image 8 scaled

בחינה מחודשת של היחסים בין אדם לפטריה

בשנת 1927 צעד גורדון וואסון עם אשתו הטריה ולנטינה ביער, ולפתע מצאו פטריות. ולנטינה התכופפה והרימה פטריה, וואסון נבהל ופקד עליה להתרחק מהדבר המסוכן הזה. ולנטינה אמרה: למה? מאז שאני ילדה אני מכירה פטריות, זה לא מסוכן. להפך, זה בריא ועוזר ותומך, וטוב. ואז הם הבינו שיש ביניהם הבדל תרבותי. הוא, האנגלו-סקסי, והיא, הסלאבית. זהו המיתוס שעמד במרכז מה שהפך 30 שנה מאוחר יותר לספרם ״Mushrooms: Russia and History״, שבו חילקו את העולם לשניים: תרבויות מיקופיליות ותרבויות מיקופוביות. חלוקה בינארית ודיכוטומית של תרבויות על פי יחסן לפטריות.

קארל שימה מאוניברסיטת קארל בפראג טוען שהחלוקה הדיכוטומית הזאת פשטנית מדי. היא אירופוצנטרית מדי, ובעיקר אנתרופוצנטרית, כלומר ממקמת את הרגשות האנושיים במרכז ומתייחסת לפטריות כאל "השלכות פסיביות של רגשות אנושיים" בלבד. במקום הדיכוטומיה הוא מציע ארבעה קריטריונים, או פריזמות, שדרכן ניתן לנתח בצורה יותר נאמנה את היחס בין בני אדם לפטריות. הוא מכנה אותם ״קשרים״ entanglements, מושגים ששאולים מעולם התוכן של התאוריה הפוסט-הומניסטית, קוראת תיגר על העליונות המשוערת של ה"אנתרופוס" (האדם) ומאתגרת את התפיסה שהאדם הוא מרכז הכל, כחלק ממהלך תיאורטי המכונה "המפנה הלא-אנושי" (non-human turn) במדעי הרוח והחברה. באופן זה, שרואה את הפטריה כסוכן-פעיל, היחסים הופכים מיחסים בין אדם לאובייקט, ליחסים בין אדם לסוכן – כנראה שזו המילה המתאימה יותר מאשר לכנות את הפטריה כסובייקט של ממש. כך הפטריה אינה רק ״קנבס ריק״ שעליו האדם מקרין את רגשותיו וחששותיו, אלא היא ישות שמולה מתמודדים ביחסי הגומלין התפיסתיים, והיחס עימן הוא יחס של פינג פונג, שבו הן גם נותנות חבטות מענה. הפטריות הופכות לבן זוג לאימונים, ולא רק משמשות כקיר שעימו מתמסרים. הן לא משמשות עוד תפאורה אלא הופכות שחקן פעיל במחזה.

ארבעת הקשרים הללו הם:

הראשון הוא הפטריה כאלמנט המשויך לזהות הלאומית של האדם, כלומר הדרך של האדם לשייך אותו למכלול שרואה במסורת ליקוט פטריות כסמל לזהות, ולפיכך חלק ממנו. הפטריות הופכות למטאפורה לשיקוף קונפליקט וקהילה אנושית. קהילות רבות במזרח אירופה הפכו את הפטריות לסמלים כאלה – הפולנים לדוגמה ביצירה Pan Tadeusz של אדם מיצקביץ׳, או הרוסים שבסיפורי עם שונים ראו עצמם כפטריות הנלחמים בפירות יער, או בגרסה אוקראינית חרקים. מי שמוביל את צבא הפטריות הוא ״הגנרל בורוביק״ (אורניה. או יותר נכון Boletus, פורצ׳יני). תרבויות כאלה הן בדרך כלל מיקופיליות.

השני, הקסם האינפנטילי של פטריות: תרבויות מיקופוביות מנסות לנטרל את הפחד והדחיה מפטריות באמצעות הוצאת העוקץ מהן. הוצאת העוקץ בדרך כלל נותנת לפטריות פן דקורטיבי, בלתי מזיק ולפעמים אף חמוד.אם יש לו איזה שהוא כח, הכח הזה הוא קסום, ולפיכך גם מקסים. לא סתם אני משחק עם הפועל קסם. שם המשחק בקסם הוא משהו מסתורי ואפילו מסוכן, שמי שיודע להשתמש בו מסוגל להפיק ממנו לא רק תועלת, אלא גם להשתמש בו כתחבולה בעיקר כנגד מי שלא יודע, או נרתע ממנו. המסתורין והסכנה מתבטאים גם באופי הגחמני והשובבי של הפטריות המואנשות – אלפים, פיות, שדונים, זחלים מעשנים נרגילות, דרדסים, טואוד ולהבדיל גומבה. חלק מעניין הקסם הוא גם דימוי רומנטי, הפטריה היא חיבור לטבע, אולי כניגוד לחברה המתורבתת והמושחתת, הפטריה מסמלת את הפלא האציל – עוד דמות שכלפיה יש אפקט של משיכה-דחיה.

השלישי, אימת הפטריות: חלק מהעניין של פחד מהפטריות הוא כי חלק מפטריות המאכל שניתן להפיק מהן תועלת, נראות בדיוק כמו פטריות רעל, וקשה להבחין בין השניים, וכשאתה אוכל, גם אם אתה מיומן בזיהוי אבל לא בהכנה, אתה מסוגל להתקל בתופעות הלוואי, שבפני עצמן הן לא עקביות, לא תמיד ידועות כולן, ובעיקר בלתי נשלטות. ונניח שתקפה אותך פטריה, וניסית להדביר אותה, והיה נראה לך שהצלחת, אבל היא עיקשת ולמרות שעל פניו נראה שנעלמה, מסתבר שהיא חוזרת ותוקפת. ואתה אף פעם לא יכול לדעת מאיזה כיוון היא תגיע. פטריות הן דבר לא צפוי, לא נשלט, ומרוב רתיעה גם לא ממש ידוע. והדבר הזה פיתח פתולוגיה אנושית של חרדה, שמתבטאת בספרות ובתרבות הפופ כז׳אנר אימה: מגפות גלובליות, פטריות זומבים, קריסה סביבתית וכו׳. גם כאן יש היבט מיקופובי. שלעומתו מגיע גם הניגוד המיקופילי שלו, שאמנם בולט מאוד בתרבויות מזרח אירופיות, אך עושה את צעדיו המתקדמים גם כיום במערב – וראה את מפעלו של פול סטמטס, לדוגמה, והסרט ״fantastic fungi״.

סטמטס מייצג את הקריטריון הרביעי, ה״מיקו-אופטימי״, התפיסה של הפטריות לא רק כשחקן פעיל, ולא רק כסוכן, אלא גם בסוכן בעל תודעה, ובעל תודעה מיטיבה – איתו ועם בני מינו, עם מינים שעימם הוא חי בסימביוזה, ובאופן כללי עם הטבע כולו. הפטריות עושות את הדבר הזה באמצעות רשתות התפטיר שלהן (Mycelium), באמצעות בינה עילאית, כמעט חוצנית (כך לדוגמה סבר טרנס מקנה). יש להן יכולות פלא שמסוגלות להתגבר על חוליים תרבותיים, רפואיים וסביבתיים – כמו מיחזור, טיפול בדכאון, תרופה לסרטן וכו׳. הן מסוגלות להתקיים בתת תנאים, ואולי אפילו לשרוד הכחדה גלובלית. והעובדה שאנחנו עדיין יודעים עליהן מעט מדי, רק מוכיחה שיש לנו עוד עולם שלם לגלות – ועדיף מאוחר מאשר לעולם לא. ועולם כזה, יהיה לבטח מופלא.

בשורה התחתונה: ברגע שמדברים על קסם, מדברים על טכנולוגיה עילית. וברגע שמדברים על טכנולוגיה עילית, הדיון עובר מיד לפסים דתיים. פטריות הן מאגיה, ובדיוק משום כך הן כל כך מרתיעות וכל כך מושכות. ובדיוק כמו שהדת נולדה כתוצאה ממגע עם פטריות, כך אומרים, הדת תוולד מחדש באמצעות מגע עם פטריות. זהו המיתוס של השיבה הנצחית.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

×