• מקורו ההודו-אירופי של פולחן הגיבורים הכנעני

    מקורו ההודו-אירופי של פולחן הגיבורים הכנעני

    על אף שפולחן הרפאים הגיע ליוון מכנען, אי אפשר לומר שמקורו לבנטיני. לאוגרית הוא הגיע מממלכת מיתני, החורים. למיתני הוא הגיע בתיווך שבטים הודו-אירופיים שנדדו למזרח הקרוב בתחילת האלף השני לפנה״ס. כך שהמקור הוא בכל זאת הודו-אירופי, אולי בגלל זה היה קל יותר ליוונים לאמץ אותו. זאת על אף שהמחקר מדגיש שפולחן הגיבורים לא היה קיים בתקופה המיקנית, וניצנים שלו רואים רק ב״תקופת החושך״, תקופה של השפעה פניקית על המערב שמכונה במחקר ״Orientalizing period״.

    המבנה החברתי של השבטים ההודו-אירופיים היה מחולק לשניים: כהנים ו״יצרנים״ (producer), פשוטי העם. היצרנים כללו את כל מי שלא היה כוהן. המבנה היה כזה, כל עוד לא הופיעה טכנולוגיה ״משבשת״. וכל עוד זה קרה, הם התרגלו שאין להם טכנולוגיה מספקת לנהל מלחמה, אין להם יתרון על פני האחרים, ולכן גם אין להם סיבה להתערב בעממים אחרים, ולהתנגח איתם על טריטוריות פוריות למרעה. אלא שאז הגיעה אותה הטכנולוגיה המשבשת, הסוסים. כיצד הם קיבלו את הידע הזה? אולי באמצעות מפגש עם העמים המסופוטמים, כך טוען Mark W. Muesse, אולי גילו את זה לבד. כריסטופר בקווית', בספרו ״Empires of the Silk Road״, טוען שדווקא ההודו-אירופיים הביאו עמם את טכנולוגיית המרכבה, את סוסי המרכבה ואת הידע בלוחמת מרכבות למזרח הקרוב, ולא למדו זאת מהחורים או עמים מקומיים אחרים. ובכל מקרה, הצירוף של סוסים ויכולת נפחות וחישול מתכת אפשרו להם לבנות מרכבות מלחמה ולייצר נשק. הדבר הזה גרם לשינוי חברתי, כשלצד שני המעמדות, התפתח מעמד שלישי של לוחמים.

    הלוחמים ניצלו את יכולותיהם והחלו להתמקד בפשיטות וביזה, בעיקר לצורך אחד: גניבת בקר. למה דווקא בקר, זה מעניין מאוד, ההשערה היא שההודו-אירופיים העריצו בקר גם ככה, כי הוא שימש לטקסים הדתיים שלהם ובעיקר להכנת המשקה המקודש שלהם, סומה. הסומה היה מרכיב מרכזי בפולחן שלהם, משקה שנחשב כאל בפני עצמו, והשתיה שלו נועדה להביא תחושת התעלות, אלמוות ותקשורת עם עולם הרוחות.

    התפקיד של הכהנים היה עד אז הכי חשוב במבנה החברתי, כי הם קיימו את הטקסים הדתיים שלמעשה שימרו את האיזון הקוסמי, וסייעו לאלים בשמירה על הסדר והשפע בעולם. הכהנים היו משחזרים באמצעות הטקסים שלהם את הקורבן הראשוני של האלים, שהיה קורבן של בקר ותוצריו. החלב שימש לקורבן מים, והשומן שימש לקורבן אש. שני הקורבנות שילבו גם מרכיבים צמחיים, זהות הצמחים לדיון אחר. אבל טקסי האש היו קדושים במיוחד וכללו גם שפיכת דם. טקסי האש בוצעו עם תפילות מיוחדות כדי שרוח החיה תוכל להמשיך כחלק מישות אלוהית הנקראת נשמת השור, אנרגיית החיים של בעלי חיים. הבשר המקודש בושל והוצע לאלים, ולאחר מכן נאכל גם על ידי הכהנים.

    אלא שכשמלאי הבקר מוגבל, לפעמים הדבר פוגע בכיס. תפקיד הלוחמים היה להגדיל את מלאי הבקר. בכך הם צברו כח, ואחד מהביטויים של הכח היה הדרישה שלהם להשתתף בטקסים המקודשים ולשתות גם מהסומה. אחרי הכל, אינדרה, אל המלחמה, היה מכור לסומה, וגם הם רצו.

    מה שעמד בראש מעיינם של הלוחמים היה לא בהכרח לשתות מהסומה, אלא לזכות במה שהסומה מביא, שזה אלמוות, שמתבטא בחברות קדומות בתהילה. עקרון התהילה הוא לא בהכרח שכולם יודעים מה עשית ונותנים לך כבוד בחייך, כי גם אתה יודע שאתה בן תמותה ואם זכית באלמוות זה לא אומר שתחיה אלף שנה, או שלא תמות לעולם. הרעיון של אלמוות הוא שתפגוש את המוות תוך כדי חיים, ובעצם ״תיחנך״, כך שמי שרואה אותך יודע שפגשת את הנשגב, וכשתמות באמת תצטרף לאותה קבוצה של אנשים שמתו פעמיים – פעם בחייהם, ופעם במותם. או נולדו פעמיים. האנשים האלה מצטרפים בעצם אל קבוצת ״האבות״, גיבורי התהילה. כשאתה מת אתה לא נשכח, אתה ״נאסף אל עמיך״, הצטרפת לקבוצה אקסקלוסיבית.

    Mark W. Muesse מציין שזה בדיוק מה שהגעיל את זרתוסטרא, השימוש הנלוז שעושים הלוחמים בסומה, שאינו אלא חילול הקודש. הוא טען שהצורה שבה הלוחמים מנסים להשתלב במעמד המובדל של הכהנים הוא עירוב אסור, וכינה את הלוחמים ״מרושעים״, drujvants. הוא היה טהרן.

    המוטיבציה שלו לכעוס קשורה לתאולוגיה ההודו-אירופית, שחילקה את האלים לשתי קבוצות: ״אסורות״, או ״אהורות״, שקשורים לשמירה על סדר מוסרי באמצעות שבועה, וישויות בשם ״דוות״ שייצגו תכונות כמו אומץ, חברות, צדק, ציות ותהילה. בצורה גסה אפשר לומר שברגע שאתה שותה את הסומה אתה מצטרף לדוות, וברגע שאתה מת אתה מצטרף לאסורות. ההודו-אירופיים האמינו שמשתתפים בטקסים הדתיים חייבים לעבור את שניהם, אבל היו חלוקים ביניהם בשאלה כיצד ומי. האם מדובר בכהנים בלבד? האם השתיה אמורה להיות בטהרה? האם כלוחם שנהרג בקרב ״נהרגת בפעם השניה״? וכן הלאה. זרתוסטרא האמין בעקרון ההודו-אירופי המובהק שהכל אמור להיות ״לפי הספר״, ואם משהו קטן לא נעשה על פיו, הסדר הקוסמי מתערער, ולפיכך, הלוחמים מפירים את הסדר הקוסמי, ואם הלוחמים מעריצים את ה״דוות״, הם מעריצים את השטן.

    לא באנו לדבר על זרתוסטרא. כן באנו לדבר על מעמד הלוחמים, שקיבלו הצדקה תאולוגית מדוע הם צריכים להשתמש במשני תודעה כדי להפוך לבני אלמוות ולקבל שכרון קרב.באמצעות החיקוי של אינדרה, הם בעצם מבצעים בדיוק את אותו החיקוי שהכהנים מבצעים כשהם מנסים לעשות סימולציה של הבריאה. להיות לוחם זו מאגיה סימפתטית בפני עצמה, וה״שער״ הוא שתיית משקה משכר, מצווה עליך להיות שיכור לפני הקרב, ולאבד את העכבות שלך, כי אז אתה הופך לאל. וכשאתה מת, ובעיקר בקרב, בהיותך אל, תשאר אל.

    לונג סטורי שורט. כך נוצר פולחן הגיבורים. העמים ההודו-אירופיים כינו עצמם ״האצילים״ או ״האדירים״. בשפה הפרוטו הודו-אירופית, arya. משם נולד המושג ״ארי״, ״איראני״, ״אריאני״ וכו׳. מצד שני, בשפה הפרוטו-הודו-אירופית, גבר צעיר פירושו márya. אותם הלוחמים כשפגשו את המסופוטמים הציגו אותם כ-maryannu, שהוא הצורה החורית (סיומת nni) של ״הגיבורים״. המריאנו היו בעצם שכבת אצולה של לוחמים רכובים שהפכו לאימת המזרח, ומצד שני הפכו נערצים. למה הפכו נערצים? בקווית' טוען שמוסד הקומיטטוס שמוכר לנו מהעמים ההודו-אירופיים באירופה, Comitatus, שימש גם במזרח. הלוחמים האלה בעצם נתנו את חסותם למלך,וניתן להסביר את זה גם במונחים של עולם תחתון: רוצה שלא נהרוג אותך? שלם לנו דמי פרוטקשן, ואז אנחנו נשמור עליך שלא יפגעו בך, ונאכוף את החוק שלך. הדבר הזה היה win-win לשני הצדדים. 1500 שנה מאוחר יותר היסטוריונים יוונים יעידו שהגלאטים באסיה הקטנה, הקלטים ברומא ובעצם כל שבט הודו-אירופי ינקוט בצורה דומה. רוצים שקט? תנו לנו מתנות. ושוב, כך נוצר פולחן הגיבורים: יש כאן בעצם הסכם, תנו לנו מתנות ומנחות בזמנים קבועים, ואנחנו נשמור עליכם.

    אני יכול להניח שחלק ממה שהלוחמים הללו נתנו למלכים היה לא רק הגנה, אלא גם מרפא, כי אחרי הכל הלוחמים הפכו להיות מיומנים בזכות צמחי מרפא קסומים. כך בעצם הקונוטציה של ההגנה קיבלה משמעות של מרפא, ועל כן לעתיד הגיבורים הללו ייקראו ״רפאים״.

    מי היו העמים ההודו-אירופיים שיצרו מגע עם המסופוטמים? מפתה לומר שמדובר בחיתים. אחרי הכל, במילה ״חת״ טמונה גם משמעות נוספת, ״אימה״. הגיבורים הללו היו מזרי אימה. הרפאים נקראו גם אימים. שם המשחק היה להטיל טרור.

    Mario Liverani בפרק הרקע ההיסטורי בספר ״A Companion to the Ancient Near East״, טוען שהחסות שהגיבורים הללו נתנו למלכים, הביא גם לשינוי שלטוני, כי אז מלכים יכולים היו לטעון ללגיטימיות של שלטונם בזכות כישוריהם האישיים ולא בזכות צדק ומסורת. אנו רואים באותה תקופה לא מעט מלכים במזרח שלא שייכים לשושלת אך טוענים לצידוק אלוהי לכך שקיבלו את השלטון. סרגון היה לדוגמה מלך כזה, גם משמעות שמו היא ״המלך האמיתי״. המלכים הללו היו למעשה שרים שביצעו הפיכת חצר בכח הזרוע, והצדיקו את שלטונם באמצעות פרופגנדה. הפרופגנדה היא מה שאנו מכירים כיום כ״פולחן הרפאים״.

    לסיכום לעת עתה ניתן לומר שהאצילים כינו את עצמם גיבורים מלשון ״גבר״,הם היו לוחמים אדירים ומטילי אימה, שהפילו את חיתתם על בני הארץ (ולכן נקראו בני חת). הם הציעו את שירותיהם לכל המרבה במחיר, בתמורה לשוחד שהתבטא במנחות ומתנות, ונתנו בתמורה הגנה ומרפא. מי שנתן את השוחד היה שר שביצע הפיכת חצר וביקש לתת לגיטימציה לשלטונו למרות שאינו ממשפחת המלוכה, או לחלופין שליט חיצוני שהשתלט על הממלכה וביקש להתחבב על נתיניו שאינם ממוצא אתני כמוהו. יש בידינו דוגמאות גם לזה וגם לזה מהתקופה הזו במסופוטמיה (בערך 1700-1800 לפנה״ס).

    מעניינת היא התאוריה של וולפרם פון סודן (שאגב, היה נאצי), שטען שהמילה ״מגן״ היא מילה שאולה מהשפות ההודו-אירופיות, בדיוק כפי שהמילה maryannu. מייקל אוקונור (במאמר ״Semitic *mgn and Its Supposed Sanskrit Origin״) אמנם חולק עליו בעניין המילה ״מגן״, וטוען גם שאין קשר אטימולוגי בין שתי המילים מגן ו-maryannu, וגם לא קשר בין המשמעויות השונות של המילה ״מגן״ בעברית, מגן כלתת מתנה ומגן ככלי נשק – הרשו לי לחלוק עליו. על פי מה שאמרנו פה, נראה ש״המרחב הסמנטי״ הזה של המילה מגן אכן מתיישב הן עם הגיבורים, הן עם הגנה מהם, הן עם ישועה, הן עם רפואה והן עם מתן מתנות. למעשה, יש סיכוי שה-ר׳ במילה maryannu הפכה ל-ג׳, אבל לא צריך ללכת כל כך רחוק. כשבתנ״ך כתוב על ״מריא שור״ ועל ״מריאי הבשן״, מתכוונים לשור מפוטם וחזק – בדיוק אותה החיה המקודשת ל״מריאנו״.

    בנו של יונתן נקרא ״מריבעל״, שזה יכול להיות גם ״מריב״ עם הבעל וגם ״מריא״ עם הבעל. בשני המקרים מדובר במישהו שנלחם בשמו של הבעל. בין אם הוא רב את ריבו, ובין אם הוא גיבור מלחמה שלו, ״מריא״ (האמבלם של הבעל הוא שור).

    המילה מגן באה בתנ״ך בדרך כלל בהקשרים של כלי נשק ו״צינה״, כלומר shield. חלק מארגז הכלים של לוחמים רכובים. כשדוד סופד לשאול, הוא אומר ״כי שם נגעל מגן גבורים מגן שאול בלי משיח בשמן״. כלומר, המילה מגן קשורה לגיבורים. אבל למגן יש עוד משמעות, של ״מתן״. כמו בהושע י״א ח׳: "איך אתנך אפרים אמגנך ישראל״, או משלי ד׳ ט׳: "תתן לראשך לוית חן, עטרת תפארת תמגנך". באופן זה יש גם לדרוש את השם יהונתן – המתן של יהוה, כלומר המגן שלו. כך, ניתן לראות את כל שמות בית שאול כשמות שמתכתבים עם הגיבורים, ואת כל מי ששייך לבית המלוכה כמי ששואף להיות ״איש מידה״. מידה הן במשמעות של גובה, שכן שאול הוא ״משכמו ומעלה״, גבוה, והן במשמעות של מידה טובה, שזו המשמעות המקובלת של ״משכמו ומעלה״. כלומר, האנשים הללו זכו למלכות בגלל מעלותיהם ולא בזכות ייחוסם, למרות שבפועל הם זכו בשלטון גם בשל ייחוסם, גם משום שכשהם מתים הם ״נאספים אל עמיהם״ ומצטרפים לפנתאון המשפחתי – אבל העובדה שהם לקחו חלק בטקס החניכה הפסיכדלי (״המזרח״) הופך אותם גם לבעלי מעלה רוחנית. כך בעצם הלוחמים הם לא רק חזקים ואמיצים, אלא גם חכמים, ועל כן יש להתייעץ בהם.

    כיצד קשורה המילה ״משיח בשמן״ ל״מגן הגיבורים״? ישעיהו כ״א ה׳ אומר ״ערוך השלחן, צפה הצפית, אכול שתה, קומו השרים משחו מגן״. הפירוש המסורתי הוא שהלוחמים היו מושחים את השריון שלהם בשמן כדי שכשמכים בהם בחנית, זה יחליק והם לא ייפצעו. יכול להיות בהחלט שכמו אצל המגן של זאוס, האייגיס, אכן באמצעות המשחה היו הופכים אותו לקסום ובלתי חדיר לחרבות (או ״חסין כדורים״, בלשוננו). גם על אכילס מסופר שהפייסטוס יצר לו שריון שהפך אותו לבלתי פגיע, חוץ מאשר בעקבו, ודווקא שם הוא נפגע. אבל המשמעות, לטעמי, היא שהמשיחה בשמן הזו היא ״משחת הגנה״ ומתארת טקס חניכה שבמסגרתו המלכים/לוחמים הללו נמשחו במין ״משחת תעופה״ שהיתה בעצם משנת תודעה והפגישה אותם עם הרפאים, ובפגישה הזאת קיבלו מהם ברכות ו״מגן״, כלומר בשתי משמעויותיו, ישועה רוחנית ומעטה הגנה קסום. השולחן הערוך, האוכל והשתיה, מוזכרים כי חלק מהטקס הזה היה בעצם סעודה שבה זימנו את אותם האושפיזין, נתנו להם את המנחות שדרשו וקיבלו מהם בתמורה עזרה ומרפא. הטקס הזה כאמור מוכר הן משום שזה עיקרו של המרזח, והן משום שביוון הוא נקרא xenia, או יותר נכון theoxenia.

    את כל המונחים ששיכים למרחב הסמנטי הזה, ובאים מסמיכות אליו, אנו יכולים לראות ברבדים שונים של התנ״ך, כמשוייכים הן לפולחן גיבורים, והן בשלב מאוחר יותר מנוכסים ליהוה עצמו. כלומר, ה׳ מגן ומציל, ה׳ גיבור מלחמה, את המלכים מושחים בשמן המשחה המקודש לה׳, וכמובן אברהם (בראשית י״ד-ט״ו) לאחר הנצחון במלחמת המלכים, כשמלכיצדק משדל אותו להשתתף בסעודת מרזח ולצרף אותו לפנתאון הגיבורים, אך אברהם מסרב לקבל את המתנות, וכל מה שהוא רוצה זה רק להיות ברוך לאל עליון קונה שמים וארץ המגן צריו בידיו ומגיש להם אותו על מגש של כסף. אברהם אמנם מסרב לקבל מתנות מבשר וחי, אך מיד לאחר מכן ה׳ מתגלה אליו במחזה ואומר לו ״אנוכי מגן לך, שכרך הרבה מאוד״. המתנות שמקבל אברהם הן זרע רב כעפר הארץ וככוכבי השמיים, ואת ארצם של כל העממים המקיימים את פולחן הגיבורים.


  • קנאביס כשר

    קנאביס כשר

    מיכה בן דוד נזירי הוא יהודי אמריקאי, חוקר עצמאי, סופר ופעיל חברתי, המתמקד במחקר של אנתאוגנים בראי היהדות ומסורות המזרח הקדום. מחקרו המנסה להוכיח כי השימוש בקנאביס (ובצמחים נוספים) לא רק שאינו אסור על פי ההלכה, אלא היה חלק אינטגרלי מהפולחן הישראלי הקדום, מתקופת המקרא ועד לחסידות המאוחרת. אסופה של מחקריו יוצאת כעת כספר בשם ״קנאביס כשר״.

    מבחינת מה שכתוב בו, הוא לא מחדש דבר – טיעונים שנשמעו על ידי דמויות כמו כריס בנט, ויוסף לייב (Cannabis Chassidis) חוזרים גם בו. הוא נשען על התאוריה של סולה בנט ״קנה בושם״, ומחזק את הנחותיו מהממצאים של הקנאביס שנמצא על המזבח במקדש בתל ערד. הוא גם מביא ראיות מכתבי הקבלה והחסידות כדי להראות כיצד השימוש באנתאוגנים נחשב כ"תיקון", להתעלות רוחנית ולשמחה, ולא כסם משכר שלילי. רבנים ומקובלים רמזו על השימוש ב"עשב", הם הכירו אותו או שימוש בעזר צמחי כלשהוא. הוא מציג את המתח בין ״ונשמרתם מאוד לנפשותיכם״ לבין העובדה שקנאביס מוכר כתרופה לגוף ולנפש, ולפיכך בהקשרים שאינם מובהקים של עבודה זרה, אין מניעה משמעותית להשתמש בזה. אתמול הייתי בהרצאה של הרב דויד בר, הוא טען בדיוק את אותו הדבר. נזירי מדבר גם על הארגוט, ועל משל הדגן המשוגע של רבי נחמן מברסלב. היינו שם, ראינו, וניצחנו כבר. הוא גם מדבר על המן, למרות שבמקרה הזה הוא לא מקשר את זה לארגוט, אלא דווקא לחזזיות או מיקרו אורגניזמים אחרים. שיהיה.

    כמובן, שום דבר לא רע בעוד טקסט יהודי-אנתאוגני. הדברים האלה מרוכזים ומנומקים, שזה נפלא. יש לו גם חידושים נפלאים שהייתי לוקח כטיעונים, וכל מיני וורטים שנונים. אבל מבחינה אקדמית טהורה, אני לא מרגיש שיש כאן אירוע משנה גורלות. אני לא בטוח גם שהספר הזה נועד להיות אקדמי יותר מסתם מונוגרפיה, מצד שני, כמי שמציג את עצמו כ״חוקר״, אז אולי כן. בכל מקרה, הוא לא מתמודד עם הביקורת הרגילה על ספרות אנתאוגנית, על הנחת המבוקש, על החריגה מהפשט, על הסתמכות על מקורות שנויים במחלוקת, על פרללומניה והנחה שגויה שהחוויה הדתית היא אוניברסלית ולא תלוית תרבות, וכמובן, מאמץ יתר לאינוס הכתובים, לא כל אזכור של ״קנה״ ושל ״שמחה״ טומן בחובו התפלספות – אני אגב לא מסכים עם זה, אני תופס את הטקסט התנ״כי כטקסט ״קריפטי״ וגדוש באינטרטקסט וסאבטקסט ומשחקי מילים ורבדים נסתרים, ולדעתי הביקורת הזו על חקר האנתאוגנים מונעת מפסילה של התנ״ך כטקסט מקודש, מתוך ההנחה שהוא נכתב על ידי מקור אנושי ולא אלוהי, שאין כזה דבר אלוהי, ושבאופן כללי גם אם האנשים המציאו את האלוהי וכינו ״אלוהי״ כל דבר שהיה בעיניהם לא מוסבר בגאוניותו, קדמונינו לא היו סופיסטיקייטד עד כדי כך, הם היו בורים וטפשים, ובעלי ידע חלקי בלבד, שמבוסס על העברה פגומה של רעיונות בעל פה. אני טוען שהם כן (סופיסטיקייטד), ושהעברה בעל פה אינה פגומה, ולעיתים יעילה פי כמה. אבל אני זה לא נזירי ואת זה נזירי לא כותב. הוא כמעט ולא מתמודד לדעתי עם הביקורת (לפי האתר שלו הוא דוקטורנט, תלמיד תואר שלישי. בעל תואר ראשון בהיסטוריה ומדעי הדתות, ותואר שני במדעי הרוח עם התמחות במזרח הקרוב. הוא מכיר את הסטנדרטים הלוגיים של טיעונים קבילים אקדמית)

    אבל מדוע שספרות אנתאוגנית תצטרך להיות אפולוגטית? אני חושב שזה מעליב ונגוע בדעות קדומות. הטענה העיקרית, היא לגיטימית – הטענה שעל פיה חוויות דתיות עמוקות המתוארות בספרות קדומה עשויות להתפרש כטריפ ריפורט או כנסיון שגוי של פסיכונאוטים קדומים לייחס את הקול הפנימי שלהם למקור חיצוני. זה לא מנותק מהמציאות. זה גם נטורליסטי מאוד, אני לא מבין לחלוטין את ההתנגדות. ולכן, גם אם אין התמודדות עם הביקורת, אני לא רואה בזה פגם מספיק.

    נזירי כן מנסה לעגן את טענותיו ככל האפשר עם ממצאים אמפיריים ותאוריות מדעיות בנות זמננו. הוא מניח שהקדמונים הבינו יותר ממה שאנחנו חושבים בכימיה של התודעה. הוא מביא כראיה את הטרפנים שנמצאים בקינמון שעל פי מחקרים נקשרים לקולטנים קנבינואידים ומסייעים בספיגה של החומרים הפעילים בקנאביס, כהוכחה לכך. כתוב הרי ״קנה וקינמון״. וכשמדובר באישוש, ועוד אישוש, ועוד פרשנות שעשויה להביא לאישוש, ועוד התאמה חשודה בין מקורות קדומים לבין מחקרים עדכניים שלכאורה מגלים ידע חדש שמסתבר כנראה שהיה קיים ונשכח, אתה משתכנע. כך שאמנם לכאורה הוא לא מחדש כלום, אבל עצם העובדה שמדובר כאן במתקפת הוכחות מנומקת לדעתי שווה את הכל.


  • תחת מה היו הברסרקרים

    תחת מה היו הברסרקרים

    יש מיתוס ועל פיו הלוחמים הויקינגים, הברסרקרים, קיבלו את שכרון הקרב שלהם באמצעות סמים כדוגמת אמניטה מוסכריה או הנביין. מסתבר שהדבר הזה לא מחזיק מים. אבל זה לא אומר שהם לא היו במצב תודעה שונה. הם היו, אבל המצב הגיע ״נטורל״. כנראה שהיה מדובר בשילוב של התניה פסיכולוגית, טקסי חניכה והצפת אדרנלין.

    הברסרקרים הוכשרו להיכנס למצב של דיסוציאציה (ניתוק בין התודעה לבין הזיכרון, התחושה או הזהות) באמצעות טקסים אינטנסיביים. לפני הקרב, הלוחמים עסקו בפעולות חוזרות ונשנות כמו שירה, תיפוף ונשיכת המגן (פעולה מוזכרת במקורות). טקסים אלה נועדו "להשיל" את הזהות האנושית שלהם ולהכין אותם לכניסה ל"זעם". האמונה המוחלטת ב"חוזה הרוחני" עם אודין, לפיה הם הופכים לגלגול של חיה פראית (דב או זאב), העניקה להם ביטחון עצמי בלתי מעורער. כך הם הגיעו למצב של עוררות יתר מכוונת של מערכת העצבים הסימפתטית, דבר הגורם להצפה של הגוף באדרנלין ובנוראדרנלין. הורמונים אלו פועלים כמאלחשים טבעיים, אשר מקהים את תחושת הכאב, מה שמסביר מדוע הם לכאורה התעלמו מפציעות. הצפה זו מגייסת כוח פיזי זמני גבוה מעבר לרגיל, מה שהיה נדמה כאילו שהם רוכשים כוחות על אנושיים. ולבסוף, ההכנה הפיזית והמנטלית נועדה לכוון את תגובת "הילחם או ברח" אך ורק לכיוון ה"הילחם", באופן קיצוני.

    במקורות, כדוגמת הפואמה Hrafnsmál מהמאה התשיעית, מסופר על שני סוגים של לוחמים: הברסרקרים (עוטים עור דב) והאולפהדנר (עוטים עור זאב). הברסרקרים גילמו את רוח הדב ונלחמו כנראה ללא שריון, ומכאן שמם שמשמעותו המילולית הוא "חולצה חשופה". האולפהדנר גילמו את רוח הזאב כצייד להקה ממושמע (אולף, כמו וולף, זאב). שתי הקבוצות היו קשורות באופן רוחני עמוק לאל אודין, אל המלחמה והזעם האקסטטי (óðr). אודין צייד את הברסרקרים בשכרון הקרב שנקרא במקורותיהם ברסרקסגנגר (Berserksgangr). הם הסתערו בקו הראשון כשהם רצים באמוק כדי לאיים, להפחיד ולפרוץ את קו ההגנה של האויב. לפעמים, כששלחו אותם, עצם השתתפותם והידיעה שהם יגיעו, הכריע קרבות. כל עוד הויקינגים היו פגאניים, הלוחמים הללו היו יחידות עילית והזעם הקדוש שלהם נחשב מעלה. לכשהתנצרו, הוא נחשב כמגרעה. בחוק האיסלנדי Grágás סוג הלוחמה הזאת אף הוצא מהחוק.

    אבל יכול להיות שהשינוי הזה היה לא רק דתי, אלא פשוט בגלל שכלולים בטכנולוגיית הלחימה. המעבר באמצע ימי הביניים לשימוש רכוב בשריון כבד הפך את ההסתערות הכאוטית, הלא משוריינת, לפחות יעילה, ויקרה מדי. כשאתה נלחם בברזלים, לא חכם לדפוק בהם את הראש. אבל לפני שלהיות אביר נכנסו לאופנה, לויקינגים היה קל יותר. הלוחמה בתחילת ימי הביניים היתה בעיקר לוחמה של חיל רגלים, שמנצלים את אפקט ההלם, התנגשות חזיתית מהירה בחימוש קל יחסית.

    הלוחמה הפכה להיות מבוססת פרשים, וכבדה יותר ויותר, רק לאחר המפגש של האירופאים עם הפולשים האסייתים ממזרח, כמו האווארים לדוגמה. השימוש שלהם בארכוף, שאפשר להם להישאר יציבים ברכיבה, להשתמש בכוח הגוף והסוס יחד, ולדקור בעוצמה רבה יותר מבלי ליפול, גרם לצבאות מערביים לאמץ את הטכנולוגיה הזאת, ולהתבסס יותר ויותר על פרשים, וטוב יהיה אם הם יהיו כבדים. כבדים, משמעו, שריון ששוקל 20 קילו, וחרבות ענק. לחילות רגלים לא היה סיכוי, ולוחמים לא משוריינים עוד פחות מכך.

    מצד שני גם הויקינגים אימצו את הטכנולוגיה הזאת בשלב מאוחר, וראו בלוחמת הברסרקרים פחות ופחות תועלת, ככל שהסתגלו ללוחמת פרשים. מצד שלישי, הדבר היה בשלב מאוחר יותר, כשהויקינגים השתלבו באוכלוסיות אחרות, ולא בארצות המוצא שלהם – כמו לדוגמה בנורמנדי או באנגליה.

    בסוף המאה ה-10, כבר ברור שהברסקרים חדלו להיות כח מאיים.


  • פסיכדלים בתנ״ך – הרצאתו של ד״ר איתמר כהן 27.11.2025

    בשעה טובה, סיימנו עוד סבב הרצאות מוצלח (שני) של "מקדש התודעה", וכמיטב המסורת, ההרצאה האחרונה היא היילייט בפני עצמו.

    ביום חמישי האחרון ד"ר איתמר כהן חיבר בין פסיכולוגיה קלינית, חקר המוח וחוויות פסיכדליות – לבין סיפורי ההתגלות והנבואה במקרא. דרך הסבר מדויק על פעילות ה־DMT, הוא הראה כיצד מאפיינים כמו אור עז, קולות, עיוותי זמן, תחושת קדושה והתפרקות האגו מופיעים גם בטקסים פסיכדליים וגם בתיאורים מקראיים כמו הסנה הבוער ומעמד הר סיני. לא כהוכחה, אלא כהשערה פנומנולוגית עמוקה על מנגנון אנושי של התגלות.

    זו אמנם הרצאה מקורית של איתמר, אבל היא בהשראת מאמר קלאסי של פרופ' בני שנון וכהוקרה לו. ואישית, רדפתי אחרי איתמר כדי שימלא לי את המשבצת החסרה של הרצאה על שנון, במקום להזמין את שנון עצמו, דבר שלצערי פספסתי. פרופ' שנון הלך לעולמו מוקדם יותר השנה. יהי זכרו ברוך.

    אני מקווה שאי שם בגן עדן הוא יושב וסופק ידיו בנחת, כשאנחנו כאן למטה ממשיכים ללכת בדרכו. ובינתיים, העליתי את ההרצאה במלואה ליוטיוב. מוזמנים ליהנות ולהפיץ. אנחנו הבשורה!


  • סקס, סמים ומיסים במזרח הקדום

    סקס, סמים ומיסים במזרח הקדום

    התנ״ך כולו הוא פולמוס כנגד פולחן האבות הכנעני (״הרפאים״), במסגרתו נערכו סעודות מרזח בהן סגדו לגיבורים מקומיים, שתוארו כלוחמים עזים שבשל הישגיהם עברו האלהה. השתיה בטקסים אלה היתה כדי להתחבר עם רוחותיהם, ולהזמין אותם להשתתף בטקס,להחליף איתם מתנות, מנחות מצד הבנים וברכות מצד האבות. המוטיבציה לפסילת פולחן האבות, טענתי, היתה טכנית. פולחן האבות חיזק את הזיקה של המקומיים לנחלותיהם וסירובם העקרוני להעלות מס למלך, שביקש שלטון ריכוזי מבירתו, ירושלים. באמצעות דה-לגיטימציה ודמוניזציה של הצידוק התאולוגי לסמכותם של האבות, שהיתה אמורה לקרקע את תחושת בעלותם של הבנים על הקרקע, ביקשו המלכים לקבל את נאמנותם של התושבים בארץ. בכל פעם שכתוב בתנ״ך ״אבי״ עיר כלשהיא, מדובר באותו גיבור לו סגדו. בגבעון סגדה משפחת שאול ליעיאל (גרסה אחרת: אביאל בן צרור) ואשתו מעכה. בבית לחם סגדו ל״חור בכור אפרתה״, כלומר בנם של כלב ואפרת, לכן נקרא דוד ״בן איש אפרתי״. ובגלל שכלב הוא בנו של חצרון בן פרץ, אז גם ״איש פרצי״.

    מהו המרזח? בטקסט KTU 1.114 בכתבי אוגרית, מתואר האל אל, ראש הפנתיאון הכנעני, עורך סעודה גדולה או משתה. אל מזמין אלים אחרים למשתה שבו מוגשים בשר, לחם, ובעיקר, הרבה יין. אל מעודד את המשתתפים לשתות ולהשתכר. גם אל עצמו שותה, ומשתכר עד אובדן הכרה. למעשה, לא סתם עד אובדן הכרה, אלא עד שהוא מבייש את עצמו, מתפלש בצרכיו, משהו בסגנון מה שכתוב בספר ישעיהו ״כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום״. אל ״נבלע מן היין״, ומקבל ״חמרמורת״. דמות בשם ח'בי, המתוארת כבעלת קרניים וזנב (כנראה שד או דמות גרוטסקית), לועגת לאל על חוסר שליטתו. הטקסט מסתיים במעין "מרשם" לטיפול באותה החמרמורת.

    אנחנו יודעים שמדובר במרזח כי זה כתוב במפורש, האל ״יתב במרזח״, כלומר יושב במרזח שלו, או ״טוב ליבו במרזח״. אל מתואר כמי ש״מתמוטט כמת״, או כמי ש״יורד שאולה״, ומפרשים את זה כסוג של קטלפסיה (קישיון) כלפי חוץ, אך מה שקורה בפועל הוא קטבסיס (Katabasis), כלומר ״מסע אל השאול״. זוהי מהותו של טקס המרזח. יורדים לבור, או למקום עמוק (״עמק״), שותים יין עד שנבלעים ומתים, בדרך למוות חווים חוויות איומות ומפחידות, אבל בסופו של דבר קמים לתחיה, למרות שיש כאלה שלא, יש כאלה שהולכים שלא עולים ו״נאבדים״, לכן המקום נקרא גם אבדון. יש גם אלמנט כלשהוא של עירום, אבל לא ברור אם זה כי את הטקס מקיימים בעירום (כסמולציה של קבורה בעירום או לידה בעירום), או שבמסגרת התחושות מרגישים צורך להתפשט כדי לקרר את הגוף. בשאול עצמו מתייעצים עם המתים (שואלים שאלות), ורוכשים חכמה, אבל לא סתם חכמה אלא ״חשבון ודעת״ (קהלת ט׳ י׳).

    אנחנו רואים בתנ״ך בדרך כלל את המרחב הסמנטי הזה מופיע בהקשר לשאול: כלומר, הטיות של אותם השורשים, וכל מיני משחקי מילים, מוזמנים לפתוח קונקורדנציה. לענייננו, חשובים כמה ציטוטים. ראשית, מי שפוגשים שם, וכנראה שגם מי שמקיים את הטקס, הם הגיבורים. אתה הולך לפגוש גיבורים, ואולי גם אם עברת את החניכה הזו, אם ירדת לשאול וחזרת משם, מעתה אתה בעצמך נחשב גיבור. אבל יש אלמנט של גבורה שאליו סוגדים במסגרת טקסט המרזח. ביחזקאל ל״א-ל״ב מתרכזים באלמנט הזה, ה׳ עצמו מתואר כמי שיורד לשאול ו״עושה בו סדר״.

    הפרק מדבר באופן כללי על שקיעת אשור, האימפריה הגדולה של אותה התקופה, ועל נסיון מצרים לנצל את הוואקום כדי להפעיל את השפעתה ביהודה. אבל לצד שקיעת אשור, בבל עלתה לגדולה, ובבל ביקשה להצר את צעדיה של מצרים, ועל כן הן נלחמו בסדרת מלחמות, כשבסופו של דבר בקרב האחרון, קרב כרכמיש ב-605 לפנה״ס, בבל ניצחה נצחון מוחץ ומצרים הובסה. מצרים לא חזרה להשפיע על הלבנט, עד היום. כשעלתה האימפריה הפרסית היא גם איבדה את עצמאותה. הנבואות הללו של יחזקאל, וגם במקביל של ירמיהו, מנבאות את המפלה הזו.

    הרפרנס לשאול, כמו גם הרפרנס לגן עדן, שמחלק את העולם לשלושה מפלסים – השמיים, הארץ והתהום, הוא בשל המקום שתפס בתרבות האשורית, וגם הבבלית, וגם בכל התרבויות הקדומות. המפלס הארצי של גן העדן הוא יער ארזים (כלומר, מחטניים) או עצי אשור (כלומר, אלוניים). מדובר בעצם על העצים הדומיננטיים ב״מגה-פלורה״ של הלבנט, שהתאפיין ביערות שאליהם ובהם סגדו. לא נזכיר כאן את ההנחה, שביערות הללו צמחו גם פטריות פסיכדליות, אבל העובדה היא שביערות כאלה בצפון כדור הארץ אכן צומחות פטריות כאלה, ואולי בתקופת הקרח האחרונה גם באיזור הים התיכון. כאמור, לא נזכיר את זה. מה שכן נזכיר הוא שלכל עץ יש שורשים, ומערכות שורשים של עצי יער מתאפיינות במערכת שורשים מפותחת, שחוץ מתקשורת ו״ערבות הדדית״ בין עצים באמצעות מיקוריזה (את זה לא ידעו הקדמונים), גם חודרים את הסלעים ומנווטים את עצמם בין כיסי קרקע בתוכם כדי למצוא מים. התכונה הזאת הופכת את העצים האלה לחזקים במיוחד בהשוואה לצמחים אחרים שאינם מסוגלים לגשת למשאבי מים נסתרים כאלה. בקיצור, שורשי העצים האלה הם סוד צמיחת אותם היערות, ואיך ניתן לפגוש את השורשים הללו? בתוך בורות ומערות. זוהי עוד מוטיבציה לגשת אל התת-קרקע כדי להעריץ את החיות של העצים הללו. הם שורדים גם בשנות בצורת, כשהשכבה העליונה של הקרקע מתייבשת לחלוטין, והם עדיין חיים. הם שורדים גם שריפות יער, כי מה שנשרף הוא השכבה העליונה, ״השורשים העדינים״ של העץ, אבל הבסיס שלו ושורשיו המרכזיים נשארים, כי הם קבורים עמוק באדמה. וכך, עצים אלה מתאוששים במהירות. הם מוציאים נצרונים מהגזע או מהשורשים שנותרו שלמים, ומשקמים את עצמם בעזרת מאגרי המים והאנרגיה. בכך מסמלים היערות האלה מוות ולידה מחדש.

    עד כאן הסבר בוטני קצר. הקדמונים ראו את הבוטניקה הזו, השורשים הללו נחשבו ה״גיבורים״, שורשים של העץ המשפחתי. כל שבט נחשב בעצם כשושלת, שבו הסמכות הועברה מדור לדור בצורה שבה האנרגיה מועברת בין הרמות השונות של העץ, החל מהשורשים העמוקים ביותר ועד לפני הקרקע. העברת הסמכות התבטאה גם באמצעות שלטון, כלומר אותם יורשים של השורשים נחשבים כ״רוזנים״. אנו רואים את הקשר האטימולוגי הזה, שחוצה משפחות שפות. Rhizome הוא שורש, המילה
    ῥίζωμα ביוונית משמעה ״שורש״. כיצד המילה הזו עברה בין קבוצות השפות? מסתורי ביותר, אבל יש סברה שבתקופת החושך היוונית, כלומר לאחר משבר תקופת הברונזה המאוחרת במאה ה-12, אגן הים התיכון התאפיין בהגירות המוניות – אנחנו יודעים על גויי הים, שהגיעו ללבנט, הפלישתים לכאורה הם ממקור אגאי, אבל לא זו הנקודה. הנקודה היא שלצד הגירות של מערביים למזרח, היו גם הגירות של מזרחיים למערב, כלומר של פניקים שהשתלטו על הסחר הימי והקימו קולוניות לחופי הים התיכון, ושם פגשו יוונים והשפיעו על פולחנם ושפתם. בין השאר העבירו להם את השפה, אבל גם עוד כל מיני מילים.

    זו תאוריה ותיקה, שנויה במחלוקת מעט, למרות שהיא חזקה מאוד ואכן נראה שפולחן הגיבורים ביוון הושפע מפולחן הגיבורי הכנעני. כל מה שסיפרנו כאן על פולחן הגיבורים הכנעני, העדויות מאוגרית מראות שהיה קיים כבר בשיאו של האלף השני לפנה״ס. עדויות מיוון העתיקה אנו רואים רק בתקופה הארכאית, וככל שהתקדמנו לתקופה הקלאסית, כך פולחן הגיבורים קיבל מקום יותר ויותר מרכזי בדת המקומית. אמנם הוא עבר ״שיפט״ כלשהוא, אמנם הוא גם התאפיין ביוון הרבה יותר כפולחן עירוני והרבה פחות כפולחן משפחתי או פולחן clan – ועדיין, יש המון מקום לדמיון, ובסיס אקדמי מוצק למדי להקבלה ולהפיכת האקסיומה לעובדה: מסורת הכנסת האורחים היוונית, ה-Xenia, שלוותה במוסד שלם שנקרא ״סימפוזיון״, מילולית: שתיה משותפת, מקורם בסעודות המרזח. וכך מתאר עמוס את הסימפוזיון הכנעני: ״השוכבים על מטות שן וסרוחים על ערשותם ואכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק. הפורטים על הנבל… חשבו להם כלי שיר. השותים במזרקי יין וראשית שמנים ימשחו…״.

    משלי ל״א מספר על למואל מלך משא, שאמו ייסרתו והטיפה לו שהמנהג הזה של המרזח לא טוב, אם הוא רוצה להיות מלך טוב. ובין השאר אמרה לו ״אל תתן לנשים חילך, ודרכיך למחות מלכין… אל למלכים שתו יין ולרוזנים אי שכר, פן ישתה וישכח מחקק, וישנה דין כל בני עוני״. היא מדגישה ואומרת, אם תתנו ״שכר לאובד״, ״ישתה וישכח רישו ועמלו לא יזכר עוד״. כלומר, יש כאן רפרנס לטקס המרזח (״לאובד״), שהתאפיין כשתית אלכוהול מרובה, וקיום יחסי מין (אולי לשם כך העירום?). כולנו מכירים את הסיפורים על ה״הטאירות״, הקורטיזונות בסימפוזיונים, או ה״פורנות״ שהיו זונות של ממש ועל שמן נקרא הפורנו. ״פרנמי״ πέρνημι, ביוונית, ״למכור״. הסרסורים נקראו ״פורנבוסקוס״ πορνοβοσκός, מאכילי הזונות, או בעברית משנאית ״רועי זונות״.

    אפשר להסיק מכך שההתנגדות לאנתאוגנים וההתנגדות למין כרוכים אחד בשני, ולא קשורים בהכרח ל״תרבות נמוכה״ של התמכרות לצד החומרני, אלא רק בגלל שמי שעסק בדברים האלה, ״לא בא טוב״ לשלטון הריכוזי בירושלים, כי סירב לקבל את סמכותו. ואולי משום כך ליל הסדר מעוצב כמו סימפוזיון קדום, כדי ״לתקן״ את המוסד הזה ולהחזיר אותו לייעוד המקורי שלו, חיבור למקור של חכמה, דעת ו״חשבון״?


  • דימויים של שתיית זרע בתנ״ך. אוננות כ״שמירת הברית״

    דימויים של שתיית זרע בתנ״ך. אוננות כ״שמירת הברית״

    הבטחתי ולכן אקיים. כיצד ניתן להבין שהאוננות, כביכול, היתה סקרמנט של הנביאים, סקרמנט פריון בדומה לטקסים הכנענים, היוונים וההודים שבהם היו שופכים זרע על הקרקע כדי לדמות פוריות.

    המן הוא כביכול הפרקסיס היהודי, כלומר, כל אחד שואף לאכול את ״לחם האבירים״. ונדבר בהמשך עוד על אבירים, ובעיקר על ״אביר יעקב״ והקונוטציה שלו לשפיך. אבל בינתיים, המן הוא דימוי פסיכדלי, אבל בפוסטים קודמים דיברנו על כך שאין חוויה פסיכדלית אלא אקט מיני שבא במסגרת תרגול רוחני, דמוי יוגי, שמדמה את הפעולה האלוהית, הלא היא בריאת העולם. ולכן נדבר על המן.

    המן מתואר גרפית כמו זרע, והאמת היא שלא רק גרפית אלא גם מילולית ״זרע גד לבן״. את המן יש לאכול בסקרמנט מתמשך. גם בני ישראל אכלו אותו במדבר. באמצעות הכנסת המן לפה, שמים את דבר ה׳ בפה, ודבר ה׳ הוא האור, עימו החל ה׳ לברוא את העולם, שנאמר ״ויאמר אלוהים יהי אור״. ונאמר ״בדבר ה׳ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם״. על המן כותב רבינו בחיי: ״ותמצא בכאן בפרשת המן ה' פעמים מן כנגד מה שהזכיר בפרשת בראשית ה' פעמים אור וזהו לרמוז כי המן הוא תולדת האור והאור יסוד המן, וכשם שנברא האור ביום ראשון כך תחלת ירידתו של מן היה ביום ראשון”.

    כשהמן ירד על הארץ, היה דימוי של מפגש של עפר וטל. ״ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחספס דק ככפר על הארץ”. הרגע הזה שבו מעכלים את המן, שקול לרגע הבריאה, לרגע של לידה. אבל מאחר שהמן אינו אלא זרע, והעפר אינו אלא האדמה שכלפיה אתה שח, והפנים שלך נוגעות בה, יש כאן דימוי של אדם שנמצא בתנוחת השתחוויה, שבאיסלם נקראת סוג׳וד. אבל במקום שהידיים שלו יהיו פרוסות קדימה, יד אחת התגנבה לתוך המכנסיים שלו רגע לפני, וברגע שהוא הגיע לאורגזמה הוא נשכב והזרע נשפך ארצה. הרגע הזה, שבו הגוף מזדעזע ונפלטת יבבה.

    אני בכוונה נותן כאן רפרנס לתקיעת שופר, כי הרגע הזה שבו נפלטת יבבה הוא הרגע שבו ״השטן מתבלבל״ ונקרע גזר הדין. הרגע הזה חזר כמה פעמים בהיסטוריה הקוסמית, בכמה רגעים ששקולים זה כנגד זה: יום בריאת העולם, יום קבלת התורה וגם היום שבו יבוא המשיח לעתיד לבוא. יש האומרים גם ביום שבו מת משה, למרות שמשה רבינו בעצם לא מת. והמסורת הגנוזה הזו, שמופיעה איכשהוא בגמרא במסכת סוטה י״ג עמוד ב׳, רומזת לכך שהיו שראו במשה מין ״איש אלוהים״, בסגנון חנוך, שלא באמת מת אלא פשוט נלקח השמיימה ונגנז באורות עליונים – והמסורת הזו שרדה אצל הנוצרים, שהאמינו שישו מהבחינה הזו הוא התגלמות שניה של משה. אז גם כשהאדם הזה ״נגנז באורות עליונים״, הארץ הזדעזעה. מבחינה זו, אצל הנוצרים, זה הרגע שבו המשיח הגיע, והרגע הזה הוא רגע שבו ״ארץ ישראל מזדעזעת ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה״. ועל כך נאמר, ״משמים השמעת דין, ארץ יראה ושקטה״. וכן אומרת הגמרא במסכת שבת פ״ח עמ׳ א׳, מדוע יש ה׳ יתירה במילה ״השישי״ בפסוק ״ויהי ערב ויהי בקר יום הששי״? ״מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו״. כלומר, הרגע של הזעזוע בבריאת העולם הוא אותה היציאה מן התוהו ובוהו, המפץ הגדול, אם תרצו.

    אלחנן ריינר מראה שהמיתוס על ישו מקורו במיתוס על יהושע, ושבעצם דמותו של יהושע ״מתכתבת״ עם דמותו של משה רבינו כאיש האלוהים, והוא מי שכשמת היתה רעידת אדמה, כשמלאך דרך על הארץ והותיר את טביעת רגלו – הדרוזים עד היום מאמינים ש״טביעת רגל״ שנמצאת באתר נבי שועייב היא טביעת של ״הנביא״. מיהו הנביא? אלחנן ריינר סובר שמדובר בעצם באתר לציון קברו של יהושע בן נון – סליחה שאני מתרחק מנושא השיחה, רק חשוב לי להבהיר את העניין הזה של הזעזוע של הארץ, הזעזוע הזה, הוא כביכול אותו המפגש של הזרע עם האדמה, ומקורו הוא בזרע עצמו, כלומר באורגזמה הגופנית של אותו פולט זרע שמשחת זרעו ארצה, שאינה אלא זעזוע של הגוף.

    בהקשר זה של קימה לתחיה במעמד ביאת המשיח, או יותר נכון ב״חבלי המשיח״, אומר ישעיהו: ״כמו הרה תקריב ללדת, תחיל תזעק בחבליה, כן היינו מפניך ה׳. הרינו חלנו כמו ילדנו רוח ישועות, בל נעשה ארץ ובל יפלו ישבי תבל. יחיו מתיך, נבלתי יקומון, הקיצו ורננו שכני עפר, כי טל אורת טלך״. הרגע שבו העפר והטל נוגעים אחד בשני, הוא אותו הרגע של תחיית המתים, שגם באופן סמלי נעשית פיזית – האדם הכורע ״גומר״, ולאחר שהמטען האורגזטי שלו נפרק, הוא ״מתנער״ מהעפר וקם, לא לפני שליקק את שלולית הזרע כאשר ילוק הכלב. או כפי שהנחש מלחך עפר, אם נחפש רפרנס לאכילה מפרי עץ הדעת, "ועפר תאכל כל ימי חייך"

    צדיק מפורסם שעליו נאמר שפלט את זרעו ובאמצעות האקט הזה תיקן את ספירת היסוד הוא יוסף הצדיק, שבכל פעם שמזכירים את שמו, מדגישים שהוא צדיק, על אף שעבר עבירה חמורה, כביכול, אם לא באשת איש, אז לפחות בהוצאת זרע לבטלה – עם אשת פוטיפר. וכך מסופר במסכת סוטה ל״ו עמוד ב׳, לטענת רבי יוחנן, כשבא יוסף הביתה לעשות צרכיו, התכוון לדבר עבירה, אבל רגע לפני ששכב עם אשת פוטיפר, באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו ״יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות?״, ואז קרה מקרה שעליו נאמר: ״ותשב באיתן קשתו ויפזו זרעי ידיו מידי אביר יעקב משם רעה אבן ישראל״. יוסף ראה והזדעזע, וברגע האחרון חזר בו, חזר בו אמנם אבל יעדיין פלט שכבת זרע, לאחר שנכנע במאבק לעצור את השפיכה. ועל כך נאמר, ״ויפוזו זרועי ידיו״ – נעץ ידיו בקרקע ויצאה שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו. העובדה שבאבחה של רגע התחרט, גרמה לו אמנם להוותר רועה, אבל לא רועה של זונות אלא ״רועה ישראל״, שנאמר ״רועה ישראל, האזינה נהג כצאן יוסף״. הוא נותר חקוק על אבני האפוד, דווקא בשל אותו ״אבן ישראל״, ועל אף שמעד ופלט, זו בכלל לא מעידה, ההפך הוא: על אותו המאבק והמעידה נאמר גם, ״אבן מאסו הבונים, היתה לראש פינה״.

    המעשה הזה של האוננות נקרא בעגה המקראית ״צחוק״, כלומר מי שמאונן נקרא ״מצחק״, ואכן אחד מאבות האומה שלנו נקרא על שם אותו מעשה שעשה, שנאמר ״ויצא יצחק לשוח בשדה״. יצחק ידע לצחק, אבימלך תפס אותו על חם עושה את זה ביחד עם רבקה אשתו. למעשה, מי שלימד אותו היה ישמעאל. למרות ששרה כעסה, מן הסתם בגלל שחשבה שבן האמה לא ראוי לעשות מעשה כזה קדוש, ושביצחק אמור ״להקרא לאברהם זרע״, ועל כן פקדה על אברהם לגרש אותו. על אברהם נאמר ״לזרעך נתתי את הארץ הזו… והתברכו בזרעך כל גויי הארץ״, דווקא מפני ששפיכת הזרע על הארץ מביאה ברכה. ומיד נאמר ״ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה. כלומר, מובטח לאברהם שיהיה מגע בין זרעו לבין עפר הארץ.

    במעמד ההבטחה הזו מסופר לנו על ריב בין רועי אברהם לרועי לוט, ועל הפרידה מהם. מיד אחרי גירוש הגר וישמעאל מסופר שהגר מצאה באר. האטריבוט הזה של הבאר חוזר גם בסיפורי אבימלך ש״עוטפים״ את הגירוש הזה של הגר וישמעאל. באותם הסיפורים, כמו בסיפור של יוסף ואשת פוטיפר, גם יש רגע של כמעט חטא באשת איש, שנמנע ברגע האחרון, ובסופו של דבר בעבור המניעה הזו, מתעשר אבי האומה בהרבה צאן ועבדים. העבדים חופרים בארות, עבדי אבימלך רבים על הבאר הזאת, ובסופו של דבר נכרתת ברית שלום בין הצדדים. אנו רואים כאן אטריבוטים שמשותפים לכל אותם הסיפורים: איבר הברית, אותו איבר שממנו יוצא הזרע הרב, שמתרבה בעבור שמירת הברית. השאלה היא כמובן מה זה אומר ״לשמור ברית״. האם זה אומר להמנע משפיכה, או שמא הפוך, דווקא מי ששופך את זרעו הרב ארצה לעפר, זוכה לברכה שזרעו ירבה כעפר הארץ? לא ברור, וזה בכוונה לא ברור. ולראיה, על יצחק נאמר מיד לאחר שהוא ״שומר את הברית״ ומצחק עם רבקה אשתו, וברגע האחרון נמנע חטא אשת איש ואבימלך מחרים אותו: ״ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים, ויברכהו ה׳״…. ״ויקנאו אותו פלישתים״

    פלישתים מקנאים גם במקום אחר בתנ״ך. כשהם שובים את שמשון הגיבור (שעליו נאמר, אולי, ״איזהו גיבור, הכובש את יצרו״?), הם מאלצים אותו לצחק לפניהם מול האל דגון. כלומר, הם מאלצים אותו לאונן מול פסלו, כדי לבייש אותו, וכדי ללעוג לו, לצחוק עליו. כשאדם מאונן מול אנשים הוא נבוך, כי אוננות היא מעשה שיש להסתיר. כמו שישעיהו עצמו אומר מיד לאחר שמספר על שוכני העפר שמקיצים ברגע שטל האורות נוגע בהם: ״לך עמי, בא בחדריך וסגר דלתיך בעדך, חבי כמעט רגע, עד יעבור זעם״ – כדי להדגיש את החשאיות הזו, ישעיהו מאונן ומתנבא, ומקלל את אויבי ישראל בעוד שהוא מברך את ישראל – בדיוק כפי שהובטח לאברהם אבינו. זוהי שמירת הברית.

    ויש להתעכב לגבי הזעם המלווה את ישעיהו בעודו מאונן. גם ירמיהו מספר על עצמו שהוא זועם, ״לא ישבתי בסוד משחקים ואעלז מפני ידך בדד ישבתי כי זעם מלאתני". ירמיהו יושב לבדו, במקום סודי, ו״משחק״, כלומר, עושה צחוק וזועם. הצחוק והזעם באים ביחד. מדוע הוא זועם? אני כנראה בשל העובדה שסוד לא מצליחים לשמור, ורבים לועגים לו על זה שהוא אדם חסר חיים שיושב כל היום ומאונן, wanker. ובגלל זה הוא מקלל את היום שהוא נולד, כי זה לא נעים, ואולי הוא זועם כי הוא מרגיש שתפילותיו לא נשמעות, או כי הוא לא מתברך, נבואותיו הן נבואות זעם וקללות. הוא מתלונן, ״אוי לי אמי כי ילדתני, איש ריב ואיש מדון לכל הארץ לא נשיתי ולא נשו בי כלה מקללוני״. במקום אחר, הוא מתלונן בדיוק על כך, ״ארור היום אשר ילדתי בו יום אשר ילדתני אמי אל יהי ברוך״. ולמה? בגלל האוננות, "פיתיתני ה׳ ואפות, חזקתני ותוכל, הייתי לשחוק כל היום כלה לעג לי״.

    ירמיהו טוען שהוא נדחף לנקודת תסכול כזו, "כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך בשתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי". "ירך" היא שפה נקיה לאיבר המין, ומי שסופק על ירכו, עושה בעצם פעולה כפולה: גם מגיע אל סיפוקו, וגם ״סופק את כפיו״ בתסכול (יש לציין: הטיעון הזה מופיע בספרו של אלן אדוארדס, ״Erotica Judaica״). הפעולה הזאת של ״ספיקה על ירך״ חוזרת באותו הקשר כפול של נבואה ושל תסכול גם אצל יחזקאל (כ״א י״ז). גם במגילת איכה (פרק ב׳, י״ד ט״ו) מוזכרות הנבואה, התסכול והמעשה המיני בכפיפה אחת – בעוד שהנביאים חוזים טובות, היא חווה מפח נפש וכל עוברי הדרך ״סופקים כפיים״, ותוהים איך בתולת בת ציון הפכה לזונה. סופקים כפיים זה יכול אמנם להיות אקט של תסכול, אבל ברגע שמדברים על בתולה יפהפיה שהתנוולה והפכה לזונה, רק מתבקש להטעין את המושג ״לספוק כפיים״ בקארמה מינית – הן פשוט באים אל סיפוקם באמצעות בוקאקה…

    אז מה, אז כל מה שבנינו עליו תילי תילים, הוא מגדל שמתמוטט, כשמסתבר שלאונן היא מצווה מן המובחר? אז זהו, לפני שחושבים את זה, חשוב לזכור דבר אחד: יש בדת עקרון של טאבו, של דבר שברוב התנאים אסור בתכלית האיסור, אבל בתנאים מאוד מסוימים ובמסגרת מאוד מסוימת מותר ורצוי. מירצ'ה אליאדה מכנה את אותה מסגרת "אקסיס מונדי". המסגרת הזאת היא מסגרת שתחומה במקום או בזמן, ומבחינתנו זה אומר שיש אפשרות לתחום זמנים מסוימים ובתוך אותה קפסולה של זמן לבצע את האסור, וגם להפך, היוצרות מתהפכות, אסור מותר ומותר אסור. אנחנו רואים את הדבר הזה גם ביהדות ובעיקר בהקשרים מיניים, כשקפסולת הזמן הזאת לדוגמא היא שבת קודש, שבשבת קודש אסור לעשות דברים שמותרים בשאר השבוע, ומותר לעשות דברים שאסורים בשאר השבוע (לקיים יחסי מין, לשתות יין, לסעוד את נפשך וכו'). לא יודע עד כמה הדברים האלה אסורים באמת באמצע השבוע, אבל הרעיון הוא שמי שזוכה למעין עולם הבא, מי שבעצם מתעלה לרמה של "בן עליה" ו"מפנים את האסכטון", הופך בעצם את השבוע כולו, את הזמן כולו, לשבת. יום שכולו שבת.

    השאלה היא למי מותר לתחום את הזמן, מי נחשב "בן עליה", למי הסמכות "ללחוץ על הכפתור האדום" ולשגר את הפצצה הגרעינית. אפילו בעולם הדימויים המודרני המערבי שלנו אנחנו מדברים על זעזוע של הארץ, בהקשר של סמכות. והרעיון הוא שלא כולם "בני עליה", לא כולם צדיקים, ובטח ובטח שלא כולם "יסודות העולם". לא כולם סופרמן שיצילו את העולם, לא כולם ליקווידטורים שמסוגלים להתמודד עם קרינה גרעינית. רק מתי מעט. ולענייננו, אם מישהו יבין את מה שאני מנסה להסביר כפי שיבין, הוא מסוגל לומר לעצמו: איזה יופי מותר לי לאונן כל חיי. אבל ההפך הוא נכון. רק אם תתעלה למדרגה רוחנית גבוהה כשל צדיק ונביא, רק אם תהיה יוסף או יצחק או משה או ישו או בודהה, רק אז הסקרמנט שלך יחשב "שמירת הברית". אם אתה מאונן כשאין לך את הסמכות, אתה "מקצץ בנטיעות", וחוטא.

    מבחינה פסיכולוגית, אני חושב שכל העניין בא לנחם את אותם אלה שמנסים להימנע מלאונן, ומתוסכלים מזה שהם לא מצליחים. יש כאן בעצם את המנגנון של הכישלון וההתאוששות. כאילו כדי לומר שאם נכשלת ונפלת אתה תמיד יכול, להתאושש ולקום מחדש כמו יאצק. על זה בדיוק נאמר "שבע יפול צדיק וקם". כי בהגדרה, צדיק ומי שמתמודד עם השאלות האלה של הוצאת זרע. ובמקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים.


  • ההיסטוריה הדתית המוקדמת של הסוכר

    ההיסטוריה הדתית המוקדמת של הסוכר

    המין הפראי הראשון של קנה הסוכר (Saccharum robustum) שתורבת החל להיות מעובד בגינאה החדשה בסביבות 9000–8000 לפנה"ס. קנה הסוכר הובא במקור מהפיליפינים על ידי סוחרים מלנזים, ומרגע שבוית הוא נדד לשאר האיים בפזורה של בני אותם עממים – כולל איי שלמה, קלדוניה החדשה וכו׳. במיתוסים ובאגדות של העממים הללו, הפך קנה הסוכר לכל כך מרכזי עד שהוא הפך להיות מקור האנושות. המין האנושי נוצר מתוך קנה הסוכר, בהתחלה הקנה היה סגור, ומרגע שנפתח זינקה ממנה האישה הראשונה (ובנוסח אחר: הגבר והאישה הראשונים. מקור המיתוס: איי שלמה). בסיפור אחד, שני דייגים, טו-קבוואנה וטו-קארווווו, תופסים שוב ושוב חתיכת קנה סוכר במקום דג. כשהם מתעייפים מלזרוק אותה רק כדי לראות אותה מופיעה שוב ברשת שלהם, הם שותלים אותה. הקנה משתרש וגדל לאישה שנישאת לאחד הגברים והופכת לאם האנושות (מקור: Elizabeth Abbott, Sugar: A Bittersweet History – 2008).

    בשנת 6,000 הוא הגיע גם לדרום מזרח אסיה, ומשם להודו. בהודו הוא מוזכר כבר בכתבים הוודים – באתהרוה ודה. הוא מתואר שם בכמה רמות של עיבוד, בהתאם לרמת הזיקוק והטהרה שלו. ואכן, טהרה תהיה התכונה שתייחד ותאפיין את הסוכר להבא. ב״Arthaśātra״ של קאוטילייה (324–300 לפנה"ס), מפורטים הגודא (guda), שנחשב הסוכר הפחות טהור, החנדא (khanda), מקור המילה האנגלית candy, והשרקרה (śarkarā) שנחשב הסוכר הטהור ביותר.

    ה-guda, ובגרסה אחרת, gur, נקרא כיום גם ג'אגרי (jaggery) – סוכר חום, מין דיסה מוצקה שמכיל מולסה ולכלוכים אחרים. ההודים פיתחו במשך ההיסטוריה טכניקות שונות לסינון הלכלוכים האלה, ולבסוף זיקוק שלהם והפיכתם לגבישים. סוכר כזה, מטוהר וגבישי, הוא כנראה מה שאנו מכירים כיום כ״סוכר״, מילה שכמובן נגזרה מהשם הסנסטקריטי ״שרקרה״ – והדבר קרה בסביבות 350 לספירה. באופן כזה, סוכר גם הפך להיות נייד ולפיכך סחיר, וזה יהפוך אותו לנייד בהמשך.

    משמעות המילה, אולי, היא ״חול וחצץ״. זו משמעות המילה karkara. ככל שהמילה נדדה כך ה-ק׳ הלך ופינה את מקומו ל-ס׳- ״שרקרה״, ״סקרה״ (saccara) בפראקריט, ולבסוף sukkur בערבית. דיוסקורידס במאה ה-1 לספירה תיאר את הסוכר כ- saccharon. היוונים גילו אותו כשאלכסנדר הגדול הגיע להודו, אז תיארו אותו כדבש שנוצר ״ללא עזרת דבורים״. בתרבות זו והרומית לאחריה, דבש נחשב כסמל לטהרה. מאחר שלא היה ברור כיצד דבורים נוצרות, הן נחשבו כמי שמקורן בלידת בתולין, וכשליחות שמימיות, שהתוצר שלהן הוא טהור. זאוס נזון מדבש. וירגיליוס תיאר את הדבש כ״מתנת שמיים״. אדם שנחשב כתם וטהור לב, נחשב כ״מתוק״, מי שיש לו טוב לב אלוהי בתולי ולא הושחת על ידי הנורמות החברתיות. מתוק נחשב כטהור, חוצני, אלוהי. הדבר הזה הוא דימוי אוניברסלי, כנראה, ולא ייחודי רק לתרבויות ה״מערביות״, או ל״מזרחיות״ – הנה, אנו רואים, כבר בחברה שבייתה אותו, סומלו האנשים הראשונים כמי שנולדו בלידת בתולין מקנה הסוכר.

    אבל סוכר טהור לא רק כי הוא מתוק. וסוכר, כאמור, הוא לא דבש. הוא אפילו יותר מדבש, כי אם לדבש יש מקור ביולוגי, הסוכר חף אפילו מהביולוגיה. הוא אינו הפרשה, הוא לשד, הוא המהות עצמה – דם האלים, לא הפסולת שלהם. למרות שבצורתו המקורית הוא כולל אולי מעט פסולת, אבל ניתן לטהר אותו עוד יותר. סוכר נמדד בטהרתו. בהתאם, ניתן לראות בכך גם מטאפורה רוחנית. אדם שנולד, טהור לב ככל שיהיה, במקורו האלוהי, הוא עדיין חומר, בשר ודם. הוא עדיין בן תמותה. כדי לטהר אותו, יש לזקק את נשמתו, והזיקוק הזה כמוהו כזיקוק הסוכר. הסוכר המזוקק, לפיכך, נחשב כאותה הטהרה הכפולה, ובסנסקריט sattva, סופר-טהור. אנשים טהורים אוכלים דברים טהורים, או יותר נכון אנשים טהורים לא יכולים לאכול דברים לא טהורים, ולכן כל מה שנותר להם לאכול הוא דברים שאינם אסורים להם – וסוכר ככזה, אינו אסור.

    הסוכר התפתח במקביל גם בסין. בסביבות 1200 לפנה״ס, הוא מתועד שם. אבל מאז הוא כביכול אבד. עד שנזירים בודהיסטים שנסעו להודו במאה השלישיעת לפנה״ס, גילו אותו מחדש והביאו אותו חזרה לסין. הבודהיסטים הסינים (מהאיאנה, המרכבה הגדולה) כל כך התלהבו מהסוכר, שהחלו לשווק אותו כצמח אלוהי, בודהה תואר כ"מלך קנה הסוכר". הסוכר גם לקנה סוכר היו גם שימושים דתיים; לדוגמה, הוא המתיק את עלייתו של אל המטבח לשמיים על גבעולי קנה סוכר כדי לדווח על מעשיה של כל משפחה. במאה השביעית, הקיסר הסיני טאי-זונג, החל בייצור בקנה מידה גדול של סוכר גבישי, ומסין הסוכר נדד בדרך המשי והגיע מזרחה – לפרס. בינתיים פרס נכבשה על ידי הערבים, שהפכו את הסוכר לגידול חשוב בכל המזרח התיכון. באמצעות הכיבוש הערבי הסוכר נדד מערבה עוד יותר, והגיע לאירופה. וכך אומר הפתגם, "הסוכר הלך בעקבות הקוראן" (לא פתגם אמיתי, אלא ניסוח של ההיסטוריון סידני מינץ בספרו ״Sugar in History: Sweetness and Power״ מ- 1985)

    מאיפה הסוכר הגיע לאירופה: הדעות חלוקות. אין ספק שבתיווך מוסלמי, אבל האסכולה שטוענת שהצלבנים גילו את הסוכר בהיותו גידול חשוב במזרח, מתעלמת מכך שהמוסלמים שלטו תקופה בסיציליה ובספרד,והנוצרים ״כבשו מחדש״ את המקומות האלה. לכן, מסתמן, הסוכר נתגלה במסגרת הרקונקיסטה, ואולי אף לפניה – מסחר עם הערבים מתועד גם תוך כדי מלחמה איתם לאורך הים התיכון. וונציה סחרה בו עוד במאה ה-10, הרבה לפני שהנורמנים כבשו את סיציליה, שעשו זאת הרבה לפני שהצלבנים יצאו למסעות הצלב.

    באירופה, הסוכר בהיותו טהור, ובתולי כמו מריה הקדושה, נחשב אם כך לא כמאכל ולא כמוצר מותרות, אלא כחומר פלא אלוהי, שהטמעתו בגוף תורמת לטמפרמנט האנושי, תרופה הן לגוף והן לנפש. עד כדי כך המוניטין של הסוכר היה נפלא, שבמאה ה-12, התעוררה מחלוקת האם הוא נחשב כמזון, ואם לא, האם מותר לצרוך אותו בזמן תענית. תומאס אקווינס פסק כי סוכר אינו משמש להנאה או להזנה, אלא לצורך רפואי, ועל כן מותר.

    האם הסוכר נזכר בתנ״ך? בתנ״ך יש כמה תיאורים של ״קנה״, שבתרגום השבעים מתורגמים, ואף אחד לא יודע אם בצדק או לא, לא סתם כ״קנה״ או כ״קנה הטוב״, אלא כ״קנה ריחני״ וכ״קנה מתוק״. במקרה של הקנה המתוק, יש הסוברים שמדובר בקנה סוכר, ולפיכך, הם טוענים שה׳ דרש שימתיקו את הקורבנות המוגשים לו – כי טהור דורש טהור, והקורבנות הם מזון האלים. האם זה נכון? מחלוקת. האם התרגום נכון? מחלוקת. זהר עמר מייחס לאסף הרופא את הזיהוי של הסוכר כ״קנה מתוק״. לכאורה בתרגום הירושלמי הסוכר מוזכר כ״סיקורה״. אבל אסף הרופא הותלמוד הירושלמי הם לפחות 1000 שנים אחרי התנ״ך, ו-700+ שנה אחרי תרגום השבעים – האם אפשר לגשר על הפער הזה ולומר שיש כאן מסורת? אני בספק. וחוץ מזה, קנה, לפי זאת הוא כינוי כללי לגבעולי דגנים, ויכול להיות לא רק קנה סוכר אלא קנה סוף. או יותר נכון ״קנה״, או ״סוף״. שני מינים נפרדים. שלא לדבר על המזהים את קנה הבושם עם הקלמוס, דמוי דשא (ולכן דגן), או בכלל עם הקנאביס – מה נדבקתם פתאום לסוכר?


  • המהפכה הנוספת שעורר בני שנון

    בני שנון עורר עוד מהפכה, בלי שהתכוון. מאז שטען שיש היתכנות לכך שקוקטיל של שבר לבן (peganum harmala) עם קליפת עץ שיטה עשוי להביא ליצירת דמוי-אייהווסקה, נסיינים רבים החלו לחפש את החומרים האלה כדי לייצר עצמאית קוקטילים כאלה. אפשר למצוא ביוטיוב לא מעט מהם, וטריפ ריפורטס שלהם. הדבר הזה נחשב לא חוקי.

    עצי השיטה ה״פוטנטיים״ עם DMT נמצאים באוסטרליה. יש גם באפריקה, שנון טען שמדובר בשיטה מלבינה. כמובן שבאמריקה יש את המימוזה. אבל אנחנו מדברים על אוסטרליה, שם מגוון עצי השיטה הוא הגדול ביותר, וגם אלה המכילים בקליפתם או בחלקים אחרים שלהם את החומר. ומסתבר שזה לא החומר הפסיכואקטיבי היחיד שעץ השיטה מכיל, ובחלק מהזנים נמצא גם לדוגמה ניקוטין. ליתר דיוק, מדובר על 894 מינים טבעיים. אבל מצד שני מדובר גם על 894,000 טמבלים שהולכים ומחפשים עצים כאלה, כדי לייצר עצמאית את הקוקטיל. בינתיים הם אמנם לא קצרו את העצים הללו ביתר, כפי שעשו עם הקרפדות במדבר סונורה או עם הפיוטה, אבל מי יודע אם לא רחוק היום. בכל מקרה, מסתבר שכבר בצמוד לפרסום המאמר של שנון, המשטרה האוסטרלית פשטה ומצאה “מעבדה” מאולתרת שבה הפיקו DMT מעצים מקומיים. מאז מספר המעבדות שנחשפות הולך וגדל, עד שהן הפכו לסוג המעבדות הפליליות הנפוץ ביותר באוסטרליה המערבית.

    בכל מקרה, בשיתוף עם המשטרה, גם המחקר על עץ השיטה הולך ומתרבה. צוות חוקרים הלך וביצע ״פיילוט״, ודגם 148 מינים על מנת לראות הכצעקתה. עם זאת, זה לא בדיוק כצעקתה, כי הם בדקו את העלים המיוחדים של השיטה (phyllodes), ולא את הקליפה, למרות שבמעבדות הפיראטיות נמצאו בעיקר קליפות. אבל לא נורא. והם בדקו לא רק שיטה, אלא גם מינים קרובים לאלה שכבר ידוע כמכילים DMT. והתוצאה: חלק מהעלים שנבדקו הכילו DMT, טריפטמינים אחרים, β-קרבולינים וחומרים פסיכואקטיביים נוספים. המאמר נקרא ״A pilot study investigating naturally occurring dimethyltryptamine (DMT) and related psychoactive substances in Western Australian Acacia (Fabaceae: Mimosoideae)״ והופיע בכתב העת ״Australian Journal of Forensic Sciences״ בחודש מאי האחרון.

    מאמר שני, ״DMT and harmala alkaloids: an exploratory study of oral Acacia-based formulations in healthy volunteers ״, שהופיע באוגוסט האחרון ב-״Front Psychiatry״, ביצע גם הוא פיילוט. הוא מציג מחקר קליני ראשוני שבדק שלוש פורמולציות אוראליות של DMT יחד עם אלקלואידים הרמליים (כלומר: הרמין, הרמלין וכו׳ המופקים מהשבר/פיגם) שמקורם בעצי שיטה – אחת ממערב אוסטרליה, השניה ממזרח אוסטרליה והשלישית מטוהרת ומוכנה במעבדה, עם ריכוז של 90%+ מדוד מהחומר. המחקר כלל 9 מתנדבים בריאים בעלי ניסיון מוקדם עם אייהווסקה. הוא בחן את ההשוואה לחוויה של אייהווסקה ״אמיתית״, תופעות לוואי, השפעות פסיכולוגיות מיידיות וראויות לציון, וכאלה שמתמשכות כמה שבועות אחר כך וכו׳. מה שנמצא, בגדול, הוא שלא מדובר רק ב״היתכנות״ אלא במשהו ישים, ושהפורמולציות האוסטרליות יעילות אפילו יותר מהגרסה הדרום אמריקאית, ובעלת פוטנציאל לטיפול בדיכאון ובהתמכרות.

    מה הלאה? יש כאלה שכבר מפליגים ומנסים למצוא הוכחות לכך שאבוריג׳ינים ידעו על זה וניסו את זה מזמן. האבוריג׳ינים ראו בשיטה עץ קדוש, אבל האם מהסיבה הזאת? לאבוריג׳ינים גם יש הכנה בשל Pituri, תערובת לעיסה של עלי ניקוטיאנה ותמיסת אפר שמוכן לעיתים מן השיטה, אבל האם זה בגלל ה-DMT או דווקא בגלל הניקוטין? ובכל מקרה, רוב הטענות הללו הן שמועות ולא ראיות אתנובוטניות מוצקות, ואולי משום שהרבה מהידע האבוריג׳יני העתיק הולך ונאבד. או, פשוט, כי באמת אין לזה בסיס.


  • בחינה מחודשת של היחסים בין אדם לפטריה

    בחינה מחודשת של היחסים בין אדם לפטריה

    בשנת 1927 צעד גורדון וואסון עם אשתו הטריה ולנטינה ביער, ולפתע מצאו פטריות. ולנטינה התכופפה והרימה פטריה, וואסון נבהל ופקד עליה להתרחק מהדבר המסוכן הזה. ולנטינה אמרה: למה? מאז שאני ילדה אני מכירה פטריות, זה לא מסוכן. להפך, זה בריא ועוזר ותומך, וטוב. ואז הם הבינו שיש ביניהם הבדל תרבותי. הוא, האנגלו-סקסי, והיא, הסלאבית. זהו המיתוס שעמד במרכז מה שהפך 30 שנה מאוחר יותר לספרם ״Mushrooms: Russia and History״, שבו חילקו את העולם לשניים: תרבויות מיקופיליות ותרבויות מיקופוביות. חלוקה בינארית ודיכוטומית של תרבויות על פי יחסן לפטריות.

    קארל שימה מאוניברסיטת קארל בפראג טוען שהחלוקה הדיכוטומית הזאת פשטנית מדי. היא אירופוצנטרית מדי, ובעיקר אנתרופוצנטרית, כלומר ממקמת את הרגשות האנושיים במרכז ומתייחסת לפטריות כאל "השלכות פסיביות של רגשות אנושיים" בלבד. במקום הדיכוטומיה הוא מציע ארבעה קריטריונים, או פריזמות, שדרכן ניתן לנתח בצורה יותר נאמנה את היחס בין בני אדם לפטריות. הוא מכנה אותם ״קשרים״ entanglements, מושגים ששאולים מעולם התוכן של התאוריה הפוסט-הומניסטית, קוראת תיגר על העליונות המשוערת של ה"אנתרופוס" (האדם) ומאתגרת את התפיסה שהאדם הוא מרכז הכל, כחלק ממהלך תיאורטי המכונה "המפנה הלא-אנושי" (non-human turn) במדעי הרוח והחברה. באופן זה, שרואה את הפטריה כסוכן-פעיל, היחסים הופכים מיחסים בין אדם לאובייקט, ליחסים בין אדם לסוכן – כנראה שזו המילה המתאימה יותר מאשר לכנות את הפטריה כסובייקט של ממש. כך הפטריה אינה רק ״קנבס ריק״ שעליו האדם מקרין את רגשותיו וחששותיו, אלא היא ישות שמולה מתמודדים ביחסי הגומלין התפיסתיים, והיחס עימן הוא יחס של פינג פונג, שבו הן גם נותנות חבטות מענה. הפטריות הופכות לבן זוג לאימונים, ולא רק משמשות כקיר שעימו מתמסרים. הן לא משמשות עוד תפאורה אלא הופכות שחקן פעיל במחזה.

    ארבעת הקשרים הללו הם:

    הראשון הוא הפטריה כאלמנט המשויך לזהות הלאומית של האדם, כלומר הדרך של האדם לשייך אותו למכלול שרואה במסורת ליקוט פטריות כסמל לזהות, ולפיכך חלק ממנו. הפטריות הופכות למטאפורה לשיקוף קונפליקט וקהילה אנושית. קהילות רבות במזרח אירופה הפכו את הפטריות לסמלים כאלה – הפולנים לדוגמה ביצירה Pan Tadeusz של אדם מיצקביץ׳, או הרוסים שבסיפורי עם שונים ראו עצמם כפטריות הנלחמים בפירות יער, או בגרסה אוקראינית חרקים. מי שמוביל את צבא הפטריות הוא ״הגנרל בורוביק״ (אורניה. או יותר נכון Boletus, פורצ׳יני). תרבויות כאלה הן בדרך כלל מיקופיליות.

    השני, הקסם האינפנטילי של פטריות: תרבויות מיקופוביות מנסות לנטרל את הפחד והדחיה מפטריות באמצעות הוצאת העוקץ מהן. הוצאת העוקץ בדרך כלל נותנת לפטריות פן דקורטיבי, בלתי מזיק ולפעמים אף חמוד.אם יש לו איזה שהוא כח, הכח הזה הוא קסום, ולפיכך גם מקסים. לא סתם אני משחק עם הפועל קסם. שם המשחק בקסם הוא משהו מסתורי ואפילו מסוכן, שמי שיודע להשתמש בו מסוגל להפיק ממנו לא רק תועלת, אלא גם להשתמש בו כתחבולה בעיקר כנגד מי שלא יודע, או נרתע ממנו. המסתורין והסכנה מתבטאים גם באופי הגחמני והשובבי של הפטריות המואנשות – אלפים, פיות, שדונים, זחלים מעשנים נרגילות, דרדסים, טואוד ולהבדיל גומבה. חלק מעניין הקסם הוא גם דימוי רומנטי, הפטריה היא חיבור לטבע, אולי כניגוד לחברה המתורבתת והמושחתת, הפטריה מסמלת את הפלא האציל – עוד דמות שכלפיה יש אפקט של משיכה-דחיה.

    השלישי, אימת הפטריות: חלק מהעניין של פחד מהפטריות הוא כי חלק מפטריות המאכל שניתן להפיק מהן תועלת, נראות בדיוק כמו פטריות רעל, וקשה להבחין בין השניים, וכשאתה אוכל, גם אם אתה מיומן בזיהוי אבל לא בהכנה, אתה מסוגל להתקל בתופעות הלוואי, שבפני עצמן הן לא עקביות, לא תמיד ידועות כולן, ובעיקר בלתי נשלטות. ונניח שתקפה אותך פטריה, וניסית להדביר אותה, והיה נראה לך שהצלחת, אבל היא עיקשת ולמרות שעל פניו נראה שנעלמה, מסתבר שהיא חוזרת ותוקפת. ואתה אף פעם לא יכול לדעת מאיזה כיוון היא תגיע. פטריות הן דבר לא צפוי, לא נשלט, ומרוב רתיעה גם לא ממש ידוע. והדבר הזה פיתח פתולוגיה אנושית של חרדה, שמתבטאת בספרות ובתרבות הפופ כז׳אנר אימה: מגפות גלובליות, פטריות זומבים, קריסה סביבתית וכו׳. גם כאן יש היבט מיקופובי. שלעומתו מגיע גם הניגוד המיקופילי שלו, שאמנם בולט מאוד בתרבויות מזרח אירופיות, אך עושה את צעדיו המתקדמים גם כיום במערב – וראה את מפעלו של פול סטמטס, לדוגמה, והסרט ״fantastic fungi״.

    סטמטס מייצג את הקריטריון הרביעי, ה״מיקו-אופטימי״, התפיסה של הפטריות לא רק כשחקן פעיל, ולא רק כסוכן, אלא גם בסוכן בעל תודעה, ובעל תודעה מיטיבה – איתו ועם בני מינו, עם מינים שעימם הוא חי בסימביוזה, ובאופן כללי עם הטבע כולו. הפטריות עושות את הדבר הזה באמצעות רשתות התפטיר שלהן (Mycelium), באמצעות בינה עילאית, כמעט חוצנית (כך לדוגמה סבר טרנס מקנה). יש להן יכולות פלא שמסוגלות להתגבר על חוליים תרבותיים, רפואיים וסביבתיים – כמו מיחזור, טיפול בדכאון, תרופה לסרטן וכו׳. הן מסוגלות להתקיים בתת תנאים, ואולי אפילו לשרוד הכחדה גלובלית. והעובדה שאנחנו עדיין יודעים עליהן מעט מדי, רק מוכיחה שיש לנו עוד עולם שלם לגלות – ועדיף מאוחר מאשר לעולם לא. ועולם כזה, יהיה לבטח מופלא.

    בשורה התחתונה: ברגע שמדברים על קסם, מדברים על טכנולוגיה עילית. וברגע שמדברים על טכנולוגיה עילית, הדיון עובר מיד לפסים דתיים. פטריות הן מאגיה, ובדיוק משום כך הן כל כך מרתיעות וכל כך מושכות. ובדיוק כמו שהדת נולדה כתוצאה ממגע עם פטריות, כך אומרים, הדת תוולד מחדש באמצעות מגע עם פטריות. זהו המיתוס של השיבה הנצחית.


  • מדוע פולחן הרפאים בשפלת יהודה נקשר לגתות?

    מדוע פולחן הרפאים בשפלת יהודה נקשר לגתות?

    על פי ספר בראשית, מקום מנוחת התיבה לאחר המבול היה הרי אררט, הדבר הראשון שנוח עשה לאחר צאתו מן התיבה היה לנטוע כרם. הוא הפך לכורם הראשון, ומהגפן עשה יין, והשתכר, והתגלה בתוך אהלו. גילויים ארכאולוגיים באזור הקווקז מעניקים גושפנקא מדעית לכך שהקווקז הוא מקור היין.

    בגאורגיה התגלו כדים עתיקים ובהם משקעי יין המתוארכים לכ-8,000 שנה, והם מהווים את ההוכחה הכימית הקדומה ביותר לצריכת יין. בארמניה, לעומת זאת, התגלה ב-2007 היקב המאורגן העתיק בעולם, המעיד על ייצור יין ייעודי ושיטתי. המקום: מערת ארני-1, המתוארכת ל-4,100 לפנה״ס, 80 ק״מ ממזרח להר אררט. במתקן ובסביבתו נמצאו שפע של עדויות ישירות לעיבוד ענבים: זרעים, קליפות וגבעולים של זן הגפן המתורבת, Vitis vinifera. מהגפן הזה התפתחו למעשה כל הזנים המוכרים לנו כיום, והעובדה שגפן הבר מקומי לקווקז, מחזקת את הסברה שמקור היין הוא שם.

    תנאי האקלים הספציפיים אידאלים לגידול יין: ניגודים חזקים שהם חיוניים לביות ולגידול גפן איכותית, חורפים קרים ומושלגים לעומת קיץ חם, יבש ושמשי. אקלים יבש מפחית מזיקים – טחב, עובש ופטריות משגשגות באקלים לח, כך שהעובדה שאין להן מספיק זמן להתפתח דיין, מסייעת. מאידך, חום השמש הוא קריטי להבשלת הענבים ולהשגת רמות הסוכר הגבוהות (כ-24% סוכר) הנחוצות ליצירת יין בעל רמת אלכוהול משמרת.

    בקווקז יש קרקע וולקנית הידועה בניקוז טוב ובתכולת מינרלים המסייעת לגפנים. הקווקז הוא הררי, וגפנים שצומחות בהרים נחשבים בדרך כלל איכותיים יותר, בין השאר מתנאי השטח ידידותיים לגידול גפנים: הניקוז, ויסות הטמפרטורה, אוורור, חשיפה זוויתית לשמש וכו׳. מאותה הסיבה גם גפנים שצומחים לצד נהרות, במקרים מסויימים, תורמים לאותן תופעות של מיקרו-אקלים מתון (הדבר ניכר בעיקר בגפנים בטרסות בצרפת).

    המקור הקווקזי של היין משתקף גם מבחינה בלשנית. חוקרים רבים סבורים כי מקורן של כל המילים בשפות שונות ליין הוא במילה הגאורגית העתיקה, "gvino". מהגאורגית, התפשטה המילה אל השפות ההודו-אירופית והשמיות, ששימרו את לפחות את המרכיב של ה-v ושל ה-n.

    וגם במיתוס ובהיסטוריה הקדומה יש הדים לכך שגפנים איכותיות ביותר נמצאות בגאורגיה ובקווקז: בין אם זה הומרוס ובין אם זה בכתבי יתדות שומריים. בין כמובן אם זה בפרשת נח, על כן התאוריה הזו נקראת ״היפותזת נח״.

    אבל אנחנו נעסוק דווקא בסיבה העיקרית, לטעמי, שמקורו של היין הוא בקווקז: מה שנמצא במערת ארני-1 לא היה רק גת, אלא גם מרתף יין קדום. כלומר, נמצא אגן רדוד בעל תחתית שטוחה ושוליים מוגבהים, שנחצב ברצפת חימר דחוסה שנבנתה בתוך המערה, עם שיפוע שמוביל את המיץ לכד חרס. כד החרס בנפח 60 ליטר, הוטמן באדמה ושימש כ״מקרר טבעי״. המערות הן מבודדות טבעיות, והטמפרטורה בהן נמוכה יחסית ויציבה, וגם מונעת מהיין להחשף לאוויר ולקרינת השמש. חשיפה לאוויר גורמת לחמצון ולרקבון, וחשיפה לשמש גורמת לחימום ולהתנדפות ארומה. שיטת השימור הזו נקראת ״קראס״ (կարաս), והשתמרה עד היום בארמניה, דבר שמראה על מסורת רציפה של יותר מ-6,000 שנה.

    והעובדה שמדובר בשיטה בת אלפי שנים, רומזת שביעילותה היא התפשטה ביחד עם הידע על ההתססה ואפקט השכרון. כלומר, בכל מקום שבו אנחנו רואים יין, אנו פוגשים גם מערות, ואנו פוגשים גם אחסון בהן, וקיום פולחני יין, שלא ברור אם קשורות לכך שהמערות מהוות מקום אחסון, או שהן דווקא כי האפקט המשכר של היין קשור למקור הכתוני של המערות כ״רחם האדמה״. יש לזכור גם שמבחינה בוטנית, הגפן נכנס לתרדמת בחורף, ומשירה את עליה, דבר שמאפשרת לה לחסוך באנרגיה בזמן שהצמיחה מואטת ולאגור אותה לאביב. ובאביב, כשהשמש חוזרת, היא צומחת שוב, והדבר נראה לאדם הקדמון ממש כמוות וקימה לתחיה.

    אומר דרשני גם האחסון בכדי חרס. כדי חרס במערות שימשו גם לאחסון אפר ועצמות של מתים. כך גם במערת ארני-1, בחלק מהמקרים הסתבר שהיה שימוש משני בכדים, שפעם אחת הכילו שרידי גופות ובפעם אחרת יין, למרות שמבחינה כימית, אני תוהה, כיצד אפר ״בסיסי״ תורם לשימור יין ״חומצי״. ובכל זאת הדבר מוכיח שבחירת האתר לא היתה מקרית, הבחירה במערה היתה מכוונת, לא רק בגלל התנאים המתאימים אלא ובעיקר בגלל קיצור הדרך בין היצרן לצרכן והפיכתו למיידי. כלומר, זוהי עדות קדומה לשימוש ביין כאנתאוגן בטקסי מתים.

    הטקסים האלה נדדו ביחד עם הטכנולוגיה לייצור יין. או לחלופין, מאחר שהטקסים האלה היו קיימים בתרבויות שונות, דווקא הם הפכו לווקטור להתפשטות שתיית היין וייצורו במערות. אבל יש בעיה, לא בכל העולם יש את התנאים הגאולוגיים המושלמים של המערות בארמניה. ואם להיות כן, ברוב המערות בעולם יש דווקא תנאים לא מתאימים, ואסביר. לא כל המערות הן מאבן קשה. ברוב המקרים המערות הן קרסטיות, כלומר מאבן רכה. אבן רכה, כשנוגעת בנוזלים, ובעיקר בנוזלים בעלי חומציות, נמסה. זה בעצם מה שגרם למערות להווצר מלכתחילה, אבל זה גם מה שגורם להן לא להיות מתאימות להוות משטח דריכה. כשהקרקע הרכה נמסה, היא הופכת בוצית ופוגעת בטעם ובמרקם היין. ומעבר לכך שהיא מעניקה ליין טעם ״גירי״, ופוגעת בחומציות של היין, ובכך מסכלת את היכולת שלו להשתמר, היא גם סופחת חלק ממנו: שאריות של תירוש וקליפות שנתקעות בתוך הנקבוביות באבן, לא ניתנות לניקוי, ולכן מפתחות עובש ואם ממשיכים לדרוך עליהן ענבים הן יפגעו ביין במחזור הדריכה הבא.

    לכן לצורך דריכה צריך משטח קשה, ובמערות לא תמיד יש משטח קשה. איך פותרים את זה? אפשרות אחת, אם רוצים להמשיך וליצור יין בתוך מערה עם קרקע בעייתית, היא חיפוי של הקרקע עם טיח אטום למים. כך עשו בארמניה לדוגמה (למרות שמלכתחילה הקרקע במערות היתה קשה יחסית). אבל לשם מה לשפצר, כשאפשר להתחמק ממאמץ מיותר? אז כדי לחסוך את האיטום, חיפשו משטחים קשים אחרים. משטח קשה שכזה נקרא ״נארי״, קרום שמתפתח מעל לסלעים פריכים שכאלה, שכשהם נרטבים ונמסים, ואז המים מיד מתאדים בחזרה, נוצרת שכבת קלציט שקועה בצורה יותר מוצקת. הדבר הזה מצריך כמות משקעים צחיחה למחצה, ולכן נפוץ יותר באיזור ספר המדבר. באיזורים כאלה, הקרקע מתאפיינת בשכבה חיצונית קשה יחסית, ושכבה פנימית יותר (ותת קרקעית) פריכה יותר.

    מקומות כאלה, לדוגמה, וכתבנו על כך בפוסט קודם, הם ההרים בשפלת יהודה, המורדות הדרום-מערביים של ההר – שהאדמה בהם פריכה מאוד, ועל כן נוצרות גם מערות קרסטיות באופן ספונטני, וגם קל מאוד לחצוב מערות כאלה, בעיקר אם הטבע עשה את שלו והתחיל את העבודה וכל מה שנשאר הוא להמשיך אותה. ואכן, שפלת יהודה מתאפיינת בגתות חיצוניות על הנארי, ובמערכת שלמה של בורות אחסון ששימשו בעצם כיקבים, לאחסון אמפורות היין. תנאי השטח שאפשרו אחסון של כמות רבה של יין, הפכה את מה שמחוצה אליהן למפעל שלם של ייצור יין, ועל כן המקום נקרא ״גת״. ובבית גוברין, מקום שבו קיימו סעודות מרזח בנוכחות אותו היין, ונקרא בימים כתיקונם ״מרשה״, המקום נקרא ״מורשת גת״.

    הפולחן נעשה במערות. ביהודה, בשל תנאים גיאולוגים, ייצור היין היה בחוץ. אבל כשניתן, או כשרוצים, הגתות היו בתוך המערות. ובהקשר זה יש לדרוש את שמו של מלך גת במקרא, ״אכיש בן מעכה״, שבמקום אחר נקרא ״אכיש בן מעוך״ – על שם מעיכת הענבים בגת. ומדוע כשדוד הגיע להסתתר בגת, הוא העמיד פני משוגע, ואז אכיש שאל ״החסר משוגעים אני״? כי באותם המקומות, שבהם נפוץ פולחן המרזח, לא היו חסרים אנשים שיכורים.


שמרו על קשר

אתם מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלנו.

אנו מקיימים דיונים פוריים בנושא בקבוצת הפייסבוק שלנו ״אנתאוגנים וצמחים מקודשים״.

לפרטים נוספים ולפתרונות, אתם מוזמנים לפנות לאבי לבקוביץ, 0507929746.

    נובמבר 2026
    א ב ג ד ה ו ש
    1234567
    891011121314
    15161718192021
    22232425262728
    2930  
    ×