ציוויליזציית הווארי (Wari) , תרבות פרה־קולומביאנית שקדמה לאינקה, שלטו באזור הרי האנדים בפרו בערך בין השנים 500 ל־1000 לספירה. באתר קילקאפאמפה, שהיה פעיל בתקופת השיא של תרבות זו, נמצאו שרידי צ'יצה – בירה מותססת מסורתית, ו-16 זרעים של וילקה. וילקה (Vilca) הוא צמח פסיכואקטיבי ממשפחת הקטניות. זרעיו מכילים בופוטנין (bufotenine. דהיינו 5-OH-DMT) – חומר משנה תודעה שנמצא גם בקרפדות "בופו" מדבר סונורה. הזרעים שנמצאו, נמצאו סמוך לכלי בישול, ללא כלי עישון או הסנפה – דבר שמצביע על צריכה דרך השתייה. מדובר בדבר נדיר, שכן באופן מסורתי נעשה בצמח שימוש בהסנפה או בעישון. לפיכך מסיקים שהדבר לא היה לשימוש אישי אלא לשימוש קבוצתי ושיתופי, שמחזק תחושת קהילה ושייכות. אי לכך, מניחים שהיה מדובר בטקס פוליטי ולא פולחני, כשהמשקה נועד לעצב מצב תודעתי שמקל על גיבוש, ריכוך התנגדות והטמעת היררכיה. באמצעות אירוח, הווארי נתנו "תצוגת תכלית" והציגו עצמם כ"בעלי סוד", כך שגרמו לאורחים שלהם להרגיש כאילו הם "חייבים להם משהו", בעבור החוויה החד פעמית והנדירה שנתנו להם. המשהו הזה יהיה נאמנות, שיתוף פעולה, או בקיצור "שלום".
העובדה היא שהמחקר מראה שהווילקה לא גדל באזור – מה שמרמז על נדירות השימוש בו, ולכן גם הפליאה של האורחים הנוכחים בטקס. באופן כללי באנתרופולוגיה יש את הנוהג הזה שמארח נותן לאורח אוכל ובכך בעצם מוכיח את עליונותו, ויוצר מין היררכיה שבה לאורח יש איזה שהוא חוב סמלי. הדבר מתואר בספרו של מרסל מוס "המתנה". העובדה שמפגש עם האחר אמור להיות טעון באיומים, הופכת את האכילה המשותפת לנטרול עוינות, כך שבעצם הטקס הזה של האירוח הוא טקס פיוס. כך גם במקרה הזה. רק בתיבול פסיכדלי.
הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו

כתיבת תגובה