס בידי החשישיים (למרות שהוכח שגם הם עשויים להיות כאלה, בכמויות גדולות).

    עד כאן הקשור לענייננו. הרעיון העיקרי בהרצאה הוא שהסמים היו חלק מהפק״ל הקבוע של חיילים, ולא תמיד מיוזמתם. לפעמים הצבאות מימנו את זה, ולפעמים אפילו האכילו חיילים שלא בידיעתם. רוב הסמים המוכרים לנו כיום, הושקו בקמפיינים צבאיים שעשו להם פופולריזציה ובעצם אפשר לומר שההיסטוריה של המלחמות היא היסטוריה של סמים, או לחלופין ההיסטוריה של הסמים היא היסטוריה של מלחמות. המלחמה, בשל היותה מצב קיצוני של מאמץ, פחד, כאב וחוסר שינה, סיפקה כמעט תמיד את התמריץ לחיפוש אחר חומרים שיאפשרו לחיילים לתפקד: משיכוך כאבים (אופיום, מורפיום), דיכוי חרדה (אלכוהול, קנאביס), הגברת ערנות וסיבולת (קוקאין, אמפתמינים), ועד דיסוציאציה והפחתת מחסומי מוסר (LSD, פטריות הזיה). כל מלחמה, כך הוצג בהרצאה, נטתה לפתח את “סם התקופה שלה”. כלומר, המלחמה האיצה והסדירה את תהליכי ההפצה, הניסוי, ולעיתים אף הרגולציה של חומרים.

    ממליץ מאוד. כן, ואני מכיר את הספרים של נורמן אוהלר על שימוש בסמים במלחמת העולם השניה, וגם לאחריה כ״סרום אמת״.


שמרו על קשר

אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו.

אנו מקיימים דיונים פוריים בנושא בקבוצת הפייסבוק שלנו ״אנתאוגנים וצמחים מקודשים״.

לפרטים נוספים ולפתרונות, אתם מוזמנים לפנות לאבי לבקוביץ, 0507929746.

    נובמבר 2026
    א ב ג ד ה ו ש
    1234567
    891011121314
    15161718192021
    22232425262728
    2930  
    ×